מהר"ם על הש"ס/נידה/פרק ו

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

מח:

בתוס' דבור הראשון וי"ל דאצטריך לענין עונשים וקידושין וכו' וא"נ אי חזינא עליון מסתמא בא התחתון וכו'. יש לפרש דברי התוס' דתרי שנויים הן ובתירוץ ראשון ר"ל דלעונשין וקידושין מודה ר"מ אפ' היכא דבדקו ולא נמצא התחתון כיון דרוב פעמים התחתון אתי ברישא אמרינן ודאי אתי ומנתר הוא דנתיר ולא פליג ר"מ אלא בחליצה דכתיב איש בפרשה בהדיא ובתירוץ הב' ר"ל דדוקא בסתמא א"ר מאיר לענין עונשין כבר בא התחתון אי חזינן עליון אע"ג דר"מ חייש למיעוטא לענין עונשין דלחומרא הוא ועוד כיון דלא שכיח הוא דרובא דמצוי הוא דהתחתון אתי ברישא אי חזינן עליון אמרינן מסתמא כבר בא התחתון ולא חייש למיעוטא אבל אי בדקו ולא אשכחו תחתון גם לענין עונשים פליג ר"מ אבל העיקר הוא דהכל תירוץ א' והאי וא"נ חוזר אלעיל והוי כאילו אמר ואפי' היכי דחזינן עליון לחוד ולא בדקנו אי אתי התתתון אמרינן מסתמא כבר בא התחתון וכו':

ד"ה וחכ"א וכו' ואפי' היא קטנה מתייבמת לרבנן וכו'. ר"ל והא דנקטי רבנן בדבריהם או חולצת או מתייבמת לא הוה צריכה להו למנקט מתייבמת אלא אגב דר"מ נקיט ליה במלתיה דאיהו בייבום ממעט קטן ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית כדלעיל דף ל"ב נקטו חכמים נמי במלתייהו הכי:

ד"ה איבעית אימא ר"י וכו' ואפי' אמרה קטנה היא אינה נאמנת וכו'. ר"ל וכ"ש בסתמא דכתבו כך משום דהשתא הוקשה להם דכיון דתריצנא לישנא דבריתא הא דקתני נאמנת לומר גדולה אני שתמאן היינו לענין היכי דבדקוה אנשים אחר בדיקתה וכו' אבל לעולם אפי' תוך הזמן אפי' בסתמא בלא שום נאמנות אינה ממאנת א"כ אהני לן חזקה דרבא באלחר זמן הלא אפי' היכא דליכא חזקה אינה ממאנת ותי' דאהני לענין אפי' דבדקנוה ולא אשכחו שום שערות דאפי' הכי אינה ממאנת דמשום חזקה דרבא אמרינן ודאי נשרו וק"ל:

מט.

ד"ה ואב"א וכו' ועוד בפרק מי שמת אמר רב נחמן בודקין לחליצה ולמיאונים, לפי מה שכתבו התוס' לעיל דאפי' בתוך הזמן דליכא חזקה לרבי יהודה מסתמא אין ממאנת משום דס"ל דתוך הזמן כלאחר הזמן וכ"ש לאחר זמן לכ"ע אינה ממאנת צ"ל הא דקאמר רב נחמן בודקין למיאונין היינו לענין דאי לא אשכחן סימנין ממאנת ולא אמרינן הזקה הביאה סימנין ונשרו כדאית ליה לרבא כמ"ש התוס' לעיל דאהני חזקה דרבא לבדקו ולא מצאו שערות וכו' א"כ ש"מ דרב נחמן ל"ל חזקה דרבא:

בא"ד ועוד דרבא נמי איכא לאוקמיה מלתיה דרב נחמן וכו' היינו תוך הפרק וכו'. וצ"ל דלפי זה ס"ל לרב נחמן דתוך הזמן כלאחר זמן דאי כלפני זמן מאי נפקא מיניה בבדיקה אפי' ימצאו שערות אמרינן שומא נינהו וממאנת שפיר וכ"ת מאי מתורץ בזה כיון דעכ"פ פליג ר"נ ארבא בתוך הזמן דאיהו ס"ל דהוי כלאחר הזמן ורבא פסק לעיל דתוך הזמן כלפני זמן י"ל דעיקר כוונת התוס' לאוקמא חזקה דרבא ככ"ע ולא יחלוק עליו שום אמורא דהלכתא היא מדפריך מינה סתמא דגמרא לעיל אלא לאחר הפרק ל"ל בדיקה והאמר רבא וכו' וכמו שכתב הרא"ש בשם הרי"ף אבל בהא דתוך הזמן כלפני זמן לא חייש אי פליג עליה רב נחמן דהא בלאו הכי פליגי ביה אמוראי טובא לעיל בפרק בנות כותים דף מ"ה ועיין באשר"י שהאריך בזה בשם הרי"ף ותפס תירוץ השני של התוס' לעיקר דרב נחמן מיירי נמי לאחר הזמן ובשלא בעל:

ד"ה אלא לענין גיסטרא וכו' דהא אפי' שלם כשניקב בכונס משקה טהור עד שייחדנו לאוכלין וכו'. פי' כשהיה מתחלה מיוחד למשקין אז כשניקב בכונס משקה טהור עד שייחדנו לאוכלין אבל כשלא היה הכלי מיוחד למשקין אפי' כשניקב עדיין כלי הוא לטומאה עד שינקב כמוציא זית כמו שמביא רש"י:

בא"ד וא"ת הא דתניא בתוספתא בסוף פרק מחט וטבעת וכו' וחכ"א כל שטהר שעה אחת וכו'. ר"ל וא"כ הכא נמי הואיל וכתיבנא דסבר כלי טהור עד שייחדנו נימא נמי כיון דטהור שעה אחת קודם יחוד אין לו טומאה עולמית:

בא"ד ואין לומר דכשצריך תיקון וכו'. דברי התוס' דהכא אינם מסודרים דאין קושיא זו תלי בקושיא ותירוץ שלפניו דהא בלא זה היו יכולין להקשות ההיא דתוס' דקתני שפאן וכו' וההיא דכלים חתכו חוליות וכו' אהדדי ועיין בפרק אלו טריפות דשם מסודרים דבריהם יפה:

מט:

בגמ' וצריכי דאי אשמועינן גר וכו' נ"ל דהאי צריכותא לפי פשוטו דקאי אמתני' ליכא לפרושי ככל צריכותא דעלמא משום דבחדא סברא הוי סגי ליה דאי לא תנא אלא חדא מתני' הוה מוקמינן לה אגר משום דראוי לבא בקהל אבל ממזר לא דהא הכא לא שייך לומר דלכתוב ממזר ולא בעי גר דהכא לא שייך למתני בהדיא לא גר ולא ממזר דהא לא תני תנא דמתני' ע"א כלל וצ"ל דהוי כמו תרי שנויי כאילו אמר אי לא תני אלא חדא מתני' הוה מוקמינן לה אגר משום דראוי לבא בקהל אבל ממזר לא או לאידך גיסא דלא הוה מוקמי' לה כ"א אממזר משום דבא מטיפה כשרה אבל גר לא לכך צריכה תרוייהו וק"ל:

בתוס' ד"ה תנינא חדא זימנא וכו' והשתא א"ש דלא קאמר דההיא דסנהררין לאתויי חלל וכו'. יש להקשות מאי קאמר דהל"ל דההיא דסנהדרין אתי לאתויי הלל וע"כ צ"ל דר"ל וההיא דהכא אתיא לאתויי ממזר דא"כ תקשי לן תרוייהו ל"ל דלכתוב ממזר דאינו ראוי לבא בקהל ואפ"ה כשר בדיני ממונות כ"ש חלל דמותר לבא בקהל דכשר לדיני ממונות דהשתא ליכא למימר ההיא צריכותא דאמר בגמרא אגר וממזר אי אשמועינן ממזר משום דבא מטיפה כשרה וכו' דחלל הוי יותר טיפה כשרה מממזר ולכאורה היה נראה לפרש כוונת התוס' דר"ל כן דאי אמתני' פריך ה"ל לשנויי דההיא דסנהדרין אתי לאתויי חלל ועיקר הרבותא אתא לאשמועינן דאפי' חלל פסול בדיני נפשות ומתני' דהכא אתי לאתויי ממזר ולאשמעינן דאפי' ממזר כשר בדיני ממונות והשתא לא קשה מידי ולא נצטרך לשום צריכותא דכה"ג צריך לפרש התוס' בדבור שאחר זה דמקשו וא"ת אמאי לא קאמר לאתויי בעל מום פסיל לדיני נפשות וכו' אבל לפי זה לא יתיישב לישנא דתוס' דקאמר בתר הכי וארב יהודה לא מצי לשנויי וכו' דמלישנא דסיפא וכו' משמע אבל כשר לדיני ממונות דלמה להו לתוס' לסיומי הכי דהא לפי זה לא אתי לאשמועינן דחלל כשר בדיני ממונות דכ"ש הוא מממזר אלא לאשמועינן דפסול בדיני נפשות אתי ועוד י"ל דברי התוס' דר"ל דאי פריך אמתני' ה"ל לשנויי דההיא דסנהדרין אתא לאתויי חלל וההיא דהכא ממזר מאי אמרת דלכתוב הך דהכא לחוד דאפי' ממזר כשר וכ"ש חלל זה אין קושיא כלל דאי לא תני אלא מתני' דהכא הוה מוקמי' לה דאתא לאתויי חלל אבל ממזר ה"א דפסול אף לדיני ממונות דהא לא שייך למימר דלתני הכא בהדיא ממזר דכשר לדיני ממונות דאין זה משיטת התנא דלא תני אלא כללים כל הראוי לדון וכו' ויש וכו' דומיא דאידך בכא ולכך הוה מוקמינן לה שפיר אחלל אבל השתא דתני ההיא דסנהדרין דאתא לאתויי חלל דכשר ע"כ הך דהכא אתי לאתויי אפי' ממזר דכשר ודוגמת שיטה זו פירשנו שיטת הצריכותא דבגמ' לפי פשוטו דאוקי אמתני' אלא שגם לפי זה לא יתיישב לישנא דתוס' דמסיימי בתר הכי וארב יהודה לא מצי לשנויי דחדא לאתויי חלל וכו' דבלא זה פשיטא דארב יהודה לא מצי לשנויי הכי דהא ע"כ היה צ"ל דבחדא קאמר ר"י בהדיא דאתי לאתויי חלל ובחדא קאמר דאתא לאתויי ממזר והשתא חלל למה לי כיון דאשמועינן דממזר כשר כ"ש חלל אלא שלפי פירוש זה יש ליישב דהוכרחו התוס' לסיים כן דלא תקשה דאדרב יהודה נמי איכא לשנויי הכי דאההיא דסנהדרין קאמר ר"י דאתא לאתויי חלל ואהך דהכא קאמר דאתא לאתויי ממזר והוצרך למימר נמי דההיא דסנהדרין אתי לאתויי חלל דאי לא אתמר מלתיה דרב יהודה כ"א אהך דהכא לחוד לאתויי ממזר הוה פרכינן לר"י גופיה מנא ליה לאוקמא הך דהכא דאתא לאתויי ממזר דלמא לא אתיא אלא לאתויי חלל לכך אשמועינן ר"י בההיא דסנהדרין דאתיא לאתויי חלל א"כ הך דהכא ע"כ אתיא לאתויי דאפי' ממזר כשר לכך מסיימי התוס' דאר"י לא מצי לשנויי הכי משום דא"כ לא נימא כ"א אהך דהכא לחוד דאתיא לאתויי ממזר דאחלל ליכא לאוקמי דפשיטא הוא דחלל שמעינן מסיפא דההיא דסנהדרין בלא מלתיה דר"י הלכך אר"י ליכא לשנויי הכי אלא דבחדא קאמר דאתיא לאתויי גר ובחדא קאמר דאתיא לאתויי ממזר וצריכו תרוייהו כדאיתא בגמ' כנ"ל עיקר וק"ל וצ"ל לפירוש התוס' דהא דמכשיר ר"י גר וממזר לדיני ממונות ואוקי מתניתין דחדא אתיא לאתויי גר וחדא ממזר מסברא דנפשיה קאמר כן דהא מדיוקא דמתני' ליכא למידק כלל דכוון דאמתני' לא שייך למפרך תנינא חדא זמנא כמ"ש התוס' דלא תני הכא הני כללי כ"א אגב אחריני א"כ איכא לאוקמי תרוייהו דלא אתו אלא לאתויי חלל דכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות ואע"ג דכבר שמעינן לה מההיא דסנהדרין תנא לה נמי הכא אגב כללי אחריני וק"ל:

ד"ה לאתויי ממזר וא"ת אמאי לא קאמר לאתויי בעל מום דפסול לדיני נפשות וכו'. ר"ל וההיא דהכא אתי לאתויי דאפי' ממזר כשר לדיני ממונות והשתא אצטריכו תרוייהו וק"ל:

נ.

בגמ' רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח וכו' וגומרין בלילה וכו' ופרש"י וכי היכי דלענין לילה לא מקיש לענין סומא נמי לא מקיש אפי' לא מקיש ריבים לנגעים ולפי פי' זה אפילו סומא בשתי עיניו כשר לדון לרבנן וכן כתבו התוס' הכא בהדיא דמה"ת לפסול כיון דלא מקשי ריבים לנגעים אבל הרי"ף בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות מפרש שם בע"א ולדידיה סומא בשתי עיניו פסול לדון אפילו לרבנן וגורס בסמוך ההוא סמיא באחת מעיניו דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן וכו' ע"ש:

בתוס' ד"ה כל הכשר לדון וכו' ובירושלמי פוסל אשה לדון וכו'. נ"ל שהספרים שלפנינו חסרים וכצ"ל אית דילפי ועמדו שני האנשים מעל פי שנים עדים ואית דילפי שנים מוישארו שני אנשים במחנה מה להלן אנשים ולא נשים אף כאן אנשים ולא נשים הרי למדנו שאין אשה מעידה ומעתה אין אשה דנה וע"כ הוא לשון הירושלמי והכי פי' אית דילפי שאין אשה מעידה מדכתיב ועמדו שני האנשים וכתיב התם על פי שנים עדים מה שנים דהתם איירי בעדים אף שני האנשים איירי בעדים וכתיב האנשים ולא נשים ואית דילפי שנים דכתיב גבי עדים ע"פ שנים עדים וגו' משנים דכתיב וישארו שני אנשים מה להלן אנשים ולא נשים אף שנים דכתיב גבי עדים אנשים ולא נשים ומסיים הירושלמי הרי למדנו שאין אשה מעידה ומעתה שאין דנה ועיקר ראיית התוס' מהא דמסיים בירושלמי בהדיא מעתה שאין אשה דנה א"כ ש"מ בהדיא שהירושלמי ס"ל דאשה פסולה לדון והטעם דירושלמי הוא משום דכיון דפסולה להעיד פסולה לדון מדתנן כל הכשר לדון כשר להעיד וכו' ועיין באשר"י ריש פרק שבועת העדות שמביא שם לשון הירושלמי בסגנון שכתבתי וגם עיין בתוספות ביבמות פרק החולץ דף מ"ה ע"ב ד"ה לא טבלה לנדתה:

ד"ה ור"מ היא וא"ת וכו' לימא לאתויי אוהב ושונא וכו'. עיין בפירוש המשנה דהרמב"ם שתירץ קושיא זו באופן אחר והנפקא מינה בין שני התירוצים עיין במהרי"ק שורש כ"א:

בא"ד וא"ת בפרק ח"ה דפריך וליסלקו בי תרי וכו' וכ"ת לדון כשר טפי והתנן כל הכשר לדון וכו'. י"ל מאי מקשו התוס' הא כתבו לעיל מזה בסמוך דמתניתין לא אתיא כרבנן שהרי לרבנן סומא בב' עיניו כשר לדון ופסול להעיד א"כ נימא נמי התם לענין תחלתו בפסול וסופו בכשרות לדון כשר ולהעיד פסול וי"ל אפילו לרבנן אע"ג דלענין סומא בב' עינים מכשרו רבנן לדון ולעדות פסלי היינו התם משום דסברא הוא דדין אינו תלוי בראייה אבל לעדות העיקר תלוי בראייה אבל לענין שאר פסולים אין סברא לחלק בין דין לעדות לכולי עלמא ואדרבה הסברא נותנת דלענין דינא פסול טפי וכדתנן כל הכשר לדון וכו' וק"ל:

נ:

ד"ה מחשבת חיים וכו'. נראה דהוקשה לתוס' מאי מייתי גמרא מהכא ראיה דמחשבת חבור לא שמיה מדשבה דשאני הכא דנתנבלה ואינה ראויה תו לאכילה לסתם בני אדם ולא חשב מחיים לאוכלה בנבלות ולכך צריכה מחשבה לאחר שנתנבלה אבל אי לא נתנבלה אלא שנשחטה פשיטא שלא היה צריך לשום מחשבה דאוכל גמור הוא א"כ ה"ה נמי גבי עולשין שזרען לבהמה כיון דלאחר תלישה לא נשתנה לשום גריעותא לעולם אימא לך דמחשבת חבור שמה מחשבה דהא אותה מחשבה לא היתה כ"א לאוכלה אחר תלישה והרי נתלשו ותירצו דהכי מייתי ראיה דס"ל לגמרא דסתם עוף עומד לאכילה דמחיים מסתמא הוי כאילו חשב עליו לאוכלו הלכך אי אמרת בשלמא דכל מחשבה שהיא מחיים אפילו בדבר שלא נשתנה אח"כ לגריעותא לא שמיה מחשבה אתי שפיר גבי עוף אע"ג דהוי מסתמא כאילו חשב עליו מחיים לא אמרינן דירד עליו תורת אוכל מחיים ותו לא פקע מיניה אלא אמרינן כיון דלא חשב עליה מחיים לאוכלה מחיים אלא לאחר שחיטה א"כ אינה מתחלת מחשבתו עד אחר שחיטה והרי מתה ולא באתה לידי שחיטה ולכך לא מקרי אוכל וצריכה מחשבה אחר שנתנבלה אבל אי אמרת מחשבת חיים שמה מחשבה א"כ ירד עלה שם אוכל מחיים א"כ אע"ג שנתנבלה אח"כ לא פקע מינה שם אוכל במה שנתנבלה עד שתפסל מאכילת כלב וא"כ למה תנא במתניתין שצריכה מחשבה לאחר שנתנבלה:

ד"ה תרנגולת וכו' למ"ד זוז"ג אסור. ר"ל וה"נ התרנגולת ע"כ נולדת מהזכר והנקבה והזכר הוא טמא וא"כ התרנגולת באה מאיסור ומהיתר:

בא"ד ועוד כיון דלא הוי מעופות טמאים כו' אין לאסור עד שיהא בו כל ארבעה סימנים וכו'. ר"ל דמבואר הוא במסכת חולין בשמעתא דעופות טמאים ד' ס"א דכ"ד עופות טמאים המפורשים בתורה יש בכל אחד מהם סימני טהרה אחד או שנים ואפ"ה אסורים כיון דבהדיא אסרינהו רחמנא בתורה אבל שאר עופות שאינן מפורשין בתורה אינן אסורים עד שיהא בהם כל סימני טומאה דומיא דנשר שאין בו שום סימן טהרה כלל והאי תרנגולא דאגמא אי איתא דחלק הזכר מהנקבה ע"כ אינו מהנהו עופות טמאים המפורשים בתורה דלא אשכחן בהו כה"ג וא"כ אין לאוסרו עד שיהיו בו כל ארבע סימני טומאה ואין בו שום סימן טהרה וזה דבר שאינו מצוי כדמוכח כההיא שמעתתא דחולין דבכל עופות טמאים המצויים יש בהם סימן אחד או ב' של טהרה חוץ ממין הנשר והאי תרנגולת א"א להיות ממין הנשר דבנשר יש בו זכר ונקבה וק"ל:

ד"ה אלא בכפרים וכו' וא"כ מאי פריך. ר"ל מאי פריך ומי איכא למ"ד דלא בעי מחשבה הא ע"כ לר"י בן נורי לא בעי מחשבה אפילו בכפרים וא"כ ע"כ האי מתני' דפריך מינה דקתני בה בכפרים צריכה מחשבה ע"כ כרבנן אתיא ולא כרבי יוחנן בן נורי ומאי פריך מינה לרבי יוחנן בן נורי ותירץ וי"ל דה"פ ר"ל הא דפריך ומי איכא למ"ד דלא בעי מחשבה ארבנן פריך מי איכא למ"ד דלרבנן לא בעיא מחשבה אפילו בלא נפל לגת וק"ל:

נא.

בגמ' א"ר אשי הכא בחצר שעלו מאליהן עסקינן וכו'. הא דאצטריך רב אשי לאוקמא בחצר שעלו מאליהן ולא משני בקצרה ה"ק אם היה החצר משמרת פירותיה חייבין וכו' נ"ל משום דאם זרען ולא עלו מאליהן ודאי הן משומרים דאין דרך לזרוע במקום הפקר לכך אצטריך לאוקמא כגון שעלו מאליהם ולכך מחלק התנא שאם החצר משתמרת שחייבים ואם לאו פטורים:

[בא"ד] כל מין שחייב וכו'. ר"ל שלענין דינים אשכחן חלוקים רבים בין מעשר לטומאה אלא שבזה הן שוין שכל מין שחייב במעשר חייב בפאה:

בתוס' ד"ה אלא דזרעינהו וכו' והא דתנן בפ"ח דשביעית כל שאינו מיוחד וכו' חישב עליו לאוכל אדם ולאוכל בהמה כצ"ל וחומרי אדם היינו שכל שראוי למאכל אדם שאסור לעשות ממנו קילור ומלוגמא וחומרי בהמה היינו שכל מה שראוי למאכל בהמה אסור לבשלו ולשלקו גם חייב בביעור כשכלה לחיה מן השדה:

ד"ה מין קתני ש"מ וכו' קאמר אביי דלר"ש שינוי אינו קונה וכו'. ע"ש דצ"ל רבי ישמעאל:

בא"ד ואביי דסבר דבעלמא אי עביד מהני דריש נמי מתעזוב דיפריש מן העומרים וכו' דלא תימה אי עביד מהני אבל אי בעלמא שינוי קונה לר"ש כמו בגזל אין סברא וכו' כנ"ל להגיה אבל אי בעלמא וכו' דאל"כ לא יתיישבו דברי התוס' על נכון וק"ל:

נא:

ד"ה התיאה פרש"י וכו' וי"ל דדוקא בחצר סתמייהו לאדם. יש לתמוה מה תירצו נהי דסתמייהו לאדם קיימי מ"מ הרי לטעמא עבידי כמו פלפלין ושאר הדברים הנזכרים עמו דהן נמי לאדם קיימי ואפ"ה כיון דלטעמא עבידי נמנו וגמרו דאינן חייבים במעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין וצ"ל דהתוספות רצונם לומר דכי זרען בחצר רואה ויודע ללקטן עד שלא יתקשו כדלעיל וקודם שיתקשו בעודן רכים ראויין לאכילת אדם בפני עצמן כמות שהן אבל אחר שהן מתקשים אין ראויין לאכלן כמות שהן ולא עבידי אלא לטעמא וק"ל:

ד"ה ולכתוב רחמנא קשקשת וכו' וי"ל דמקבלה הוה ידעינן וכו'. נ"ל דר"ל דמהאי קרא נמי ידעינן דקודם זה היה להם בקבלה דפי' קשקשת הוא לבוש דאל"כ מנא הוה ידע האומר אותו מקרא דאמר ושריון קשקשים הוא לבוש וכן צדקיהו דעשה לו קרני ברזל ואמר באלה תנגח ארם מנא הוה ידע דנגיחה בקרן אלא ודאי שהיה להם בקבלה דפירושו דנגיחה הוה קרן:

ד"ה ולבני מערבא וכו' בסופו דאין חייב לסלקן דנפקא לן מלאות וכו'. ר"ל אין חייב לסלקן אלא דנפקא לן מקרא דלאות על ידך דבשבתות ויו"ט פטורין מתפילין:

נב.

בגמ' שאע"פ שבנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת וכו'. משמע דבקדושי טעות נמי שייך לומר ממאנת וכן כתבו התוספות אלא שגמרא ס"ל דה"ה לקדושי קטנות ממאנת אפילו בנה מורכב על כתפה ועיין בתוספות ריש מסכת יבמות:

שם לא לשתמיט תנא לאשמועינן גומות וכו' פרש"י אי ס"ד גומות אע"פ שאין שערות וכו'. ולפי פירוש רש"י לא יתיישב שפיר הא דמשני אי אשמועינן גומות ה"א עד שיהיו שתי שערות בשני גומות ואי לאו פרש"י הייתי אומר דהקושיא לא קאי ארב מלכיו אלא ארב הונא פריך דאמר שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות דלא לשתמיט שום תנא לאשמועינן דצריך שתי שערות בגומות ועל זה מתיישב שנויים דמשני שפיר אי אשמועינן גומות ה"א שתי שערות בשני גומות וק"ל:

בתוס' ד"ה קדושי טעות וכו' ואי אתה יכול לומר בחמותו וכו' שמיאנו. פי' משום דכיון דחמותו היה ע"כ כבר ילדה מבעלה הראשון לכך אי אפשר לומר שמיאנה באחיו של יבם שמת:

נב:

ד"ה הלכה כדברי כולן להחמיר וכו' והתם פסק ככולהו דאמר התם וכו'. ר"ל דמילי טובא אמר התם רב נחמן משמיה דשמואל ופסיק התם ככולהו אמר ר"נ אמר שמואל דאתניהו התם א"כ בזה נמי דאמר רב נחמן אמר שמואל התם בודקין למיאונין לאפוקי מדרבי יהודה נמי הלכה כמותו ואין הלכה כרבי יהודה דאמר עד שירבה השחור על הלבן:

נג.

בגמ' בשלמא בלא רבי לא קשיא וכו' ופרש"י בלא רבי אי לא פירש רבי פלוגתייהו בין לעיל בין הכא. ר"ל אי אמר פירושא דלעיל ולא אמר פירושא דהכא לא הוה קשה מידי דה"א דלעיל איירי דבדקה בדרבי יהודה ולא בדקה בדרבי יוסי ולכך חייש לעיל רבי יהודה בן אגרא והכא איירי דבדקה בתרוייהו ולכך קאמר רבי יהודה בן אגרא דלראייה מועטת אינה חוששת וכן להיפך אי אמר רבי פירושא הכא ולא אמר לעיל ה"א דהכא איירי דבדקה בדרבי יהודה ולא בדרבי יוסי ולכך לא חייש רבי יהודה ולעיל איירי דלא בדקה בתרוייהו ולכך חייש אבל השתא לתרי פירושים דרבי לעיל והכא קשה וק"ל:

בתוס' ד"ה ומה אילו נדה וכו' וי"ל דהתם מיירי דבדקה וכו' והכא בלא בדקה. יש להקשות א"כ מאי קאמר ומה אילו וכו' הא שאני גבי נדה דלא דרקה והכא לפי המסקנא איירי דבדקה עכ"פ בבין השמשות דרבי יהודה אלא שלא בדקה בבין השמשות דרבי יוסי ולכך נימא נמי כיון דבדקה בבין השמשות דרבי יהודה ונמצאת טהורה מוקמינן לה אחזקתה ולא ראתה גם בבין השמשות דרבי יוסי וי"ל דהכא שאני דהא אח"כ מצאה הכתם א"כ ע"כ נטמאת אחר אותה הבדיקה של בין השמשות דר' יהודה ואם כן חיישינן נמי דדילמא מיד לאחר אותה בדיקה בין השמשות דרבי יוסי נטמאת וכן יש ליישב לשנויי בתרא דאע"ג דבנדה איירי שבדקה שחרית ומצאתה טמאה והכא איירי שבדקה עצמה בבין השמשות דרבי יהודה ומצאתה טהורה מ"מ הואיל ומצאה הכתם אח"כ יש לחוש ג"כ שראתה אחר זה בבין השמשות דרבי יוסי לאפוקי לקמן בפרק בתרא דלא מצאתה עצמה טמאה אחר זה לכך מוקמינן לה אחזקתה:

ד"ה מכלל דרבי יהודה וכו' הוה מצי למפרך הא משמיה דרבי יוסי קאמר. ר"ל וא"כ היאך יסבור רבי יהודה בן אגרא דהיכי דלא בדקה בבין השמשות דרבי יוסי אינה חוששת הא משמיה דרבי יוסי גופיה קאמר למלתיה. בא"ד וא"ת ואימא מכלל דרבי יהורה בן אגרא וכו' ורבי סבר חוששת. יש להקשות דמשמע מדברי התוס' דמקשו שגם לפי האמת יתרץ המתרץ כן מדכתבו והשתא לא הוה צריך למימר תרי תנאי וכו' והיאך יכול לתרץ כן לפי האמת הא רבי קאמר ששמע כך מרבי יוסי ואם רבי יסבור שגם שבין השמשות דרבי יהודה ספיקא הוה כיון דסבר דחוששת כיון דלא בדקה בדרבי יהודה א"כ מאי פליגי רבי יהודה ורבי יוסי וי"ל דרבי יוסי סבר דבין השמשות מתחיל משהכסיף העליון וכו' ונמשך עד הלילה והיינו דמסיימי התוס' דבין השמשות דרבי יוסי מישך שייך בדרבי יהודה ולכך קאמר רבי בשמו דהיכא דלא בדקה בתרוייהו בבין השמשות דרבי יוסי וגם בבין השמשות דרבי יהודה חוששת ורבי יהודה סבר דדוקא משהכסיף העליון הוי בין השמשות אבל בין השמשות דרבי יוסי הוי לילה וק"ל:

נג:

בגמ' א"ר חסדא ה"ק הרואה יום אחד עשר וכו' ובשביעי לנדתה וכו'. פירוש ואם ראתה בבין השמשות של שביעי לנדתה הוי ספק אי הוה סוף נדה או תחלת זיבה:

נד.

בתוס' ד"ה הני ארביסר וכו' ולמאי דמשווה הגמרא ימי לידה וימי נדה א"כ לר"ת דפסק וכו' ולפירוש רש"י דימים הראויים לימי נדה אין עולין אין תקנה לנשים בזמן הזה וכו' כנ"ל להגיה דלספרים שלפנינו שכתוב בהם וה"ה לפרש"י א"א ליישבו וק"ל:

נד:

בגמ' עשרה ימים טמאים ועשרה ימים טהורים ימי שמושה כימי זיבתה וכו' כצ"ל ר"ל שאינה משמשת כ"א שלשה ימים בהמשך ימי זיבתה וכן במאה שהרי מק' הטמאים הן שבעה ימי נדה וצ"ג הנותרים מקרי כולהו ימי זיבה ומק' הטהורים הן ז' ימי ספירה וצ"ג הנותרים הם ימי שמושה ודוגמת זה באלף: