מדרש זוטא (בובר)/שיר השירים/פרשה ז
פרשה שביעית
[עריכה][א] שובי שובי השולמית. (שיר השירים ז, א). שכל באי עולם עתידים להשלים להקב"ה והוא נותן להם הימין, כדרך שנתן להם במתן תורה. רבי אלעזר אומר שובי שובי השולמית שהמתים עתידים לחיות ולעמוד זה אחר זה כדרך שמלכו דורות. כך הם באים דורות דורות. רבי אליעזר אומר כלם באים כאחת מלך ומלך בדורו על כסאו. נשיא ונשיא ודורו. כמחולת המחנים. זה דורו של אלישע שהיה ממחולה ודוד ממחנים. א"ר יהודה יכול כי מה מנהגו לעולם הבא כרשעים. אמר לאו, אלא שעתידים לעמוד מחנים מחנים מחולות מחולות ומושיבם למקומם. דור הולך ודור בא. זה דורו של אליהו ושל אלושע שיעצו ברעב ודורו של אבשלום שנהרג במחנים:
[ב] מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב. (שיר השירים ז, ב). מה הן פעמים, אלו הרגלים שנקראו רגלים פעמים ואשורים. כמה שנאמר תמוך אשורי במעגלותיך בל נמוטו פעמי (תהלים יז ח). אימתי כשהיו ישראל עולים לרגל בירושלים בזמני המועדות. כמה שנאמר שלש פעמים בשנה וגו' (שמות כג, יז). ונאמר שלש פעמים תחוג לי בשנה (שמות כג, יד): ד"א מה יפו פעמיך בנעלים. כשאדם רואה ברגלו של חברו היה אומר לו כמה נאה רגלך במנעל כך כשיטלו ישראל את הכבוד יהיו כל האומות אומרים לא היה הכבוד נאה אלא לכם. לכך נאמר בת נדיב. כמה שנאמר בהתנדב עם וגו' (שופטים ה, ב): ד"א מה יפו פעמיך. אמר הקב"ה לישראל בת נדיב, בת אברהם, מעשה ידי אמן, למעשה הדיוט:
[ג] שררך אגן הסהר. (שיר השירים ז, ג). זה השית שלא חסר נסכים:
[ה] צוארך כמגדל השן. (שיר השירים ז, ה). אלו הסנהדרין: עיניך ברכות בחשבון. אלו החכמים כשהם מתכנסים לעצה ואין אדם יודע מה הם יועצים והדבר נודע לרבים: אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק. זה בית יער הלבנון. שהיה אדם עומד בראשו ומונה כמה בתים יש בדמשק:
ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן. (שיר השירים ז, ו). הם הדלים שבישראל שהם עתידים להיות לבושים כמלכים האלו שהם לבושים בארגמן: ד"א ראשך עליך ככרמל. כדרך שעלה אליהו בהר הכרמל וגזר על הקב"ה וקיים. כך העניים והדלים שבישראל כל מי שיש בידו מצוה אחת עתיד להיות גוזר על המקום והוא מקיים: מלך אסור ברהטים. זה יעקב, שנאמר ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים (בראשית ל, לח): ד"א מלך אסור ברהטים. זה משה שנטל שלו על המים. שנאמר עלה אל הר העברים הזה הר נבו וגו' (דברים לב, מט):
[י] וחכך כיין הטוב. (שיר השירים ז, י). זה שאול שהזכיר ליהונתן בנו בן נעות המרדות (שמואל א כ, ל):
דובב שפתי ישנים. (שיר השירים ז, י). אבא יודן איש גוריון היה אומר אלו היו קין והבל שהיו תחלת העולם והיה קין בעל דובב להבל. אמר קין להבל כך העולם נוהג במי שהמקום אוהב לו נותן. אלא מה שעשה אדם אבינו שהשליטו על בריותיו כדרך שברא את העולם תחלה, כך נתן לו חנם. אבל מכאן ואילך איני [צ"ל אינו?] נותן אלא למי שהוא אוהב . מתוך כך נפלה קטטה ביניהם, נתנו הבל תחתיו. אמר לו המקום אל תתמול עליו על זה הרשע. חס עליו הבל. אמר לו המקום אתה חסת עליו והוא יהרגך. לכך נאמר ויקם קין (בראשית ד, ח) שהיה למטה, ומניין אתה אומר שגלה לו המקום מקום להרגו והוא נובך . שנשפך דמו ולא עלו צריחין עד עכשיו. לכך נאמר דובב שפתי ישנים. ראה כמה גדולה חבת קין והבל וגביע של בנימין:
[יא] אני לדודי ועלי תשוקתו. (שיר השירים ז, יא). כדרך שאמרתי לחוה אמכם ואל אישך תשוקתך (בראשית ג, טז). כשתהיו חוטאים אתם ועלי תשוקתכם. שכן מתחמדין וחוזרין למקומן. ואין תשוקה אלא תחמודות. הרי אתה אומר עלה שישק מלך מצרים על ירושלים וגו' ויקח את כל מגיני הזהב אשר עשה שלמה (מ"א יד כה-כו). והלא זבוב היה שמו שישק. אלה שהיה מתחמד מתי ימות שלמה. שהיה יודע שאין בנו שליט כמותו. כיון ששמע (שלמה) [רחבעם] מיד ויקח את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך ואת הכל לקח ויקח את כל מגיני הזהב. (שם):
[יב] לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים. (שיר השירים ז, יב). הרי משיח בא לעולם ואומר להם לישראל הגאולה באה לעולם והם מתכנסין ובאים כתות כתות. כת ראשונה זקנים שאינם יכולים לילך . שניה נשים וטף. עליהם הכתוב אומר נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן וגו'. אלו עושי המלחמה:
[יד] הדודאים נתנו ריח. (שיר השירים ז, יד). אלו בני אדם של מעשה צדקה. כשם שדודאים נותנים ריח בעולם הזה. כך בני אדם של מעשה צדקה (נותנים) [נוחלין] כבוד בעולם הבא: ועל פתחינו כל מגדים. א"ר יוסי זה אליהו בא ואומר להם לישראל אני אליהו והם אומרים לו אם אתה אליהו החיה לנו מתים. ולא מתים שאין אנו מזכירים אלא מתים שאנו מזכירים, ועוד אמר רבי יוסי אם יבא אליהו ואני אומר לו פרש לי פרשת נדרים שנדרת לי אתה. חדשים גם ישנים: