מהר"ם על הש"ס/בבא קמא/פרק ב

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

יז:

גמ' תנא שן דהיה וקתני שן דבהמה וכו'. גבי רגל לא מצי לשנוי הכי דקתני רגל דחיה וקתני רגל דבהמה משום דהא קתני בהדיא דאפילו תרנגולין מועדים כמו שכתבו התוס' והא דפריך הגמרא א"ה הא מיבעי ליה למתני ברישא וכן הא דפריך א"ה רישא נמי ליתני ההיא דלא כתיב ברישא וכו' דפריך המקשה דלתני הבהמה מועדת להלך וכו' וכן הבהמה מועדת לאכול וכו' ברישא צ"ל דהכי פריך דלתני כיצד הבהמה מועדת לשבר וכו' הרגל מועדת להלך כדרכה ולשבר וכן בסיפא גבי שן פריך דלתני כיצד הבהמה מועדת לאכול הראוי לה השן מועדת לאכול פירות וירקות וכו' ואע"ג דבפ"ק לא קתני הבהמה מועדת לשבר אלא הרגל מועדת לשבר וא"כ היאך לתני כיצד הבהמה מועדת וכו' דהא אפרק דלעיל קאי ולעיל לא קתני בהמה נ"ל דהיינו הא דמשני איבעית אימא איידי דסליק מרגל פתח ברגל דר"ל דלעיל בפ"ק לא קתני בהמה אלא הרגל מועדת וכו' וכמו שפירש רש"י ואין ר"ל במאי דסליק פתח דהא לא סליק לעיל ברגל אלא בשור המזיק ברשות הניזק ועיין בתוס' בדבור ראשון בריש פרקין וכן גבי שן ולפי זה הא דמשני הגמרא איבעית אימא איידי דסליק מרגל וכו' ד"ה מסיפא דקתני כיצד השן מועדת נמי מצי לשנויי הכי איידי דלעיל לא קתני הבהמת מועדת לאכול אלא השן מועדת לאכול פתח נמי בשן ותני כיצד השן מועדת וכו' ולא נצטרך השתא לשינויא דלעיל דמשני גבי שן האי דאתיא מדרשה חביבא וכו' וק"ל:

תוס' ד"ה בתר מעיקרא אזלינן וכו' דאדרבה מדמפליג בין ראשון ושני וכו'. ר"ל דלא מפליג בראשון גופיה בין שוברתו ובין נתגלגל ויש להקשות הא כתבו התוס' לעיל במתני' בשם ר"י דאיצטריך לאשמועינן מתני' דרסה על הכלים ושברתן וכו' לאשמועינן דס"ד דמשונה הוא כיון דדרסה כ"כ כחוזק עד שניתז השבר על הכלי אחר ושברתו וכו' וא"כ לפי זה (לא) מצטריך למתני הכי ולא היה יכול למתני במתני' נתגלגל לא בראשון ולא בשני ונראה דתירוצו של ר"י הוא לפי האמת דמסקי התוס' הכא דליכא למשמע מיניה נתגלגל הלכך על כרחך נצטרך לתרץ בדוחק כמו שתירץ ר"י אבל אם היה אפשר למידק מיניה נתגלגל הוה ניחא לן למימר טפי דמתני' נתגלגל אתא לאשמועינן וק"ל:

יח.

גמ' ותני עלה משלם חצי גזק מגופו וכו'. נראה לי דל"ג מגופו וכן בס"א אינו דהא לר"א דאית ליה נזק שלם נמי אינו משלם אלא מגופו וכדפריך בתר הכי וק"ל:

יח:

רש"י ד"ה דדחיק ליה עלמא וכו' ואי קשיא דרבי אליעזר אדרבי אליעזר וכו' בפלוגתא דרבי טרפון ורבנן ובמקום גחלת וכו'. רוצה לומר דלא פליגי רבנן ורבי אליעזר בכל הגדיש ומטעם צרורות אלא במקום הגחלת לחוד הוא דפליגי ובאנחה כלב בשינוי ולא באדיי אדויי דהוה צרורות כדלקמן אלא דמנחה בשינוי דלא הוי צרורות דרבנן מחייבי ליה ח"נ מדין קרן ור"א נזק שלם משום דס"ל כרבי טרפון דקרן ברשות הניזק משלם נזק שלם אבל בצרורות תרוייהו ר"א ורבנן כרבנן דסומכוס סבירא להו דלא מחייבי ליה כי אם ח"נ:

תוס' ד"ה בין לרבנן בין לר' אליעזר וכו'. ולא רצה להעמיד כרבנן ובמקום גחלת וכגון דאנחי אנוחי בשינוי ר"ל דהוי קרן דברשות הרבים משלם ח"נ וברשות הניזק ס"ל לר' אליעזר כר' טרפון דמשלם נ"ש מק"ו דשן ורגל דהא אי הוה אנחי כאורחיה על הגדיש היה חייב נ"ש על מקום גחלת וברשות הרבים היה פטור והשתא דאנחיה בשינוי דהוי קרן ילפינן שפיר דברשות הניזק לחייב נזק שלם ולא איירי כלל ר' אליעזר ורבנן בצרורות דלא איירי אלא במקום גחלת ובלאו אדייה אדויי דלא הוי שם צרורות ובשאר הגדיש לא איירי כלל דיכול להיות דתרוייהו ס"ל דפטור לגמרי כר"ל דלקמן פליג אר' יוחנן:

יט.

גמ' רב אשי כרבנן מוקי לה ובעי לה הכי וכו'. ר"ל דרב אשי מפרש הא דאבעיא להו היכי קאמר היתה מבעטת והזיקה בבעיטה וכו' לא היתה הבעיא אי מתני' אתיא כרבנן או כסומכוס דפשיטא לכ"ע דכרבנן מוקמינן לה ולא היתה הבעיא אלא לענין אי יש שינוי בצרורות לרביע נזק או לא (ועיין בתוס'):

בעי מיניה ר' ירמיה וכו'. היתה מהלכת ברשות הרבים והתיזה והזיקה מהו כצ"ל. ומ"ש בספרים שלפנינו ובעטה והתיזה וכו' ט"ס הוא דבהתיזה צרורות כאורחה איירי וכן ברש"י מה שכתוב הואיל ובעיטה וכו' ט"ס הוא וצ"ל לקרן מדמינן לה הואיל וחייבת חצי נזק כי קרן:

תוס' ד"ה וכי תימא ראשון להתזה ואע"ג דלא שייך לפרש הכי הברייתא דלקמן וכו'. ר"ל לפי המסקנא דמשני לה בהתיזה ברשות הרבים והזיקה כרשות היחיד לא שייך לפרש הברייתא הכי משום דאי איירי בשלשה כלים וראשון ר"ל ראשון להתזה אמאי קתני אבל ברשות הרבים על הראשון פטור וכו' הא אפילו בראשון להתזה משכחת לה דחייבת כגון שהכלי הראשון להתזה היה עומד ברשות היחיד וניתז עליו מרשות הרבים אבל אי הוה ראשון כפשוטו אתי שפיר דלא שייך גביה שום חיוב ברה"ר דהא דורסתו ושוברתו כולו בדריסה במקום שהוא עומד אבל לפי המקשה דפריך מאי לאו התיזה ברה"ר והזיקה ברה"ר שייך שפיר לפרש גם הברייתא ראשון ראשון להתזה דהא לסומכוס משלם ג"ש דומיא ממש כרגל ולכך פטור ברה"ר אבל האחרון ח"נ כקרן ולכך חייב ברשות הרבים וק"ל:

בא"ד מ"מ מתני' מצי שפיר מפרשה הכי. יש לדקדק כיון דברייתא לא שייך לפרש הכי איך שייך לפרש המתני' הכי דהא הברייתא קאי אמתני'. וי"ל דהא עכ"פ צריך לומר אי מתני' אתי' כסומכוס איירי מתני' בג' כלים ונוכל לומר דהברייתא לא קאי אלא אשני כלים הראשונים וק"ל:

ד"ה רב אשי כרבנן וכו' הוי מצי למימר דאם תמצי לומר קאמר וכו'. ר"ל דלא ה"ל לרב אשי לשנות פי' האבעיא להו אלא היה יכול לתרץ דגם להם היה ספק אי כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לא ובעיא זו דבעי אי מתני' אתיא כרבנן או כסומכוס כדרך את"ל בעי להו את"ל דכח כחו לאו ככחו דמי דמתני' רבנן הוא או סומכוס הוא:

יט:

תוס' ד"ה אבל קשרו אדם חייב פירוש בתר דנייח וכו'. ר"ל דאין לפרש דאזקא בהדי דאזלא ומטעם אש דא"כ היו שניהם חייבין בעל הדליל וגם בעל התרנגול דהדליל הוי כמו אש והתרנגול כמו רוח המוליך האש וכמו שכתבו התוס' בדבור שאחר זה:

ד"ה וכי אתמר דרב הונא וכו' דלא מתוקמא אמתני'. ר"ל וכי תימא דאוקי מתני' באדיי אדויי א"כ נימא דרב הונא אמתני' קאי וה"ק לא שנו דאין משלם אלא חצי נזק דנקשר מאליו דאין לו בעלים או יש לו בעלים ואצניעה ולכך אין משלם בעל התרנגול אלא ה"נ באדיי אדויי דהוי צרורות אבל קשרו אדם חייב נזק שלם ולכך כתבו התוס' דלא מתוקמא אמתני' הכי משום דקשרו אדם חייב משמע דהקושר חייב הכל ואי אמתני' קאי דאיירי בדאדיי אדויי הוי שניהם חייבין בעל הדליל ובעל התרנגול דהוי כמו אש שמזיק בהדי דאזיל דהדליל הוי כמו אש והתרנגול הוי כמו רוח ובין שניהם היו חייבים לשלם נ"ש ונראה דבדליל שיש לו בעלים אין לחלק בין היכי דאזיק בהדי דאזלא או דאדיי אדויי דבתרוייהו שניהם חייבים בעל הדליל ובעל התרנגול וכדמשמע בתוס' אבל בדליל שאין לו בעלים או בדאצנעיה דאין חייב כ"א בעל התרנגול יש חילוק דהיכי ראזיק התרנגול עם הדליל בהדי דאזלא כאורחיה חייב בעל התרנגול נזק שלם אבל אי אזיק בדאדיי אדויי דהוי צרורות לא משלם בעל התרנגול אלא חצי נזק וק"ל:

כ.

תוס' ד"ה מתגלגל וכו' וקשה דלקמן וכו' פשיטא לן וכו'. ר"ל דבעינן הלקיחה בחצר הניזק וגם הבהמה בשעת אכילה בחצר הניזק ונראה לר"י כגון דקיימא פירות וכו' ר"ל והבהמה היא בחצר הניזק וגם הפירות אלא שמגלגלין ואתו לר"ה דתרוייהו הפירות והבהמה [בעינן] שתהא בחצר הניזק:

כ:

ד"ה אפקורי מפקר וכו' אלא מתיאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית כך היא הגירסא בספרים שלפנינו. ור"ל דהא דקאמר בגמרא אפקורי מפקר לאו דוקא אלא ר"ל מסתמא מתיאש מהם אם לא יתקלקלו הרי טוב ואם יתקלקלו אפילו לגמרי אפי' עד שלא יגיע לדמי מה שנהנית יתקלקלו ולכך לא מקרי זה נהנה וזה חסר דמסתמא לדעת זה הניחם בר"ה אבל מ"מ לא הפקירם כל זמן שמתקיימין ולא נתקלקלו ע"י דריסה ולכך כשאוכלתן הבהמה משלמת מה שנהנית ובזה יתיישב שפיר וביש ספרים גרסינן עד שלא באו אלא לדמי מה שנהנית והגיהו כן משום שהיה קשה להם דאם מתייאש מהם שיתקלקלו לגמרי אפי' עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא דא"כ אפי' מה שנהנית לא משלם אבל לפי מה שכתבתי אין כאן קושיא כלל ואדרבה לפי אותה הגירסא דגרסי אלא לדמי מה שנהנית דמשמע דמדמי מה שנהנית לא נתיאש מעולם א"כ הדרא קושית הגמרא לדוכתה דא"כ ה"ל זה נהנה וזה חסר וק"ל:

ד"ה אם עמד ניקף וכו' אלא לישנא דמפרש התם דקאי אניקף וכו'. ר"ל דשם איתא תרי לישנא ללישנא חדא פליגי ר' יוסי ורבנן במקיף וניקף ולחד לישנא לא פליגי בזה אלא פליגי אי מגלגלין את הכל או לא ועיין שם:

ד"ה נתנה לחבירו וכו' מה לי הוא מה לי חבירו וכו'. ר"ל מיד שנטלו ימעול אפי' [לא] נתנה לחבירו וע"ש:

כא.

גמ' מאי בינייהו וכו' איכא בינייהו דקא משתמש בציבי ותיבנא וכו'. משמע דבין לרב הונא ובין לרב יוסף צריך לומר שיש הנאה מה לבעל החצר במה שזה דר בו אי משום דשאייה יוכת שער או משום ביתא מיתב יתיב אבל אם אין לו הנאה צריך להעלות לו שכר ולעיל איתא אתמר אמר ר' חייא בר אבין וכו'. אמר רב הונא אין צריך להעלות לו שכר משמע בכל ענין ונראה דהכא איירי בבית שיש קצת חסרון לבעל הבית במה שזה דר בו דהיינו שחרורית דאישייתא לכך מצריך קצת הנאה שיגיע מהדירה לבעל הבית כנגד אותו מעט חסרון (ועיין בהר"ן ובהרא"ש):

איכא בינייהו דקא משתמש בציבי ותבנא וכו'. ופרש"י דקא משתמש בו בעל הבית בציבי ותיבנא וכו' מקשין למה לא פירש איפכא דקא משתמש בו הדר בציבי ותיבנא דמשום מיתב יתיב ליכא לרב יוסף צריך להעלות לו שכר ולרב הונא אין צריך דמשום שאייה איכא ונראה משום דרב יוסף נמי מודה לרב הונא ואית ליה נמי טעמא דשאייה יוכת אלא דמוסיף עליה טעמא דביתא מיתב יתיב וק"ל:

שם ולשמואל משלמת מה שהזיקה היכי משכחת לה כגון דשבקה לרחבה וכו' כן צ"ל:

בתוס' ד"ה כהדיוט מדעת דמי וכו' קשה דשלא מדעתו לאו דוקא וכו' ר"ל דמפי' רש"י משמע דוקא כשדר בו שלא מדעתו אז א"צ להעלות לו שכר אבל מדעתו צריך להעלות לו שכר ולכך גבי הקדש דדעת שכינה איכא הוי כמדעת וזה אינו דשלא מדעתו לאו דוקא משום דכל שכן כשדר בו מדעתו והוא שותק ויודע שדר בו שא"צ להעלות לו שכר והא דקאמרי' שלא מדעתו דאורחא דמלתא נקט לכך פירשו כלומר דדעת שכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה ר"ל והוי כאלו הוי כדעת הדיוט שהתנה עמו הדר בו ע"מ שיתן לו שכר וק"ל:

כב.

בתוס' ד"ה ממונא אית ביה ממשא וכו' וא"ת ממונא נמי לית ביה ממשא כגון צרורות ברוח שבכנפיה וכו'. יש לדקדק מאי מקשו התוס' נימא לרבי יוחנן התם נמי לא הוי חיובא מטעם ממונא אלא דהוי חציו של התרנגול דהיינו צרורות וסומכוס ס"ל בצרורות נזק שלם כמו דס"ל הכא לרבי יוחנן גבי חררה דהוי חציו של כלב ונראה דהכי מקשו התוס' דהתם הרוח שבכנפיה אינו גוף הממון אלא שבא מהתרנגול שדוא ממונו ואע"ג דהרוח אין בו ממש וא"כ אם בדבר שאין בו ממש הבא מממונו הוא חייב כל שכן שיתחייב בממונו עצמו אע"ג שאין בו ממש דהיינו אשו ותירצו התוס' מ"מ גוף הממון שפשע בו וכו' ולכך הכא דבגוף הממון אין בו ממש לא מסתבר לחייב וק"ל:

ד"ה לא ממונו דבעל הכלב הוא וכו'. מ"מ פשיט לה להגמרא משום דרשה דפטור על אש בהמתו וכו'. ויש לדקדק היאך אפשר שפשוט שיש שום דרשה הא לר' יוחנן חייב באש של בהמתו משום חציו דהוי צרורות והיה נראה לומר דר"ל שיש שום דרשה דאין בשור כ"א ג' אבות ולפי זה לא קשה לרבי יוחנן דלר' יוחנן חייב באש של בהמתו משום חציו דהוי בכלל נזק צרורות דרגל ולכך מסיימו התוס' דג' אבות נאמרו בשור וכו' אלא שלפי זה קשה א"כ למה לו מיעוטא דאיש בור ולא שור בור תיפוק ליה נמי מהאי מיעוטא דילפינן מיניה דג' אבות נאמרו בשור ולא יותר וק"ל:

כב:

בתוס' ד"ה רישא בעל הגמל וכו' אע"ג דמעיקרא נמי הוי טעמא הכי וכו'. ר"ל למה לה להגמרא לסיומי בהאי שינויא דאזיל להאי מ"ד דאשו משום ממונו ומוקי לה במסכסכת וכשעמדה וכו' הא למ"ד אשו משום חציו נמי צריך לחלק בין רישא לסיפא הכי:

ד"ה והיה גדי כפות וכו' וההיא דסוף פרקין עבדו כגופו שורו כממונו וכו'. ר"ל דמייתי מיניה רש"י בשמעתין דגבי בהמה לא שייך למימר היה לו לברוח דרש"י מפרש לקמן שורו כממונו ר"ל דלא שייך לומר בשורו שהיה לו לסלק הגחלת מגופו כמו שאין שייך לומר זה בממונו אין הפירוש כן כפירוש רש"י אלא איירי בשור ועבד כפות וכו' ועיין לקמן:

ד"ה בגדי דחד ועבד דחד וכו'. ותירץ הר"ר יצחק בר מרדכי וכו' נראה דהמשך דברי התוס' כך הם ותירץ הרר"י וכו' התם ההיא דבן סורר ומורה וההיא דפ"ק דסנהדרין אבל הך דהכא אינו מתורץ בתירוצו של הרר"י ור"ת מפרש שם דכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה פטור לבד מעדים זוממים וכו' וההיא דפ"ק דסנהדרין איידי בעדים זוממין שהעידו במיתה לחד וממון לחד כדאיתא התם וטעם דעדים זוממין הוא משום דבעינן שיתקיים כאשר זמם בכל אחד וכו' כלומר ובזה מתורץ גם כן הך דהכא דלא קשיא מידי מההיא דפ"ק דסנהדרין וק"ל:

כג.

בגמ' וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו וכו' מאי בינייהו ופרש"י היכי דהגחלת שלו היתה מאי איכא בינייהו וכו' והשתא לפרש"י אפילו לפי המסקנא היכי דאין הגחלת שלו גמי פליגי דלר"י חייב משום חציו ולריש לקיש פטור דלאו ממונא הוא אלא דפליגי נמי אגחלת שלו וא"כ קשה מה שכתב רש"י לעיל ריש ע"א דף כ"ב בתחלת סוגיא זו וז"ל וקא ס"ד דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת שאינו שלו וכו' דמשמע מדבריו דלפי המסקנא לא קאי הכי אבל כד מעיינת בפרש"י ובפסקי הראשונים תמצא שיש כאן בדברי רש"י לשונות אחרים אשר לפיהן יתיישב לשון רש"י דלעיל וכן משמע בדברי ספר ח"ש שהיה כאן בדברי רש"י עוד לשון אחר:

בתוס' ד"ה סתם דלתות חתורות וכו' תימה דלמא משום דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס וכו'. נ"ל דהתוס' אינם מפרשים כפירש"י דהזאת אומרת קאי אמדמחייב נ"ש אלמא לאו שינוי חוא וכו' דא"כ איך מקשין דלמא משום דהוי תחלתו בפשיעה וכו' הא לעיל דף כ"ב ד"ה דאפיך מיפך כתבו התוס' דלא אמרינן משום דהוי תחלתו בפשיעה לגבי רגל לשלם נ"ש לגבי קרן וכו' ע"ש וגם התירוץ של התוס' דקאמר דא"כ לא מהייב בחתורה כ"א רביע וכו' לא יתיישב שפיר ע"כ נראה לי רהתוס' מפרשים רהזאת אומרת קאי אמתני' כלה רמחייב בעל הכלב כשחתד הכלב הדלת ונטל החררה והגרלת על הרררה ועל הגדיש ולא אמרי' דאונס הוא וליפטר מהכל ש"מ סתם דלתות חתורות הן אצל כלב והשתא מקשין התוס' בפשיטות דלמא לא הוי חתורות אצל כלב והא דמחייב בעל הכלב משום דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס ועל זה יתיישב תירוצו של התוס' באופן נאות:

ד"ה תפשוט דפי פרה וכו' ונראה לר"י וכו' דס"ד דאם לקחה הבהמה פירות וכו' ואכלה בר"ה או בחצר המזיק חייב וכו' וקא מבעיא ליה וכו' אלא מסוגיא דשמעתין וכו' ש"מ דבעי לקיחה ואכילה בחצר הניזק וכו' כצ"ל וכן בסוף הדבור אע"ג דמשכחת לה שפיר כגון שהלקיחה היתה בחצר הניזק אלא משום דפשטא דקרא וכו' שהביעור היתה בחצר הניזק וכו' כצ"ל:

כג:

בגמ' כגון שנתחככה בכותל וכו'. יש לדקדק מה יהיה התולדה דשן ובריש מכילתן קאמר אבות מכלל דאיכא תולדה. וי"ל דתרי הוי נתחככה בכותל או טנפה פירות וחד הוי אב וחד הוי תולדה:

בתוס' ד"ה איזהו מועד וכו' לא משום דתהוי פלוגתא בשור המועד וכו'. ר"ל פלוגתייהו דר' ורשב"ג דפליגי אי בתרי זימני הוי חזקה או בתלתא והתוס' הכא קצרו לשונם זה לשון התוס' התם אהא דקאמר התם כו' שור המועד סתם לן תנא כרשב"ג וכתבו התוס' התם רבי לא פליג אקרא אלא כלומר התם מתקיימים דברי רשב"ג דאמר בתלתא זימני הוי חזקה ע"ש וכן הוא כונת התוס' דהכא:

ד"ה ולא ישמרנו והר"ר עזרא פי' דאיכא בינייהו וכו'. ואני מצאתי בגליון תוס' ישנים וז"ל והר"ר שלמה מדרוי"ש פי' דאיכא בינייהו דלאביי ע"כ מודה ר' הכא דבתרי זימני לא הוי חזקה דלא פליג אקרא אבל לרבא סבר שפיר דבנגיחה שלישית משלם נ"ש דבתרי זימני הוי חזקה והוי מועד אבל מתני' ודאי דקתני דאין נעשה מועד עד ג' ימים אתיא כרשב"ג והשתא אתי שפיר דרבא לטעמיה דאמר בהבא על יבמתו דבשור המועד סתם לן תנא כרשב"ג אבל לאביי אפילו רבי מודה הכא עכ"ל:

בא"ד וי"ל דלכתחלה כשהוזמו הג' כתות לקחוה הבעלים וכו'. הוכרחו לכתוב זה משום דמסתמא בשעת העמדת השור בב"ד אי אפשר שיגח:

בא"ד והא דקתני לקמן בברייתא וכו' אע"ג דעדיין לא חייב נ"ש וכו'. ר"ל לפי מה דפרישית לעיל דלכ"ע עד נגיחה רביעית לא משלם נזק שלם:

כד.

בגמ' ת"ש אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני ב"ד ובפני בעלים שנא' והועד בבעליו וגו' כצ"ל וכן משמע מפירוש רש"י:

בתוס' ד"ה הרי הוא אומר וזאת וא"ת כ"ש השתא וכו'. וי"ל דה"ק דהתם גלי קרא וכו' נראה דהמשך דברי התוס' כך הם דה"ק להו ר"א לרבנן דאין שום הוכחה מזבח דנימא דבריחוק להוי חזקה טפי מבקירוב דלא שייכא התם סברא של ריחוק וקירוב שאין שם הטעם תלוי משום דמוחזקת בכך רואה וכו' וכ"ת א"כ מאי שנא התם ראיות מימים אינו אלא גזירת הכתוב דהתם גלי קרא וק"ל:

ד"ה ודלמא למעוטי זב מימים ולא בעי למימר אבל לא זבה מראיות דא"כ לשתוק מזאת ר"ל כונת המקשה דרצונו לומר דנימא דלא אתי זאת אלא למעוטי זב מימים לחוד אבל לא זבה מראיות אלא דזבה ליטמא בין בימים בין בראיות דא"כ לשתוק מזאת דבלא שום מיעוטא נמי הוי הסברא הכי דבזב דכתיב גבי ראיות הוי הסברא דוקא ראיות דעדיפי מימים אבל גבי זבה דכתיב גבה דאפילו בימים מיטמאה כ"ש בראיות אלא כוונת המקשה הוא מנא לך דזאת לא אתיא אלא למעוטי זבה מראיות אבל זב מטמא בין בראיות בין בימים דלמא זאת אתי נמי למעוטי זב מימים והא דקאמר למעוטי לאו דוקא דבלא שום מיעוטא הוי מצי למיפרך מהיכי תיתי לן למימר דזב מטמא נמי בימים כיון דלא כתיב גביה אלא ראיות אלא שלפי זה יקשה לן למה פריך המקשה קושיא זו השתא בלא ברייתא זו דגלי לן האי מיעוטא דזאת היכי הוה ס"ל אי הוה ס"ל דזב מטמא בראיות ובימים מפני מה לא קשיא מהיכי תיתי כמו דפריך השתא ואי הוה ס"ל דאין הכי נמי דלא מטמא זב כי אם בראיות א"כ מאי פריך נמי השתא דלמא הברייתא נמי סבירא ליה הכי ויש לומר דע"כ האי סתמא דגמרא קא פדיך לה אברייתא דלעיל ובלא ברייתא זו הוה ס"ל דבין בזב ובין בזבה מטמאו בין בראיות בין בימים דלא הוה סלקא אדעתיה כלל לחלק בין ריחק לקירב ובין ראיות לימים ולכך לא היה צריך קרא לימים בזב אבל השתא מקשה שפיר וק"ל:

בא"ד אי נמי המקשה סמך אהיקשא וכו' ובקושיא זו דפריך ודלמא למעוטי זב מימים ר"ל מה ראית דמוקמת זאת למעוטי זבה מראיות והיקשא אתי לרבות זב מימים אימא איפכא דזאת אתי למעוטי זב מימים אלא שיש להקשות לפי סברת התוס' דלעיל מאי פריך נימא איפכא א"כ תקשה לך לשתוק קרא מהיקשא ומזאת וממילא הוה הכי וי"ל דהיקשא איצטריך לכמה דברים זולת זה אלא דהוה מוקמינן ליה ג"כ לימים לכך איצטריך וזאת וכן מצאתי בגליון תוס' ישנים:

ד"ה השתא הוא דקא מסהדי ביה תימה לר"י דמ"מ קנס לא הוה וכו'. יש לדקדק מה כונת התוס' בקושיא זו ומה תימה היא זו אם לא יהיה קנס מה בכך ויש ליישב דהכי מקשו מאי איבעיא להו תפשוט דליעודי תורא דאי ליעודי גברא ולא משלם כי אם פלגא הא מ"מ קנס לא הוה וכו' ולמ"ד פלגא נזקא קנסא משמע לעיל דלא אשכחן ח"נ דהוי ממונא כי אם בחצי נזק צרורות. ואי איתא דליעודי גברא הא אשכחן פלגא נזקא דהוי ממונא אפילו בקרן כגון דאתו תלתא כיתי בחד יומא דמשלם ח"נ והוי ממון וק"ל:

כד:

בגמ' אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמר לי וליעודי תורא מי ניחא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה לימרו הנך בתראי וכו' דליכא הוכחה במה שהמתינו וכו'. ודש"י פי' דקמאי ודאי ליעודי נתכונו שהרי יודעין שאין על הניזק השלישי לתבוע נגיחות הראשונות אלא כדי ליעדו ולחייבו נזק שלם וכן לעיל פירש דניזק שלישי הביאן לחייב נזק שלם אבל התוס' לא ס"ל הכי דלטעמייהו אזלי דכתבו לעיל דלכ"ע בנגיחה שלישית לא משלם נזק שלם עד נגיחה רביעית ואף לפירוש רש"י לא אתי שפיר לאביי דלעיל וק"ל:

ד"ה אלא דקא מרמזי רמוזי וכו' וניחא אפי' ליעודי גברא וכל הני שינויא בתראי אתו נמי ליעודי גברא. יש לדקדק האי שינויא דרב דאמר כשבאו רצופין איך יתישב בליעודי גברא וצריך לומר דר"ל דס"ל דכל ג' ימים באו בכל פעם כולם כאחת וזה מקרי נמי רצופים:

ד"ה במכירין בעל השור וכו' ואפילו כי אמרינן ליעודי תורא דמצינו למימר וכו'. מ"מ אותן שהעידו תחלה יכולין לומר לחייבו חצי נזק באנו כשיכירו וכו' כן צ"ל וכן מצאתי בתוס' ישנים:

כה.

בתוס' ד"ה אני לא אדון וכו' לדבריהם קאמר וכו'. דאין לומר דס"ל לר' טרפון באמת דבק"ו הדאשון דדן בסוף הדין קרן מקרן פרכינן דיו אלא שבזה הק"ו השני דבסוף הרין אנו דנין קרן מרגל לא פרכינן דיו דא"כ בתחלה מאי סבר ר' טרפון דהיכי ס"ד מתחלה דדן בסוף הדין קרן מקרן וכי לא מסיק אדעתיה דלפרכו ליה דיו אלא ודאי איהו ס"ל דהיכי דמפרך קל וחומר לא אמרינן דיו והא דקאמר אני לא אדון וכו' לדבריהם דרבנן קאמר ומהא סוגיא שמעינן דעיקר פירכא דיו מסוף הדין פרכינן. ולכך בק"ו הראשון דדיינינן קרן משן ורגל אף שהסוף הדין הוא קרן מקרן איכא למפרך טפי דיו אבל בקל וחומר השני שהסוף הדין הוא קרן מרגל הוה סלקא דעתיה דרבי טרפון דאפילו לדברי רבנן לא פרכינן דיו:

בא"ד ואין לומר מרשות לרשות גמרי' וכו'. יש לדקדק דאם ר"ל דלא ילפינן קרן מרגל אלא רשות הניזק מר"ה גמרינן וכאלו אמר הכי ומה בר"ה חייב קרן כ"ש ברשות הניזק והיכן מצינו שיש צד חומרא ברשות הניזק יותר מבר"ה שהרי בר"ה פטור בשן ורגל וברשות הניזק חייב. וא"כ השתא עיקר הק"ו הוי רשות מרשות וליכא למפרך מה לשן ורגל דהיזקו מצוי א"כ לפי שיטת ק"ו זה הדר יליף קרן מקרן קרן דרשות הניזק מקרן דרה"ר וא"כ הדר קושית דיו לדוכתה ונראה דלעולם שיטת הק"ו הוא כדאמר השתא דסוף הדין הוא קרן מרגל ולכך אין למפרך דיו משום דעיקר פירכת דיו הוא אסוף הדין אבל כשפרכינן פירכא מצד איזה חומרא כגון הא דפרכינן מה לשן ורגל שכן היזיקן מצוי עיקר הפרכא צריך להיות שייכא אתחלת הדין כי כן הוא שיטת הפירכות על הקלין וחמורין שבגמ' וכאן תחלת הדין הוא רשויות דהא קאמר ומה במקום שהקל וכו' בר"ה החמיר בקרן וכו' ולכך קאמרי התוס' ואין לומר מרשות לרשות גמרי וכו' ומה ר"ה שהקל בה לענין שן ורגל וכו' רשות הניזק שהחמיר בה לענין שן ורגל לא כ"ש שנחמיר בה לענין קרן ר"ל וכיון דתחלת הדין ומה ר"ה כו' לכך לא שייך למפרך פרכת חומרת דמה לשן ורגל שכן היזיקן מצוי משום דתחלת דין אינו שן ורגל אלא ר"ה וכל הפירכות דפרכינן מצד חומרא צריכין להיות שייכי' אתחלת הדין דמ"מ הכא שייך למפרך כדמשמע לקמן דבעי למילף וכו' ופריך מה לנזקין דרגל וכו' דנימא נמי דחצר הנזק מר"ה גמרינן ומה ר"ה שהקל בה לענין נזקין דשן ורגל החמיר בה לענין חצי כופר לקרן חצר הניזק לא כ"ש אלא ודאי צ"ל דאפי' הכי שייך למפרך שפיר וק"ל ובזה נתיישב הכל כהוגן אלא דלפי מה שכתבתי דעיקר פירכא דפרכינן מצד איזה חומרא צריכים להיות שייכא אתחלת דין א"כ עדיין יש לדקדק מפני מה לא הקשו התוס' קושיא זו אק"ו הראשון דמתני' דתחלת הדין הוא משן ורגל ממש ושם קשה קושייתם בפשיטות טפי מעל ק"ו בתרא ולא מרשות לרשות וא"כ היכי סלקא אדעתי' דר' טרפון למילף ק"ו הכי הא איכא למפרך מה לשן ורגל שכן היזקן מצוי וי"ל דאע"ג דשיטת הפירכות מצד החומרא כן הוא לפי האמת כאשר כתבתי מ"מ לא רצו התוס' להקשות קושייתם אק"ו הראשון משום דאע"פ כן היינו יכולין לדחות בק"ו הראשון דרך דחיי' כיון דעיקר הק"ו הוא אסוף הדין דהוא קרן מקרן לכך לא פרכינן מה לשן ורגל שכן היזקן מצוי אבל אק"ו בתרא מקשו התוס' בפשיטות טפי דהא בין תחלת הדין ובין סוף הדין דנין קרן משן ורגל לכך איכא למפרך שפיר מה לשן ורגל שכן היזיקן מצוי והדר קאמרו ואין לומר ולתרץ דלעולם עיקר פרכא מצד חומרא שייכא להיות אתחלת הדין דוקא והכא לא הוי תחלת הדין שן ורגל משום דרשות מרשות גמרינן וכו' זה אינו דמ"מ שייך למפרך שפיר וכו' והיזקו מצוי דקאמרי' בכל דבור זה ר"ל דרכן להזיק וק"ל:

בא"ד וי"ל דלאו פרכא הוא דאין חומרא זו מועלת וכו' ר"ל שאנו מכניסין הפרכא בתוך הק"ו וגמרי' הכי ומה שן ורגל אע"ג דהיזיקן מצוי אין חומרא זו הועילה להם לחייבם בד"ה הגם שקרן חייבת בר"ה ואפ"ה החמיר עליהם ברשות הניזק קרן לא כ"ש וק"ל:

בא"ד ובפ"ק דזבחים וכו' מק"ו דשוחט חוץ כשר וכו'. ר"ל דשם יליף ומה הוץ לזמנו דקיל דהא שוחט לזמנו כשר ואפ"ה שוחט ע"מ לזרוק דמו חוץ לזמנו פסול שלא לשמה דחמיר דהא שוחט שלא לשמה פסול אינו דין שאם שחט על מנת לזרוק דמו שלא לשמה דפסול ופריך מה לחוץ לזמנו שכן כרת ר"ל באכילתו אע"פ שאין חומרא זו מועלת לשוחט חוץ לזמנו לפסול כצ"ל חומרא דהחמירה התורה שאני ר"ל דפרכא חומרא שכתובה בתורה אין המדה להכניס בתוך הק"ו:

בא"ד וא"ת בפרק אחד דיני ממונות אמר ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת וכו'. וי"ל כיון דגוף העבודה נדחית וכו' ר"ל דשם הק"ו הוא ומה שהעבודה עצמה נדחית ומתבטלת מפני קבורת מת מצוה לגמרי ר"ל שהכהן מחויב להניח ולבטל העבודה מכל וכל ולעסוק בקבורת מת מצוה ולכך אין סברא לומר שתהא העבודה חמורה מקבורת מת מצוה בשום ענין הלכך כיון דאשכחן שהעבודה היה דוחה שבת בקום עשה ק"ו שקבורת מת מצוה תדחה את השבת בקום עשה ולכך לא שייך למפרך דיו אבל הכא אין הק"ו בסגנון זה אלא מצד חומרא דאשכחן בקרן שחייב בר"ה חצי נזק ולכך שייך למפרך דיו ועיין שם בפרק אחד דיני ממונות דהתוס' דהכא לא כתבו אלא סוף דברי התוס' דהתם דשם האריכו יותר ושם יבואר דבריהם אי"ה ועכ"פ קושית התוס' אינה אלא למ"ד דפרכינן דיו אפילו היכי דמפרך ק"ו לכך הוקשו דשם גבי קבורת מת מצוה נמי לפרוך דיו וק"ל:

רש"י ד"ה הניחא למ"ד דון מינה וכו' לפי הגירסא שברש"י בספרים שלפנינו דמשמע דרש"י מפרש דהקושיא דפריך הניחא למ"ד וכו' קאי אהיקשא דמקיש מת לשכבת זרע צריך לגרוס ברש"י כן בתר הכי ומוקמינן טומאת מת באתרה מה בשאר כלים טומאת שבעה אף בגד ועור טומאת ז' דבענין אחר אי אפשר ליישב פירושו של רש"י ומה שדחק רש"י לפרש כן ולא פירש דקאי קושית הניחא למ"ד דון מינה וכו' אלעיל דיליף מפץ במת בג"ש משרץ כדמשמע מפירוש התוס' מפני שהיה קשה לרש"י קושית התוס' דא"כ דאג"ש דלעיל קאי ומשני אמר קרא וכבסתם וכו' א"כ ל"ל ג"ש נילף מק"ו מזב כדמעיקרא וכ"ת כמו שתירצו התוס' דאטומאה דכתיב בהדיא משמע ליה קרא א"כ השתא נמי דילפינן מת מג"ש מ"מ שרץ גופיה לא כתיב בקרא אלא ילפינן בק"ו מזב על כן פרש"י דאהיקשא פריך ואהיקשא משני רבא אמר קרא וכו' דודאי היקשא הוי ככתוב בקרא בהדיא וקאי שפיר עליה קרא דוכבסתם בגדיכם וגו' אלא שעדיין יש לדקדק על פרש"י כיון דבשינויא שמשני רבא אינו מתורץ קושית הניחא למ"ר דון מינה וכו' אי הוה קאי אג"ש דלעיל א"כ השתא נמי דסוגיא דשמעתא לא קאי אג"ש אלא אהיקשא מ"מ אנן היאך מתורץ לן לפי האמת הא דמשני לעיל דילפינן מפץ במת מג"ש משרץ וכו' הא יש להקשות הניחא למ"ד דון מינה ואוקי באתרה אלא למ"ד דון מינה ומינה היאך יכול למילף מת משרץ לענין טומאת שבעה ונראה לי דס"ל לרש"י דאג"ש דלעיל לא קשיא כלל משום דע"כ צריך לומר דהג"ש אתי לטומאת שבעה דאי לטומאת ערב בלא ג"ש הוה ילפינן לה מק"ו דזב אלא משום הכי איצטריך ג"ש דלא לפרוך דיו לאפוקי טומאת שבעה להכי איצטריך ג"ש א"כ ע"כ אתי ג"ש אפילו לטומאת שבעה וליכא למימר דון מינה ומינה אליבא דכולי עלמא ודו"ק נ"ל:

כו.

גמרא ולא תהא שן ורגל חייבת ברשות הניזק אלא חצי נזק וכו' מקשין העולם והא מדאיצטריך הלכתא גמירא לנזק צרורות שאינה משלמת כי אם חצי נזק מכלל דשן ורגל נזק שלם משלם ומצאתי בגליון תוס' ישנים שהקשה קושיא זו ומתרץ בזה הלשון ושמא לא נאמרה הלכה אלא דצרורות משלם חצי נזק ממה שהרגל משלם א"נ האי ק"ו אליביה דסומכוס דאמר צרורות משלם נזק שלם עכ"ל ויש מתרצין דע"כ דהא דבעי הגמ' למילף ק"ו דשן ורגל אינו משלם ברשות הניזק אלא חצי נזק היינו דוקא בפעם ראשון ושני אבל בשלישית לא דלא גרע מקרן דמועד משלם נזק שלם וא"כ נוכל לומר דהלכתא אתי דצרורות אפי' בפעם שלישית אינו משלם אלא חצי נזק:

תוס' ד"ה אינו דין שחייב בד' דברים וא"ת מה לאדם שכן מועד מתחלתו וי"ל דנזקי אדם מנזקי אדם יליף ותירץ זה דהתוס' צריך ישוב וכבר צווחו ביה קמאי דקמאי ונראה לפרש דרוצה לומר דלא ילפינן שור מאדם אלא ילפינן נזקי אדם מהדדי דהיינו כופר וארבע דברים תרוייהו מקרו נזקי אדם דהא כשהוזק אדם בין מיתה בין חבלה קרוי נזק וארבעה דברים וכופר ילפינן מהדדי בק"ו והכי ילפינן ומה כופר שאינו באדם ישנו בשור ארבעה דברים שישנן באדם אינו דין שישנן בשור והשתא ליכא למפרך מה לאדם וכו' דהק"ו הוא ארבעה דברים מכופר וק"ל כנ"ל: