מהר"ם על הש"ס/בבא קמא/פרק ז

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

סג.

ד"ה דהא כל חד וחד דרשינן כלל ופרט באנפי נפשיה וכו' וי"ל כיון דכתיב על אכל פרטא וכו' ש"מ למדרש כל חד וחד פרטא באפי נפשיה ולפי זה צ"ל דלקמן דאמרינן שדי שור בין המצא תמצא שדי חמור בין המצא לתמצא היינו משום דכתיב משור ועד חמור עד שה דכתיב עד אכל פרטא דרשינן ליה כל חד פרטא באפי נפשיה:

בא"ד דאי לאו הכי לשתוק מכולהו פרטי ולכתוב שמלה וכו'. מקשין העולם א"כ גבי מעשר נמי לכתב יין או שכר לחודיה ולא לכתוב בקר וצאן אבל אין זה קושיא דהתם צריכא דאי לא כתב אלא יין ושכר לחוד לא הוה אתי מינייהו בקר וצאן משום דלא הוו גדולי קרקע ממש כמו יין ושכר ועיין בפ"ק דקדושין גבי הענקה דעביד לשם צריכותא מאי אמרת לכתוב בקר או צאן ולמה לי למכתב תרי מינים בעלי חיים אין זו קושיא לפי סברת המקשה דהשתא דהא הכא גבי כפל נמי כתיב שור וחמור ושה ונקט להו בחד פרטא למילף כעין הפרט דמטמאו במגע ובמשא אבל אם איתא דדרשינן מה הפרט מפורש דבר המטלטל וכו' לא הוי ליה למכתב כי אם שמלה ולא לכתוב פרטי דבעלי חיים דאינהו מגרעי הדרוש דכעין הפרט דמטלטל וגופו ממון משום דאיכא למדרשינהו בכעין הפרט דמטמאו במגע ומשא ולמעט עופות וק"ל:

בד"ה למה לי למהדר למכתב כללא אחרינא כו' וי"ל כסף או כלים איצטריך לכדדרשינן בשבועות. יש להקשות א"כ מאי קאמר בגמרא מיהו כל דהכא רבויא הוא וכו' מטעם דא"כ נכתוב רחמנא להני פרטי גבי הנהו פרטי דכסף או כלים הא איצטריך כסף או כלים למדרש מיניה מה כלים שני' וכו' ואי הוה כתבינהו הנהו פרטי לעיל הוה דרשינן לכולהו פרטי לכלל ופרט ולא הוה דרשינן מיניה האי דינא דמה כלים שנים ולהכי לא מצי למכתבינהו להנהו פרטי גבי הנך ולעולם אימא לך דפ' דעל כל דבר פשע דרשינן ליה בכלל ופרט ולא בריבוי וי"ל דס"ל להגמרא דאפי' הוה כתבינהו ההו פרטי לעיל גבי כסף או כלים מ"מ הוה דרשינן מיניה גם כן מה כלים שנים וכו' משום דלדרוש פרט וכלל לא צרכינן להו דהא בלאו הכי הוה נכתב לעיל פרטי דשור וחמור ושה ושלמה דהוו בעלי חיים ושאין בעלי חיים וא"כ כסף או כלים למה לי ולכך הוי דרשינן מינייהו מה כלים שנים ואידך פרטי הוי דרשינן לכלל ופרט ולכך דייק שפיר בגמרא דאי האי על כל דבר פשע לכללא אתי נכתבינהו להני פרטי גבי היאך פרט וכלל דלעיל והוי אתי מיניה תרי מילי כלל ופרט ונם דרוש דמה כלים שנים וכו' אבל לפי מאי דמסיק דכל ריבוייא ופרטי אתו למעוטי קרקעות ועבדים וכו' ליכא לאקשויי דלא לכתוב אלא פסוק דכסף או כלים לחוד דא"כ לא הוה אתי אלא לכלל ופרט לחוד ולא הוה דרשינן מיניה מה כלים שנים ולכך איצטריך למכתב התרי קראי קרא דעל כל דבר פשע לרבויי כל מילי ולמעט קרקעות וקרא דכסף או כלים למדרש מיניה מה כלים שנים וכו' ועוד מקשין העולם דלפי המסקנא דלא אתי קרא דכסף או כלים לכלל ופרט אלא למדרש מה כלים שנים ל"ל דכתב רחמנא להנהו כללי דלעיל דכי יתן איש אל רעהו וגו' וי"ל דלהכי כתבינהו קרא דלעיל כסגנון דכלל ופרט למידק מיניה ולגלויי דקרא דעל כל דבר פשע לא לכלל ופרט הוא דאתא משום דא"כ לכתבינהו הנהו פרטי גבי האיך כלל ופרט וק"ל:

ד"ה דבר שאינו מסויים דהא קרקעות ועבדים ושטרות איצטריך למעוטי ולא ילפינן מהדדי. ויש לדקדק דהכל טעמא מאי כיון דאפילו גנב עצמו אמעט מקרקעות ועבדים ושטרות כ"ש בטוען טענת גנב וי"ל דה"א דטוען טענת גנב חייב טפי משום דנשבע לשקר והא דקאמר לעיל מנא ה"מ דת"ר על כל דבר פשע וכו' דאיירי בטוען טענת גנב היינו משום דהשתא ס"ל דפסוק דעל כל דבר פשע קאי גמי אגנב עצמו דכתיב לעיל מיניה אם ימצא הגנב ישלם שנים ולמ"ד דדריש לקמן גם פסוק דאם ימצא הגנב מטוען טענת גנב אין ה"נ דיליף גנב עצמו מקרא אחרינא מדתנא דבי חזקיה דדריש ליה מאם המצא תמצא הגנבה בידו כדלקמן ולעיל בתוס' בד"ה יצאו קרקעות שהקשו התוס' וא"ת כיון דאמעיט משבועה וכו' ת"ל דאין בהן כפל וכו' קושיא זו לא קשיא אלא למאן דלא דריש מהאי קרא גנב עצמו אבל למאן דדריש מהאי קרא גם גנב עצמו לא קשה מידי וק"ל ועיין לקמן בשמעתין:

סג:

רש"י ד"ה או אינו אלא לדין לפרעון דשומר חנם שטוען נגנבה ישלם וכו'. ויש לתמוה הא שומר חנם אינו חייב בגנבה ואבדה וצריך לפרש דר"ל דשומר הגם שטוען נגנבה ובאו עדים שהוא עצמו גנבו ישלם אפילו בלא שבועה וכן מצאתי בגליון תוס' ישנים וכן פרש"י עצמו בפרק המפקיד דף מ"א ועוד כתב שם בגליון הקשה ה"ר שמשון מקוצי דהיאך בעי למימר דטוען טענת גנב ישלם כפל בלא שבועה א"כ למה ליה דכתב רחמנא כפל בגנב עצמו תיתי בק"ו מטוען טענת גנב דבהיתרא בא לידיה משלם כפל כ"ש גנב עצמו דהכי אמרינן לקמן בשמעתין דאי גנב בשבועה לא לכתוב גנב עצמו ותיתי מטוען טענת גנב ונראה דהוה אמינא דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב קרא א"נ האי תנא דברייתא ס"ל דתרוייהו אם ימצא הגנב ואם לא ימצא אתי לטוען טענת גנב וגנב עצמו נפקא ליה מקרא דאם המצא תמצא הגנבה ונו' כדדריש תנא דבי חזקיה ולהכי קאמר או אינו אלא לדין וטוען טענת גנב משלם כפל בלא שבועה ואין ה"נ דגנב עצמו ילפינן מק"ו מטוען טענת גנב וקרא דאם המצא תמצא נדרוש להא דרבה בר אהילאי למודה בקנס ואחר כך באו עדים כדלקמן בשמעתין ועוד אפי' למאן דאמר דנפק גנב עצמו מקרא דאם ימצא הגנב איכא למימר דה"ק או אינו אלא לדין וטוען טענת גנב ישלם כפל אפילו בלא שבועה והא דאיצטריך למכתב גנב עצמו על כרחך אתי לאתויי לחייב בגנב עצמו אפי' קרקעות ועבדים ושטרות והני מיעוטא דממעטי קרקעות ועבדים ושטרות לא ממעטי אלא בטוען טענת גנב ולא קאי אלא אקרא דאם לא ימצא אבל לא אקרא דאם ימצא הגנב דלעיל מיניה דאיירי בגנב עצמו אבל אחר דנפקי דטוען טענת גנב לא משלם כפל אלא בשבועה אית לן לאוקמי הא דכתב רחמנא גנב עצמו היינו לחייב גנב עצמו אפילו בלא שבועה ולא לחייבו בקרקעות ועבדים ושטרות ודבר שאינו מסויים זהו העולה מדברי הגליון אך שהוצרכתי להוסיף ולגרוע בדבריו ודו"ק:

סד.

תוס' ד"ה יאמר גנבה ושור וכו'. והשיב לו ר"י כיון דלא מסיק אכתי וכו' א"כ אם נאמר מה הפרט מפורש בעלי חיים נמצא שאין כלום בכלל בתרא דחיים יותר מכעין הפרט ר"ל וא"כ לא יכתוב שום פרט אלא גנבה וחיים ולהוי גנבה כלל וחיים פרט ונפקי מינייהו בעלי חיים כמו שמפרשים ומסיימים התוס' דבריהם בתר הכי בסמוך שאמרו דאם לא בא לרבות מכעין הפרט וכו' כן נראה לי לפרש דברי התוס' והיה באפשר לפרש דברי התוס' במה דקאמרו נמצא שאין כלום בכלל בתרא דחיים וכו' באופן אחר קצת ממה שכתבתי אבל אם כן יהיו דברי התוס' כמחולקים לתרי טעמים דהא בתר הכי מסיימי דבריהם דאם לא בא לרבות מכעין הפרט אלא בעלי חיים לא יכתוב שום פרט וכו' לכך מוכרח הוא שבתחלת דבריהם דקאמרי נמצא שאין כלום בכלל בתרא וכו' כוונתם נמי כמו שמסיים בסוף דבריהם וק"ל:

בא"ד והא דפריך הא דלא דמי וכו'. אע"ג דפרישית דחיים משמע כל דבר וכו' מכל מקום הואיל ומשמעות פשט שלהם וכו' כצ"ל:

בא"ד לכך נראה לפרש וכו' עד ופריך מה שיש לך להביא בעלי חיים כשהוא אומר חיים הרי חיים אמור ולמה לי כל הני פרטי וכו'. ר"ל אם לא בא לרבות מכעין הפרט אלא בעלי חיים לא לכתוב שום פרט אלא גנבה וחיים ולהוי גנבה כלל וחיים פרט ונפקי מינה בעלי חיים א"כ ע"כ אית לן למימר דחיים כלל הוא להיות משמע כל דבר ע"ד שהשיב ר"י לעיל כן נראה לי לפרש דאי לא כן הדרא קושית הר"ר אשר מלוני"ל בכאן לדוכתא דמה פריך השתא מה יש לך להביא וכו' הא מה אני מקיים גנבה פי' כלל ופרט וכלל לרבות כל דבר לא יהיה אלא פרט וכלל לא הוי מרבינן מיניה כל דבר כמו שהקשה הר"ר אשר לעיל:

בא"ד ועוד דא"כ היאך יכול אלו כן וכו' הא ע"כ כיון דסבר האי תנא דשני כללות הסמוכים זה לזה בריבה ומיעט וריבה דרשי' ליה וכו'. ר"ל דבשלמא לפי מאי דמשני רבא כל לישנא דברייתא אינו לפי האמת אלא לפי מאי דס"ד לדרוש דפסוק גנבה וחיים והפרטים שביניהם בכלל ופרט וכלל והוה התנא נושא ונותן דלכתוב חד פרטא או שנים או כולם ולא לכתוב המצא תמצא עד דמסיק דלא נוכל למגמר מיניה כל דבר בדרוש דכלל ופרט דנגנבה וחיים אלא מהמצא תמצא דרשי' ליה בריבה ומיעט וריבה כדמסיק בגמרא אבל לפי מה שהקשה הר"ר אשר מלוני"ל דרוצה לומר דחזקיה אתי לפרושי כל הני פרטים ואאם המצא תמצא סמוך והשני כללים הם המצא תמצא וגנבה א"כ כל דברי הברייתא הוא לפי האמת ולפי האמת א"א לן לומר דחזקיה ס"ל כבני מערבא דשנים כללים הסמוכים כמו המצא תמצא וגנבה דרשי' כלל ופרט וכלל דא"כ תקשה לן שה למה לי כדפריך לקמן ולכך ע"כ צ"ל דחזקיה דריש שני כללים הסמוכים בריבה ומיעט וריבה וא"כ איך יתישב הא דקאמר חמור ושור וכו' יאמר שור ושה וכו' הא לא דרשי' ליה כלל בכלל ופרט כי אם בריבה ומיעט וריבה וק"ל:

סד:

גמרא גנבה וחיים לכדרב וכו'. אין להקשות א"כ למה הדרה הגמ' מדרוש בכלל ופרט וכלל דלעולם נימא דחזקיה בכלל ופרט וכלל דריש ליה מאי אמרת אם כן שה ל"ל דמדשדי שור בין המצא לתמצא אתי כל דבר דאי לאתויי בעלי חיים הא כתיב חיים נימא דחיים אתי לכדרב החייהו לקרן כעין שגנב דזה אין קושיא כלל דא"כ דלא דרשי' חיים לענין זה א"כ הוה כאלו כתיב כלל ופרט דשור ושה וחמור וכלל וא"כ הוה פרכינן מה הפרט מפורש בעלי חיים וכו' מאי אמרת א"כ נכתוב חד פרטא אי כתב רחמנא שור ה"א מה הפרט מפורש קרב לגבי המזבח ואי כתיב שור ושה ה"א מה הפרט מפורש קדוש בבכור לכך כתיב חמור ואתי בכעין הפרט אפי' צבי ואיל דמטמא במשא מאי אמרת לכתוב שור וחמור ולא לכתוב שה ה"א דשה אתי לאתויי עופות דנדרש מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים אבל כל מידי דלאו בעלי חיים לא הוי אתי לכך ע"כ אי דרשינן לה בכלל ופרט וכלל ע"כ חיים לפרט אתי ולרבות בעלי חיים אתי כרי דנימא שדי שור בין המצא תמצא לאתויי מאי אי לאתויי בעל חיים מחיים נפקא אלא לאתויי כל דבר וכו' כדלעיל וא"כ שה ל"ל או אפי' שה ושור למה לי דנימא שדי חיים בין המצא תמצא לאתויי מאי אי לאתויי בעלי חיים הא כתיב חיים וא"כ לכתוב חיים לחודיה והתרי כללי ל"ל אלא לאתויי מכעין הפרט כל דבר אפי' דלאו בעלי חיים כמו שכתבו התוס' בד"ה א"ה שה ל"ל הלכך ע"כ א"א ליה לתנא דבי חזקיה אלא למדרשיה בריבה ומיעט וריבה וק"ל:

סה.

תוס' ד"ה לכתוב או המצא תמצא וכו' משמע דאורחא דקרא לכתוב שני פעמים תיבה אחת וכו'. ר"ל תיבה אחת שוה בשוה בלא שום שינוי וכשכתבה בשינוי אפי' באות אחת הוי יתירה ואתי לדרש כדמשמע הכי בשביל שכתבה רחמנא המצא תמצא בשינוי אתא למדרשה משום דה"ל למכתב בשוה:

בא"ד וקשה דבריש היו בודקין קאמר וכו' ואמאי הא אכתי היה מופנה מדה"ל למכתב או דרוש דרוש או חקור חקור וכו' כצ"ל. ור"ל דהתם יליף דבעי שבע חקירות מדכתיב גבי עיר הנדחת ג' חקירות דכתיב ודרשת וחקרת ושאלת היטב ושאלת היטב חשיב חדא דמושאלת לא משמע חקירה אלא עד דכתב בהדיה היטב כך פרש"י שם:

(בא"ד) וביחיד העובד עכו"ם כתיב ודרשת היטב ובעדים זוממים כתיב ודרשו השופטים היטב וילפי להו אהדדי בג"ש ואמר התם דג"ש מופנה הוא דהיטב דכתיב גבי עיד הנדחת הוא מיותר דאפי' לא הוה כתיב היטב הוי נמי מצי להשמיענו שלש חקירות מלשון חקירה ודרישה לחוד דלכתוב או דרוש תדרוש וחקרת או חקור תחקור ודרשת דהוה משמע מיניה ג' חקירות ומדכתיב חקירה השלישית בלשון ושאלת היטב שמע מינה לאפנויי אתי כדי למילף מהיטב דכתב גבי עדים זוממין וע"ז דיחיד:

בא"ד משמע דאי הוה כתיב דרוש תדרוש וחקרת וכו' לא הוה משמע מיניה אלא שלש חקירות ולא היה מופנה רצה לומר לא הוה שום יתור בכתוב ומקשו התוס' והא אכתי היה מופנה ר"ל אכתי הוה יתור בכתוב מדהוי ליה למכתב או דרוש דרוש וחקרת או חקור חקור ודרשת דהא משמע הכא דאורחא דקרא למכתב תיבה אחת שני פעמים בשוה ומדהוה כתיכ דרוש תדרוש הוה יתירה ולשון התוס' דקאמרי והא אכתי מופנה לאו דוקא דלא שייך לומר בזה מופנה לגזרה שוה דמלשון זה לא היינו יכולין למילף שום ג"ש אלא ר"ל היה יתור בכתוב:

בא"ד וי"ל דאין הכי נמי ר"ל דאי הוה נמי כתיב דרוש תדרוש וכו' הוה נמי יתירה וה"ל לגמרא לומר דהוה ליה למכתב או דרוש דרוש וחקרת או חקור חקור ודרשת והא דנקטה הגמרא דרוש תדרוש וכו' נקט כפל הלשון השגור בתורה בכמה מקומות ואין ה"נ בכל מקום דכתיב האי לישנא ליתורא אתי והגמרא לא נחית עתה לאותה סברא וק"ל:

ד"ה גופא אמר רב קרן בעין שגנב וכו'. והא דקאמר מ"ט דרב אתשלומי כפל ותשלומי ד' וה' קא בעי והכי פירושא אמר קרא גנבה וחיים וכו' כצ"ל:

בא"ד וא"ת דאמר רבא גזל ג' אגודות וכו'. חייב להחזיר לו אחת פירוש אם היא בעין חייב להחזיר אותה בעצמה ואם אינה בעין משלם לו פרוטה כמו שהיתה שוה בשעת הגזלה ותנא תונא גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך טעמה דאיתיה בעיניה הא ליתיה בעיניה בעי שלומי אע"ג דהשתא לאו ממונא הוא כיון דמעיקרא ממונא הוא בעי שלומי ה"נ אע"ג דהשתא לא הוי שוה פרוטה בעי שלומי כן הוא לקמן בגמרא וע"ש בתוס':

ד"ה דתניא כחושה והשמינה וכן משמע לקמן בשמעתין דקאמר טלאים כדמעיקרא דמים כשל עכשיו כצ"ל. ור"ל דלקמן בשמעתין מסיק אליביה דרב טלאים כדמעיקרא דמים כשל עכשיו ופירש ר"י טלאים כשהשינוי בא בגוף הבהמה כגון טלה ונעשה איל או כחושה והשמינה או איפכא ס"ל לרב דמשלם כפל ותשלומי ד' וה' כשעת הגזלה דמים ר"ל כשהשינוי בא מצד הדמים כגון יוקרא וזולא משלם כפל ד' וה' כשל עכשיו ואין חילוק בין היתה יוקרא בשעת הגנבה או הגזלה והוזל בשעת העמדה בדין ובין שהיתה זולא בשעת הגנבה והוקרה בשעת העמדה בדין לעולם משלם כפל וד' וה' כשל עכשיו והשתא לפי זה הא דקאמר רב קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין לא בא ליפות כח הקרן ולגרוע כח הכפל בכל מילי דהא כשהיתה שוה מעיקרא זוזא ולבסוף שוה ד' משלם כפל וד' וה' כשל עכשיו א"כ אדרבה מצינו שיפה כה הכפל לפעמים דהכפל ותשלומי ד' וה' משלם כיוקרא דהשתא והקרן בשלמא אי תברה או שתיה או טבחו (לא) משלם הקרן ג"כ ארבע כדהשתא כדרבה בשמעתין אבל היכא דאתבר ממילא או נאבד לא משלם הקרן אלא כעין שגנב והכפל כשל עכשיו א"כ אדרבה יפה כה הכפל מכח הקרן ש"מ דהחייהו לקרן כעין שגנב דקאמר רב אינו לשון יפוי כח ולפירושו של ר"י הא דקאמר בשמעתין גבי כחושה והשמינה דמשלם כעין שגנב מטעם דאמר אנא פטימנא ואת שקלת דמשמע דהיכי שנתפטמה מאיליה משלם כפל כשעת העמדה בדין אינה לפי האמת דלפי האמת אפי' נתפטמה מאיליה משלם כדהשתא לפירוש ר"י וכן הא דקאמר גבי שמינה והכחישה דמשלם כעין שגנב מטעם דמה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא הוא הדין בהכחישה מעצמה דמשלם ג"כ כעין שגנב לפירוש ר"י אבל ביוקרא וזולא משלם כפל וד' וה' כשעת העמדה בדין בין היכא דמעיקרא שוה ד' ולבסוף שוה זוזא ובין היכא דמעיקרא שוה זוזא ולבסוף שוה ד' והקרן היכא דתבריה או שתיה או טבחו משלם ג"כ ד' כדהשתא אבל באתבר ממילא לא משלם אלא זוזא כדמעיקרא וא"כ לא מצינו שיפה כח הקרן מכפל אלא היכא דמעיקרא שוה ד' ולבסוף שוה זוזא דמשלם קרן כעין שגנב ותשלומי כפל ד' וה' משלם כשעת העמדה בדין אבל לפי' ר"ת לקמן דמפרש טלאים כדמעיקרא פירוש כשנשתנה למעליותא כגון טלה ונעשה איל או ביוקרא וזולא כגון דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שוה ארבע או השמינה או נתפטמה בכולן משלם כפל וד' ה' כדמעיקרא דמים כשל עכשיו לפי שכשנשתנה לגריעותא כגון שהכחישה דמעיקרא שויא ארבע ולבסוף שוה זוזא משלם כפל וד' וה' כשל עכשיו ולפירושו לעולם גרע כח הכפל מהקרן וק"ל:

ד"ה אנא מפטימנא ואת שקלתא וכו' כמו בטלה ונעשה איל דאמר לקמן דמשלם כפל וד' וה' כעין שגנב אפי' שינוי לא קני וכו'. פי' אפי' למאן דאמר שינוי לא קני אפי' הכי בטלה ונעשה איל משלם כעין שגנב מטעם משום דא"ל אטו תורא גנבי מינך דיכרא גנבי מינך:

בא"ד ודוקא ביוקרא וזולא הוא דקאמר רב וכו'. אפי' שהיה זולא בשעת הגניבה ונתיקרה השתא כגון דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' דקאמר דמשלם כפל וד' וה' כדהשתא כמו שכתבתי לעיל והיינו דוקא לפירוש ר"י דלקמן כדלעיל:

סה:

גמרא ואלא מאי שינוי לא קנה אמאי משלם כעין שגנב ובו'. ר"ל אפי' לפי סברתך נמי לא מתיישבה הברייתא א"כ ע"כ צ"ל דמשובשת היא וליכא למשמע מינה ולפי זה צריך לומר דהא דקאמר בתר הכי מ"מ קשיא ר"ל לרבי אילעי אע"ג דרבי כבר השיב לרבי חנינא דאין לסמוך על ברייתא זו אפ"ה רצה רב ששת לתרצה מדנפשיה אפי' לר"א ודו"ק:

רש"י ד"ה נעשה שינוי בידו וכו'. אבל קרן וכפל משלם קרן כי השתא וכפל כעין שגנב וכו' טעמו של רש"י דפירש דקרן משלם כי השתא משום דטובח הוי כאלו תברה בידים או שתיה דמשלם קרן כי השתא כדרבה דלעיל וכפל לפי סברת הברייתא דקתני בה כעין שגנב משלם כעין שגנב ולפי סברת רב משלם כשעת העמדה בדין ולקמן פריך לרב מברייתא זו:

תוס' ד"ה כפילא ארבע וכו' וריב"א מפרש דאלשון ברייתא קא פריך וכו'. ר"ל דריב"א נמי מפרש כמו שפירש רש"י דחומש עולה לו בכפילו ר"ל שמשלם הכפל ובזה נפטר מהחומש ואית ליה נמי דאין בכך כלום אם הכפל ד' וחומש זוזא ונפטר בכך מהחומש אלא שהמקשה מלשון הברייתא פריך דמדקתני חומשו עולה לו בכפלו ולא קתני מתוך כפלו משמע שהחומש שוה ככל הכפל לכך פריך ה"ד וכו' דהיאך מצינו שהחומש שוה לכפל וק"ל ויש לדקדק לפי סברת התוס' וסברת ריב"א דס"ל דאין בכך כלום אם אין הכפל שוה להחומש דבכל ענין נפטר מהחומש לדברי רבי יעקב א"כ מאי איכא בין רבי יעקב וחכמים דבשלמא לרש"י איכא בינייהו כשאין החומש שוה לכפל דלא נפטר מן החומש בכפל אלא צריך לשלם חומש בפני עצמו ולדברי חכמים הוא פטור מן החומש אבל לדברי התוס' וריב"א קשה וי"ל דאיכא בינייהו כגון שהחומש הוא יותר מהכפל כגון דמעיקרא שוה ארבע ולבסוף לא שוה כי אם חצי זוז שהכפל שמשלם כדהשתא אינו כי אם חצי זוז והחומש דבתר קרנא שיימינן שמשלם כדמעיקרא הוי החומש זוזא ולפי תירוצא של רבא דמתרץ לעולם דמעיקרא שוה ארבע והשתא נמי שויא ד' וכו' איכא לאוקמא דאיכא בינייהו שנשבע וחזר ונשבע ה' או ו' פעמים שהכפל ד' והחומש הוא ו' לדברי רבי יעקב צריך לשלם הכפל וגם כל מה שהחומש הוא יותר מהכפל צריך להוסיף משום החומש ולדברי חכמים כיון שמשלם כפל הוא פטור מהחומש לגמרי וק"ל:

ד"ה אלמא קרן כעין שגנב וכו' וי"ל דליכא למימר הכי כלל דמהיכא תיתי דקרן יהא כשעת העמדה בדין וכו'. תירוץ זה אינו מתיישב לפי סברת ר"ת לקמן גבי טלה כדמעיקרא דמים כשל עכשיו ודו"ק:

סו.

רש"י ד"ה לימא תיהוי תיובתא דרב וכו' כשהוקרה דהתם אפילו קרן מחייב ליה רב כי השתא דהא כרבה ס"ל וכו'. יש מקשין א"כ אמאי לא מותיב נמי מברייתא זו לרבה דליכא לשינויי כמו שכתב רש"י לעיל דלרבה ליכא לאותבי דיכול לשינוי דהך מתניתא כפל ד' וה' דוקא נקט אבל קרן היכא דאשכח כי השתא משלם דהא נימא נמי דכיון דאפי' קרן מחייב ליה כי השתא כ"ש כפל כמו שפרש"י הכא לרב וי"ל דדוקא לרב דיליף מקרא דקרן משלם כעין שגנב וכפל וד' וה' כשעת העמדה בדין לכך מסתבר ליה להמקשה למימר דהשתא במקום שמשתלם קרן כעין שגגב כגון שהוזלה משלם כפל כשעת העמדה בדין מטעם גזרת הכתוב כ"ש במקום שאפי' הקרן משתלם כשעת העמדה בדין שהוא סברא לומר שהכפל ישתלם כשעת העמדה בדין דהא עיקר תשלומי כפל וד' וה' כשעת העמדה בדין הוא לפי גזרת הכתוב אבל לרבה נוכל לומר דלא ס"ל כרב דדריש החייהו לקרן כעין שגנב דאתי למידק הא תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין אלא ס"ל לרבה עיקר תשלומי קרן וכפל וד' וה' כולן הוי כעין שגנב כדקתני בברייתא אלא שהיכא דתברה ושתיה סברא הוא דמשלם הקרן כדהשתא משום דהשתא הוא דגזל ליה כמו שפרש"י לעיל אבל כפל וד' וה' לעולם משלם כעין שגנב ולכך ליכא לאותבי לרבה כלל וק"ל:

תוס' ד"ה הם ולא ולדותיהם וכו'. אבל גבי אתנן עיקר דעתה משום קמח וגבי בהמה עיקר דעתה אפרה וכו' כצ"ל:

ד"ה טלאים כדמעיקרא וכו' ובלישנא דקרא גמי גוף צאן ובקר נזכרים וכו'. נראה לי דזה הוי טעם אחד והוי כאלו אמר וגם יש עוד טעם אחד משום דבלישנא דקרא וכו' וק"ל:

ד"ה עד שצבעו וכו'. אין לפרש שצבע חלקו של כהן וכו' כצ"ל:

סו:

ד"ה ש"מ דיאוש לא קני וכו'. כל דברי התוס' בדבור זה יתבארו בדף שאחר זה בתוס' ד"ה אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה:

ד"ה מי איכא למ"ד וכו'. ולא בעי לאוקמי בשינוי החוזר לברייתו וכו' דרב יוסף לא פליג וכו'. ר"ל לכך שפיר קאמר לי' רבא לאביי ולטעמיך דפרכת לרבה וניחא לך לרב יוסף הא רב יוסף לא פליג עליה דרבה אלא ביאוש לחודיה אבל בשינוי מעשה אפי' בחוזר לברייתו לא פליג וא"כ לדידיה נמי תקשה לך הא דתניא משכבו ולא הגזול וכו' וק"ל:

ד"ה דגזל משכב דחבריה וכו' והוי שפיר דומיא דגזל קרבן דחבריה. ר"ל וכ"ת כיון דבמשכב דחבריה איירי דעדיין חסר מחשבה א"כ אינו ממש דומיא דגזל קרבן דחבריה דלא חסר כלום אם כן נימא נמי דאיירי דגזל בהמת חולין לכך קאמר דמשכב דחבריה הוי שפיר דומה לגזל קרבן דחבריה דתרוייהו לא הוי מחוסר מעשה אבל אי הוה איירי בגזל בהמת חולין שמחוסרת קדושה לזה הוי כמו מחוסר מעשה גמור וכו' ולא הוה דומיא כלל למשכב דחבריה וק"ל:

ד"ה דגזל קרבן דחבריה וכו' ואין לומר שבא הכתוב לפסול הקרבן ר"ל דאינו עולה לרצון אפי' הקריבו לשם בעלים הראשונים דהא אמרינן לקמן וכו'. חזרו קרן לבעלים פירוש כאלו כבר החזיר לבעלים הבהמה שגנב כיון שהקריבה לשם בעלים מכלל שעולה להם לרצון וק"ל:

סז.

ד"ה הא לאו הכי הדרא בעינה וכו'. כ"ש דקשיא לרבה טפי ר"ל כיון שפירשנו דסתם מריש מתייאשים הבעלים ממנו וגם אפי' למאי דמשני לרב יוסף דמריש שמו עליו אכתי תקשה לרבה וכו':

בא"ד ונראה לפרש דבלא יאוש איירי והכי פריך לרב יוסף וכו' וכן משמע לעיל דשינוי השם חשוב וכו'. נראה לי לפרש דר"ל דג' מינים שינוי השם הן. האחד דשינוי השם השוב כמו האי דלעיל דטלה ונעשה איל פשיטא דקנה גרידא השני שינוי השם קטן לגמרי כמו מעיקרא קרי ליה משכא והשתא אברזין הג' שינוי השם גדול ממנו כמו מעיקרא כשורא והשתא מטללתא והכי פריך המקשה בשלמא אי אמרת בשינוי השם קטן כמו מעיקרא משכא והשתא אברזין לאו כלום ואפי' עם יאוש לא קני אי אמרינן דיאוש גרידא לא קני שפיר אבל אי אמרת דשינוי קטן עם יאוש קני אפי' אי אמרינן דיאוש גרידא לא קני א"כ שינוי השם גדול ממנו כמו גבי מריש הוה לן למימר דיש לקנות אפי' בפני עצמו כדאשכחן בטלה ונעשה איל כן נ"ל. דאם לא כן תקשה לן אדפרכת הגמ' ממריש אשינוי דרב יוסף לפרוך אלעיל דמשמע דבטלה ונעשה איל אי לאו דטלה בן יומו קרוי איל הוה קני ליה בשינוי השם לכולי עלמא וק"ל:

בא"ד ועוד י"ל דכל מקום הוי שינוי השם גרידא קני לרב יוסף. ר"ל והא דמשני רב יוסף לעיל מעיקרא משכא והשתא אברזין ר"ל דקני אפי' גרידא והא דמחלק בברייתא בין גנב לגזלן דמשמע דהוי מטעם יאוש ובלא יאוש לא קני לאו משום דהיאוש הוי הקנין אלא שיאוש מועיל לשוויה שינוי השם ע"י מחשבתו ולכך פריך שפיר ממריש דיש לו להועיל בפני עצמו לרב יוסף וכן גבי טלה ונעשה איל דאמר לעיל ונקנה בשינוי השם משמע דנקנה בשינוי השם גרידא וגם לפי תירוץ זה של התוס' ע"כ צ"ל דס"ל להמקשה דשינוי השם דטלה ונעשה איל דהוי שינוי השם חשיב פשיטא דמועיל לכ"ע ולכך לא פריך אלא לרב יוסף וק"ל:

ד"ה אמר עולא וכו' מנין ליאוש וכו'. ע"כ נראה לר"י וכו' מ"מ כיון דאין קנוי לו אלא מחמת שהקדיש וכו' פסליה רחמנא להקרבה משום מצוה הבאה בעבירה כדמוכח פרק לולב הגזול וכו'. נראה דהספר חסר שאינו מביא ראיה מפרק לולב הגזול שפסול אלא שמביא ראיה שהיבא שקונה אותו דבר קודם שחלה עליו המצוה אין בו משום מצוה הבאה בעבירה וכך צריך להיות כיון דאין קנוי לו אלא מחמת שהקדיש וכו' פסליה רחמנא להקרבה משום מצוה הבאה בעבירה אבל היכא שקנוי לו קודם זה אין בו משום מצוה הבאה בעבירה כדמוכח פרק לולב הגזול וכו' ודו"ק. והא דאמרינן בריש הגוזל קמא הרי שגזל סאה חטין וכו' ר"ל ורצה להוכיח משם שאותו תנא סובכ שאין שינוי קונה ודחי ליה התם דמצי סבר בעלמא שינוי קונה והכא וכו':

סז:

בא"ד ובהגוזל בתרא קאמר רבי יוחנן וכו'. דשינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני משום דלא מקרי יאוש ושינוי רשות ר"ל ואי ס"ל דיאוש גרידא קני תיפוק ליה משום יאוש גרידא:

בא"ד בסופו ועוד דא"כ דאמתני' קיימא תקשה מברייתא לרבה וכו'. ואע"ג דבסמוך בתר הכי כתבו התוס' דאפי' לרבה כיון דבאיסורא אתא לידיה יאוש גרידא לא קני לה לגמרי אלא צריך להחזיר לו הדמים היינו כשאיירי שלא נתייאשו הבעלים ביד המוכסן קודם שבא ליד השני אבל אי קאי אמתני' איירי שנתייאשו הבעלים ביד המוכסנים א"כ כשבא השני בהיתרא אתי לידיה שהרי נתייאשו הבעלים מקמי דאתי לידיה והוה דומיא דמציאה ואפי' דמים לא היה צריך להחזיר לרבה וא"כ תקשה מהא ברייתא לרבה וק"ל:

גמרא אמרי הי מייתר וכו' אי כתב רחמנא הכי ה"א בעי שלומי ט' לכל אחד. מקשין התלמידים אי ס"ד הכי א"כ שה דכתב רחמנא למה לי כלל כיון דבין בשור ובין בשה משלם ט' ולא לכתוב אלא שור לחוד והוה ילפינן שור שור משבת וכל המינין היו שוין דצריך לשלם ט' בעד כל אחד וי"ל דאי לא כתיב שה ה"א כמו דבשור משלם ה' שוורים כמותו שהם מינו וד' צאן שהן פחותין ממינו כמו כן בשה משלם ה' שיות כמותו ממינו וד' ממין אחר שהן פחותין וקטנים ממינו להכי כתב שור ושה ללמדך דגם בעד השה משלם חמשה בקר וארבע צאן ודו"ק:

סח.

גמ' מיתיבי גנב ובא אחר וכו'. אימתי אילימא לפני יאוש שני אמאי משלם תשלומי כפל וכו' פי' רש"י ואי קשיא הא יכול לתרצה כגון שנתייאשו בעלים לאחר מכירת הגנב דקונה לוקח וביד הגנב לא היה יאוש לקנותם ה"נ משני ליה לקמן כצ"ל. ויש לתמוה על דבריו מ"מ קשה ודקארי לה מאי קארי לה ונראה דהמקשה הוה ס"ד דליכא לשנויי הכי דא"כ הדר קשיא לרב דאם איתא דיאוש גרידא קונה למה ליה לתנא למנקט חיובא גבי לוקח וכשנתייאשו הבעלים ביד לוקח דה"ל יאוש ושינוי רשות ה"ל למנקט חיובא דגנב שני גבי גנב ראשון ותוקמא נמי בלאחר יאוש והיינו מסיים רב זביד בשינויא דלקמן דקאמר לעולם לפני יאוש וכו' ולא תימא משום דבעינן יאוש ושינוי רשות וכו' שזה היה קשה להמקשה דלא שני ליה לעצמו הכי וק"ל:

סח:

גמ' דאמר רבא ?א תן לו טבח ומכר פטור מ"ט כיון דפסקוה למלתיה וטבח ומכר ה"ל גזלן וכו' ומשמע דר"ל דפסקוה שיחזיר הגנב לבעלים גוף הגנבה שגנב ולכך כשטבח ומכר אח"כ ה"ל גזלן וגזלן אינו משלם ד' וה' וצ"ע בר"ן שהוא מפרש דפסקוה למלתיה שישלם הגנב לבעלים בעד הדנבה כך וכך ממון ולכך כשטבח ומכר אח"כ פטור מד' וה' משום דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר שזהו נגד הגמ' שהרי הגמרא קאמרה טעמא אחרינא שהוא פטור מטעם שהוא גזלן ואפשר שהיה לו גירסא אחרת בגמרא אבל לפי פירושו לא יתישב קושיות הגמרא דאמאי פריך לר"ל דנימא דר"ל איירי שעמד בדין ופסקו הב"ד שיחזיר הגנב גוף הבהמה לבעלים אבל מצד הדין גם דברי הר"ן אמת הן דפשיטא הוא דאם עמד בדין ופסקו הב"ד שישלם לו הגנבה במעות פשיטא דכשטבח ומכר אח"כ דפטור מד' וה' דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ואפשר שגם הר"ן לא לפרש לישנא דהגמרא כתב דבריו רק לענין דינא קאמר וק"ל:

תוס' ד"ה גנבה בנפש תוכיח וכו' וי"ל דה"ג לא אתקש לטביחה וכו'. ר"ל אע"ג דקאמרה הגמרא מה טביחה דאהנו מעשיו אינו ר"ל מטעם היקש דאין כאן שום היקש אלא ר"ל בלא היקש מסברא ילפינן מכירה מטביחה לכך קאמר ר' יוחנן גנבה בנפש תוכיח ואדרבה ילפינן מכירה ממכירה ולא בעינן דאהנו מעשיו:

ד"ה הוא דאמר כצנועין וכו' וא"ת היכי מדמה וכו' והלא אע"פ שאין יכול להקדיש וכו'. ר"ל וה"ה לענין ברשותו נמי נימא דלעולם אינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כר' יוחנן ואעפ"כ יכול לחלל דבר שאינו ברשותו כצנועין ומאי מייתי ראיה ר"ל מחילל אהקדש וי"ל דלא דמי וכו' אבל כרם רבעי הבעלים זכאין וכו' ר"ל וחילול דידיה הוה כהקדש בעלמא ואם איתא דבהקדש בעלמא אינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כמו כן היה לנו לומר בנטע רבעי דאינו יכול לחללו כשאינו ברשותו אלא ודאי ס"ל לצנועין דכמו שיכולין לחלל כמו כן יכולין להקדיש דבר שאינו ברשותו דשאינו ברשותו אין לו דין דשאינו לו ודלא כרבי יוחנן וק"ל:

בא"ד ומיהו דבר תימה וכו'. דהיכי מדמה וכו' דלמה לא יכול לחלל וכו' כצ"ל:

סט.

ושל קברות בסיד וכו' הטעם שהיו מציינין הקברות כדי שידעו שאותו מקום טמא ויפרשו הכהנים ממנו ועיין בפי' ר"מ במסכת מעשר שני ותמצא הכל מבואר וגם מפרש שם הטעם שהיו מציינין כרם רבעי באדמה ושל ערלה בחרסית באופן אחר ממאי דמפורש בשמעתין ואפשר שלא היה בספרים שלפניו הא דאיתא בספרים שלנו בשמעתין כאדמה מה אדמה וכו':

וכי תימא מאן תנא צנועין רשב"ג והאמר רבה בר בר חנה וכו'. כצ"ל והא דאיתא בגמרא בספרים שלפנינו ור' יוחנן כסתם יחידאה לא אמר נ"ל שטעות סופר הוא ולקמן איתא גבי הא דקאמר מאן תנא צנועין ר' דוסא ור' יוחנן כסתם יחידאה לא אמר אבל הכא לא שייך למגרסי דאי רשב"ג קאמר לה כמו שפרש"י לא שייך למקריה סתם יחידאה דאין כאן סתם כלל וק"ל:

תוס' ד"ה חייב אתה ליתן לו וכו' ה"ד גמר דין פלוני אתה חייב וכו' אע"ג דלא הוי גמר דין ממש וכו' תירוצא הוא ובתוס' ישנים מצאתי בזה הלשון וי"ל דיש חילוק בין איש פלוני אתה חייב ובין חייב אתה ליתן לו א"נ אע"ג דלא הוי גמר דין ממש וכו' עכ"ל ולפ"ז תרי שינויי הן:

ד"ה חרסית פי' הקונט' כתושי רעפים וכו'. התוס' ס"ל דכתושי רעפים שפרש"י היינו כתושי לבינה אבל שם בפ' כסוי הדם פי' רש"י חרסית שחיקת חרסין ע"ש:

ד"ה מה חרסית דלית ביה הנאה וכו' ומשמע התם דמכסין בחרסית הלשון דחוק דמאי משמע קאמר הא מתני' היא מפורשת דקתני שם בהדיא מכסים בחול הדק ובסיד ובחרסית וכו':

בא"ד ותירץ ר"ת וכו'. אבל אין מוציא יותר מכדי נפילה וכו' כצ"ל:

ד"ה והצנועין מניחין וכו' אי שביעית נוהג בכרם רבעי כדמשמע ממלתיה דת"ק וכו'. לכאורה נראה לומר שר"ל רשב"ג שהוא הת"ק של צנועים ור"ל דמשמע מדבריו מדקאמר אמלתיה דת"ק בד"א בשביעית דהפקר נינהו וכו' משמע דשביעית נוהג בכרם רבעי אינו מוכרה דנימא דלעולם אין שביעית נוהג בכרם רבעי אלא שה"ק רשב"ג בשביעית שכל פירות חולין הן הפקר לכל ויסברו העוברים שגם כרם זה הוא חולין ולא יהיו יודעין שהוא כרם רבעי ויאכלו ממנו בלא פדיון לכך מציינין אותו כדי שלא יבאו לידי מכשול אבל לעולם אימא לך שאין שביעית נוהג בו אלא שהעוברים לא יהיו יודעים שהוא של כרם רבעי ויסברו שגם הוא הפקר ואפשר שמפני זה אמרו התוס' כדמשמע ממלתיה דת"ק ר"ל ממשמעות בעלמא:

ד"ה כל הנלקט וכו' אבל שחרית גזרינן שמא לא יפרוש דלאחר לקיטה יחול ההפקר. כצ"ל ור"ל דדוקא גבי בעל הבית גזרינן שמא לא יפרש בהדיא כשיתנה שלאחר לקיטה יחול ההפקר אלא יאמר סתם מה שילקטו יהיה הפקר ואיהו ס"ל דאין ברירה ולא יהא פדוי כלל לכך טוב יותר שלא יפקיר כ"א לעתותי ערב דאז יאמר סתמא כל מה שלקטו יהא הפקר אע"ג שלא יתקן בזה מה שכבר אכלו אבל הצנועין שהיו בקיאין בדינים היו נזהרים להתנות בפי' שלאחר הלקיטה יחול ההפקר היו מתנין בשחרית קודם הלקיטה כדי לתקן הכל קודם שיאכל שיהיה פדוי מיד אחר הלקיטה וק"ל:

ד"ה אימא כל המתלקט וכו' אלא משום דבמחובר אין דמיו ידועים ר"ל דכיון דמדאורייתא פודין במחובר אע"ג דמדרבנן אין פודין משום דאין שומתו ידועה היו הצנועים מחללים כדי לעשות תקנה להציל העוברים מן המכשול וק"ל:

סט:

גמ' סתמא אחרינא אשכח דתנן אין הגונב אחר הגנב וכו' אלא לאו ש"מ זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ר"ל דמדמה כי היכי דלענין כפל שוה שאינו ברשותו למה שאינו שלו ולא נקרא בעל הדבר מחמת שאינו ברשותו ה"ה לענין הקדש נמי כיון שאינו ברשותו נקרא שאינו שלו ואינו יכול להקדישו וק"ל:

תוס' ד"ה אלא לעולם כל הנלקט וכו' ושמא רבי יוחנן היכא שמתנה לא קאמר וכו'. ר"ל דבהאי דין דאחים שחלקו קאמר רבי יוחנן דאין ברירה משום דיכול להיות דאתיא אפי' כסתם מתני' דחלוקה דבהא מודה ההיא מתני' דהתם שאפי' שהתנה בפירוש ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' אבל בהיכא שהתנה בפירוש לא אמר בזה רבי יוחנן מידי ומצי סבר כסתם מתני' דהלוקח והיא במסכת דמאי פרק ז' דסתם כרבי מאיר או מצי סבר כמתני' דצנועין דלית ליה בדידה אפי' היכא שהתנה בפירוש דהא התם נמי מתנה בפירוש ואומר כל שילקטו עניים וכו' ואפי' הכי ס"ל להאי תנא דקתני כל הנלקט דדוקא כל הנלקט אבל כל שילקטו לא משום דלית ליה ברירה דבמשנה תרתי סתמי פליגי ור' יוחנן לא גילה דעתו לפסוק כאחת מהן ולא פסיק דאין ברירה אלא בהאי דאחים שחלקו דאתי שפיר אפי' למתני' דהלוקח וכי תימא א"כ כי פרכא הגמ' בשמעתין סוף סוף אמאי קא מפכת וכו' השתא נמי קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ובו' אמר רב אסי א"ר יוחנן האחים שחלקו וכו' ומתוך כך חוזר משינויא קמא דשני לעיל אימא כל המתלקט הא הוה מצי לשנויי דאחים שחלקו שאני משום דלא מתנה שם בפי' אבל בהאי דצנועין מתנה בפי' ולמה חזר בו ומשני אלא לעולם כל הנלקט עיין בתוס' פ' כל הגט דכתבו שם דאין ה"נ דהוי מצי לשנויי הכי אלא דניחא ליה לומר כל הנלקט כדקתני מתני' גם לא תצטריך לאפוכי כי ההיא מתני' דר' יהודה ור' דוסא ע"ש:

ד"ה ה"א צנועין אית להו דרבי דוסא וכו' אבל השתא דקאמר רבי יוחנן צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד א"כ סובר הוא דלא מחמת תקנה אלא מן הדין. מדקדקין התלמידין מנא להו להתוס' שר' יוחנן מן הדין ס"ל נימא נמי מחמת תקנה אית ליה לר' דוסא להא דצנועין דאוקמי רבנן ברשותיה להפקיר ולחלל כדי שלא יכשלו כמו שאנו אומרים לצנועין דאית להו דר' דוסא אבל אין זה דקדוק וקושיא כלל דא"כ דר' יוחנן לא מן הדין קאמר אלא מחמת תקנה א"כ תקשה ליה לרבי יוחנן מנא ליה דרבי דוסא אית ליה נמי הא דצנועין דלמא ס"ל דבעניים דוקא עבוד רבנן תקנה ולא בגנב אבל אי ס"ל דמן הדין הוה א"ש וק"ל:

ד"ה קדש קדש יליף ממעשר וכו'. מדברי התוס' משמע דעיקר ג"ש דקאמר הגמרא דגמרינן כרם דבעי ממעשר היינו לענין שצריך לפדותו ולהוסיף חומש כמו במעשר וממילא נשמע נמי לר"מ דאמר מעשר ממון גבוה ה"נ ס"ל דנטע רבעי ממון גבוה ולענין פדיה אוקמי רחמנא ברשותו ולהכי מצי נמי לחללו אפי' כשאינו ברשותו דהא נמי כי איתא ברשותיה נמי לאו דידיה הוא זאת היא שיטת הסוגיא ולכך הקשו התוס' ל"ל נ"ש דקודש תיפוק מהילולים דבעי חילול לנטע רבעי וממילא נשמע נמי כל הדברים דשמעתין כמו השתא דגמרינן ג"ש:

בא"ד ורבי חיים תירץ דאי לאו הילולים מג"ש לא הוה ידעינן שצריך חילול בשביעית כך היא גירסת התוס' בספרים שלפנינו כאן אבל בברכות ובקדושין הגירסא בתוס' בזה הלשון לא הוה ידעינן שצריך חילול בשלישית ובששית שאין מעשר שני נוהג בהם וגירסא זו היא עיקרית בעיני שהרי הירושלמי שמביאים התוס' לראיה משמע נמי הכי שבשלישית ובששית צריך חילול אבל בשביעית א"צ חילול משום שאין מעשרות נוהג בהן כלל אבל בשלישית ובששית נהי שאין מעשר שני נוהג בהן מ"מ מעשר ראשון ומעשר עני נוהג בהן ואי לאו קרא דהילולים והוי גמרי ג"ש לחוד ה"א דגם בשלישית ובששית לא היה צריך חלול כיון שאין מעשר שני נוהג בהן ודו"ק:

ע.

גמ' אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי וכו' משמע אבל אמידי אחרינא כגון קרקעות כתבינן ומה שייך לכתוב הרשאה אקרקעות דהא לא שייך לשלחה על ידי שליח וצ"ל כגון שכותב הרשאה שנותן כח ורשות למכור או להשכיר קרקעותיו וק"ל:

תוס' ד"ה כסתם יחידאי לא אמרו וכו' וא"ת והא האי סתמא נמי וכו' וי"ל דלמא ר' יהודה כל שלקטו נמי שרי וכו'. לפום ריהטא דברי התוס' תמוהים דמאי תירץ דאדרבה דלפי זה תקשה יותר דהאי סתמא דאין הגונב אחר הגנב אתי דלא כמאן ויש לתרץ דבשלמא אי הוה מוכרח שס"ל לרבי יהודה כל שילקט דוקא וס"ל דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו אז אמרי' דמסתמא אתי ההוא סתמא דאין הגונב כרבי יהודה כיון דלא ידעינן שום תנא בהדיא דס"ל הכי כי אם רבי יהודה אבל השתא דגם מדברי רבי יהודה אינו מוכרח דס"ל כל שילקטו דוקא א"כ ע"כ צ"ל דהאי מתני' דאין הגונב אתי לא כרבי דוסא ולא כר' יהודה אלא כתנאי אחריני דס"ל הכי בהדיא וכיון דנשנית בלשון סתם משנה מסתמא אתיא כרבים כרוב סתמי משניות דאתו כרבים וק"ל:

ד"ה אמטלטלין כפריה וכו' ומיהו לפי המפרש התם וכו'. אז אין ראיה משום דפריך מרב פפי ר"ל דיכול להיות דשפיר איתא לרב פפי לכך פריך מינה אבל אם איתא דליתא לנהרדעי ה"ל לשנויי בבכורות ובשבועות דליתא. ויש לדקדק עדיפא מיניה הוי להו לתוס' לאקשויי דלפום זה הדרא קושיא לדוכתא דטעמא מאי כתבי' השתא אורכתא אפי' אמטלטלי דכפריה דליכא למימר כפי' דר"ת דטעמא הוי משום דהלכתא כלשנא בתרא ואמר טעמא משום דמחזי כשיקרא ואנן למחזי כשיקרא לא חיישי' מהא דאמר בהכותב וליתא לרר' פפי דהא הנהו מפרשים מפרשי ליתא לקושיא וכו'. אבל אין זו קושיא כלל דאפי' לפי המפרש ליתא לקושיא וכו' יתיישב שפיר טעמא דר"ת דהכא גבי הרשאה במטלטלי דכפריה לא חיישינן למחזי כשיקרא משום דה"נ לא הב"ד מקנין להשליח ולא הוה מחזי כשיקרא גבי ב"ד אלא גבי המשלח ולכך כתבינן הרשאה אפילו אמטלטלי דכפריה ולא כנהרדעי ואפילו כלישנא דנהרדעי לא עבדי' הלכך לא קשיא מידי מעיקר טעמו של ר"ת אלא הא קשי' כי פריך מנהרדעי בשבועות ובבכורות הל"ל דליתא וק"ל:

בא"ד ומיהו דההיא דבכורות צריך לדקדק וכו'. כיון דהוא עצמו לא היה יכול להוציא מידו וכו' דשם קאי על ב' נשים של ב' אנשים שלא ביכרו וילשו ב' זכרים ולא נכרים הולשות ונתנו כל א' ה' סלעים לכהן בתוך שלשים יום ומת א' מהן בתוך שלשים יום ותבעו מכהן הה' סלעים על ידי הרשאה ע"ש:

ע:

גמ' ורבנן האי דבר ולא חצי דבר למעוטי מאי וכו'. הני אמרי קטנה וכו' עיין בספר מלחמת ה' להרמב"ן דמשמע שם דגירסא זו ליתא אלא לפי' רש"י ולא לשאר המפרשים וע"ש ועוד מתרץ שם דהא דפריך השתא ורבנן האי דבר ולא חצי דבר למעוטי מאי וכו' דמשמע דדוקא השתא דמשני מי לא מודה ר"ע וכו' הוא דקא קשיא ליה ורבנן האי דבר וכו' אבל בלא האי שינויא לא הוה קא קשיא ליה ע"ש:

תוס' ד"ה למעוטי שנים וכו' ורב אלפס פי' משום דהתם מהני סהדותייהו וכו'. עיין בספר בעל המאור שמקשה שם על תירוצו זה של רב אלפס דע"כ המקשה דפריך לעיל לימא מתני' דלא כר"ע נמי ידע האי שינויא דלרבנן האי דבר ולא חצי דבר אתי לשנים אומרים א' בגבה וכו' לפי' דרב אלפס דמפרש דהחילוק הוא בין הא ובין אכלה שנה ראשונה בפני שנים וכו' משום דהתם מהני סהדותייהו לענין פירות וכו' ואם כן השתא דהמקשה לא הוה ידע הא דמשני ה"ג אע"ג דעדי טביחה צריכי לעדי גנבה כיון דעדי גנבה לא צריכי לעדי טביחה דבר קרינא ביה מאי פריך לימא מתני' דלא כר"ע וכו' הא לפי זה כרבנן נמי לא אתי משום דעדי טביחה בלא עדי גנבה אין שום נפקותא בעדותן דאימר דידיה קא טבח משא"כ באכלה שנה ראשונה לפני שנים שניה בפני שנים וכו' דבכל שנים מהני סהדותייהו לענין פירות שאכל באותה שנה והרמב"ן תירץ קושייתם שם ע"ש:

ד"ה כמאן כר"ע וכו'. דברי התוס' בדבור זה נראים כסותרים דבתחלת דבריהם כתבו דלר"ע לענין שבת כיון דמטא לאויר חצירו חייב אפי' למעלה מן המחיצות משום דרשות היחיד עולה עד לרקיע ולענין קנין גרע רלא קני עד דמטי לאויר מחיצות ולבסוף הדבור כתבו ובגיטין נקט רבי משום דאוקמי למחיצות התחתונות עודפות דלר"ע לא מצי למנקט דלדידיה אפי' בלא מחיצות אית ליה כמי שהונחה דמיא וכו' משמע דלר"ע אפי' לענין קנין קני מיד כיון דמטי לאויר חצר אע"ג דלא מטי לאויר מחיצות והנה כדי שנעמוד על תוכן הענין צריך אני להציע סוגיא דשמעתין שם אמתני' דהוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקה לה כיון דיצא מרשות הגג ונמחק או נשרף הרי זו מגורשת פריך בגמ' והא לא מינטר פי' משום דאתי זיקא ודחי ליה לחוץ אמר רב יהודה אמר שמואל כגון שהיו מחיצות התחתונות פי' של החצר העודפות על העליונות פי' של הגג דמיד דנפיק מגג מטי לאויר מחיצות וכו' וכן אמר עולא א"ר יוחנן וכו' א"ל ר' אבא לעולא כמאן כרבי דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא אמר ליה אפילו תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלא לענין שבת אבל הכא משום אינטורא הוא והא קא מינטר וס"ל להתוס' דהמקשה שהקשה כמאן כרבי הוה ס"ל דלרבי מחיצות הוה כקירוי והוא ס"ל דלענין שבת ולענין קנין דיניהן שוין והוה ס"ל דג' מחלוקות בדבר דלר"ע אפי' בלא מחיצות ובלא מקורה הוי קלוטה כמי שהונחה בין לענין שבת בין לענין קנין ולרבנן אפי' במקורה או הגיעה לאויר מחיצות אינו כמונח בין לענין שבת בין לענין מקורה ולרבי דוקא במקורה אי במחיצות הוה כמונח בין לענין שבת בין לענין קנין ולהכי פריך כמאן כרבי וכו' דלר"ע לא בעינן מחיצות ולרבנן לא מהני מחיצות ומשני אפילו תימא רבנן וכו' והשתא לפי שינויא זה יש חילוק בין לענין שבת לענין קנין בין לרבנן בין לר"ע דלרבנן לענין שבת אינו חייב אלא שתנוח ע"ג לענין קנין משום אינטורי הוא וכיון דהגיע לאויר מחיצות הוה מינטר ולר"ע הוי איפכא דלענין שבת כיון דמטא לאויר חצר חייב דרשות היחיד עולה עד לרקיע ולענין קנין משום אינטורי הוא ולא קני עד שיגיע לאויר מחיצות דאז הוא מינטר מזיקא והשתא דברי התוס' מבוארים דמה שכתבו בתחלת הדבור כתבו לפי המסקנא דמשני שם הכא משום אינטורי הוא ולהכי מקשו התוס' לר"ע נמי כיון דמטא לאויר חצרו חייב וכו' ולענין קנין לא קני וכו' ודברי התוס' שבסוף הדבור הן לפי סברת המקשה שם דפריך כמאן כרבי כמבואר למעלה וק"ל: