מדבר שור טו
נבאר בעה"י ענין השקלים, ולמה דוקא מחצית השקל, ודיוק לשון הפסוק: "מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל", למה ציין מספר גרות שבשקל, גם לשון: "ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם"ב, הי' לו לומר בהתפקדם, גם מהו ענין "כופר נפשו" דכתיב בענינא. הנה השלום והאחדות הוא דבר מועיל מאד בקיבוץ האנושי, ואשרי האומה שבין אנשיה שורר השלום. אבל בכל האומות שעיקר מגמתן הצלחת עוה"ז, אין השלום תכלית עצמית ומכוונת בראשונה להן, כ"א הוא אמצעי מוכשר מאד להפיק חפץ השגת כל חפץ לבבן. אך לא כן חלק יעקב, תכלית השלום שאנו צריכים להיות רודפים אחריו אינה מפני שע"י יתוקן חפצנו, רק עוד למעלה מזה הרבה כי השלום אצלנו תכלית עצמית מכוונת. כי כל חפץ לבנו אינו כ"א לזכות לקרבת אלהינו ית"ש, והוא אינו משרה שכינתו כ"א כשהשלום בישראל, וכדחז"ל: אימתי שמי נקרא עליהם כשהם אגודה אחת, שנאמר: "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". והנה ע"פ הבדל זה שבין רדיפת השלום של ישראל לרדיפת השלום של כל העמים, יצא עוד הבדל. כי השלום כולל שני ענינים, שלום במעשה, ושלום במחשבה. השלום במעשה הוא שיפעל כ"א לטובת רעהו כראוי ומכש"כ לטובת הכלל, והשלום במחשבה שיהיה נתון בלבו ונפשו לאהבת אחיו ועמו. אף ששניהם דרושים אצל כל עם ולשון כי מבלעדי השלום שבמחשבה לא יעמוד השלום המעשי ויבולע אל הקיבוץ מאד, אבל אצל כל האומות שמטרת השלום אינה כ"א להשיג ההצלחה הזמנית ברב יתרון, אין העיקר אצלן כ"א השלום המעשי, ואין השלום המחשבי נחוץ להן כ"א בתור טפל להשלום המעשי. משא"כ בישראל שתכלית השלום בהם היא בשביל השראת שמו ית' עליהם, והשראת קדושתו ית' על ישראל באה בעיקר ע"י התאחדות נפשות ישראל בלבבם, עיקר התכלית של השלום הוא השלום המחשבי אלא שהשלום המעשי נחוץ כדי לחזק את השלום המחשבי. והנה בכלל כל המצות הם עניני קדושה שהנפש מוכנת להתעלות בהם, והמצות מוציאות אותן הקדושות מהכח אל הפועל, כמו שבפשטן של דברים הן רומזות לדעות טהורות ואמיתיות, שהמעשים מוציאים לאור את הדעות. אמנם ישראל נתיחדו בציווי המצות שבהן הטביע השי"ת בטבע נפשותיהם את כל קדושת הדעות שהמצות מיוסדות עליהן, אלא שהגוף גורם להשכיחן וע"י המצות הן מתעוררות. וכיון שהדעות הקדושות ההן חקוקות בטבע נפשותיהם של ישראל, אי אפשר כלל שתהיינה הדעות הללו קנויות בשלמותן כשיעשה אותן המצות מי שאינו מבית ישראל, כי עיקר כחן של המצות הוא להוציא מן הכח אל הפועל מה שהוכן בטבע הנפש מראש. ונבין בזה דחז"ל שאמרו: "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה" דבעי טעמא, והתו' כתבו בשביל פיתוי היצר שמתגבר על המצווהו. יש להעיר שעפ"ז הי' ראוי לאמר המצווה ועושה מקבל שכר יותר ממי שאינו מצווה ועושה, אבל לשון "גדול" שמורה על רוממות מעלה צריך ביאור. אמנם עפ"ד בטוב נתיישב, כי המצווה ועושה, כיון שנצטווה הוא האות שכבר חקק יוצר כל ית' בטבע נפשו את הכנת כל אותן הדעות הקדושות שהמצות מוכנות להן להוציאן אל הפועל, וזה שלא נצטוה לא הוכנו בנפשו. א"כ אף אם שניהם בשוה יעסקו במצוה אי אפשר כלל שתושוה מעלתם, כי זה המצווה אינו צריך כ"א להוציא מן הכח אל הפועל את הקדושה הצפונה בנפשו ע"פ מעשה שמים, וזה שותל מחדש אותן הנטעים בנפשו ע"י כח בשר ודם, ודאי אין ביניהם דמיון. והנה ענין השקלים כפי מה שאנו רואים הוא לאחד את כל עדת ישראל בין בעניני העבודה להשי"ת בין בצרכי הכלל החומריים, שהרי התמידים באים משקלים, ומשירי הלשכה באים חומות העיר ומגדלותיה, ובאה מצוה זו לעורר כי השלום והאחדות הוא דבר מוכרח לקדושת ישראל. אלא שלא תאמר שעיקר התכלית אינו כ"א השגת המבוקש מהאחדות המעשית לבדה, לכך באו רמזים בענין השקלים להורות כי חובת השלום בישראל עצמית היא, דרושה מצד עצם תכליתה, ע"כ עיקרה בלב ובמחשבה. והנה עפ"ז תועלת האחדות אצל כל האומות חוזרת אל כל יחיד, שע"י התאחדות הכלל יטב לכל יחיד בעניניו, ואצל ישראל עיקר תכלית ההתאחדות חוזר אל הכלל כולו, כי תכלית השלום היא שתהיה הברכה גדולה אצל הכלל. ע"כ אצל כל העמים כשצריכים להתאחד לאיזה ענין, הלא בהכרח מתחילה צריך לספור בפרטות כדי לדעת מה יעלה מהתאחדות כל הפרטים. אין המספר מנגד כלל אל התכלית של התאחדותם, שגם תכלית ההתאחדות היא שיקבל כל יחיד את הטוב. אבל אצל ישראל תכלית מה שהפרטים מתאחדים היא שיטב אל הכלל, כי כל מגמת נפשנו איננה בטובות הפרטיות רק שיהיה הכלל מוצלח, בהדברים העליונים ובכבוד כלל ישראל, א"כ תכלית המנין הפרטי חוזרת אל הכלל לא אל הפרט. והנה המשכן נקרא "בית אמי" ו"חדר הורתי"ח לערך כלל ישראל כדאי' במדרש שה"שט, והיינו שחינוך עבודת ד' שבמשכן קבע את הקדושה בישראל לדורות. והנה נקבעה קדושת המשכן ע"י הקיבוץ מהכלל כולו, והאדנים נעשו מהשקליםי שיד הכל שוה בהם, להורות ולקבע כי יסוד המבוקש מכל עבודת ד' הפרטית שבישראל הוא הצלחת הכלל. ודרך זה נקבע בישראל לעד, עד שאפילו בגלות שאין לנו ביהמ"ק וא"י וקרבנות המאחדים אותנו בפועל, מ"מ כח האחדות תמיד חופף על ישראל במה שקדושת כל המצות ועבודת השי"ת שישראל עושין עיקר פעולתן הוא להצמיח מזה צדקה ותהילה אל הכלל. ע"כ אמר: "'צדקה תרומם גוי' אלו ישראל", שעיקר מה שצדקתם של ישראל פועלת הוא על התרוממות הכלל. ואף שעתה בגלות בעוה"ר אין לנו כלי לקבל פרי הצדקה ועבודת ד' לטובת הכלל, מ"מ הכל מונח לטובת הכלל לעת הישועה. אך דבר זה, שתהי' דרך העבודה פועלת כך שתהי' התועלת חוזרת לאוצר הכלל כולו, צריך זכות ומעשים שע"י יקבע הדבר כן. וזאת הפעולה היתה בעיקרה ע"י המשכן, ואח"כ נמשכה ע"י השקלים התמידים, ונמשכת ג"כ בגלות ע"י קריאת פרשת שקלים, ככלל חז"ל ש"כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת"יג. וזהו שאמרו חז"ל בפ"ק דבבא בתרא: "א"ר אבהו אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע במה תרום קרן ישראל, אמר לו: ב'כי תשא"'. והיינו כי עיקר הרמת קרן ישראל תלוי בזה שיהיה כל כח הקדושה מונח באוצר הכלל, אך שאל במה יקבע כח הקדושה בזה האופן, והשיב לו ב"כי תשא", ע"י השקלים יקבע כך כח הקדושה שכל המעשים הטובים יכנסו באוצר הכלל שתהי' מהם תשועה אל הכלל, א"כ תהי' הרמת קרן ישראל. ובפ"ק דמגילה: "אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים". וראוי להבין מה שייך להקדים השקלים לשקלי המן דוקא, ומה יחש זה לזה, הלא לא היו שקלי המן לאיזו מצוה שנאמר שהי' יכול להיות מכריע ח"ו לחובה שונאיהם של ישראל, כענין שמצינו במשחז"ל ע"פ: "ויקח את בנו הבכור ... ויעלהו עולה ... ויהי קצף גדול על ישראל", למ"ד לשמים, שזכות אוה"ע גורמת ח"ו קצף, אבל מה ענין אותן השקלים של המן לכאן. אמנם חז"ל דרשו ע"פ: "לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם" "אדם ולא מלך" "זה המן", וצריך ביאור במה יצטיין ענין התשועה בקום אדם פשוט או שהי' זה האיש צר ואויב ג"כ מלך. ויש לבאר ג"כ הפסוקים "לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם, אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו"כא, וצריך ביאור מליצת "חיים בלעונו", הלא רצו להרוג ולהשמיד א"כ א"ז בליעת חיים, ובמה יציין ענין הרצון של בליעת חיים. אבל ביאור הענין הוא כי כח קדושת כלל ישראל ועין ד' אשר על כללם לשמרם ולקיימם לא הי' נעלם ג"כ מאוה"ע, ויראו הרבה להזדווג להם, אבל המן בא בטענה שכ"ז הי' כ"ז שהיו עם ישראל בתור אומה, אבל עתה שגלו אינם ח"ו בתור אומה רק אנשים פרטיים, ובתור אנשים פרטיים אין השגחת השמירה גדולה כ"כ ואפשר ח"ו לכלותם. ע"כ עיקר כוונת המן הי' להראות שישראל אינם ח"ו בתור אומה א"כ יוכל לפשוט ידו בהם, וזשה"כ: "אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד"כב, היינו מתחילה יכחידו שם גוי מישראל שלא יהיו נחשבים לעם שלם ויהי' ענינם כאנשים פרטיים, אז יוכלו ח"ו להגיע למטרתם שלא יזכר שם ישראל עוד. וזאת היתה כונת המן ברצונו לשקול הכסף, שיהי' העם נתון לו בתורת מכירה. כי דרך המלך אף שירבה לעשות כבוד וגדולה לאשר ישר בעיניו, מ"מ כ"ז הוא רק במה שאינו נוגע לשם מלך, אבל ליתן שם מלך על זולתו זה לא ינתן כמש"כ: "רק הכסא אגדל ממך". והנה אומה שלמה אינה ראויה להנתן כ"א תח"י מלך, אבל המן ברשעו רצה להראות שאינם אומה ח"ו, ע"כ אמר: "ישנו עם אחד" היינו שהיו עם, אבל עתה הוא "מפוזר ומפורד"כד ואינו בגדר עם כ"א אנשים פרטיים. ע"כ אמר: "אם על המלך טוב יכתב לאבדם"כה ולא אמר לאבדו לשון יחיד כמו שהתחיל "עם אחד", כי עם היו, אבל עכשיו שהוא מפוזר הם רק אנשים פרטיים, ו"יכתב לאבדם" בתור אנשים פרטיים, שראוי להנתן ג"כ ליד הדיוט שאינו מלך. ע"כ ?עשרת אלפים ככר כסף אשקול"כה ויהיו מסורים לו לאות שאינם עם, א"כ שוב אין לפחוד מההשגחה שהיתה דבקה בהם כשהיו עם. אבל השי"ת סיכל את עצתו, כי באמת כל כחם של ישראל וההשגחה העוברת על כל פשע באהבה היא ביחוד אל הכלל, אבל כח הכלל אינו נפסק. וע"ז באו השקלים לקבע הקדושה שלעולם יעלו כל המצות והזכיות של ישראל לאוצר הכלל, וע"י ירומם קרן ישראל בכללו. א"כ הקדים שקליהם לשקליו, כי השקלים מורים על כח הכלל, והוקבעו לזיכרון לבני ישראל שיהיה כח הקדושה קבוע תמיד באוצר הכלל כולו גם מהדברים הפרטיים. והנה שם ד' שנקרא על ישראל, עיקר קריאתו אלהי ישראל הוא ע"ש הכלל כולו. וזש"ה: "לולי ד' שהי' לנו יאמר נא ישראל", שהי' לנו שם ד' שנקרא על הכלל כולו, "לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם", שעמד ד' לנו בב' הענינים, שלא תעלה ח"ו ביד שום צר ואויב ומקטרג להוציא את ישראל מכלל אומה שלמה, וממילא הם מושגחים הרבה ולא יעלה ביד הצר מחשבותיו הרעות לאבדם בתור פרטיים. "לולי ד' שהי' לנו" והקים אותנו לו לעם, "יאמר נא ישראל" הגוי כולו, "לולי ד' שהי' לנו" לשמור את כל פרטינו "בקום עלינו אדם" הפרטי ולא מלך, ורצה למתוח עלינו שני הכליונות ח"ו, כליון הכללי להכחידנו משם גוי ואח"כ הכליון הפרטי. ואמר: "אזי חיים בלעונו" שבלעו אותנו קודם ההריגה במה שרצו להפקיע שם אומה ממנו, כי זאת הבליעה הכללית היא גדולה ורעה מכל השחתה פרטית. ובאמת מה כוחנו שיהי' עלינו שם עם בגולה כשאנו כשה פזורה ואין לנו לא ארץ ולא ביהמ"ק ולא שום מרכז רוחני וגשמי בעוה"ר, כ"א "ד' שהי' לנו" שקבע ע"י קדושת השקלים לזיכרון לעולם שיהיו כל הדברים הפרטיים מתקשרים לענין כללי וקרן ישראל לעולם תרום. ובדברינו נשכח פתרי בענין מעשה דדוד שרצה למנות את ישראל ומנה אותם, ונראה שלא נטל שקליםכו. וכבר הקשו ע"ז כיון שנתינת השקלים היא רפואה לענין הנגף, א"כ הי' אפשר להיות המנין ע"י שקליםכז. אבל כשנתבונן בדבר נמצא בזה כונה אחרת. והנה יש להבין ג"כ למה באמת נענשו רק ישראל ולא דוד, ולא מצינו כלל שנמנה עליו חטא זה, אף כי בעצמו אמר: "אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו"כח, אבל מ"מ אנו רואים שהשי"ת לא עשה כן ובודאי משפטיו ית' צדקו. ובמדרש אמרו חז"ל שלע"ל ימנה הקב"ה בעצמו את ישראל שנאמר: ?תעבורנה הצאן ע"י מונה"כט. ונראה שאז לא יהי' המנין ע"י 'שקלים'*, ראי' לדבר שאמר "תעבורנה הצאן" משמע כדרך העברת הצאן במעשר בהמה שהם בעצמם נמנים. וכמו שדייק הר"י אברבנאל 'בפסוק "כל'* העובר על הפקודים"א שהמנין הי' בעצמםל, אף שראיתו יש לדחות כיון שהכתוב אומר "זה יתנו"א הכונה היא כאילו כתוב כל הראוי לעבור על הפקודים יתנו זה תמורתם, אבל "תעבורנה הצאן" משמע ודאי הם עצמם. וצריך ביאור ענין המנין, ולמה לא יצטרכו אז שקלים. אמנם ביארנו שיסוד חילוק התאחדות ישראל מהתאחדות אוה"ע תלוי בזה שהתאחדות של אוה"ע נבנית שעי"כ יטב לכל פרטי בהצלחתו, והתאחדות ישראל תלוי' בעצם בהצלחת הכלל. כי זו כל מגמת פנינו שתרום קרן ישראל, ע"כ כל תפילותינו בכל יום ובימים הנוראים הכל על הצלחת הכלל. א"כ מהמספר בסתם שקובע כל יחיד לענין בפ"ע, יש לפחוד שתקבע המחשבה בלב שתכלית התאחדות הכלל בישראל היא ג"כ רק כדי שעי"כ יטב להיחיד, ע"כ נמנה כ"א בפ"ע. ע"כ צוה הקב"ה שבמנין ינתנו שקלים שהם עולים למרכז ההתאחדות, להורות שכל התכלית היא בשביל אושר הכללי. אבל לענין השתדלות העבודה הלא מצינו שחייב אדם לומר "בשבילי נברא העולם", שכל יחיד אין לו לסמוך על עבודת הכלל, רק שישתדל בעבודה ויתכון שמעלה הכל לאושר הכלל. וחטא דור ירמי' שאמרו: "היכל ד' היכל ד' היכל ד' המה"לב נראה שהי' זה שחשבו לסמוך על עבודת הכלל בביהמ"ק. והנה בימי דוד המע"ה היו ישראל נוהים מאד אחר בנין הבית, ודחז"ל במדרש מורים כן ע"פ: "שמחתי באומרים לי בית ד' נלך"לג, שהיו ליצני הדור באים בחלונותיו של דוד ואומרים אימתי יבנה ביהמ"ק, אימתי בית ד' נלך. וחש דוד ע"ה שמא ע"י שהם מתקשרים כ"כ בעבודת הכלל יתרשלו מעבודה הפרטית של כאו"א, ואז ח"ו יבולע להכלל כי עיקר הכלל מתקבץ מפרטים. והנה כ"ז שלא נבנה הבית היו הבמות מותרותלה, ובבמות של יחידים הי' כ"א ואחד עוסק בעבודת השי"ת, אך אח"כ כשיבנה המקדש ויהי' הכל ע"ד הכלל והקרבנות יקריבו הכהנים בתור שלוחי הכלל, שמא ח"ו יסיחו דעתם מהעבודה הפרטית. ע"כ בתורת הוראת שעה רצה הוא להורות להם שיש גם ענין פרטי לכ"א לענין חובת ההשתדלות, אע"פ שהוא כללי בתכלית ההשתדלות. והנה אם היתה כונת ישראל ג"כ במנין ככונת דוד ע"ה ודאי לא הי' נגף, אבל הם חשבו שתכלית המנין היא להורות שעיקר אגודת הכלל הוא להשיג הטבה לכל יחיד. וזאת המחשבה היא נגד כל תכלית ישראל בהיותם דוקא "גוי אחד"לו ו"חטיבה אחת בעולם"לז, ע"כ נפל נגף בעם, ונתקן ע"י שבנה מזבח דוקא במקום המוכן לנחלה כשנאסרו הבמותלה, לשלול ענין מחשבה זו של הבחינה הפרטית ולשום עין על ענין הכלל כולו דוקא. למדנו ע"פ דברינו שכל עיקרן של השקלים הוא להוציא מלב מחשבה זו שתהי' ח"ו תכלית מנין של ישראל כמנין של כל אומה, ושתהי' התאחדות הכלל רק מטרה לטובת כל פרטי. כי לא כן הוא, כ"א שההתאחדות היא מטרה לעצמה מצד קדושת השי"ת שעל ישראל. א"כ כל זה נצרך כל זמן שעובדים מיראה ועל מנת לקבל פרס שכ"א רוצה רק בטובת עצמו, אבל לע"ל שישים השי"ת אהבתו בלבנו כמש"כ בתורה: "ומל ד' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ד' אלהיך וגו"'לח, אז כשתהי' האהבה בשלמות אין צורך אזהרה שלא יתכוין כל יחיד באחדותו רק למען טובתו, כי כל ישעם וחפצם לא יהי' כ"א לאהבת השי"ת ולכבודו, ע"כ ימנה השי"ת עצמו אותנו ואין צורך אז לשקלים. והנה הזירוז שראוי לכ"א שירצה רק להיות ערוב בהכלל, ולא למשוך התועלת לעצמו, הוא במה שיבין שכשהוא לעצמו דיו שהוא חי ואין לו יתרון כלל, גם החיים אינם ראוים לו וצריך ליתן כופר בעד נפשו, א"כ איך ימלא לבבו לבקש עוד הצלחות. אמנם בהתכללו עם הכלל כולו, אז ראוי לכל טוב, כי הכלל גדולה זכותו מאד. גם מצד שתכלית אחדות ישראל אינה רק אחדות המעשית, רק שגם הנפשות יהיו נאחדות, צריך שלמעלה לא יהיו נראות הנפשות נחלקות באופן שיהי' שייך בהן מנין, ע"כ צריך השתתפות אל הכלל במעשה גם במחשבה. ולהורות נתן שבכל אחד בפ"ע אינו נפרד מהכלל, והתכלית היוצאת תהי' ג"כ טובת הכלל כולו לא שתחזור בעיקרה אל כל יחיד לבדו, אמר: "כי תשא את ראש בני ישראל"ב היינו ג"כ כדחז"ל שתרומם קרן ישראליד בהתאחדם לראש אחד, "לפקודיהם" שיחידיהם יתאחדו לראש אחד ומרכז אחד. ?ונתנו איש כופר נפשו" למען דעת ש"בפקוד אותם" כשתעלה בלבם מחשבה של פקידה פרטית, ראוי ליתן כופר נפש, כי אין החיים ראוים לכל יחיד רק בשביל הכלל, ויגרום ש"לא יהי' בהם נגף בפקוד אותם" שלא יפקדו למעלה כיחידים פרטיים רק שיהיו מקושרים בכלל. "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל"א להורות אחדות המעשית ולהתבונן שהמחשבה כמעשה, ע"כ נשאר מחצית שבודאי היו נותנים לולא המצוה של "העשיר לא ירבה", ונשלם המ' '* אחדות המחשבה עם אחדות המעשה. "עשרים גרה השקל", כלומר שההתאחדות הכללית עולה בין מהמעשה בין מהמחשבה ועשר הוא המורה על כללות, ע"כ הוא עשרים, ואמר מחצית השקל השני' היא "תרומה לד,"' פי' שגלוי לפניו שהמחשבה נכונה בו ונחשבת כמעשה. "ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד והי' לבני ישראל לזכרון"לט, שתקבע קדושת אחדות העבודה לעולם באופן שתמיד יהיו כלליים, ע"כ אמרו חז"ל ע"פ "וכהשחית ראה ד' וינחם"מ האמור אצל הנגף שהי' בימי דוד, "מאי ראה ... כסף כיפורים ראה"מא, שאע"פ שהתפרדו במחשבה מ"מ ראה כי לא מלבם שכבר קשר את קדושתם כסף כיפורים שבמדבר שהי' לעולם על ישראל לזיכרון. ע"כ אמרו חז"ל שנתקשה משה בשקלים והראה לו הקב"ה מטבע של אש מתחת כסא הכבודמב, פי' נתקשה למה דוקא מחצית השקל, והראה לו מטבע של אש מתחת כסא הכבוד ששם גנוזות נשמותיהם של ישראל, כלומר שיש בזה ג"כ המחצית השני' שהיא התאחדות המחשבה שהיא העיקרית כמש"כ: "תרומה לד ."'ויש לבאר הפיוט: "אור פניך עלינו אדון נסה ושקל אשא בבית נכון ונשא"מג, שהי' לו לומר מחצית שקל כלשון תורה. וי"ל שבזה"ז שחלוק מעשה ממחשבה מפני שהמעשה בגוף הגשמי והמחשבה בנשמה, אבל לע"ל יזדכך הגוף ויהי' במעלת הנשמה, אז יהיו המחשבה והמעשה באחדות אחת, ותהי' ההוראה גם במעשה ע"י שקל שלם, להורות אחדות המחשבה עם המעשה, כענין כתנות אור כמבואר בשל"ה בארוכהמד. אמר ע"י ש"אור פניך עלינו אדון נשא", שקל שלם "אשא בבית נכון ונשא", כי אף שאמרנו שיהי' המנין ג"כ בלא שקלים, מ"מ מצות השקלים שהם בפועל ההתקשרות והכללות תהי' ג"כ לע"ל ועוד ביתר שאת ורב שלו', כי יהיו ישראל לגוי אחד בארץ וחטיבה אחת כדבר ד'. העולה מדברינו, שלשה עקרים הם, מבדילים בין שלום של ישראל לשלום של אוה"ע: א) השלום של ישראל תכליתו רק השלום עצמו, ושל אוה"ע הוא אמצעי לתועלת, ב) השלום של ישראל מפני כך המחשבה עיקרית בו, ושל אוה"ע המעשה עיקרי, ג) השלום של ישראל תכליתו לטובת הכלל, ושל אוה"ע היא שיחזור לסוף לטובת כל יחיד. ונרמזו שלשתם בשקלים: "העשיר לא ירבה" להורות שהתכלית אינה התועלת כ"א ההתאחדות, שמצד התועלת היוצאת ירבה העשיר ויוצאת התועלת ג"כ, "מחצית השקל" שנשארה מחצית השני' במחשבה להורות שהשלום שבמחשבה ובלב תכלית הוא בפ"ע. מה שהמחצית היא ג"כ מנין לעצמו כולל, להורות כי גם כונת הפרטי תהי' לתועלת הכלל, ע"כ גם בפרטו אתה מוצא מספר עשר שהוא כללי, והוא במעשה גם במחשבה, ע"כ עשרים גרה השקל השלם שהמחשבה מצטרפת. ושלשת הגדרים הללו, המגדירים ביחוד שלומם של ישראל, רמוזים הם במקראי קודש אלה: "שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך, יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך, למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית ד' אלהינו אבקשה טוב לך"מה. אמר כי שלו' ירושלים עיקר התכלית הוא השלום ולא שהוא אמצעי למטרות אחרות, ע"כ ע"י "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך", שכבר הם שלוים ושקטים כמי שמצא מטרתו שהוא שלו, משא"כ מי ששם השלום למטרה להשיג על ידו חפצי לבבו עדיין אינו שלו במה שמצא שלום. והנה נשלם הגדר הראשון שהשלום בישראל תכלית עצמית מצד עצמו, מפני שכל כונתנו היא כדי שיהי' שם השי"ת ששמו שלום נקרא עלינו וזה אנו מוצאים בעצם השלום וכמו שיתבאר. ומזה יוצא שעיקר השלום הדרוש הוא השלום הפנימי היינו המחשבי, לא כשאר אומות שעיקר השלום הדרוש להן הוא השלום המעשי שהוא חיצוני וניכר בחוץ, אבל בישראל עיקר השלום הוא ש"יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך" בפנים ובלב ובמחשבה. והגדר השלישי הוא שהשלום יהיה מבוקש לטובת הכלל, לא בשביל כונת המשכת טובת כל יחיד בפ"ע רק למען הכלל כולו, וז"ש: "למען אחי ורעי" הגוי כולו "אדברה נא שלום בך". ואמר טעם אלה שלשת הגדרים משום שאין תכלית המבוקשת של כלל עדת ישראל מטרה גשמית ותכלית בהמית כ"א למען שיהי' שמו של הקב"ה נקרא עלינו שהוא ?המלך שהשלום שלו"מו, ושתהי' שורה בביהמ"ק שכינתו ית'. וז"ש "למען בית ד' אלהינו אבקשה טוב לך", והטוב של בית ד' הוא שתהי' הקדושה חופפת עליו, והוא השלום בעצמו מלך שהשלום שלו, ע"כ הוא בעצמו הוא התכלית והחותם.