מהר"ם על הש"ס/נידה/פרק א

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

ב.

בגמ' קסבר העמד אשת על חזקתה וכו'. נ"ל הא דלא קאמר דטעמא רשמאי דקסבר העמד טהרות על חזקתן דעדיפי טפי מחזקת אשה דחזקה גרוע היא כדאמר הלל דכיון דחזיא מגופה לא אמרינן אוקמא אחזקתה משא"כ בחזקת טהרות וגם להלל תקשה אמאי לא אמרינן העמד טהרות אחזקתן ונטהרה למפרע משום דלא חשיבא חזקה כל שלא היה לה שעה מבוררת כמו שכתבו התוספות בע"ב ד"ה דאיכא ריעותא וכו' ובטהרות ליכא שעה מבוררת כ"כ בטהרתן אבל גבי אשה איכא שעה מבוררת דהא עכ"פ בדקה עצמה לפני זה בשעה אחת ונמצאת טהורה וק"ל:

ברש"י [ד"ה שמאי וכו'] ולא אמרי' כי היכי דהשתא אשתכח וכו'. מלשון רש"י משמע דהשתא נמי לא ראתה מעצמה אלא ע"י בדיקה מצאה דם בבית ההיצון וכן פרש"י ג"כ לקמן דף ג' ד"ה מרגשת וכו' והא מדלא ארגשה מאתמול ודאי השתא בבדיקת עד נפקא עכ"ל וכ"ת א"כ לפ"ז מאי קאמר ולא אמרינן כי היכי וכו' הא השתא נמי צריך אתה לומר דכותלי בית הרחם העמידוהו דהא לא ראתה מעצמה עד שבדקה ומצאתו ע"י בדיקה נוכל לומר שאם לא בדקה נמי היה יוצא מעצמו אלא שכך נזדמן שבשעה שבא לצאת בדקה היא את עצמה ומצאתו בבית החיצון קודם שיצא ולא נצטרך לטעמא דכותלי בית הרחם העמידוהו אבל אי אמרינן שמאתמול היה בבית ההיצון ע"כ צריך לטעמא דכותלי בית הרחם העמידוהו אבל מ"מ צריך ליישב מה דוחקי' דרש"י שפירש דהא דקאמר שמאי דיין שעתן איירי שמצאתו השתא ע"י בדיקה ולא פי' שאיירי שראתה הדם מעצמו ונ"ל שהוקשה לרש"י דלישנא דדיין שעתן משמע די לנו אם נחמיר עליה שתטמא טהרות משעת הראייה ואילך ואם איירי שראתה עתה ממש מאי חומרא יש בדבר שתטמא את הטהרות מכאן ואילך לכך פי' שאיירי שלא ראתה ממש כ"א ע"י בדיקה ומטמאה כל הטהרות משעת התחלת הבדיקה ואילך לכך קאמר די לנו להחמיר אם תטמא משעת התחלת הבדיקה ואע"ג דלא ראתה ראייה ממש א"נ רש"י רבותא קמ"ל אע"ג דהשתא נמי לא ראתה ממש וגם לא אתא מעצמו וגם לא הרגישה בו אלא שמצאתו ע"י בדיקה בבית החיצון ואיכא למימר כי היכי דהשתא לא אתא מעצמו אלא אשתכח בבית החיצון ע"י בדיקה ה"נ אי הוה בדקה מקמי הכי הוה אשתכח דהא חזינן בדם זה דמשתהה בבית החיצון ואינו ממהר לצאת מעצמו אפ"ה אמרינן דיין שעתן וכ"ש כשראתה ראייה ממש וכן נ"ל עיקר וכן צ"ל ע"כ לטעמא דאשה מרגשת דלקמן דיותר סברא הוא לומר דדיין שעתן בראתה מעצמה ראייה ממש מרואה ע"י בדיקה וע"ל בתוס' דף ג' ד"ה מרגשת:

ד"ה מפקידה וכו' כגון בדקה עצמה שחרית וכו' דאמרינן לקמן במתני' פעמים צריכה להיות בודקת וכו'. צריך להתיישב מה צריך רש"י להביא מתני' דלקמן לכאן היה לו לפרש לפי דרכו שאם היה זמן מפקידה לפקידה (שהוא) קצר מזמן מעת לעת כגון שבדקה עצמה בתוך מעת לעת ומצאה עצמה טהורה ממעט על יד מעת לעת ונראה דס"ל לרש"י דאם נזדמן שבדקה עצמה תוך מע"ל בהזדמן אותה בדיקה אינה ממעט' על יד מעת לעת כ"א דוקא אותה בדיקה שבודקת עצמה שחרית וערבית שאז מדקדקת בבדיקה יפה כיון שתקנת הכמים היא משא"כ בבדיקה אחרת וק"ל לכך הביא מתניתין דלקמן לומר שתקנת הכמים היא:

ד"ה והמשמשת בעדים וכו' קודם תשמיש ולאחר תשמיש. פירוש בין שבדקה עצמה קודם תשמיש ומצאה טהורה או בדקה אחר תשמיש שניהם ממעטים ובבדיקה דקודם תשמיש אשמעינן רבותא דלא אמרינן דמתוך ?שמהומה לביתה אימא לא בדקה שפיר ובבדיקה דלאחר תשמיש אשמעינן דלא אמרינן אימר ראתה טיפת דם כחרדל וחפהו שכבת זרע וע"ל דף ה':

ד"ה אף על פי שאמרו וכו' אשאין לה וסת קאי. נ"ל דרש"י כתב זה כדי שלא יטעו לומר שאע"פ שאמרו וכו' נמשך אשלפניו אמה דקתני ופרשה וראתה היא טמאה והן טהורות אע"פ וכו' לכך כתב שהיא ענין בפני עצמו ואאשה שאין לה וסת קאי:

ד"ה כגון ספק נגע ספק לא נגע וכו'. נ"ל דרש"י ס"ל דהא דקאמר בגמרא כי אמרינן העמד דבר על חזקתו היכי דלית ליה ריעותא דגופא וכו' לא קאי כלל אטומאה דבטומאה לא נפקא מינה בחזקה כלל דאי הוי ברה"י טמא מספק אפי' היכא דאיכא חזקה דילפינן מסוטה ואי ברה"ר טהור בלא חזקה דג"כ הלכתא גמירי לה מסוטה אלא אמילי אחריני קאי לענין שאר איסורין כדאיתא בחולין דף י':

בתוס' דבור הראשון מדפריך בגמרא לר"ש אי מה סוטה טמא ודאי וכו'. ר"ל דליכא למימר דלעולם גם לרבנן בכל ספק טומאת אינו טמא ודאי אלא ספק טומאה משום דלא ילפינן מסוטה לטומאה ודאי דשאני סוטה דאיכא רגלים לדבר ואע"ג דקאמר לקמן רבנן סברי כי סוטה מה סוטה ספק הויא ועשאוהו כודאי הכא נמי ספק ועשאוה כודאי היינו דוקא במקום דאיכא תרתי לריעותא כדאמר בתר הכי ועיקר מלתא אטעמא דתרתי ריעותא סמיך דהוצרך ג"כ לטמא ברה"י טומאת ודאי אבל בעלמא אימא לך דגם לרבנן אינו טמא ודאי אפילו ברה"י זה אינו דמדפריך בגמרא לר"ש וכו' והוצרך לומר שאני סוטה דאיכא רגלים לדבר משמע דלרבנן אתי שפיר ולא הוצרך לטעמא דרגלים לדבר והשתא אי ס"ד דגם לרבנן בעלמא לא הוי טמא ודאי אף ברה"י תקשה ליה למקשה בעלמא לרבנן דקי"ל דכל ספק טומאה ברה"ר טהור דילפינן לה מסוטה א"כ נימא אי מה סוטה ברה"י טמאה ודאי ה"נ כל ספק טומאה ברה"י טמא וראי אלא ע"כ צ"ל גם לרבנן דשאני סוטה דאיכא רגלים לדבר א"כ מאי פריך לר"ש אלא ע"כ לרבנן בכל ספק טומאה ברה"י טמא ודאי ולא סבירא להו טעמא דשאני סוטה דאיכא רגלים לדבר ולכך פריך בגמרא לרבי שמעון דוקא אבל לרבנן הוה אתי ליה שפיר וכ"ת כיון דככל ספק טומאה ברה"י טמא ודאי למה הוצרך במקוה לטעמא דתרתי ריעותא אה"נ דלא מבעי ליה לטמא ודאי ברה"י אלא לטמא אפילו ברה"ר כך הם המשך דברי התוס':

בא"ד דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע כו'. והא דמטמינן לרבנן למפרע גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר כדלקמן ע"כ צ"ל דהוי מטעם דתרתי דיעותא ואע"ג דלעיל מזה בקושיא כתבו התוספות דטעם דתרתי דיעותא לא הוצרך אלא לטמא אפי' ברה"ר מ"מ כתירוצם לא ס"ל הכי דכיון דפירשו דלטמא למפרע לא ילפינן מסוטה ע"כ גם לטמא למפרע הוצרך לטעם דתרתי ריעותא אבל עדיין יש לדקדק בגמרא דפריך לר"ש אי מה סוטה טמאה ודאי כרשות היחיד אף הכא טמא ודאי והוצרך לשנויי שאני סוטה דאיכא רגלים לדבר ומאי פריך לר"ש דלמא ס"ל דמסוטה לא ילפינן לטמא למפרע וטעמא דתרתי ריעותא לא ס"ל לר"ש כמו שכתבו התוספות לקמן דלית ליה דהרי חסר לפניך ולכך ס"ל דברה"י תולין במקוה ונראה דסבירא לה לגמרא מדגמר ר"ש הבית ממקוה ומדמה להו להדדי כדלקמן שמע מינה דלרבי שמעון ספק טומאה ושאר ספיקות כגון ספק תרומה דחבית דין אחד להן לרבי שמעון וכמו שאין חילוק בשאר ספקות בין להבא בין למפרע ה"נ בספק טומאה אין לחלק לר"ש ובכל ספק טומאה אית ליה לר"ש דתולין ולא ילפינן מסוטה אלא לטהר ברה"ר ולכך פריך לדידיה אי מה סוטה טמאה ודאי כו' והוצרך לשנויי התם איכא רגלים לדבר וכן כתב רש"י לקמן ש"מ דקסבר ר"ש בשאר ספק טומאה דעלמא נמי ברה"י תולין כו' וק"ל:

[בא"ד] וא"ת במעת לעת דקיל טפי משאר טומאות כדפי' אמאי החמירו בו כו' כדמוכח בשמעתין. פי' דבמעת לעת שבנדה טמא אף ברה"ר דקאמר והלל כי אמרינן כו' כגון ספק נגע כו' וע"כ לא אמרינן אוקי מלתא אהזקתיה לענין טומאה אלא ברה"ר דברה"י ספקו טמא ואם כן ה"ה נמי סיומא דמלתיה דקאמר אבל איתתא כיון דמגופה חזיא לא אמרינן אוקי אחזקתה וטמאה היינו נמי אפילו ברה"ר:

בא"ד וי"ל דאף ברה"ר לא נטהר כו' משום דאשה שראתה השתא ודאי טמאה היא כו'. משמע מדברי התוספות דמתרתי טעמי קאמר דלא ילפינן מסוטה לטהר באשה ברה"ר חדא משום דכיון דאיכא ריעותא מגופה אתרע חזקתה וחדא משום דכיון שראתה השתא ודאי טמאה אבל אי לאו טעמא דאיכא ריעותא מגופה הוה ילפינן מסוטה לטהר ברה"ר אע"ג דהשתא ודאי טמאה ובזה יתורץ ג"כ דבגמרא פריך לרבנן אי מה סוטה ברה"ר טהור כו' ומאי פריך נימא דשאני מקוה דהשתא ודאי חסר ולכך לא ילפינן מסוטה לטהר ברה"ר אבל למאי דכתבינן דתרתי טעמי בעי דלא ילפינן מסוטה לטהר ברה"ר א"ש. אלא שעדיין יש לדקדק בענין זה דדברי התוס' נראין כסותרין דבחדא מלתא דהיינו לענין טומאה ודאי עשו טומאת אשה קיל משאר טומאות ולענין טומאה ברה"ר היא חמורה משאר טומאות אימא איפכא והוי כמלתא בלא טעמא אבל נראה לי דמעיקרא טעמא דמלתא הוא דטומאת אשה במעת לעת דהוי למפרע קיל משאר טומאות ולכך לא ילפינן מסוטה לרבנן לענין חולין רק מוקמינן לה אחזקתה אלא שבקדשים החמירו במעת לעת לומר תולין משום לעשות סייג לדבריהם כדלקמן דף ד' ע"ב והואיל ואינו אלא משום חומרא דקרשים השוו מדותיהם ולא חלקו בין רשות לרשות אלא כדי שלא יהא רחוק מן השכל לומר שמעת לעת שבאשה דקיל יהא טמא ברה"ר ולא ילפינן מסיטה ובשאר טומאות דחמירי יהא טהור ברה"ר [דלא] ילפינן מסוטה ולכך כתבו התוס' דאינו רחוק כ"כ דיש להשיב דלא גמרינן מסוטה לטהר ברה"ר אלא דבר שדומה לסוטה שגם עתה היא בספק משא"כ במעת לעת שבנדה וק"ל:

בא"ד אלא גמרינן לטהר מדרב גידל כו'. הא דרב גידל בסוטה פ' כשם דף כ"ט ע"ש:

בא"ד ובטומאות בשר קדש שייך למפרע כמו להבא. נראה דרצונם בזה כדי לתרץ שלא תאמר כמו דליכא למילף אשה מסוטה לטהר ברה"ר או באין בו דעת לישאל משום דסוטה גם עתה בספק מטעם זה נמי לא ניחא למילף מבשר קדש דדלמא בשר קדש נמי איירי שגם עתה הוא בספק לכך כתבו דבטומאת בשר קדש שייך למפרע כמו להבא ולמפרע היינו שנמצא עתה בטומאה בודאי אלא שמספקינן אי הוה התם למפרע והיינו ממש דומיא דמעת לעת שבאשה אבל סוטה לא שייך כי אם בספק דלהבא דגם עתה הוא בספק דלמפרע לא שייך גבה וק"ל אבל עדיין יש לדקדק הואיל וכן הוא דבטומאת בשר קדש שייך למפרע כמו להבא אם כן נילף נמי מיניה דבדבר שיש בו דעת לישאל הוי טמא ודאי כמו בטומאת בשר קדש אפילו למפרע אבל אין זה קושיא כלל דיש בו דעת לישאל אתי מכל טהור יאכל בשר הא ספק טמא ר"ל טמא לענין שלא יאכל בשר מכאן ולהבא אכל לא שייך לומר למפרע ולכך ליכא למילף מיניה טומאה למפרע ביש בו דעת לישאל וק"ל:

בא"ד וא"ת מ"ש דבנגע בא' כו' ואשה נמי אמרינן לקמן כיון דשכיחי בה דמים כו'. ר"ל וליכא למימר דשאני התם דלא ראוהו הי מבערב וליכא למימר אוקי אחזקתיה אבל אשה דבדקה עצמה בשום פעם לפני זה הוי כמו ראוהו הי מבערב דטהור אף לרבנן זה אינו דאשה נמי כיון דשכיחי בה דמים כאינה בדוקה דמיא:

בא"ד וא"ת ומ"ט אמרינן בנגע בא' לשרוף כו' דאשה נמי מקרי' במקום מציאתה. ר"ל וכ"ת דשאני התם דטעמא הוי דכל הטומאות הן כשעת מציאתן כשנמצא מת במקום שהיה מאתמול אבל כשנמצא מת במקום אחר לא אמרינן לשרוף כדלקמן דף ד' ואשה נמי כממקום למקום דמיא וכשנגעה בטהרות בתוך מעת לעת לא היתה במקום זה שהיא עומדת בו עכשיו בשעה שמצאה עצמה טמאה זה אינו דאשה נמי מקרית במקום מציאתה כו':

בא"ד וי"ל משום דלבו נוקפו וכו'. והא דלא תירץ כן לעיל בתחלת דבור שהקשו מ"ש מכל ספק טומאה וכו' משום דאי הוה אפשר למילף אשה מסוטה היתה מדינא טמאה בודאי טומאה א"כ לא שייך לומר דמשום דלבו נוקפו לטהרה שלא כדין וק"ל:

בא"ד אך קשה לפי זה מאי פריך להלל ממקוה וכו'. ר"ל הא דאיתא בגמ' גבי מאי שנא ממקוה דקאמר להלל קשיא ודאי דאילו במעת לעת תולין וכו' ומאי פריך נימא דמשום הכי תולין ואין שורפין משום שלא יהא לבו נוקפו דהא מטעם דלבו נוקפו לא אמרינן לשרוף וכללא דמלתא דאף לטעמא דחזקה מועיל טעמא דלבו נוקפו שלא לשרוף אע"ג דאינו מועיל לטהר לגמרי אבל לרבא דאמר לקמן משום ביטול פריה ורביה שלא יהא לבו נוקפו מטהר שמאי לנמרי דאמר רבא טעמא דשמאי משום ביטול פריה ורביה:

בא"ד וא"ת אמאי מטהר שמאי טפי באשה מבקופה וכו'. היינו להאי לישנא דאי הוה דם וכו'. פי' להאי לישנא משני שמאי שפיר דמשום הכי טיהר באשה דאין לה שוליים ואי הוה דם מעיקרא הוה אתי אבל לאידך לישנא דס"ל דטעמא דשמאי משום דהעמד אשה אחזקתה או מטעם דאשה מרגשת וכו' רבא דאמר טעמא דשמאי משום ביטול פריה ורביה ל"ל האי טעמא דאי איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי וכו' א"כ תקשה ליה לשמאי מקופה ומנגע בא' וכו' ונהי דלטעמא דהרגשה לא קשה מידי וכן לטעמא דביטול פריה ורביה הא דמטהר באשה משום דאשה מרגשת או משום פריה ורביה אבל מ"מ לטעמא דהעמד אשה אחזקתה דקשה דהא בקופה ובנגע בא' לא אמרינן מוקמי ליה אחזקתיה וק"ל ודברי ספר ח"ש שכתב במקום זה אינם מובנים לי ותמוהים בעיני:

ד"ה והלל כי אמר דמוקי מילתא אחזקתיה וכו' היינו ברה"ד כדפרישית כו' אבל טמא שנגע באחד מן החביות וכו'. רצונו בזה משום דהתוס' גורסים כגמרא כגון ספק נגע ספק לא נגע דלא כרש"י ומה שהקשה רש"י דהתם לא משום חזקה הוי דהא ספק טומאה ברה"ר טהור הלכתא גמירי לה מתרצין התוספות דשפיר גרסינן ליה והא דהוי הלכתא גמירא דילפינן מסוטה היינו במידי דליכא חזקת טהרה אבל היכא דאיכא חזקת טהרה טהור מטעם דמוקמינן לה אחזקתיה וכ"ת למה לי טעמא דחזקה תיפוק לי דנילף מסוטה נפקא מינה אפילו היכא דליכא למילף מסוטה כגון בדבר שאינו יכול להיות כגון שנגע טומאה באחד משנים ואינו יודע באיזה שאחד מהן ודאי טמא אלא שהספק הוא שאין ידוע איזה הוא הטמא דליכא למילף מסוטה וספק נגע וספק לא נגע בזה אמרינן הכא בשמעתין דאמרינן בהו העמד טהור על חזקתו ועל יסוד זה נמשכו כל דברי התוספות בד"ה והיינו דמסיימי וכן ב' שבילין וכו' לא מסוטה גמרינן אלא דמוקמינן כל אחד בחזקת טהרה כדאמר הכא ר"ל דקאמר בשמעתין והלל כי אמרינן העמד טמא על חזקתו כגון ספק נגע ספק לא נגע וכו' והיכי דליכא חזקה גמרינן מסוטה ודוקא בדבר שיכול להיות דומיא דסוטה וק"ל:

ב:

בגמ' התם משום דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו אדרבה וכו'. המשך הסוגיא כך היא דעיקר הפירכא היא לשמאי דמטהר באשה לגמרי ובמקוה הוי ודאי טמא ולכך כשמשני התם משום דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו פריך אדרבה העמד מקוה על חזקתו ר"ל והוי חזקת טהרה כנגד חזקת טומאה ולא הוי לן למימר ודאי טמא אלא ספק ומשני הרי חסר לפניך ואתרע חזקת הטהרה ופריך א"כ ה"נ גבי אשה נימא הרי דם לפניך וליכא חזקת טהרה ואמאי מטהר שמאי באשה לגמרי למפרע מטעם דהעמד אשה על חזקתה ומסיק התם איכא תרתי לריעותא ולכך הוי טמא ודאי והכא חדא לריעותא הלכך אע"ג דאיתרע חזקת הטהרה קצת דהרי דם לפניך אפ"ה מטהר שמאי לגמרי דחדא ריעותא לא חשיבא כלל כך נ"ל שיטת סוגיא זו אלא הסוגיא שאחר זה טורח לישב דפריך מ"ש מהבית וכו' ומשני התם משום דאיכא למימר העמד טבל על חזקתו ופריך אדרבה העמד יין על חזקתו ומאי פריך אין ה"נ כיון דאיכא למימר העמד טבל על חזקתו ואיכא נמי למימר אפכא העמד יין על חזקתו ולכך הוי ספק ולא ודאי דהתם לא פריך אלא מספק לשמאי דמטהר באשה לגמרי ונ"ל דאה"נ דלפי ברייתא זו דקתני גבי חבית ספק דאתיא כר"ש כדמסיק במסקנא לא היה צריך לפלפול זה אלא משום דבמסקנא מסיק דרבנן דאית להו גבי מקוה ודאי ה"נ גבי חבית ודאי משוו ליה לדידהו יקשה לן נמי אמאי היה ודאי מטעם דהעמד טבל על חזקתו אדרבה העמד יין על חזקתו ולכך מסיק נמי גמרא האי סוגיא דפלפולא גבי חבית כמו במתניתין דמקוה וק"ל ועוד הארכתי בדרכים אחרים בשיטה זו בקיבוץ בני הישיבה ת"ל אבל זה נראה בדרך הפשוט:

בתוס' ד"ה דאיכא ריעותא מגופה וכו' כמו בנגע בא' וכו'. ר"ל ואע"ג דאיכא חדא ריעותא דהרי מת לפניך אפ"ה מוקמינן ליה אחזקת חי והשתא הוא דמת וכן בכל כיוצא בזה בענין טומאה וטהרה ואע"ג דכל ספק טומאה ברה"י מסוטה גמרינן לה דטמא אפילו היכי דאיכא חזקה כמ"ש התוס' לעיל בד"ה והלל כי אמרינן וכו' הא כתבו התוס' לעיל דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע ומ"מ איכא למידק מאי מייתי התוס' הכא ראיה מנגע באחד דמטהרי אף רבנן בראוהו חי מבערב דמוקמינן ליה אחזקה להתיר הגבינות מבהמה שנמצאת טרפה מטעם חזקה אי לאי דהוי חזקה שאינה מבוררת הא משמע בתוס' לקמן דף ג' ע"ב בד"ה איכא בינייהו וכו' דלא מטהרי רבנן אלא ברה"ר ולא ברה"י א"כ ש"מ דספק טומאה הוא ולא מוקמינן ליה בחזקת ודאי חי וצ"ל דהא דטמא ברה"י היינו דוקא לקדשים מטעם דכל הטומאות כשעת מציאותן כמ"ש התוס' לעיל וכ"כ לקמן דף ד' בד"ה שכל הטומאות וכו' דכל הטומאה כשעת מציאותן אינו אלא לקדשים ולכך כשלא ראוהו חי מבערב דל"ל העמידהו על חזקת חי עשאוהו כודאי וטמא אף ברה"ר אבל כשראוהו חי דאיכא כאן חזקת חי נגד הא דכל הטומאות כשעת מציאותן הוי כפלגא ופלגא והוי ספק ולכך ברה"ר טהור ככל ס"ט ברה"ר וברה"י טמא וכל זה דוקא מטעם דאיכא כאן חזקת חי דאי לאו חזקת חי היה אפי' ברה"ר טמא א"כ מייתו שפיר התוס' ראיה דמוקמינן ליה אחזקת חי אע"ג דהשתא מת והוי חזקה יפה לענין חולין דלא אמרינן בהו כשעת מציאותן אע"ג דהשתא איכא ריעותא לפנינו וכן בנדה הוה מוקמינן לה אחזקת טהרה אי לאו טעמא דאיכא ריעותא דמגופה קא חזיא:

ד"ה להלל קשיא ודאי וכו'. לא רצו התוספות לפרש כפרש"י דדייק ליה דטמא ודאי מדקתני בין ברה"ר בין ברה"י טמאות משום דאשכחן אף בטומאת ספק דטמא ברה"ר כמו במעת לעת שבנדה שטמא אף ברה"ר ואפ"ה תולין ולא שורפין כמו שכתבו התוספות לעיל בדבור הראשון:

ד"ה התם תרתי לריעותא וכו' אך קשה דאמר התם וכו' יקשה התם וכו' וקשה אדרבא הכל סיומא דקושיא ראשונה דתוספות הוא וק"ל:

בא"ד וי"ל דגבי מקוה רגילות להתחסר וכו' וכשטימא הכהן את הבית אפילו נתחסר הנגע וכו'. דברי התוספות האלו דברי מותר הן דל"ל כל זה ונראה דמשום דקשיא להו אפי' את"ל דחזקת הבית הוי חזקה ולא אמרינן השתא הוא דחסר מ"מ איכא נמי חזקה דגברא כנגדה דנימא אוקי גברא בחזקת טהרה ונימא דמעיקרא נחסר הנגע והוי כפלגא ופלגא והוי ספק ואמאי מחזקינן הנכנס בבית באותו שבוע בודאי טמא ומייתי מספק חולין לעזרה דאין לומר דהוי מטעם דכל ספק טומאת ברה"י עשאוהו כודאי א"כ היכי יליף משום דאזלינן בתר חזקה מדכתיב ויצא הכהן מן הבית וגו' דלמא הוי מטעם דספק טומאה ברה"י וספקו כודאי טמא אלא ע"כ צ"ל דקרא בכל ענין איירי אפילו הוה ברה"ר כגון שיש בו הרבה בני אדם כמו שכתבו התוספות במסכת חולין דף י' ע"ב ד"ה ודלמא אדנפיק וכו' א"כ הדרא קושיין לדוכתא דאפילו אמרת העמד הבית על חזקתו איכא נמי כנגדה העמד גברא על חזקתיה ולכך כתבו התוס' וכשיטמא הכהן את הבית וכו' ר"ל דהואיל דאפילו נאמר דיועיל חזקת גברא דנימא דבשעה שנכנס שם כבר היה הנגע חסר מ"מ אכתי הוא טמא דכיון דכשיצא הכהן מן הבית היה שיעור הנגע בחזקת שלם וטימא הכהן את הבית גזרת הכתוב הוא שהבית טמא והנכנס לתוכו אח"כ אפילו נתחסר הנגע קודם שנכנס הוא טמא לכך מחזקינן להנכנס לשם כודאי טמא אבל אי הוה נוכל לומר דמטעם דהרי חסר לפניך איתדע חזקת הנגע לא היה לנו להחזיק הבית בחזקת טמא כלל ולכך הוכרחו התוס' לפרש ג"כ דדוקא גבי מקוה אמרינן הרי חסר לפניך משום דרגילות להתחסר מעט מעט משא"כ גבי נגע וגם חזקת גברא לא עדיפא כ"כ כמו שכתבנו ולכך מחזקינן הנכנס לשם בודאי טמא וק"ל:

ג.

ברש"י ד"ה מאי רגלים לדבר איכא וכו' וש"מ דקסבר ר"ש בשאר ספק טומאה דעלמא נמי ברה"י תולין וכו'. עי' לעיל במה שכתבתי בביאור דברי התוספות גבי הא דכתבו דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע:

ברש"י ד"ה ואב"א אי מסוטה גמרי רבנן וכו'. יש לדקדק מנא ליה לרש"י לפרש דהדר ליה גמרא השתא משנויא קמא מטעמא דלרבנן דלמא לא הדר אלא מטעמא דר"ש דהכי משמע דקאמר ואיבעית אימא היינו טעמא דר"ש וכו' ונראה דטעמו של רש"י דא"כ לא נפקא לן מירי בהאי שנויא בתרא משום דגם לשנוייא בתרא ע"כ צ"ל לר"ש דס"ל דשאני סוטה דאיכא רגלים לדבר דאל"כ כי יליף לענין לטהר ברה"ר סוף טומאה מתחלת טומאה נימא נמי מה תחלת טומאה ברה"י טמא ודאי אף סוף טומאה כן אלא ודאי ע"כ בכל ספק טומאה בין בסופו בין בתחלתו ס"ל לר"ש דתולין ולא יליף לה מסוטה דשאני סוטה דיש רגלים לדבר א"כ מאי נפקא מיניה לן בהאי שנויא לר"ש ולכך פרש"י דהנפקותא הוא לרבנן דהשתא בהאי שנוייא לא מסוטה גמרי לה רבנן דא"כ הוה ליה למימר ברה"ר טהור אלא ס"ל דטמא ודאי בין ברה"י בין ברה"ר מטעם דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמי:

בתוס' ד"ה ושניהם לא למדוה וכו' ר"ש נמי דגמר חבית מטומאה וכו'. לאו דוקא אלא ר"ל דמדמי הבית לטומאה דכמו שס"ל לר"ש גבי מקוה תולין רהוי ספק טמא הכי נמי ס"ל גבי חבית דהוי ספק חומץ דהוי תרומה מספק וצריך לחזור ולתרום:

ד"ה ושרצים דמעלמא וא"ת סיפא דקתני התם כתם שנמצא בחלוקה וכו'. עיין לקמן פרק דם הנדה דף כ"ו:

ד"ה והא איכא כתמים וכו' עד היה לנו לטהר כתמים אפילו מכאן ולהבא וכו'. נראה דהתוספות מפרשים כן משום דס"ל דאלמפרע לא קשה לשמאי דאה"נ דמטמא למפרע אף לשמאי כמ"ש התוספות לעיל מזה בד"ה ושרצים דעלמא וכו' דמסיפא דקתני התם כתם שנמצא בחלוקה וכו' לא פריך ולכך פירשו הכא דהא דפריך והא איכא כתמים וכו' דאלהבא פריך שלא יטמאו לשמאי אפילו להבא דלימא דמעלמא אתו אבל לישנא דגמרא דקאמר והאיכא כתמים משמע בהפך דבא לסתור טעמא דהרגשה משום דא"כ למה אינו מטמא בכתמים כדפריך והאיכא שוטה ולכך נ"ל לפרש בענין אחר דגמרא ס"ל דכמו ששמאי ס"ל גבי ראייה ממש דיין שעתן ואינו מטמא למפרע מסתמא ה"נ ס"ל בכתמים דאינו מחמיר טפי בכתמים מבראיה ממש ולכך אתי נמי שפיר לעיל כשפריך לשמאי ומאי שנא ממבוי דלא פריך מסיפא דקתני כתם שנמצא בחלוקה וכו' דודאי לא שייך דין זה לשמאי דמסתמא גבי כתם נמי ס"ל דיין שעתן ולכך פריך הכא אהאי שנוייא דמשני דטעמא דשמאי הוא הואיל ואשה מרגשת והאיכא כתמים ר"ל דמסתמא גבי כתמים נמי ס"ל לשמאי דאין מטמאים למפרע והתם לא שייך לומר אם איתא דהיה הכתם קודם שעת המציאה בחלוקה היתה מרגשת דהא השתא נמי לא הרגישה אם כן מ"ט מטהר התם שמאי למפרע אלא נצטרך לומר דאין הכי נמי דלשמאי שלא ס"ל דין כתמים כלל ואפילו להבא אם כן לימא תנן כתמים דלא כשמאי וזה דוחק גדול דכל דיני כתמים לא אתו אליבא דשמאי ומשני מודה שמאי בכתמים וכו' והשתא הוי פירכא דוהא איכא כתמים דומיא מאי דפריך והא איכא שוטה וכו' ודו"ק נ"ל אף שהוא שלא כדברי התוספות:

בא"ד דרגלים לדבר הוא דלמפרע אתו נ"ל להגיה דרגלים לדבר דמגופה אתו אפילו למפרע ודו"ק:

ג:

ד"ה איכא בינייהו וכו' א"נ י"ל דידע טעמא דתרתי לריעותא וכו' ועיקר פירכא דלעיל לשמאי וכו'. ר"ל דהתוספות הקשו דהא מ"מ אף להנך שנויים איצטריך ע"כ לשנויא דתרתי ריעותא משום דלא תקשה להלל ממקוה דהתם שורפין והכא תולין וא"כ בזה יתורץ ג"כ שמאי לשנויא דהעמד אשה על חזקתה דומיא דחבית ומקוה ומאי נפקא מינה דלהאי שנויא איכא למרמי הבית ומקוה לב"ש ולהנך לישני ליכא למירמי כיון דלתרוייהו הוכרחו לשנוייא דב' ריעותא ותירצו התוספות בתירוץ ראשון דלהנך לישני לא נצטרך כלל לטעמא דתרתי ריעותא ובתירוצא בתרא תירצו דאע"ג דלהנך לישני נצטרך ג"כ לטעמא דתרתי ריעותא אליבא דהלל שלא תקשה לן הכא תולין והתם שורפים בזה אין כאן דוחק כלל דהא גם המקשה דלעיל עיקר קושייתו היה לשמאי דמטהר לגמרי והיה דוחק בעיני המקשה לומר דבחדא ריעותא נטהר לגמרי ונצטרך המתרץ לדחוק לעיל ולתרץ דאפ"ה ס"ל לשמאי דבחדא ריעותא טהורה לגמרי אף שהוא דוחק אבל להנך לישני ליכא למרמי לשמאי מחבית ומקוה דהאי דמטהר שמאי לגמרי באשה היינו מטעם דאשה מרגשת או מטעם דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי ולא נצטרך לדחוק לשמאי לומר דמשום דליכא באשה תרתי ריעותא מטהר לגמרי וק"ל:

ד"ה והתניא המדלה עשרה דליים וכו' הקשה הר"ר מנחם אמאי לא מייתי מתני' דטהרות וכו'. נראה דלשון מייתי לאו דוקא דאר"ל משום רבי ינאי נמי מקשה דאמאי אמר האי לא שנו אלא שאין לה אוגנים וכו' אברייתא ולא אמתני':

בא"ד א"נ לא קתני מים במתניתין וכו' עד אלא אמרינן דבדלי זה האחרון נפל תחלה כשהיה ריקן וכו'. נ"ל דלהאי שנויא דתוספות נמי נצטרך לומר דע"כ לא מיירי בחד דלי שדלה בו עשרה פעמים זה אחר זה דא"כ השתא נמי שייך לחלק ולומר דביש לו אוגנים כולם טמאים ואפילו כל מה שהוא בבור וכ"ש הוא דיין ושמן מקבלין טומאה אפילו במחוברים בבור משא"כ במים אלא ע"כ איירי שדולה בעשרה דליים זא"ז ולכך האחרון שנמצא בו השרץ טמא וגם כל מה שנשאר בבור דשמא השרץ היה בדלי קודם הדליים וכשדלה בו טימא כל מה שבבור אבל הדליים הראשונים טהורים בין אין להם אוגנים בין יש להם אוגנים ואשמועינן תנא דלא חיישינן שמא היה השרץ בבור מתחלה וטימא הכל אבל אי הוה איירי במים ליכא לשנויי דאיירי בעשרה דליים שדלה בהן בזה אחר זה ולכך כולן טהורין חוץ מן האחרון אפילו ביש להן אוגנים דא"כ מאי אשמועינן פשיטא דכולן טהורין אפילו היה השרץ מתחלה בבור אין המים מקבלים טומאה אלא א"כ נימא דניחוש דשמא בכל פעם כשדלה בכל דלי ודלי נגע בשרץ ונטמא ולמה ניחוש כולי האי ולכך פירשו בשנויא קמא כשמיירי במים דלא איירי שדלה בזה חהר זה אלא שהעשרה דליים כולן יחד בבור בשעה אחת דהשתא אשמועינן דאפ"ה כולן טהורים ולא חיישינן שמא נגע השרץ בכולן משום ספק טומאה שצפה על פני המים חוץ מן האחרון:

ד.

ד"ה והא אשה מכוסה היא וכו' לכך י"ל מכוסה היא וכו'. ר"ל לפירוש התוספות ה"פ והא דומיא דאשה קתני ואשה מכוסה היא באופן שהיה לה להרגיש וא"כ ה"ה קופה איירי נמי באופן שהיה לו להרגיש בנפילת השרץ והיינו בקיפה מכוסה:

ד"ה שאני אומר וכו' ותירץ ר"ת דגבי כלים וכו' משום דאית להו טהרה במקוה וכו'. ואע"ג דהתם בחולין איירי בצלוחית שאין לה טהרה במקוה כמו כלי חרס מ"מ רוב כלים יש להם טהרה במקוה ולא פלוג רבנן בכלים אבל אוכלין בכולן אין להן טהרה במקוה ולכך לא החמירו לגזור עליהם טומאה:

ד:

ד"ה ואיבעית אימא וכו' לא בא לתרץ וכו'. כלל הענין שלפירוש התוספות האי ואב"א קאי אלעיל אפירכא קמייתא דפריך והתנן בכד ע"ג דף אלמא לא מחזקינן טומאה ממקום למקום ומשני התם כדקתני טעמא שאני אומר וכו' ר"ל שיותר יש לתלות באדם שנטלו מבנפילה והשתא אתא לומר דאפילו את"ל דאין לתלות באדם יותר מבנפילה אפ"ה לא קשה מידי דהתם בטומאת דרבנן ולכך מקילינן בה ולא מחזקינן טומאה ממקום למקום אפילו לתלות אלא מטהרים לגמרי אבל לעיל גבי קופה לעולם אימא לך דלתלות תלינן ולפירש"י קאי האי ואב"א אפירכא בתרייתא דפריך מכדי האי ככר ספק טומאה ברשות היחיד הוא וכו':

ד"ה כל אשה שיש לה וסת וכו' אע"ג דתנן לקמן וכו' צריכה להיות בודקת וכו' כצ"ל. ור"ל דקתני סיפא וכשהיא עוברת לשמש את ביתה ולפום ריהטא נראה דכוונת התוספות בזה אע"ג דתנן לקמן וכו' דמשם שמעינן דאע"ג דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלא ה"ל להפסיק במתני' בבבא זו דהמשמשת בעדים הרי היא כפקידה בין בבא דכל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ובין בבא כיצד דיה שעתה וכו' אבל לפי זה לא יתיישב דמה מתרצין התוספות הכא תנא ליה לאשמועינן דאותה בדיקה חשובה למעט במעת לעת וכו' דמה השיבו בזה דמ"מ קשה דבשביל זה לא היה צריך להפסיק אלא ה"ל למיתני אחר בבא דכיצד דיה שעתה וכו' המשמשת בעדים הרי היא כפקידה וממעטת על יד מעת לעת וכו' ואי לאשמועינן דאע"ג דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים זה שמעינן מסיפא דלקמן דקתני אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת וכו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ועוד דלפי זה סוברים התוספות דהא דקתני לקמן אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת וכו' קאי אאשה שיש לה וסת ואח"כ אמרו ודלקמן היינו בארבעה נשים דדיין שעתן ואף אמנם שיש ליישב כל זה בדוחק מ"מ ברוב דברים לא יחדל ונ"ל דכוונת התוספות הוא זה אע"ג דתנן לקמן אע"פ שאמרו דיה שעתה וכו" ר"ל ושם לישנו הדינין דהנשים שאמרו דיין שעתן צריכין לשמש בעדים א"כ הא דהפסיק הכא בבא דהמשמשת בעדים לאשמועינן דאע"ג דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים אין כאן מקומו אלא ה"ל למיתני נמי האי דינא לקמן גבי הא דקתני אע"ג שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת וכו' ומתרצין דהכא תנא לה לאשמועינן דאותה בדיקה חשובה למעט מעת לעת וכו' ומשום הכי היה מוכרח למיתני בבא זו הכא ולכך הפסיק נמי בבבא דהמשמשת לאשמועינן הכא דאע"ג דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים והדר קאמרו וכ"ת כיון דאשמועינן הכא בהפסקת בבא זו דאע"ג דיש לה ווסת צריכה לשמש בעדים א"כ הסיפא דקתני אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת וכו' למה לי הא כבר אשמועינן הכא ומתרץ דהכא אשמועינן באשה שיש לה וסת ולקמן אשמועינן בשאר הנשים שאמרו דיין שעתן דהיינו הארבע נשים דלקמן במתניתין:

ה.

בגמ' האי מאי אא"ב בשלמא חד לפני תשמיש וחד לאחר תשמיש אצטריך וכו'. ר"ל ואע"ג דהאי דלאחר תשמיש לית בה רבותא אגב האי דלפני תשמיש נקטיה אלא אי אמרת תרוייהו לאחר תשמיש תרוייהו פשיטא:

ברש"י ד"ה ואב"א לעולם חד לפני תשמיש וחד לאחר תשמיש ואפ"ה הרי זו כפקידה אלאחר תשמיש קאי וא"ת עד לפני תשמיש למה הוזכר כצ"ל והכל ד"א הוא ומה שכתב וא"ת עד שלפני תשמיש למה הוזכר וכן מה שכתבו בסוף הדבור שאחר זה דאי אבתרא לחודא ראשון למה הוזכר ר"ל למה הוזכר שלא כדין שהרי עד הראשון אינו כפקידה ולא שייך לומר דנקטינן אגב עד דלאחר תשמיש כדלעיל דזה לא שייך לומר כששניהם כפקידה אלא שהאחד הוא פשוט ולא אצטרך לאשמועינן וק"ל:

בתוס' ד"ה וברייתא ד"ה וכו' אבל לגמרי לא אתא כרבנן כו' אבל לעיל שאמר ומתני' בשעת וסתה ודברי הכל לגמרי אתי כד"ה אפילו כרבי דוסא משום דמתני' סתמא קתני אשה שיש לה וסת דיה שעתה ולכך לרבנן איכא לפרש דאיירי בשעת וסתה ולרבי דוסא איכא לפרש אפילו שלא בשעת וסתה אבל בברייתא דקתני בהדיא שאם תראה שלא בשעת וסתה מטמאה מעת לעת דמשמע בהדיא הא בשעת וסתה אינה מטמאה מעת לעת ולהאי לישנא לרבנן אפי' בשעת וסתה מטמאה מעת לעת ולכך לא לגמרי אתי כרבנן:

ד"ה רבי מאיר דמחמיר בכתמים וכו דא"כ מה היה לו להאריך וכו' עד ונראה לפרש ר"מ היא דמחמיר שהוא רגיל להחמיר בכתמים וכו'. יש לדקדק מה מתרצין התוספות דהא לפירושם נמי יקשה מה היה לו להאריך להגמרא ולומר שהוא רגיל להחמיר בכתמים וי"ל קצת דאם היה משני גמרא בקצרה אין ר"מ היא דתניא וכו' היה נראה קצת דוחק בשיטת המקשה והמתרץ משום שהמקשן הקשה מכלל דת"ק סבר אפילו למפרע כלומר וזהו אין סברא שיסבור הת"ק שיטמא הכתם אפילו למפרע בנשים שהן דיין שעתן דהשתא כתמן יהיה חמור מראייתן א"כ מה השיב התרצן אין ר"מ היא דתניא וכו' והכל טעמא מאי הואיל ואין סברא להחמיר כ"כ בכתמים לכך הוסיף ואמר אין ר"מ היא שרגיל תמיד להחמיר בכתמים ולכך מחמיר גם הכא וק"ל:

ד"ה השתא מעת לעת ממעטת וכו' פירש מע"ל דפשעה וכו'. וכתבו פירוש זה משום דהוקשה להו מאי קאמר גמרא השתא מע"ל ממעטת וכו' מאי ק"ו הוא זה אימא לך דהא ודוקא מעת לעת ממעטת כדי שלא תטמא זמן ארוך למפרע אבל זמן קצר דהיינו מפקידה לפקידה ה"א דמטמא למפרע לכך פירשו דהק"ו הוא מטעם פשיעה וק"ל:

ה:

ד"ה מסייע ליה לזעירי וכו' תימה דממתניתין לא שמעינן לטמא אדם ובגדים. י"ל דעת התוס' דר"ל לטמא אדם לטמא בגדים לא שמעינן ממתני' אבל לטמא אדם לחוד או בגדים שפיר שמעינן ממתני' דאי לא מטמא אפילו אדם לחוד כ"א אוכלין ומשקין כשאר כלי ראשון לטומאה א"כ למה נקט במתני' מטה הל"ל כלי סתם וי"ל ג"כ דר"ל דאפילו אדם לחוד או בגדים לא שמעינן ממתני' כי אם אוכלין ומשקין ואשמועינן מתני' דלא נימא דספקו טהור לגמרי כדין דבר שאין בו דעת לישאל הואיל וסתם מטה עומדת על הארץ ואין הנדה אוחזה בידיה כשאר טהרות לכך תנא מטה לאשמועינן דכשחברותה נושאות אותה במטה חשוב יש בו דעת לישאל וכ"ש לר"י דאפי' כשאין חברותיה נושאות אותה הוי טמאה דהוי רבותא טפי:

ד"ה כשחברותיה נושאות וכו' ופריך והא אין בו דעת לישאל הוא דאמר כרבי יוחנן וכו'. ואע"ג דלא דמיא לדרבי יוחנן דר"י איירי שהאדם תופס הטומאה בידו והדבר המקבל טומאה מונה על גבי קרקע ובההיא דמחט שנמצא וכו' הוא איפכא שהאדם תופס הסכין שהוא הדבר המקבל טומאה בידו והמטמא שהוא המחט מונחת בבשר ואין זה דומה לרבי יוחנן אלא לדזעירי בשחברותיה נושאות המטה שהוא הדבר המקבל טומאה צ"ל דגמרא ס"ל דיותר סברא הוא לטמא כשהאדם אוחז הדבר המקבל טומאה בידו ונוגע בו בטמא דזה מקרי יותר טומאה הבאה בידי אדם מהיכא כשאדם אוחז הטומאה בידו והדבר המקבל טומאה מונח על הקרקע ולכך ס"ל דר"י דמטמא כשהאדם אוחז הטומאה בידו כ"ש דס"ל דטמא כשאוחז הדבר המקבל טומאה בידו ולכך מוקי שפיר ההיא דמחט שנמצא בבשר כר"י שהכל מקרי ספק טומאה הבאה בידי אדם וכן משמע בדבור שאחר זה שכתבו התוס' וקמ"ל רבי יוחנן אפילו מונחים ע"ג קרקע או טהרות ביד טהור וטומאה מונחת ע"ג קרקע:

ד"ה ספק טומאה הבאה בידי אדם וכו' עוד תנן בסיפא דטמא שפשט רגלו היה מקל בידו מלאה משקין וכו' כצ"ל:

ד"ה היה מתעטף בטליתו וכו' או טומאות וטהרות לפניו וכו' וקמ"ל דלא הוי ספק ספקא וכו'. וי"ל א"כ מאי פריך המקשה מיתיבי וכו' דמנא ליה דהא דתנא טהור מטעם דהוי דבר שאין בו דעת לישאל דלמא אימא לך דהא דטהור היינו מטעם דהוי ספק ספיקא וי"ל דמשמע ליה להמקשה דהא דתני טהור ר"ל הכל טהור בין הטלית ובין הטהרות ובכל ענין הכל טהור ואי איירי מתני' דוקא כשהטומאה וטהרות לפניו וטליתו טהור הוי מטעם ספק ספיקא היה לנו לטמא לכל הפחות הטלית דהא לגבי טלית אין כאן כי אם ספק אחד אם נגע בטומאות או לא נגע אלא ודאי הטעם הוי משום דבר שאין בו דעת לישאל ולכך הוי הכל טהור:

ו.

בגמ' תניא כותיה דרבא הרואה דם מטמאה מע"ל וכו' הרואה כתם מטמאה למפרע וכו'. בפרש"י משמע שהיה גורס בברייתא בתחלת בבא דהרואה כתם מטמאה למפרע וכו' ואחר כך הרואה דם מטמאה מעת לעת וכו':

בתוס' ד"ה אבל היכא דליכא דררא דטומאה וכו' ופירש דאית להו דררא דטומאה דאורייתא כלומר שייכי בטומאות הנוהגים בחולין וכו'. בלאו האי פירושא היו התוספות יכולין להקשות קושייתן ולא תלה קושית דתוספות בפירוש זה כלל אלא שכתבו אגב גררא פירושא דשמעתין דהתם וע"ש בתוספות ותמצא שכתבו פירוש זה בדבור בפני עצמו:

בא"ד וי"ל דמעת לעת לית ליה אפילו דררא דטומאה דרבנן וכו'. משמע מדברי התוספות שבקושיא היה עולה על דעתו שמה שמשני בגמרא כי קתני היכא דאית ליה דררא דטומאה אבל היכא דלית ליה דררא דטומאה לא קתני ר"ל דררא דטומאה דאורייתא קתני אבל היכא דלית ליה דררא דטומאה דאורייתא כגון מעת לעת שבנדה דלא הוי כ"א דרבנן לא קתני גבי מעלות ולכך הקשו ליתניה במעלות אחרונות דלית להם ג"כ דררא דטומאה דאורייתא ותירצו דמאי דקאמר בגמרא אבל היכא דלית ליה דררא דטומאה לא קתני ר"ל דבמעת לעת ליכא דררא דטומאה כלל אפילו דררא דטומאה דרבנן כמו שפירשו בסוף דבריהם דבשעה שעוסקת בטהרות אין שם ספק טומאה כלל:

ד"ה מאי לאו בין דקדש בין דתרומה כו' עד משום דרשב"א פליג התם אף בקדשים. פירוש דס"ל דאף בקדשים אינו מטמא כתם למפרע עד שעת הכיבוס כי אם מעת לעת שלא יהא כתמה חמור מראייתה כדאיתא התם אבל מ"מ תמיהה לי מאי הקשו התוספות מהתם דהא התם אכתם קאי דמיטמא למפרע עד שעת הכיבוס ולכך אינו מטמא עד שעת הכיבוס אלא בקדשים והכא בשמעתין קאי אראיה דמטמא מעת לעת אימא לך דמטמא אפילו בתרומה וצ"ע:

ד"ה כשבדקה עצמה בשיעור וסת וכו' עד אלא דניחא ליה למינקט שיעור וסת ולשרוף אבל לאחר זמן אע"ג דהוי ספיקא דאורייתא אין שורפין כדאמר בשמעתין דפרוזדור ולקמן בפרק האשה נמי אמרינן כל שבעלה באשם תלוי וכו' כך הם שיעור והמשך דברי התוספות וכן נ"ל ומה שכתוב בספרים אף ברה"ר דבשמעתין דפרוזדור מוכיח וכו' אין זה מדברי התוספות רק גליון הוא וטעה הסופר וכתבו בפנים וכן מצאתי בתוספות ישנים:

ו:

ד"ה בשעת הדחק וכו' וי"ל דהאי בשעת הדחק היינו אדם שנגע במעת לעת שבנדה ועשה מעט טהרות לפני ראייתה וכו'. הא דפירשו התוספות שעשה מעט טהרות קודם הוראתו ולא פירשו שלא עשה שום טהרות כלל קודם הוראתו רק על פי הוראתו של רבי שהורה שהנוגע הוא טהור הלך הנוגע ועשה הרבה טהרות ועל זה אמר רבי כדאי הוא ר"א וכו' נראה דס"ל דאם לא עשה מקודם זה שום טהרות כלל לא היה רבי מורה להקל לכתחלה כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אע"ג דעדיין לא נזכר שרבים פליגי עליה לכך כתבו שאיירי שגם לפני הוראתו עשה מעט טהרות ומפני הפסד טהרות היה מורה להקל מפני שעדיין לא נזכר שרבים חולקים עליו אבל לאחר שנזכר שרבים חולקים עליו לא היה חושש להפסד מעט טהרות אם לא שעסק אחר כך בטהרות הרבה ע"פ הודאתו ולכך אמר כדאי הוא רבי אליעזר וכו' דאילו לרבנן אפילו בשביל הפסד טהרות הרבה לא היה לו לטהר דלא דמי לשנת בצורת כיון שלא נעשה ההפסד קודם ההודאה כ"א לאחר הודאתו:

בא"ד ועי"ל שעת הדחק שהשואל הלך לו וכו' כצ"ל:

ד"ה נולד לה ספק טומאה כו' פי' נולד לה ספק הנוהגת אף בחולין וכו'. המשך דברי התוס' כך הם שהם מפרשים דהספק שקודם גלגול איירי בספק הנוהג אף בחולין דהשתא אין לאסור לא משום משמרת תרומותי ולא משום הפסד כהן משום דכיון דנולד בה כבר ספק שנוהג אף בחולין היתה בלאו הכי החלה אסורה לכהן אבל אם קודם גלגול נולד בה ספק הנוהג בחלה ולא בחולין סבירא ליה לתנא דמתניתין אע"ג דלא היה אסור לעשותם בטומאה משום משמרת תרומותי מכל מקום היה אסור משום הפסד כהן דאי לא עשאה בטומאה לא היתה החלה אסורה לכהן כיון שעדיין חולין גמורין הן קודם גלגול והספק שנולד בה אינו נוהג בחולין והדר קאמר אבל א"ל מתניתין שלעולם אימא לך שהספק שנולד בה קודם גלגול איירי נמי שנוהג בחלה ולא בחולין ואפ"ה ס"ל למתני' דליכא משום הפסד כהן שמתני' איירי שמפריש עליה ממקום אחר דאין נראה דקרי ספק טומאה וכו' אלא ודאי מתני' איירי שקודם גלגול נולד בה ספק שנוהג גם בחולין אבל אם נולד בו ספק שאינו נוהג בחולין ס"ל לתנא דמתניתין שהיה אסור לעשותה בטומאה משום הפסד כהן דלא איירי כלל מתניתין במפריש עליה ממקום אחר:

בא"ד ועל פירוש הקונטרס קשה דבתוספתא מסיים בה וכו'. פירוש אמתניתין דהכא נולד בה ספק טומאה עד שלא גלגלה וכו' מסיים בה בתוספתא וכן פירות עד שלא נגמרה מלאכתן ובו' ובפירות אם הקדים תרומתן קודם גמר מלאכתן תרומתן תרומה דהיינו הקדימו בשבלין ואפ"ה קתני בתוספתא דעד שלא נגמרה מלאכתן יעשו בטומאה ואין כאן איסור משום משמרת תרומותי וזה סותר פרש"י:

בא"ד ונראה דהתם נמי לא אסור משום משמרת תרומותי כפרש"י. ר"ל אלא דלא כפרש"י:

בא"ד בסופו ולרבא דשרי לגרום טומאה וכו' צריך לתרץ וכו' כתירוץ הראשון וכו'. ויש להקשות לפי זה א"כ תקשה לרבא דתוספתא דלעיל שהקשה מינה לפרש"י דמסיים בה וכן פירות עד שלא נגמרה מלאכתן וכו' אלמא דאף בפירות לא שייך איסור משמרת תרומותי קודם שנגמרה מלאכתן ונראה לתרץ דרבא ס"ל דבעד שלא גלגלה או נגמרה מלאכתה לתרומה ותרתי בעי דשיהא בה הפסד כהן וגם שיהא ראוי קצת לחול עליו שם תרומה כגון ביין ובפירות עד שלא נגמרה מלאכתן ואז אסור לגרום לה טומאה בידים ולכך בההוא דאין בוצרין דאיכא תרתי דהא ראוי לחול עליו שם תרומה שהרי אם הפריש אפילו קודם שיקפה או שישלה הוי תרומה ושייך ביה קצת איסור דמשמרת תרומותי וגם איכא הפסד כהן משום דהא לא נולד בה שום ספק מקודם לכך אסור לגרום לה טומאה בידים אבל בההיא דתוספתא אע"ג דראוי לחול על הפירות שם תרומה כיון דאין כאן הפסד כהן שהרי נולד בהם ספק טומאה כבר מקודם וכן בההיא דהניזקין דשרי רבא לגרום טומאה קודם גלגול אע"ג דאיכא הפסד כהן כיון דאין ראוי לחול עליו שם חלה שהרי אם הפריש חלה קמח לא עשה ולא כלום ולכך מותר לגרום טומאה בידים:

ז.

תד"ה שלא תאמר בהוכחות שנינו פרש"י כגון ב' שבילין וכו'. התוס' סוברים שרש"י ר"ל שני שבילין ושני בני אדם וכל אחד הלך באחד מהן ועשה טהרות ואין ידוע איזה מהן הלך בטמא ואיזה מהן הלך בטהור והתוספות מפרשים שני שבילין ואדם אחד שהלך בשתיהן ואחר כל אחד עשה טהרות כל שני הטהרות טמאים דאיזה מהן נטהר:

ד"ה וכולן טהורין לבני הכנסת פרש"י דקאי אמשאן כבד וכו'. פירוש הא דקאמר וכולן משום דקאי אפילו אמשאן כבד:

ד"ה ומקפת וקורא לה שם הכא משמע דאפילו בשעת קריאת שם צריך הקפה כצ"ל:

בא"ד נוטל שיעור חלה מעיסה שלא הורמה. ר"ל שנוטל שיעור חלה על העיסה הטמאה מאותה עיסה הטהורה קודם שהורמה חלתה ממנה דאם הורמה ממנה כבר חלתה א"כ לא היה אפשר להפריש ממנה על הטמא משום דהוה ליה מן הפטור על החיוב:

בא"ד וי"ל דהתם מיירי כשיש הרבה מעיסה טהורה וכו'. ר"ל דהתם לא מיירי שאין בכל העיסה הטהורה אלא כשיעור חלה מעיסה הטמאה ומקיפה ומפריש כל העיסה הטהורה לחלה על הטמאה ע"י קריאת השם אלא מיירי שהעיסה הטהורה גדולה יותר ויותר ומקיפה ע"י כביצה באמצע וקוצה ומפריש חלה מן הטהורה עצמה ועל עיסה הטמאה ביחד ונעשה חלה כשעת הפרשה וקציצה וק"ל:

בא"ד והא דפסקינן לקמן כר"א וכו' היינו להתחייב בחלה וכו'. פירוש ונוטל ומפריש על ידי קציצה קצת מהאחת על כולן אבל בשיש בעיסה שיעור חלה אלא שרוצה להפריש כל העיסה האחרת על זו ע"י קריאת השם וע"י הקפה אז גם לר"א בעי נגיעה:

בא"ד ונכון בפסח להגיע כל המצות כשמפרישין אחת על כולן וכו'. פירוש צריך שיגעו כל המצות זו את זו כשמפריש אחת על כולן בהקפה ע"י קריאת השם שאין הסל מצרפן לענין הקפה אפילו לרבי אליעזר כדלעיל:

ז:

בגמ' רבנן מדאורייתא לא עבדינן ק"ו דמדאורייתא אין אוכל מטמא כלי ואין משקה מטמא אוכל ורבנן הוא דגזרו גזירה משום משקין דזב וזבה משקין דעלולין לקבל טומאה וכו' כצ"ל והספרים שלפנינו מוטעים וק"ל:

ח.

בתוס' ד"ה ואבוך אמר וכו' דבהגוזל קמא אית להו וכו' כצ"ל:

בא"ד טעמא דרבי יוסי וכו' תירוצא היא לא קיימא לן כותיה כצ"ל:

ח:

ד"ה והא קשיש מיניה טובא וכו' וכן נראה דבפרק המפלת א"ר חנינא וכו' נראין דברי ר"מ וכו'. ר"ל ומדקאמר רבי חנינא שנראין דברי ר' מאיר ורבי מאיר לא היה בימי רבן גמליאל הזקן ומדקאמר רבי חנינא נראין וכו' א"כ משמע דהוה קשיש מיניה א"כ ע"כ רבי חנינא בנו של ר"ג דיבנה היה:

ד"ה מאן חכמים וכו' ולא נימא שלש מחלוקות בדבר. פירוש ר"ש ס"ל אפילו באילן שאינו עושה פירות אין לקטף שביעית ור"א ס"ל אפילו באילן שעושה פירות יש לו שביעית וחכמים מכריעין דבאילן שעושה פירות ס"ל דיש לו שביעית ובאילן שאינו עושה פירות אין לו שביעית אבל השתא דאמרינן שחכמים היינו ר"א אין כאן כ"א מחלוקת רבי שמעון ורבי אליעזר וצ"ל שהתוס' ס"ל דרבי יהושע כוותיה דרבי שמעון ס"ל ושניהם דעת אחת הם:

ט.

ד"ה קושי סמוך ללידה וכו' ומשני מטהרי' אנו בולד וכו'. התוספות קצרו השיטה דהתם במקום שהיה להם להאריך והכי איתא התם דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד אתה אומר וכו' או אינו אלא מחמת אונס כשהוא אומר אשה כי יזוב זוב דמה הרי אונס אמור פי' דזוב משמע מ"מ טמא מה אני מקיים דמה דמה מחמת עצמה ומה ראית לטהר את הולד ולטמא באונס מטהר אני בולד שיש טהרה אחריו וכו' ואב"א מאי דעתך לטהר באונס ולטמויי בולד אין לך אונס גדול מזה והשתא לפי האיבעית אימא אין נפקא מינה באין טהרה אחריו אלא הטעם תלוי בלידה דע"כ צריך לאוקמי קרא דמטהר אולד וא"כ ה"ה בלידת רוח כיון דאקרי לידה רחמנא טהריה וק"ל:

ד"ה הא ליכא חרדה ולא בדקה טמאה אלמא וסתות דאורייתא וא"ת דלמא וסתות דרבנן וכו'. המשך דברי התוספות כך הם וא"ת דלמא לעולם אימא לך דר"מ ס"ל וסתות דרבנן ולכך ס"ל דמועיל סילוק דמים אבל מ"ד וסתות דאורייתא אינו מועיל שום סילוק וכ"ת אי ס"ל לר"מ וסתות דרבנן בלא חרדה נמי טהורה ול"ל טעמא דחרדה מסלקת הדמים אצטריך דהכא איירי דהשתא לאחר הוסת זמן מה בדקה ומצאה טמאה וכ"ת אם כן מה מועיל חרדה הא טמאה היא לענין זה מועיל דלא מטמאינן לה למפרע משעת הוסת הואיל ואיכא חרדה אבל אי ליכא חרדה כיון דמצאה עצמה השתא טמאה הוי טמאה למפרע משעת הוסת אפילו למ"ד וסתות דרבנן וא"כ הא דקתני ר"מ אם היתה במחבא וכו' ולא בדקה טהורה ר"ל טהורה מלטמא למפרע משעת הוסת וק"ל:

בא"ד ומיהו קשה בפרק כל היד מוכיח מהכא וכו'. י"ל למה מקשו התוספות מפרק כל היד משמעתין ה"ל לאקשויי דהא הכא בשמעתין מוכיח נמי דסבר ר"מ וסתות דאורייתא וע"כ צ"ל דסמיך ארישא כדבסמוך ואיכא לאקשויי דלמא ר"מ פליג ארישא ויש ליישב דהכא עיקר כונתו של ר"י אינו כ"א לפשוט הבעיא אי מועיל סילוק דמים אי לא ור"י ס"ל דמתני' דפרק בנות כותים רישא וסיפא כולה ר"מ היא כדאיכא מאן דמפרש לה התם כן בפרק בנות כותים ופשיט מינה אפילו למ"ד וסתות דאורייתא כיון דדמיה מסולקים לא בעיא בדיקה ולא אתי השתא להוכיח דר"מ סבר וסתות דאורייתא דזה ס"ל לרבי יוחנן בפשיטות דרישא וסיפא כולה רבי מאיר היא ואמר טעמא דאיכא חרדה וכו' וסמיך ארישא דמתניתין דהתם אבל התם בפרק כל היד לא אתי אביי התם אלא להוכיח ממתני' זו דר"מ סבירא ליה וסתות דאורייתא ואי אמרת דאין לו שום הוכחה אחרת אלא דסמוך ארישא א"כ תקשה ליה הא נמי אין הוכחה מוכרחת דאיכא למימר ולפרש מתניתין דהתם דר"מ פליג ארישא ולכך מקשו התוספות מפרק כל היד וק"ל:

ד"ה לפיכך דרבי מאיר וכו' השתא לא בעי לשנויי מהו דתימא דתרתי בעי ר"מ וכו' כצ"ל:

ט:

בגמ' ולא מבעיא שכוונה אלא אפילו פיחתה ואפילו הותירה וכו'. לפי סוגיא דשמעתין נראה דלא גרסינן ולא מבעיא וגם לא גרסינן ולא הותירה אלא ה"ג ולא שכוונה אלא אפילו פיחתה והותירה וכן משמע ברש"י:

ברש"י ד"ה ועוד עברו וכו' כדבעינן לפרש בסיפא. ר"ל לקמן:

י.

ברש"י ד"ה הדר קחזיא וכו'. כיון דהוחזקה רואה קודם הפסקות שלשה עונות ראשונות וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה קחזיא בעונות וכו' מיהו מודה דדיה שעתה בשינוי וסת עד שתתחזק או כרבי או כרשב"ג ואע"ג דרישא רבי היא סיפא רשב"ג היא דלרבי כיון דאי חזיא לסוף עונות וכו' כצ"ל:

בא"ד וכי חזרו ועברו עליה שלשה עונות שניות נמי מטמאה וכו' כצ"ל:

בא"ד דהוי רבותא טפו וכו' אין להוכיח דאפילו ראתה סוף ג' עונות שניות מטמאות מעת לעת וכו' כצ"ל ור"ל מדקתני בברייתא דלעיל ושהגיע זמנה לראות וכו' עברו עליה שלשה עונות וראתה דיה שעתה ולא קתני נמי ועוד עברו עליה כדלעיל וכ"ת דסמוך אדלעיל דאשמועינן גבי לא הגיע זמנה לראות הוה ליה למיתני ועוד עברו עליה וכו' גבי הגיע זמנה והוה ילפינן מיניה ג"כ כמכ"ש לא הגיע זמנה ומתרץ דמצינו למימר וכו':

י:

ברש"י ד"ה מתקיף לה וכו' ושוין שתולה בשומרת יום וכו' ובבתולה שדמיה טהורים שמעינן מינה דאין לה כתם וכו'. פירש אשה שהשאילה להן חלוקה ואח"כ לבשה אותו ומצאה בו כתם תולה שהוא בא מהן משום דאינו מזיק להן כלום דכתמיהם טהורים דאי היו כתמיהם טמאים לא היתה תולה בהן דמאי חזית לתלות בהם מבדידה ועי"ל ריש פרק האשה:

בא"ד והא הכא דאילו חזתה מטמאה מע"ל וכו'. פירוש אם נשתנה דם ראייתה מדם בעילה ראשונה ועיין לקמן דף י"א ע"ב:

יא.

בגמ' לישנא אחרינא וכו' ובשבת קפצה ולא חזאי ולחד בשבת אחרינא חזאי וכו'. נראה דלא גרסינן אחרינא:

בתוס' ד"ה אלא לקפיצות וכו' וקשה דא"כ לישני וכו'. ר"ל ולמה משני לא קבעה וסת לימים לחודייהו ולקפיצות לחודייהו אבל קבעה וסת לימים ולקפיצות ה"ל לשנויי דקבעה וסת לקפיצות לחודייהו ולא באה הברייתא למעוטי אלא לימים לחודייהו וכ"ת לימים לחודייהו פשיטא הא איכא לשנויי כגון דקפיץ בחד בשבת וכו' כדמשני בתר הכי ולמה חזר מסברת המקשן דהוה ס"ד כדברי רב הונא דקבעה וסת לקפיצות לחודייהו אע"ג דלא קבעה וסת לימים לחודייהו והשתא דמשני דברייתא אתי למעוטי דלא קבעה וסת לא לימים לחודייהו ולא לקפיצות לחודייהו כשפריך לימים פשיטא לא אצטריך לשנויי אמר רב אשי כגון דקפיץ בחד בשבת וכו' אלא ה"ל לשנויי דאתא לאשמועינן הברייתא דאף לקפיצות לחודייהו לא קבעה וסת כיון דלפרש"י לקפיצות לחודייהו לא הוה פשיטא וק"ל:

ד"ה ממעין סתום וכו' ומעין פתוח כגון שהראיות הראשונות של וסת היו בתוך ימי נדה כגון ריש ירחא וה' בירחא וכן בשניה ובשלישית ראתה בחמש בירחא וכו' והא דכתוב בספרים אי כ"ה בירחא וריש ירחא ובו' דברי מותר הם הגם שיש ליישבו והכל אחד הוא דכשראתה בתחלה בכ"ה לחדש ואח"כ בראש חדש שאחריו וכן בשניה ובשלישית ראתה בר"ח ולא בכ"ה שלפניו א"כ הוי ג"כ ראיות הראשונות בימי נדה וק"ל:

בא"ד וי"ל דאיהו מפרש מעין פתוה דחזאי ג' זימני וכו'. ר"ל ובזה איירי מתני' דלא מצרכה בדיקה אבל אי חזאי תרי זימני ריש ירחא וה' בירחא ובשלישי ראתה בה' בירחא ולא ראתה בריש ירחא זה מקרי מעין סתום וקבעה לה וסת ולמאי דפרישית וכו' ע"ל בתוס':

ברש"י ד"ה ובתולה שדמיה טהורים וכו' ואפי' נשתנו מראה דמיה וכו'. לכאורה משמע דרש"י מפרש הכא כלישנא אחרינא שכתב רש"י לקמן בשמעתין ע"ש:

יא:

ברש"י ד"ה כאן ששמשה וכו' משום ששמשה עכשיו וכו'. ר"ל כששמשה עכשיו אינה צריכה לבדוק לאחר התשמיש והואיל ואינה צריכה לבדוק לאחר התשמיש לפני תשמיש נמי לא אצרכוה רבנן כמו שכתב רש"י לקמן בסמוך ולכך קתני מתני' דאינה צריכה לשמש בעדים ומאי דקאמר בגמרא כאן ששמשה הוי כאילו אמר כאן דאיירי לתשמיש אין צריכה בדיקה:

ד"ה כאן שלא שמשה וכו' שלא שמשה היום אלא בטהרות עסקה וכו'. ר"ל שאין הבדיקה לאחר התשמיש ולא בשביל צורך תשמיש אלא לטהרות ולכך שחרית וערבית דאין הבדיקה לאחר תשמיש ולא שייך לומר שמש עכרן ואינה לצורך תשמיש כ"א בשביל הכשר טהרות אם עסקה בהן בלילה לאחר התשמיש שצריכה בדיקה שחרית כדי להכשירן וכן בערבית כרי להכשיר טהרות של יום צריכה בדיקה ומשמע דלאחר תשמיש מיד אין צריכה בדיקה אפי' אם רוצה לעסוק בטהרות דהא אי נמי חזיא דנשתנה מראה דמיה טהורה דאמרינן שמש עכרן:

בא"ד לישנא אחרינא כאן דשמשה לאחר תשמיש ראשון וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה חדא מכלל חברתה אתמר וכו' אלא רבא דייק מדלא מפליג רבי אבא לרבי זירא וכו'. ר"ל מדלא השיב לו חילוק זה בין יש לה וסת לאין לה וסת כשהקשה לו רבי זירא ממתניתין דקתני דאפי' שיש לה וסת צריכה בדיקה ועיין לקמן בשמעתין:

יב.

בגמ' אלא אמר רבא צנועות עד שבדקו בו לפני תשמיש זה אין בודקת בו לפני תשמיש אחר וכו'. הא דלא קאמר עד שבודקת בו לפני תשמיש אין בודקת בו לאחר תשמיש נראה משום דלאחר תשמיש אין שום נפקותא אם אין העד לבן כ"כ דהא בלאו הכי מתלכלך משכבת זרע שרגיל להיות שם מחמת תשמיש:

בגמ' לעולם כשיש לה וסת וכו'. אבל ליכא לאוקמי באין לה וסת דא"כ קשיא ישנה דלשון הברייתא משמע דישנה מותר לו לבא עליה כמו שהיא ישנה וכשישנה אין כאן תבעה ובאין לה וסת ס"ל דאפי' ישנה בעיא בדיקה:

[שם] וכיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו. צריך להתישב בדבר זה שהרי מתניתין קתני ומשמשת בשני עדים אכל אשה בעולם אפילו כשבעלה אתה בבית ולמה תחשב תביעה כבדיקת עד וצ"ל דגמרא ס"ל דטעם דהצריכוה חכמים בדיקת עד משום דשמא ראתה טפת דם ואינה נותנת לבה לזכור שהרגישה דכשבעלה בעיר אינו רגיל להאריך בפיוסין כמ"ש התוספות לכך תקנו חכמים בדיקת עד אבל כשבא מן הדרך רגיל לתובעה ולהאריך בפיוסין ומתוך כך נותנת בלבה לזכור אם הרגישה דבר וצ"ע:

ברש"י ד"ה וזהו עדן של צנועות וכו' דאמרינן בפ"ב הצנועות מתקנות וכו'. ר"ל דרבי אמי בשם ר"י מפרש דהא דקתני לקמן בפ"ב הצנועות מתקנות להם שלישי וכו' הוא העד שלפני תשמיש דתנן במתני' דהכא ודתנן התם דרך בנות ישראל משמשות בב' עדים לאחר תשמיש אחד לו ואחד לה והצנועות מתקנות להן ג"כ עוד עד לפני תשמיש היינו הא דתנן הכא וכשהיא עוברת לשמש את ביתה ולפי המסקנא תיקון הצנועות אינו אלא עד שבודקת בו לפני תשמיש זה אינה בודקת בו לפני תשמיש אחר ועיין לקמן בפ"ב דף י"ד במתני' בפרש"י:

בתוס' ד"ה מהו למעבד וכו' פרש"י וכו'. מתוך לשון התוס' משמע שהם מפרשים שמה שכתב רש"י או בדיקה או תביעה שר"ל דבעי מיניה מהו למעבד כי הא מתניתא לעשות שום דבר או בדיקה או תביעה או א"צ לעשות שום דבר כלל לא בדיקה ולא תביעה ופשיט ליה דלא צריך שום דבר כלל אפי' תביעה משום דמגניא באפיה וע"פ דרך זה מקשין התוס' על רש"י מה שמקשים אבל לא משמע כן מלשון רש"י כאשר מובן מעצמו וק"ל:

יב:

ברש"י ד"ה לא בעיא בדיקה וכו' לישנא אחרינא וגו'. לישנא דרש"י מגומגם ומעורבב ופירש הלישנא אחרינא אין להם צירוף זה לזה:

בתוס' ד"ה דמתני הא לא מתני הא וכו' וא"ת והא מתני' ביש לה וסת וכו' משמע דסבר כרבי חנינא בן אנטיגנוס וכו'. מתוך קושית התוס' משמע שהם הבינו מדברי רש"י דר"ל דמההיא דרב יהודה דלעיל לא נשמע דהלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס שאשה שיש לה וסת מותר לקיימה לכך הקשו דהא מדמוקי שמואל מתני' באין לה וסת וכו' ש"מ דס"ל דהלכה כר"ח וכו' ולא משמע כן מפרש"י אלא שרש"י ס"ל דמדרב יהודה דלעיל לא שמעינן אלא דשאינה עסוקה לא בעיא בדיקה אבל לא שמעינן מיניה דהלכה כאותה משנה דעסוקה בטהרות בעיא בדיקה והכא אשמועינן דהלכה כרבי חנינא וכאותה משנה דעסוקה בטהרות בעיא בדיקה אבל דהלכה כרבי חנינא רמותרת לשמש שמעינן שפיר מהא דרב יהודה דלעיל דמדמוקי למתני' דוקא בעסוקה בטהרות אבל אינה עסוקה כלל לבעלה לא בעיא בדיקה אפילו באין לה וסת מכלל דסבירא ליה דאשה שאין לה וסת מותרת לשמש וי"ל דהתוס' שפיר הבינו כוונת רש"י ואעפ"כ הקשו לו דס"ל דהא בהא תליא דהואיל ואוקי מתניתין דלעיל באין לה וסת מכלל דכרבי הנינא ס"ל בהא דאין אסורה לבעלה לעולם ממילא ס"ל נמי כר"ח בהא דאמר דבעיא בדיקה ותירצו וי"ל דמתני' משמע שפיר וכו' י"ל הא דאוקי מתני' באין לה וסת כרבי חנינא לאו מכח דסבירא ליה דקיימא לן כרבי חנינא אלא מכח דכן הוא משמע ממתניתין וק"ל: