מהר"ם על הש"ס/חולין/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

צ.

בתוס' ד"ה איסור גיד איכא וכו' וי"ל דאין נראה לו שתחלוק הך סתמא וכו'. ר"ל דלעולם מצי לאוקמא כר"מ והא דלא קאמר דמשום הכי לא אתי איסור מוקדשים וחייל אאיסור גיד הנשה משום דסבירא ליה למתניתין דאין איסור חל על איסור משום דאין נראה לגמרא שתחלוק הך סתמא וכו':

צ:

תד"ה שלש מאות וכו' ומיהו יש ספרים דגרסי' וכו' מפני מה וילון אסור ר"ל אבל לענין שיטמא לא צריך טעמא דמפני שהשמש מתחמם דבלאו האי טעמא טמא דנקרא כלי ככל בגד:

צב:

תד"ה גוממו עם השופי וכו' ולכך נראה דגוממו אגיד לחודיה קאי ולא אחלבו ולמאי דבעי לאוקמי וכו' א"נ נאמר דגוממו דר' יהודה וכו' כצ"ל:

צג.

תד"ה חתכיה ומלחיה וכו'. אבל הכא איירי שהחוטין שלימין בתוך היד לכך בעי חתיכה לצלי וכו' כצ"ל:

צה.

תד"ה ספקו אסור וכו' ובדבר חשוב אפי' מעורב לא בטל דאמר כל קבוע וכו'. לאו דוקא מטעם כל קבוע דבדבר המעורב לא שייך לומר כל קבוע אלא עיקר הטעם הוא דכל דבר חשוב אינו מתבטל והיינו טעמייהו דתוס' בסמוך בדבור זה דכתבו בעצמם על לישנא דגמ' דפרק התערובות דפריך למשוך בתמיה הוי ליה קבוע וכו' עיקר הטעם אינו משום קבוע וכו' משום דבדבר המעורב לא שייך טעמא דקבוע וק"ל:

צה:

ד"ה לא עלים רב וכו' לא היה יכול לדקדק מכאן וכו'. אין כוונת התוס' לדקדק אדמייתי לעיל ממעשה דרב דהוה יתיב אמבר' רנהרא וכו' דס"ל דבשר שנתעלם מן העין אסור ולמה לא תביא ממעשה זה דלא עלים רב עיניה מיניה דא"כ לא הוי מתרצי התוס' מידי דכ"ש במעשה דלעיל דאיכא למימר דהוו רוב טבחי עובדי כוכבים וכדמשני לעיל פרותה דעוברי כוכבים הואי וכו' אלא כוונת התוס' הוא דלעיל אמר וכי מכללא מאי ומשני פרוותא דעובדי כוכבים הואי וכו' ור"ל וליכא למסמך אמלתא כולי האי וכדפרש"י והא מהאי עובדא דקאמר בהדיא לא עלים רב עיניה איכא למידק בפירוש דקאמר בהדיא רב בשר שנתעלם מן העין אסור ותירצו דמכאן נמי לא היה יכול לדקדק וכו' ולכך שפיר קאמר לעיל הא דרב לא בפירוש אתמר וכו' אבל הכא לא קשיא ליה אדמייתי לעיל ההיא עובדא ולמה לא הביא דהכא רמה לי זה או זה כיון דבתרוייהו לא נשמע מיניה בפירוש ותרוייהו איכא למדחינהו וק"ל:

צו.

תד"ה ולא מהדרינן בטביעות עין תימה דשאני התם דחיישינן ליה דלמה משקר וכו'. פירוש שאע"פ שאומר שיש לו בה טביעות עין דלמא שקר הוא רק שאומר כן כדי שיתנו לו דהא לצורבא מרבנן דלא חשדינן ליה שיאמר שיש לו בה טביעות עין אם לא היה כן מהדרינן ליה ותירצו דמהדרינן לצורבא מרבנן היינו בטביעות עין גמור והכא מיירי בטביעות עין כל דהו והכא ה"ק דהא מהדרינן אבידתא בסי' אפי' לעם הארץ ולא מהדרינן בטביעת עינא כל דהו אפי' לת"ח אע"ג דליכא למחשד ליה דמשקר וק"ל:

ד"ה פלניא דהאי סימנים וכו' דאין האחים יורדין לנחלה על פיו וגם צרתה אסורה. לפום ריהטא יש לפרש דר"ל בצרת ערוה כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ויש לראובן עוד אשה אחרת ועוד אחד מעיד שמת ראובן דאין הצרה מותרת לשוק ע"פ העד אע"ג דצרת ערוה היא וקי"ל דצרת ערוה פטורה ו'יי מן החליצה ומן היבום אבל לפי האמת א"א לפרש כן דכיון דעכ"פ צרה זו אינה זקוקה ליבם דלאו בת יבום היא ואין זה תלוי בנאמנות העד א"כ אינה אלא כאשה דעלמא שמת בעלה דנשאת בעד א' וא"כ למה תהא צרה זו אסורה לעלמא לשוק לכך נראה לפרש דהא דקאמר וצרתה אסורה לאו אעד אחד קאי אלא ר"ל דאם באה אשה ואמרה מת בעלי נאמנת ומותרת להנשא וצרתה אסורה להנשא דאין נאמנת להעיד לצרתה דחשודה לקלקלא כדאיתא בפ' בתרא דיבמות במתני' דף קי"ח ומביאים התוס' לראיה דכל מקום שהאמינו חכמים להנשא לאו לכל האמינו וה"ה נמי דאע"נ דאשה שאמרה מת בעלי מותרת להנשא אם זינתה לאחד שנשאת לא קטלינן לה כשנתברר שבעלה הראשון כבר מת כשזינתה כמו הנשאת ע"פ עד א' וק"ל:

ד"ה מכלל דשיירי דרבנן לרבי יהודה וכו' ולר"מ הוי דאורייתא כל כמה שאוסר רבי יהודה וכו'. ר"ל דלר"מ הוי דאורייתא עד כלות השיעור שאוסר רבי יהודה מדרבנן והא דקאמר כדאמרינן דשקיל דאורייתא לר"מ ולרבי יהודה מדרבנן נמי לא שייר בספרים שלנו אין הגירסא כך ממש ולא נשמע ממנה כ"כ שיהא לר' יהודה ג"כ איסור מדרבנן וק"ל:

בא"ד דא"כ הוו ג' מחלוקות בדאורייתא דרבי יהודה פליג אההוא תנא וכו'. וא"כ ההוא תנא ס"ל דלא אסור מדאורייתא כ"א ע"ג הכף ורבי יהודה ס"ל דכוליה ירך ואחר כלות שיעור זו אסור מדרבנן ור"מ ס"ל דאסור מדאורייתא עד כלות שיעור שאוסר רבי יהודה מדרבנן ולא מסתבר לומר כן וכו' אלא ודאי ר"מ ור"י חדא שיעורא אית להו מדאורייתא אלא שרבי מאיר אוסר אחר כלות שיעור זה מדרבנן ור' יהודה אינו אוסר כלל מדרבנן:

בא"ד וא"ת ומנלן וכו' וליכא אלא שני מחלוקות. פי' דר"מ וההוא תנא דרבי יהודה ס"ל תרוייהו דלא אסרה תורה אלא שעל הכף אלא שאח"כ אסור מדרבנן ורבי יהודה ס"ל דעל כולו ירך ודרבנן לית ליה:

צו:

ד"ה אם יש בה בנותן טעם וכו' אלא בבשר בחלב א"ש. הוא סוף הענין ואחר כך מתחיל ענין בפני עצמו משמע קצת וכו':

בא"ד והאי לפירוש הקונטרס ניחא דפי' בפ' כל הבשר וכו' כצ"ל:

צז.

תד"ה כוליא בחלבה הוי כו'. לפי שהקרום עצמו מובלע מן החלב כדאמר לעיל תלתא קרומי הוו וכו' וא"ת ליתסר הכוליא משום דמפעפע לובן כוליא דרבי יוחנן גופיה אסר לעיל לובן כוליא כדאמרינן דממרט לה וי"ל וכו' כצ"ל:

ד"ה אמר רבא אמרו רבנן בטעמא וכו' אמרו רבנן בששים וכו' והא דלא חשיב חמץ בפסח בהדי טבל ויין נסך וכו'. שם בע"ז דף ע"ג מייתי שם תניא כוותיה דר' יוחנן כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויין נסך במינם במשהו שלא במינם בנ"ט:

בא"ד אע"ג דר' יהודה מיירי התם מכלל דרישא רבנן וכו'. ר"ל וכ"ת דלעולם אין הלכה כרבנן דאמרי מין במינו בטל והא דקאמר התם גמרא חטין בחטין נמי נהי דלר"י לא בטל לרבנן מיבטל בטיל ובשביל כך אוחיכו עליה היינו משום דרישא דמתני' דהתם הוי רבנן ולא משום דקי"ל הכי מ"מ כיון דרבנן התם לא איירו במין במינו אלא במים ותבלין ומלח בעיסה לא הוה אצטריך לומר חטין בחטין וכו' אלא ה"ל למימר דמתניתין איירי במין בשאינו מינו אלא ודאי לא קאמר הכי אלא משום דהכי הלכתא:

בא"ד דהא אמתניתין דיין ביין ומים במים קאי וכו' כצ"ל:

בא"ד ובתשובות הגאונים כתב יד רבי יוסף ט"ע מצא ר"ת יין נסך וכו' כצ"ל:

צז:

ברש"י ד"ה במאי דבלעא קדרה אם ראינוהו כשנפל. פי' ראינו האיסור כמה היה קודם שנפל לקדרה ואח"כ כשנתמעט ע"י בישול צריכין אנו לשערו לכמות שהיה בשעת נפילה ועיין בר"ן ותמצא שם ביאור דברי רש"י בזה:

בתוס' ד"ה איכא דאמרי וכו' והיא היתה כבר בלועה מהיתר וכו'. נראה דלמ"ד בקדרה עצמה משערינן לא היה צ"ל והיא היתה כבר בלועה מהיתר ולא נקטי' אלא בשביל מ"ד במאי דבלעה קדרה משערינן:

צח.

תד"ה ואיבעיא להו בס' ואחד וכו' ויש לומר דהתם משמיה דבר קפרא קאמר להו וכו'. דברי התוס' אינם מסודרים וכאילו אמר דהתם משמיה דבר קפרא קאמר וליה לא ס"ל והדר קאמר וכ"ת מ"ש בין האי לישנא דהכא להאי לישנא דקאמר משמיה דבר קפרא דהתם פשיטא דבששים דהיתר מותר והכא קא מבעיא ליה וקאמר דהתם קאמר סתמא כל איסורים וכו' דששים משמע שפיר בששים בהיתר מותרין אבל הכא קאמר בששים אסור דיכולין לפרש בששים עם האיסור ומשמע נמי שפיר בס' של היתר נמי אסור ולכך אבעיא לן וכ"ת אם איתא דבס' של היתר מותר ה"ל למימר בהדיא בס' והיה מותר איכא למימר דלדידיה נמי מספקא ליה כדלעיל כן נ"ל כוונת התוס' ודו"ק:

צח:

בגמ' ומי ילפינן מיניה וכו' זהו למעוטי מאי וכו'. מקשין העולם למה לא הקשה קושיא זו בלא הא דקאמר ושניהם לא למדוהו וכו' אלא אכל הנהו מ"ד דאמרי לעיל בששים אפילו ילפי' לה ממקום אחר ולא מזרוע בשלה ה"ל לאקשויי דהא הכא ממשמעותיה דגופה דברייתא משמע דבא למעוטי שאר איסורים דר"ל שיש כאן היתר מה שהוא אסור בשאר איסורים כמו שפי' התוס' ומ"ל אי ילפי לה מהכא או ממקום אחר אבל אינה קושיא כלל דבלא זה לא קשה מידי דהוה ס"ד דזרוע בשלה הוי פחות מס' ולכך קאמר תנא דברייתא זהו וכו' למעוטי שאר אסורים דבעי ס' דילפי להו ממקום אחר אבל השתא דקאמר ושניהם לא למדוהו אלא מזרוע בשלה א"כ ע"כ שאר איסורים וזרוע בשלה שוין בשיעורייהו קשיא שפיר והא הכא קתני זהו וכו' וק"ל:

בתוס' ד"ה ומאן דאמר בס' וכו' ומ"מ פריך שפיר. ר"ל וכ"ת א"כ מה פריך ומי ילפינן מיניה וכו' והא אינה כ"א אסמכתא ועיקר הדבר קבלה היתה בידם מ"מ לא מכח ילפותא פריך אלא דמגופה דברייתא משמע שיש כאן היתר דבעלמא אסור כיוצא כו כמו שפירשנו בגמרא:

ד"ה מאי חזית וכו' דאיכא לאוקמי קרא דחטאת ודמשרת להיתר מצטרף. ר"ל דבסמוך יליף מחטאת דטעם כעיקר ובפסחים יליף מנזיר דכתיב וכל משרת ענבים וגו' דטעם כעיקר דאורייתא וגמרא פריך דנגמור מהכא לקולא ונוקמי קרא דחטאת ודמשרת להיתר מצטרף לאיסור וכי תימא תרי קראי להיתר מצטרף לאיסור למה לי תרוויהו צריכי:

ד"ה רבא אמר וכו' והכא שרי דפעמים שהזרוע ומקצת מן האיל הוו חוץ לרוטב וכו'. ר"ל והיכי נשמע מזרוע בשלה דאיירי בטעם גמור בענין שאין רוב לבטלו ואפ"ה שרי דפעמים שהזרוע וכו' חוץ לרוטב:

בא"ד ובפרק בתרא דע"ז וכו' טעמי ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו היינו במים וכו' כצ"ל:

צט.

בא"ד וא"ת אם טעם כעיקר דאורייתא וכו' והשתא כי נמי אמרינן כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא וכו'. ר"ל אפי' אין לוקין עליו מדאורייתא מ"מ איסור דאורייתא איכא משום דטעם כעיקר הוי איסור דאורייתא א"כ איך תלינן להקל לומר שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וכו' הא בספק איסור דאורייתא אזלינן לחומרא:

בא"ד ומין שלא במינו לא שייך רבוי. ר"ל דלא מבטלינן ליה ברוב אלא בס' ככל איסורין ובתרומה בק':

בא"ד וי"ל דמ"מ פריך דאי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וכו' כיון דלקי בשאינו מינו. ר"ל אבל אי כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא ר"ל דלא לקי מדאורייתא אע"ג דאסור מחמת טעם כעיקר בשאינו מינו מ"מ במין במינו תלינן להקל:

בא"ד וי"ל דהמ"ל וליטעמיך וכו'. ר"ל אלא מאי אית לך למימר דמיירי בתרומה דרבנן ה"נ אפילו כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא נמי לא קשיא משום דאיירי בתרומה דרבנן ולכך תלינן להקל ואמרינן שאני אומר וכו' כדמשני התם:

ברש"י ד"ה שנתבשלו עם עדשים וכו' והכא כיון דנתנה טעם אע"פ שיש כאן היתר כדי לבטל איסור אסור וכו' כצ"ל לפי זה הא דילפינן בספרא מקרא דמכל חלבו את מקדשו ממנו שתרומה בק"א היינו יבש ביבש שאין בו כדי נתינת טעם:

צט:

בתוס' ד"ה לא במאה וכו' ועוד דפריך במאה ואחד אמאי לא בטיל מי דחקו להצריך מאה ואחד של היתר. ר"ל מי דחקו למקשה לפרש דהא דשני ליה המתרץ לא רישא במאה וחד שר"ל מאה וחד של היתר ולכך פריך במאה ואחד אמאי לא בטיל דלמא ה"פ רישא במאה וחד עם האיסור וסיפא במאה עם האיסור ונראה דמשום האי פירכא דחק בקונטרס וכו' אבל מ"מ תקשה ליה הכל דמנא ליה להמקשה לפרש כן דעת התרצן ולפרוך הכי דלמא לא זה היה כוונת המתרץ אלא רישא בק"א עם האיסור וסיפא בק' עם האיסור ולא תקשה מידי:

בא"ד ונראה לפרש וכו' הוי סיפא בששים דאי בק"א מי חמיר מין במינו ממין בשאינו מינו בתרוייהו בק' של היתר בטלי וכו' כנ"ל להגיה דהא התוס' מפרשי' ק"א דר"ל עם האיסור דהיינו ק' של היתר וק"ל:

ק.

ד"ה שאני חתיכה וכו'. וא"ת דמשמע הכא וכו' עד ולפי זה צריך לפרש דדבר שבמנין ולאו איסור הנאה בטל לההוא תנא וכו' כצ"ל ולא כדשני לעיל דהתם לא קאמר אלא דלא איירי בהו תנא דמתניתין דהתם וק"ל:

ד"ה כשקדם וסילקו וכו' ורב דאתא לאפלוגי אדרבה בר בר חנא לא היה צריך רב לומר וכו'. י"ל הא לר"ת נמי לא היה צריך רב לומר אלא חתיכה של נבילה אוסרת שאר חתיכות וכו' מאי אמרת דבא להשמיענו דכי לא נתנה טעם הוה אמרינן סלק את מינו וכו' ה"נ נימא לרבי אפרים ודוחק לומר דהא דכתבו התוס' ורב דאתא לאפלוגי אה"נ דלא קאי אפירושו של רבינו אפרים לחודיה אלא על כל הפירושים דלעיל קאי דלא משמע הכי ונראה לתרץ דהתוספות נראה להם דוחק לומר דרב דבא לאפלוגי ארבה בב"ח ישמיענו במה דאמר כיון שנתנה טעם בחתיכה וכו' דין היתרא דאם לא הוה נתנה טעם הוה אמרינן סלק את מינו וכו' משום דכיון דרבה בר בר חנא קאמר אינה אוסרת עד שתתן טעם וכו' ורב בא לפלוגי עליה משמע דאיסורא בא להשמיענו ולא היתרא מ"מ לפירושו של ר"ת ורש"י איכא למימר דסברא הוא דרוב פעמים רבו המים שנותנין על כל החתיכות האחרות על חתיכת האיסור כי כן הוא הסברא שלחתיכות המרובות צריך הרבה מים וא"כ לא היה יכול לומר בקיצור חתיכה של נבלה אוסרת כל החתיכות מפני שהוא מינה דהא המים רבים עליה ומבטלים אותה ולכך היה מוכרח לומר כיון שנתנה טעם וכו' משום דלא אשכחן באופן אחר שהחתיכה של נבילה תאסור שאר החתיכות משום מין במינה אבל לפירוש ר' אפרים ליכא למימר האי סברא שמסתמא המים רבים וכו' שהרי גם השתא אין אנו צריכין לשער בס' כ"א חתיכת הנבילה לבדה אלא להכי קאמר שנתנה טעם וכו' דאיירי כגון שנתמעט הנבילה הרבה מכמות שהיתה וא"כ קשה למה היה צריך למנקט בכהאי גונא ה"ל למנקט למלתיה בלא נתמעט הרבה ולקצר דבריו ותירץ אגב אורחיה אשמועינן וכו' וק"ל:

ק:

בא"ד ומ"מ י"ל דההוא דשרי בע"ז כו' והיה מתיר כמו כן החתיכה עצמה. ר"ל דההוא מ"ד ס"ל נמי גבי חתיכת נבלה דהכא דוקא כשנתנה טעם אוסרת שאר החתיכות אבל כשלא נתנה טעם אף על גב דמין במינו במשהו כדהוה אמרינן סלק את מינו כמי שאינו וכו' לא מבעיא שאינה אוסרת שאר החתיכות אלא אפילו החתיכה של היתר הראשונה שקבלה קצת טעם משהו מן הנבילה חזרה להיות מותרת משום דאפשר לסוחטו מותר ס"ל:

בא"ד ולפירושו ודאי ניחא וכו' כן צ"ל ור"ל לפירושו של רבינו אפרים:

קא.

ד"ה בנטמא הגוף וכו'. ול"ג דאיסור מוסיף הוא דלא איירי הכא לחיובי תרתי כך היא הגירסא בתוס' בספרים שלנו וצ"ל דה"פ דבשלמא אי איירי הכא לחיובי תרתי אך משום בשר טמא היה צריך ליתן טעם דלהכי חייל עליה ג"כ איסור בשר טמא משום דאיסור מוסיף דנאסר לכ"ע אף לטהורים אבל השתא דלא איירי לחיוביה אלא משום טומאת הגוף לא צריך לטעמא דאיסור מוסיף אבל העיקר נ"ל שהגיר' הנכונה היא כמו שמצאתי בתוספות ישנים כתובים בקלף ולא איירי הכא וכו' בוי"ו ומלתא באפיה נפשה היא ולא בא לנתינת טעם אדלעיל מיניה וק"ל:

בא"ד ועוד דלפי האמת וכו' ואצטריך קרא דפטר במחוללת וכו'. ר"ל ואי תימא כיון דלא אתא קרא דפטר אלא כשנטמאת התרומה תחלה א"כ ל"ל קרא דהא בלא קרא פטור מטעם דאין איסור חל על איסור ותירץ דאצטריך קרא למילף מהתם בעלמא ר"ל הא דאית לן בעלמא אין איסור חל על איסור מהתם ילפינן ליה:

ד"ה איסור כולל לית ליה כו' לכך נראה לר"י דהשתא ס"ד וכו'. ר"ל שהמקשה הוה ס"ד כך ולכך הקשה ורבי יוסי לית ליה וכו' וכן רבין משמיה דרבי יוסי בר חנינא וטעו כולם בהא דשלח רב יצחק בר יעקב משמיה דרבי יוחנן דהוו ס"ל דטעמיה כדאמר אביי משום דשבת קביעה וקיימא ורבא אמר במסקנא דכולם טעו דלא קשה מידי אר' יוסי הגלילי דזה לא הוי איסור כולל אלא איסור בת אחת והא דשלח רב יצחק בר יעקב וכו' משמיה דר' יוחנן בפלוגתא דר' יוסי הגלילי ור"ע קאי ולא צריך כלל לאפכא פלוגתייהו אלא הא דשלח רב יצחק משום דשעת גזירה הוה וכו' כך היא השיטה לפי פי' התוספות:

קא:

ד"ה ר' עקיבא אומר וכו'. ועוד למאי דפרישית דהכא פריך וכו' כצ"ל וכמו שכתבתי לעיל מזה:

בא"ד וי"ל דהתם פריך משום שמואל וכו'. אבל לישנא דאמר שם בשנויא קסבר ר"ע איסור חל על איסור לא יתיישב לפי זה וק"ל:

קב.

ד"ה ור' מאיר אומר אינו נוהג וכו'. י"ג דברים נאמרו בנבילת עוף טהור וכו' כצ"ל וע"ש כל הסוגיא בזבחים פ' טבול יום ותמצא הכל מבואר:

ד"ה אלא לאו בבני נח וכו' גבי טהורה דוקא הוא דאמרי' שחיטה מכשרת וכו'. ר"ל ולהכי ברישא דאיירי בטהורה לא קתני דאין שחיטה מטהרתו לבני נח משום דמטהרת גם לבני נח מגו דמכשרת לישראל אבל הסיפא דאיירי בטמאה דלא מכשרת לישראל לכך קתני גבי בני נח דאין שחיטה מטהרתה:

קב:

ד"ה לריש לקיש אינו חייב אלא אחת וכו'. בספר ח"ש מוחק ריש לקיש וגריס לרבי יוחנן וכו' וטעמו מדמסיים בתר הכי והכא נמי אי הוי כתיב בשדה וטרפה וכו' וזה לא קאי אלא לר"י דלדידיה אכל בשר מן החי ובשר מן השדה אינו חייב אלא אחת משום דתרוייהו יליף לקרא דבשר בשדה טריפה אבל לפי זה תקשה והכל טעמא מאי מפני מה איחרו התוס' וקבעו הקושיא אמלתיה דר"י ולא הקדימוה להקשות אמלתיה דר"ל דקאמר לפני זה אכל אבר מן החי ובשר מן החי לר"י חייב שתים ולר"ל אינו חייב אלא אחת ועל כן נראה ליישב הגירסא שלפנינו דלעולם התוס' קבעו קושיא זו אריש לקיש ואאכל אבר מן החי ובשר מן החי דאיהו קדים בגמרא ותירצו דשאני התם דכתיב בוי"ו ובשל וכו' ר"ל אבל הכא לר"ל דיליף תרוייהו מלא תאכל הנפש עם הבשר דהכל לאו אחד ולא שייך שם לאוסופי וי"ו כלל ולכך אינו חייב אלא אחת והדר מתרצים ג"כ לר"י דס"ל דאכל בשר מן החי ובשר מן הטריפה אינו חייב אלא אחת דהוי נמי משום דלא כתיב וי"ו ולכך מסיימי והכא נמי אי הוה כתיב וטריפה היה לוקה שתים לר"י ואע"ג דלפי' זה הקושיא אדברי ר"י אינה מפורש בדברי התוס' אין זה דוחק דהתוס' בשהקשו מנא ומבושל דלוקה שתים הקשו קושייתם אתרוייהו אדר"ל ואר"י אלא שקבעו תחלת הדבור אר"ל משום דדבריו נאמרים מתחלה בגמ' דאמר דאינו לוקה אלא אחת אבל מ"מ קושית התוס' אתרוייהו קאי ולכך א"ש דמסיימי בתירוצם במלתיה דר' יוחנן וק"ל:

קג.

ד"ה דאיסור חלב וכו'. והא דאמר חדשים הוא דגרמו ולא אוירא אוירא דבהמה הוא דלא בעי אבל אוירא דחלב בעי כצ"ל:

קג:

ד"ה חלקו מבחוץ וכו' משמע דאם נתן שני חלקים בפיו ובלעם בבת אחת חייב לכ"ע. ר"ל לר"י דתלי הכל בהנחת פיו כשהניחן לשני חלקים בפיו אע"פ שהיו מחולקין קודם שהניחן לתוך פיו חייב אע"פ שלא בלעם בבת אחת ולר"ל פטור כשלא בלעם בבת אחת אבל אם בלעם בבת אחת גם ר"ל מודה דחייב אע"ג שהיו מחולקין בפיו קודם שבלעם: