מדבר שור יד
"כה יהי' זרעך", במד"ר: "אימתי אני מגדל את בניך ככוכבים, ר' אליעזר ור' יוסי ב"ר חנינא, ר"א אמר כשאגלה עליהם בכה, 'כה תאמר לבית יעקב', ור' יוסי ב"ר חנינא אמר כשאגלה על מנהיגם בכה, שנאמר: 'כה אמר ד' בני בכורי ישראל'. ראוי לבאר במאי פליגי, ולמה זה מיחש גדולתן של ישראל ככוכבים אל ה"כה" של "כה אמר ד' בני בכורי ישראל" האמור באתחלתא דגאולת מצרים, וזה מיחשו ל"כה תאמר" האמור אצל מתן תורה. בערך הכוכבים מצינו כתוב אחד אומר בישעי': "המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא", אמר "שם" לשון יחיד, ולא שמות, אמנם בספר תהילים כתוב: "מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא", שמות לשון רבים. וצריך לבאר אופני הדברים, באיזה אופן יצדק לשון רבים על הכוכבים בשמותיהם, ובאיזה אופן יצדק תואר "שם" לשון יחיד. וביאור הדבר: ידענו גדר השם, הוא צורת הדבר העצמית, במה שיגדור הויתו, שיהיה בו הוא מה שהוא, ועיקר צורת כל הדבר נקרא על שם תכליתו, כי תכלית מציאות כל דבר היא צורתו ומהותו העצמית, אשר רק מצד זה ראוי הוא להקרא בשם. והנה אנו רואים במעשה בני אדם שגם הם אינם נעשים זולת לתכלית, כי כל פועל בכונה פועל אל תכלית. רק ישנם דברים שיעשה הפועל המון רב של פעולות, ואין לכל אחת מהנה תכלית רשומה בפני עצמה, רק לכולן תכלית אחת, שבהתאחד המון הפעולות תצא מהן התכלית האחת, ואז לא יעלה ערך כל פעולה בפני עצמה לענין חשוב כיון שאין לכל אחת בפני עצמה תכלית מיוחדת. וישנן פעולות כאלה שלכל אחת מהנה יש תכלית מיוחדת, וכפי הנוהג בבני אדם, כשתהיה תכלית מיוחדת לכל פעולה בפני עצמה, אז אין צורך לתכלית אחת רשומה המקשרת כל הפעולות. אמנם במעשה השי"ת הכוכבים הם נבראים גדולים ועצומים, יש לכל אחד תכלית רשומה ומיוחדת ידועה על מה נברא, ועכ"ז יש לכל המון הכוכבים, שהם רבים עד אין חקר ותכלית, תכלית כללית אחת ג"כ, גדולה ונשגבה מאד ידועה ליוצרם יתברך. ע"כ אמרו חז"ל במדרש: כשרצה הקב"ה לברא את האדם אמרו מלאכי השרת לפניו: "מה אנוש כי תזכרנו", אמר להם חכמתו מרובה משלכם שהוא יודע לקרא שמות לבריותי, ע"כ הביא לפניו כל הבריות לקרא להן שמותח. והיינו כי המלאכים שהם שכלים עליונים השגתם היא השגה כוללת, והם רחוקים מפרטים, ע"כ אינם יכולים להשיג תכלית רק על מציאות כללות הסוגים היותר עליונים וכוללים, לדעת תכלית מציאותם, אבל לדעת ג"כ תכלית פרטית של כל מין ומין מיוחד, דבר זה אי אפשר להם להשיג. אבל מ"מ הרי ידיעה כזאת היא ידיעה חשובה שהיא מכלל חקר אל דעתו של אל דעות ב"ה. והאדם מתוך שהשגתו מורכבת ג"כ מהשגת החושים, והחושים משיגים פרטיות של כל דבר, כמו שביאר הרמב"ם במו"נ שאין כלל בחושיםט, ע"כ גם שכלו נוטה להבין בפרטים. ע"כ דייק שחכמתו מרובה שהיא בריבוי המספר, יותר ממלאכי השרת, שבהם החכמה מתאחדת בכללים. אבל עיקר הענין שהוצרך להשתיק כביכול את המלאכים, ע"י קריאת שמות שקרא האדם, היה עצה מרחוק, הכנה לשלמות האדם שהיתה אז עתידה לבא על ידי מתן תורה, וכמו שיתבאר בע"ה. והנה ישעיה הנביא דיבר על התכלית הכללית שיש לכל צבא השמים בהקשרם אחד בחבירו, והתכלית העליונה הכללית מקיפתם. ע"כ אמר: "המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא", שם אחד ותכלית אחת שיש לכללם. והתכלית הכללית הזו היא מכוונת ומצומצמת כ"כ לכל המון הכוכבים, עד שבהחסר איש מהם, א"א שתמצא זו התכלית, כי התכלית תצא דוקא מקיבוץ כולם. וזהו כח נפלא לקשר כל הפעולות הנשגבות אל נקודה אחת בעיקרה. והנה לפי המובן שני מיני תכליות כאלה מחלישים אחד את חבירו, כי כשאין לדבר כ"א מטרה אחת, אפשר להשלימו הרבה אל מטרתו, אבל כשיהיה הדבר נתון לשתי מטרות, כל אחת מכחשת את כח זולתה, אבל מחכמת השי"ת וגבורתו הבלתי תכליתית, הוא שכל אחד מאלה עומד בכל תקפו כאילו לא היה זולתו. ע"כ מדבר בתהילים מתכלית הפרטית שיש לכל אחד מהכוכבים, אמר: "מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא", שיש שמות רבים, לכ"א ואחד שם פרטי מיוחד, המורה על תכליתו מצד עצמו. אך שמא תאמר כיון שיש תכלית פרטית לכל אחד מהם, א"כ אתה מכניס ריבוי בידיעת השי"ת, וזהו יסוד מוסד שידיעתו ית' היא באחדות גמורה, ואין שם ריבוי, וכמו שביאר הרמב"ם במדע ובמו"נ שדעתו ית' היא אחתי, ע"ז אמר: "גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר", שגדולתו ועוצם יכלתו שהיא למעלה מהשגת שכלנו, מקשרת את כל התכליות הפרטיות, שנכללות ג"כ כולן לתכלית אחת שנשגבה מאד וכוללת ואינה נגדרת במספר. וזהו שתיאר השי"ת ריבויים של ישראל ככוכבי השמים וכחול שעל שפת היםיב, כי לכוכבי השמים מצד גדלו של כל אחד ואחד וחשיבותו, ניכרת בהם התכלית הפרטית של כל אחד ואחד, וחול הים אין להבחין לכל גרגיר חול מיוחד תכלית בפני עצמו, רק שמקיבוץ כולם יוצאת תכלית גדולה שהיא קיום העולם כמו שכתוב: "אשר שמתי חול גבול לים חק עולם"יג. והנה לישראל ישנם ג"כ שני אלו מיני תכליות, שלכללות מציאות האומה הישראלית בעולם, תכלית נשגבה וגדולה מאד, אף גם זאת לכל אחד ואחד מישראל בפני עצמו יש תכלית פרטית והיא ג"כ גדולה מאד, ע"כ אמרו חז"ל: "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא"יד. ע"כ נתיחסו ישראל אל החול, ואו"ה אל המים כמש"כ: "המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון"טו, "מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור"טז. כי המים למראה עין אינם מתחלקים, והם מתאחדים לגוף אחד, להורות שאין למציאותם כ"א התכלית הכללית, מה שא"כ ישראל, שכ"א מחולק לתכליתו, אלא שהתכלית הכללית עצומה מאד עד שאין התכלית הפרטית ניכרת בערכה, ע"כ הדבר דומה לחול הים, שאם שהם מחולקים לגרגירי חול, אין ניכרת התכלית הפרטית, לעומת גודל ההשקפה אל התכלית הכללית. אמנם גם התכלית הכללית של ישראל אינה דומה לתכלית הכללית של כל אומה ולשון. כי התכלית של כל אומה, היא חלקה המיוחד לה בהשלמת השכלול של עולם המעשה. כי במעשה בראשית נאמר: "אשר ברא אלהים לעשות"יז ופי' חז"ל: לתקן ולשכלל, החרדל צריכין למתקיח, והוא משל קל, מורה אל כל הנמצאים והכוחות הטבעיים שהם משתלמים ומשתכללים ע"י הנסיונות והמדעים שהולכים ומתרחבים, להועיל למצב הישוב המדיני, ועולים במעלות בכל דור ודור ע"י חכמי עם ועם, כפי אשר הוכן זה מראשית הבריאה, מהקורא הדורות מראש ית"ש, שיצא כל דבר וענין מועיל בזמנו ודורו. והוא נכלל בכלל מאמרם ז"ל במדרש ע"פ: "קץ שם לחשך"יט, "זמן נתן (הקב"ה) לעולם כמה שנים יעשה באפילה"כ, והיינו האפילה הכללית מחושך הדעות. והה"ד על כל דבר פרטי, שיציאתו לאור תהיה מועלת מעט או 'הרבה' להאיר ולהועיל בעולם, שם השי"ת מראש מקדם הקץ מתי יצא להשלים בעת הראוי ע"פ התכלית הכללית, הראויה לפי חכמתו העליונה, ע"כ חתם דבריו כנותן טעם, "ולכל תכלית הוא חוקר"יט. אמנם חלק השכלול המיוחד לישראל הוא לדעת את השי"ת, ולתקן עולם במלכותו ית', השכלול הרוחני של העולם, וזוהי תכלית האומה בכללה. והנה הסדר נותן שתהיה נקבעת תחילה התכלית הכללית, ואח"כ התכלית הפרטית, וע"ז היתה קביעת יציאת מצרים, ומתן תורה, שבשניהם נתעלו ישראל מעלה על גבי מעלה, שביציאת מצרים נקבע בהם טפוס התכלית הכללית, ואח"כ נתעלו למדרגת מתן תורה ונקבעה בהם התכלית הפרטית, עד שנעשה כל אחד ואחד כעולם מלא. ע"כ איכא מ"ד שכח מתן תורה גרם שלא יהיה מלאה"מ שולט בהםכא, כי אין הכליון שולט כ"א בפרטים ולא בכללים, וכיון שנתעלו למדרגה שכל אחד ואחד היתה נקבעת בו תכלית נשגבה, כמו שהוא בכל הנמצאים בכללותם, אי אפשר שיכלה אפילו אחד מהם, כי דבר כללי אינו בטל. אמנם זה הכבוד נקבע אפילו בגופותם, ונסתלק מהם בחטא העגל, אבל עכ"פ נשאר לעד בנפשותיהם, ע"כ לא ידח ממנו נדח, והכתוב אומר: "והנעותי בכל הגוים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ"כב. והנה כמו שאמרו חז"ל באדם פרטי: "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו"כג, כן הוא באומה בכללה. כי מי שגדול מחבירו כוחותיו גדולים יותר, ופעולותיו עושות רושם יותר גדול, ע"כ אם ירע ויקלקל, ימצא מקום לפרץ רחב יותר גדול. כמו כן באומה בכללה, לפי גודל ערכה של האומה הישראלית וקדושתה נמצא מקום ליצר לקטרג, מה שא"כ באומות הרחוקות מזה בערך, וכדחז"ל: "ולא עוד אלא שמניח אוה"ע ומתגרה בישראל"כד, ואע"פ שסוף כל הקלקולים להיות מתוקנים, והמעלה העליונה תחזור לישראל כאשר יאתה, אך לפי רוממות המעלה, יש טורח וכובד גדול בהשגת המדרגה הכללית. אבל גם דבר זה השי"ת חשבה לטובה, כי המכשולים כשמזדמנים בטבע מצד רוממות המעלה, לבד מה שאינם חסרונות מוחלטים, מפני שהם באים מצד מעלה ויתרון, עוד יש יתרון בזה, שכח הקדושה יוצא מהכח אל הפועל לתקן מכשול, באופן נשגב ונמרץ, ומזה יתקלס עילאה, כענין בא דבר עבירה לידו ופירש הימנה שנותנים לו שכר כעושה מצוהכה, כי הטוב שמתעורר לתקן הרע בפועל, הוא קונה לו מציאות יותר חשובה. ובמדרש במדבר רבה ע"פ: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל"כו, ?זש"ה: 'הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה'כז, למה הדבר דומה לפלטין שהיתה בנויה ע"ג הספינות, כ"ז שהספינות מחוברות פלטין שעל גביהן עומדת, כך 'הבונה בשמים מעלותיו', כביכול כסאו מבוסם למעלה (ואולי צ"ל מבוסס לשון בסיס), בזמן שישראל עשוין אגודה אחת"כח. והנה עיקר הדרשה סובבת ע"מ שאמר: "אספה לי" לשון אסיפה, דהיינו קיבוץ ואחדות, מ"מ צריך ביאור מאי קמ"ל שהשלום יפה, ועוד אסיפה זו נאמרה רק בזקנים, ודברי דרשתם נראה שסובבים על כללות האומה כלה. ועצם תוכן המשל לפלטין הבנויה ע"ג ספינות, ראוי שיובן בדיוק, אחרי שלקחו למשל דוקא דבר הרחוק מהמציאות. ונראה שבאו לבאר טעם צורך מספר שבעים בסנהדרין של הנהגת ישראל. והרמב"ן כתב שהם נגד שבעים אומות, שמזה המספר נבין שחילוקי הנפשות בסוגיהן ודעותיהן, המבדילים ביניהן להיות כל אחת חטיבה בפני עצמה, המה שבעים במספר, ע"כ הוצב מספר ישראל ג"כ נגד האומות כלן שבעים משפחות כנגד שבעים אומות, וכדרשתם ז"ל ע"פ: "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל"כט, וכמו כן שבעים סנהדרין שכוללים כל הדעותל. והנה ביאורן של דברים ע"פ דברינו, כי ישראל מצד מעלתם יש לכל אחד תכלית מיוחדת, חוץ מהתכלית הכללית, וזה קנו במתן תורה. והנה האומה שאין לאישיה תכלית מציאות כ"א מצד כללותם, טבע הנפש הישר אינו מונע כלל מאחדות שלמה, זולת כשרוצה בזדון להרשיע חוץ לטבעו, ולהשחית חיי החברה האנושית. אבל בישראל כיון שלכל אחד יש לו תכלית עליונה נשגבה, כל נפש מרגשת תכליתה ודרכיה. ודבר זה של הרגשה זו מונח בטבע הנפש, רק שצריך להתרומם בשכל להבחין שלא יוכל לפעול כראוי גם התכלית הפרטית, כ"א בהיותו מאוחד בתכלית הכללית, ע"כ ראוי לרדוף אחר השלום וההתאחדות. אבל מצד הידיעה שיש לכל אחד תכלית פרטית, יש מקום לכל אחד להתבודד במועדיו ולבקש רק תכליתו, וזו היא באמת אבן נגף גדולה מאד. ע"כ צריך לקבע הנהגת ישראל באופן המדריך לאחד המון דברים נכבדים שכ"א רשום בפני עצמו ומכל מקום מתאחדים לתכלית אחת, ע"כ נבחר מספר שבעים שכנגד שבעים האומות, שחילוף הדעות והנפשות רשום מאד, ומ"מ הם מתקבצים לדעה אחת ותכלית אחת. וכפי כח האב כן התולדה, שהלימוד היוצא מהם יהיה ג"כ פועל לאחד כל התכליות הרמות שיש לכל אחד מישראל מצד עצמו, אע"פ שמצד הטבע, בלא התגברות הקדושה והשכל העליון, הי' זה סיבה להפרד כ"א לדרכו, מ"מ ת"ח מרבים שלו', שהם בונים בית ישראללא, ומחברים אותם הנפרדים שכ"א הוא ענין לעצמו ג"כ. וזהו רצונו של מקום ב"ה שתהיה התכלית נמצאת ג"כ לכ"א בפני עצמו, כדי שיהיה מצד טבע הנפש להתבודד כ"א בתכליתו, וע"י כח קדושת התורה והקדושה הפנימית של ישראל, יתאחדו כולם רק לתכלית אחת שכוללת כל התכליות הפרטיות. ע"כ היא דומה לפלטין שבנוי' ע"ג ספינות, שמצד טבע תעודת הספינות כשהן לעצמן, ראוי שכל אחת מהן תבחר לה דרכה בים לעבור בו, רק שתכלית של קיום הפלטין מורה דעת לקשר כל הספינות יחד, ויחד ישאו את הפלטין אל המקום הנועד. כמו כן תעודת ישראל הכוללת, לשכלול הרוחני של העולם ברצונו יתברך, היא הולכת ועולה למעלה יותר עליונה לפי רוב צרות הגלות, והנסיונות שהם גורמים להעלות את ישראל למדרגה עליונה מאד, כמו שכתוב: "כי אשב בחשך ד' אור לי"לב, ודרשו חז"ל לולא שישבתי בחושך לא הי' ד' אור לילג, א"כ לפי גודל החושך ואורך הגלות, יהי' גודל האור וכבוד הישועה. וענין הקץ הוא גבול של השלמות שצריכים ישראל להגיע אליו, ע"י זכותם במעשה, או ע"י כח סבילת עול הגלות, וזהו הגבול שיבא אחרי שיעברו את הים הזועף של הגלות. והנה התכלית הכללית אינה זזה מישראל לעולם, כי גם בהיותם בגלות הם פועלים את פעולתם ומאירים את העולם באור ד', וזהו הפלטין, אבל עוד יעבירו את הפלטין למקום יותר נשגב, וזה יעשה ע"י הקיבוץ של התכליות הפרטיות לתכלית הכללית, וזוהי הפלטין שבנויה ע"ג ספינות. ע"כ אמר הכתוב: "הבונה בשמים מעלותיו" שלאותה השלמות של תיקון מלכות שמים שיעשה ע"י ישראל ישנן מעלות רבות, ואיך יעלו עד מרום המעלות עד עת קץ, הוא ע"י הכלל כולו שמיחדים כל פרטי תכליותיהם לתכלית אחת ע"י הכנעתם לרצון השי"ת, אע"פ שבטבעם יוכלו להיות נוטים כ"א לתכליתו, אבל ע"י הכרת המעלה של קיום הפלטין מתאגדים לתכלית אחת. ועל שני מיני התכליות ביארו כ"א את הדמיון של כוכבים לישראל, ואמרו: "אימתי אני מגדל את בניך ככוכבים". ר"א אומר שהכונה על התכלית הפרטית שיש לכל כוכב וחשיבותו בפני עצמו שזהו דבר מצויין בישראל, וזה נעשה בשעת מ"ת שנאמר: "כה תאמר לבית יעקב", שנעשו ממלכת כהניםלד, שחשובים כ"א בפני עצמו. וריב"ח אמר שכוכבים שבכאן רומזים על התכלית הכללית שיש לכוכבים בכללותם, שזה נעשה בגילוי ביציאת מצרים, שאמר השי"ת: "כה אמר ד' בני בכורי ישראל". כי ההבדל שבין תכלית הכללית להפרטית, שהכללית היא מצד הקדושה שכבר מוטבעת, ע"כ הכינוי הוא "בני", כי האב זוכה לבנו בטבע הקדושה, אבל התכלית הפרטית תלויה לפי ההשתדלות של כל אחד ואחד בקיום התורה והמצות, ע"כ הוא מיוחס למתן תורה ביחוד. ובבראשית רבה: "למה אין כתיב בשני 'כי טוב' ... ר' חנינא אומר שבו נבראת מחלוקת שנאמר: 'ויהי מבדיל בין מים למים'לה, אמר רבי טביומי אם מחלוקת שהיא לתקונו של עולם ולישובו אין בה 'כי טוב', מחלוקת שהיא לערבובו על אחת כמה וכמה"לו. הנה לבאר ענין המחלוקת של מים העליונים ממים התחתונים הרבו לדבר המפרשים ז"ל, ויתכן לע"ד, ע"פ דברי בעל עקידה ז"ל שהמים כינוי לנמצאות בכללן, ונראה להוסיף שהכינוי מים אל הנמצאות לא יתכן לומר כ"א כ"ז שהן בכח הצורה הכללית. וביאורן של דברים לפי דעתי הוא שכלל המציאות הוא מורכב מכח וחומר, וגדר הכח הוא לפעול על החומר לשנותו לשכללו ולהניעו, וגדר החומר הוא שלא להיות פועל כ"א מקבל פעולות של הכוחות. והנה תחת סוג המציאות נכנסים יחד שניהם, הכח והחומר, אח"כ נתחלקו כ"א בפ"ע, וקנה מציאות הכח לעצמו והתבודד במציאותו לפעול ולא להתפעל בטבעו, והחומר לעצמו קנה טבעו להתפעל ולא לפעול. והנה ברא השי"ת כח ההבדלה, היינו כח מיוחד שבסגולתו להפריד כללות המציאות שהיו מעורבים הכח והחומר, שיהיה עומד זה בפ"ע וזה בפ"ע. והנה הפרדה זאת מיעטה את כל אחד מהם משלמותו, את הכח מיעטה שהיתה כלולה בו תחלה גם שלמות החומר ועכשיו אבדה, והחומר ודאי כשהיה מתחילה תחת סוג המציאות הכללי היתה בו מציאות הכח החשוב ועכשיו ניטלה הימנו. אלא ששכלול המציאות דורש כך שמתחילה יתעצם כ"א בסגולתו וישתלם, ואח"כ יתרכבו יחד לפעול זה על זה וזה ע"י זה כראוי, כי תכלית שכלול העולם היא שיהיו הכוחות פועלים והחומרים מקבלים את פעולתם ומתפעלים מהם. וכיון שמיעט את שלמות של כל אחד מהם לשעתו, ע"כ לא נאמר בו "כי טוב", מצד שעכ"פ ההפרדה וההתיחדות של כל אחד בפני עצמו הוא מנגד לשכלול הכללי. אלא שמ"מ הוא דבר נחוץ שכל אחד ישתלם בפני עצמו מצד הכח הפרטי שלו, ואח"כ יתכלל להיות חלק אחד מהכלל כולו. ומ"מ כיון שהוטבע בעולם כח ההפרדה הוא פועל בעולם ג"כ נגד התכלית, ומכש"כ שפועל בבעלי בחירה. שכשם שנתעצמה מציאות של הכח בפ"ע והחומר בפ"ע, כדי שאח"כ תושלם יותר התכלית הכללית, כמו כן צריך לדעת שה"ה כל דבר שהטביע השי"ת בענין פרטי שלמות של עצמו, אין הכונה שיהיה נפרד לעצמו ולא יתחבר אל הכלל, כי דבר זה לא נאמר בו "כי טוב", רק שישלים את עצמו כראוי כדי שכשיתחבר אל הכלל יהי' מועיל בהתחברותו. ובפ' הרואה אמרו חז"ל: "הרואה נהר בחלום ישכים ויאמר: 'הנני נוטה אליה כנהר שלום'לח קודם שיקדמנו פסוק אחר: 'כי יבא כנהר צר'. היינו כי מציאות המים היא כללית, שאין ניכר בהם חלק מתיחד כמו בדבר יבש, כחול שכ"א ניכר בהתיחדו, והנה יש בזה פנים של יתרון ופנים של השחתה ושפלות. הפנים של יתרון הם שאע"פ שיתיחד כל פרטי הרבה להשלים עצמו מצד פרטיותו, מ"מ יהיה כ"כ דבק אל הכלל כולו, עד שלא יהא ניכר כלל כתופס מקום לעצמו, וזוהי מעלה נפלאה, כמעלת האבות והנביאים, שמסרו נפשם בעד הכלל כולו. אבל פנים של חסרון שיש בזה, הם שיהיה הפרטי מתעצל להשלים עצמו, עד שלא יהיה לו כלל ערך בעצמו, כ"א מצד הצירוף אל הכלל, כי דבר זה מדרגה שפלה היא עד מאד, כי באמת גם הגרועים שבבריות וגם רשעים גמורים א"א שלא תהיה להם מציאות נצרכת מצד התכללותם בתוך הכלל כולו של המציאות, אבל מ"מ אין זה מועיל להיותם נחשבים לשלמים ומוצלחים, כיון שמצד עצמם לא השלימו עצמם כראוי. ע"כ ?הרואה נהר" שמורה על שני אלה, "ישכים ויאמר: 'הנני נטה אליה כנהר שלום "'שהשלום הכללי יהיה כ"כ גדול עד שלא תהיה ניכרת המציאות הפרטית בפ"ע מצד ביטולה אל הכלל, אע"פ שישלים עצמו מצד הפרטי ג"כ. וזה יאמר כדי לסייע עצמו בהדרכה זו "קודם שיקדמנו פסוק אחר: 'כי יבא כנהר צר רוח ד' נוססה בו ,"'היינו כי הצר הוא דבר שבפ"ע הוא חסר מאד ואינו ראוי למציאות, וכמש"כ חז"ל: "ארבעה מתחרט עליהן הקב"ה שבראם"מא, ופי' הענין שאין להם מצד עצמם תכלית כלל כ"א מצד צירופם אל הכלל והתכלית הכללית היוצאת ג"כ מן הרע כמו מן הטוב, כמ"ש חז"ל: "כשם שקילוסו של הקב"ה עולה לו מגן עדן מפי הצדיקים, כך עולה מגיהנם מפי הרשעים"מב. א"כ נוסס בו רוח ד' הכללי מ"מ הרי הוא צר ומציאותו שפלה, וחלילה לאיש מישראל לעמוד על דרך זה, כי הפסולת אע"פ שנצרכים אל הכלל מ"מ כיון שאין בהם תועלת מצד פרטיותם הם נדחים, כמש"כ: "כמוץ אשר תדפנו רוח"מג. ודרך השלמות הוא שיהיה מושלם מצד עצמו, ובכח שלמותו ידבק אל הכלל, ולא יהיה בכלל מי שנאמר בו: "לתאוה יבקש נפרד"מד. וזהו מה שאמרו חז"ל בפ"ק דחולין ע"פ: "אדם ובהמה תושיע ד"'מה, "אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה"מו. כי הבהמה אין תכליתה פרטית כ"א מצד כללות המין, ע"כ כתבו רבים מהחכמים ז"ל שההשגחה בבע"ח היא ג"כ רק מינית, וכמו שכ' הרמב"ם במו"נמז, וכדבריו כתב ג"כ רבינו בחיי בכד הקמחמח והרמ"ק ז"ל בספר אלימהמט, וענין ההשגחה כתב הרמב"ם ז"ל שם שתלוי בהדעת והשכל. א"כ בנ"א שערומים בדעת הם מושגחים מאד בעצמם, מצד שלמותם הפרטית, ומשימים עצמם כבהמה כי מבטלים את עצמם אל הכלל, כאילו לא היתה להם תכלית פרטית כלל. וזאת היא מצות השלום ומדתה העיקרית. ע"כ אמרו חז"ל: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום"נ, שיש לדייק מפני מה נקטו לשון כלי על השלום והלא הוא הברכה בעצמה, גם השלום הוא דבר טוב לכל אפילו לאו"ה. אמנם הדברים מדוייקים לפ"ד, כי אצל אוה"ע שאין לכ"א בפ"ע תכלית פרטית, א"כ השלום שהוא האחדות הכללית הוא עצם הברכה שלהם, ואין להם דבר אחר, אבל ישראל שכ"א בפ"ע הוא עולם מלא, ויש לו תכלית נשגבה ככוכבים הללו, והשלום הכללי הוא פועל שע"י שמתאחדות ביחד השלמות והקדושה של כל אחד ואחד, עולה הוא לענין נשגב ותכלית קדושה עליונה מאד, א"כ השלו' הכללי אצל ישראל הוא ממש כלי שמחזיק בתוכו ברכה של כלל קיבוץ ההשלמות הפרטיות. וזהו שכ': "ד' עז לעמו יתן"נא, ענין העז הוא חוזק המציאות, כמש"כ שכ"ד שיש לו תכלית מצד עצמו מציאותו חזקה מאד, ע"כ ישראל קיימים לעד ולעולמי עולמים, וכמש"כ: "כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאום ד' כן יעמוד זרעכם ושמכם"נב. וכיון שיש לכ"א עז ומציאות חזקה ותכלית פרטית בפ"ע, הוצרכו לברכת השלום, ע"כ "ד' יברך את עמו בשלום"נא. וזוהי רבותא גדולה שאע"פ שלכ"א יש לו שלמות ותכלית, מ"מ אין זה עיקר קיום הברכה הראויה כ"א ע"י הביטול אל הכלל כולו. ע"כ חג הפסח שהוא ענין יציאת מצרים, וחג השבועות שהוא מתן תורה, כלולים יחד ומתחברים ע"י הספירה, שענין המספר הוא מורה ג"כ על פרטיות המציאות של כל דבר. והנה יציאת מצרים היא מורה על התכלית הכללית של כלל ישראל, ומ"ת הוא מורה על פרטיות ההשלמה שמוטלת על כל אחד בפ"ע. ע"כ אנו מורים ע"י חיבור הספירה שמתחילים בפרטיות לממני יומי, להורות שהשלמת הכלל מחייבת להשלים הפרטי, ואח"כ כוללים במספר חמישים יום שהוא הכלל הגדול, להורות שעי"ז יושלם הכלל. והנה אם זכו ישראל היתה התכלית הפרטית מתחברת בנקל אל הכללית ולא היתה מחלוקת כלל בישראל, אבל החטא גרם שכ"א התעצם בתכליתו, וע"ז חסר מאתנו ברכת השלו', ורבו מחלוקות, עד לע"ל שהשי"ת ישלח לנו "מבשר טוב משמיע ישועה" שהוא מבשר שלו'נג, ואז תהינה המחלוקות בטלות, ואע"פ שתתגדל מאד התכלית הפרטית כמ"כ תגדל הכללית, כמש"כ: "וכל בניך למודי ד"'נד אע"פ שהם למודי ד' ונחשבים מאד כ"א בפ"ע, מ"מ "רב שלו' בניך"נד שיתבטלו אל הכלל כדי לקיים ברכת השלו', כמש"כ: "ד' יברך את עמו בשלום". ונבין בזה אמרי קדש תהילים פ"ה: "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו"נה. כי האמת והשלום כוללים כל השלמות, שגדר האמת הוא קיום של כל נמצא מצד עצמו ופרטיותו, והשלום כולל קיום השלמת הקשר הכללי, וכשהוא אומר: "והאמת והשלום אהבו"נו הרי הוא כאומר שישתדלו להשלים עצמם בין שלמות פרטיותם בין שלמותם הכללית מצד יחוסם אל הכלל כולו. והנה ברכת השלו' שהוא הכלי המחזיק ברכה לישראל, היא ההצלחה הכללית שתתפשט על הכלל לימים אשר יעשה ד' את עמו סגולה, וההצלחה הכללית הלא תתפשט ג"כ על כל יחיד ויחיד. ויען שהשי"ת שם בעולמו חק משפט שיהי' הכל בצדק ובדין, ע"כ העמיד את השלמות הכללית באופן מסכים אל השלמות הפרטית, ואי אפשר שיזכה אדם את דרכו בערך צירופו אל הכלל כולו כ"א שילך ג"כ בדרך ישרה מצד שלמותו הפרטית, וכענין שאמרו חז"ל: ?המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ... כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בג"ע"נז. והנה כל ההשלמה שאדם עושה מצד צירופו אל הכלל כולו, הוא עושה בזה חסד עם הכלל שהוא משתתף בטובת הכלל, והכרח טובת הכלל מחייב שיהי' ג"כ תמים בדרכיו הפרטיים שאל"כ אין טובתו טובה שלמה כי "טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים"נח, ואז כאשר השלמת הכלל תתאים עם השלמתו הפרטית, יזכה בצדק בברכת השלום שתבא על ישראל, כי יהי' ראוי לזה מצד עצמו ג"כ. אמר: "חסד ואמת נפגשו", שכאשר ישלים עצמו במדת חסד שהיא השלמות הכללית ובמדת אמת שהיא השלמות הפרטית, אז "צדק ושלום נשקו", כי השלום הכללי יתאים עם מדת הצדק, שתהי' זכייתו באושר הכללי מתאמת עם זכותו הפרטית ג"כ. ואמר כנותן טעם ע"ז: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף"נט ע"פ דברי המאמר במדרש הנזכר: אימתי בונה בשמים מעלותיו בזמן שאגודתו על ארץ יסדהכח. כי השלמות העליונה העומדת בשמים היא השלמות הכללית של כלל ישראל, ואין השלמה אמתית לההשלמה הפרטית של כל יחיד כ"א כשתהי' מצורפת אל השלמות הכללית. אמר אימתי "אמת מארץ תצמח", כלומר אימתי תעשה פרי ישוה לו השלמות הפרטית, בזמן ש"צדק משמים נשקף", פי' שתהי' נשקפת עי"ז השלמות הכללית שהיא הפלטין העומדת על הספינות הפרטיות. ממוצא דבר למדנו, שעיקר ההשלמה הפרטית של כל אחד מישראל תלוי באיכות צירופו בכל לב אל השלמת הכלל כולו, ואי אפשר ג"כ שיבנה בית נכון ומתקיים לטובת הכלל כ"א כשיהיה שלם בדרכיו הפרטיים. וזש"ה: "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי"ס, שיחזיק במעוזי בשמירת תורה ומצות הפרטיות, ועי"ז "יעשה שלום לי" כי מהקדושה הפרטית תתכונן השלמות הכללית, וכשישתלם בשלמותו העצמית אז "שלום יעשה לי" בפועל בענין הנוגע באמת בעיקרו אל הכלל כולו. ולחזק הדברים שאמרנו שהבדל מעלת ישראל בין יציאת מצרים למ"ת הי' כי ביציאת מצרים קנו הקדושה הכללית, מצד תכלית הכוללת הקדושה של האומה בכללה, ובמ"ת נתוספה להם תכלית הקדושה הפרטית, והי' לאות ע"ז ג"כ מה שאמרו חז"ל בפ' רע"ק שכשאמרו ישראל נעשה ונשמע ירדו ששים רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד ואחד מהם שני כתריםסא. כי הכתר מורה על התכלית המקיפה הפרטים, ונודע ביותר ע"פ הבאים בסוד ד', מסוד כתר מלכות סוף מעשה במחשבה תחילהסב, וכיונו שכל אחד נעשה תכלית בפ"ע, עד שעל כל אחד חופפת קדושת כתר מיוחד. גם מצד עצמו הוא דבר מושכל, כי בשעת יציאת מצרים שנאמר: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו' ואת ערום ועריה"סג ודרשו חז"ל: בלא מצותסד, א"כ לא היתה להם מעלה גדולה פרטית, רק מצד קדושת האבות שהיא ענין כולל לכל האומה בכללה, אבל בשעת מ"ת שנתקשרו כ"א מהם בקשר תורה ומצות, כ"א זוכה מעמל נפשו. וזהו ג"כ הזירוז שאמר להם הקב"ה במ"ת: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ... ואתם תהיו לי ממלכת כהנים"סה, ובמכילתא סמכו חז"ל לפסוק "ממלכת כהנים" לרמוז בענינו רמז המקרא "תחת אבתיך יהיו בניך"סו, שכ"א ואחד מישראל עתיד להיות לו בנים כיוצאי מצריםסז. והענין כי ראינו ששים ריבוא הוא הסך הכללי שראוי לתכלית הכללית, ורמזו שכ"א יש לו כח הקדושה הכללית ע"כ כ"א ואחד יהיו לו בנים ששים ריבוא, להשלים בפועל התכלית הכללית שבכ"א. והנה כל אומה ואומה שתכלית מציאותה היא כללית, כשהיא צריכה להתעלות ממעלה למעלה ?כי כמה אומות מתרוממות ג"כ במצבן בפרט ע"י אור התורה והאמונה האמתית שמתפלש אליהן מבעד החרכים מתורת ד'), התעלותה במעלתה אי אפשר כ"א בהדרגה, ממדרגה למדרגה הסמוכה לה. אבל ישראל שעברו מיציאת מצרים עד מתן תורה ממעלה כללית אל מעלה פרטית, שאין ערך ויחש כמעט לגדולת המעלה שקנו במתן תורה שיהי' כ"א נחשב במציאותו כאומה שלמה, הי' צריך שיתעלו ע"פ השגחת השי"ת שלא בהדרגה. וזה הוא שאמר: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים". והנה יש לישראל שתי מעלות גבוהות זו על גבי זו, האחת, שתכלית הכללית שלהם גבוהה ונשגבה יותר מכל התכלית הכללית של כל אוה"ע, ועוד שנתוספה להם מעלת התכלית הפרטית. והנה כשהיו במצרים והיו שקועים בגילולי מצרים לא הי' להם יתרון פרטי, וע"כ מה שנשתנו אלו מאלו הי' מפני התכלית הכללית שהיתה להם בסגולה גם אז. כי לפי התכלית הפרטית העתידה לבא לבד אי אפשר כ"א לעשות עמהם חסד, אבל לדון את זולתם במדת הדין, הלא אין הקב"ה דן את האדם כ"א לפי מעשיו של אותה שעה, כמו שכ' רש"י בפ"ק דר"ה בשם המדרשסח וביאר בארוכה בפר"ד בחילוק שבין מדה טובה למדת פורעניות בזהסט. עכ"פ כיון שענש השי"ת במדת פורעניות למצרים, בהיות ישראל אז שפלים במעלתם הפרטית, ע"כ הי' זה מצד קדושתם הכללית, א"כ הננו רואים שאתם רמים מכל עם ולשון גם מצד התכלית הכללית ששוה בכולם. ומ"מ "ואשא אתכם על כנפי נשרים", להעלות אתכם אל מעלות קדושות שלא בהדרגה, "ואביא אתכם אלי", א"כ עליכם לדעת שזה הקשר שאתם מתקשרים בי כעת איננו רק מצד התכלית הכללית לבדה, כ"א מצד פרטיותו וחשיבותו של כ"א בפ"ע, א"כ חובת העבודה ג"כ חוזרת על מדה גדולה כזאת, ע"כ "תהיו לי ממלכת כהנים", כ"א ואחד חשוב ומרומם ככלל. ואמר שני כינויים "ממלכת כהנים, וגוי קדוש", "ממלכת כהנים" נגד החשיבות הפרטית של כל אחד, ו"גוי קדוש" שגם החשיבות הכללית אינה דומה במינה אל החשיבות הכללית של כל אומה אלא הוא קדוש ונבדל בהבדלה גדולה, עד שהכלל נקרא גוי קדוש. ובמדרש רבה פ' קדושים: "רבי אבין אמר אוחרי, משל לבני מדינה שעשו שלש עטרות למלך, מה עשה המלך נתן בראשו אחת ושתים בראשם של בניו, כך בכל יום ויום העליונים מכתירין להקב"ה שלש קדושות, מה הקב"ה עושה נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל. הה"ד: 'דבר אל כל עדת בני ישראל ... קדשים תהיו'ע, 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני'עא"עב. ויתבאר ע"פ דברינו מה שחידש רבי אבין במשל של שלש העטרות, כי עיקר מציאות חשיבות כל דבר תבחן לפי ערך רוממות תכליתו, וע"פ דברינו נבין בנקל שישנן שלש מעלות חלוקות בהדרגת התכליות. המעלה השפלה היא המדרגה הכללית שע"ז יש תכלית לכל הנמצאים כולם, כרמים כשפלים, כטובים כרעים, ובדבר זה אין בו מעלה ויתרון כלל, אבל יש יתרון לתכלית המציאות הכללית של ישראל, שהיא לדבר מרומם ונשגב דהיינו לגדולתו וכבודו של המלך העליון ב"ה שע"ז התכלית נוצרו, כמו שכתוב: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו"עג. והנה לולא היתה מעלת זו התכלית דבוקה בהם רק בדרך כללי, היתה ג"כ ענין רם ונשגב, אבל להם עוד יתרון, כי מעלתם היא ג"כ פרטית נמצאת בכל אחד ואחד מהם כמו שכתוב "ממלכת כהנים" וכמש"כ, א"כ יש בזה שתי מעלות בקודש, המעלה הכללית שתלוי' בדבר העומד לעד ומרומם על כל, ועוד המעלה הפרטית. אבל לכל אחת מאלו התכליות יש חסרון נמצא שהוא מחויב בנבראים, ושלילותו א"א כ"א אצל בורא כל ית"ש, והוא שתכלית כל נמצא הכל תלוי בזולתו, והמעלה היותר גדולה היא שתהיה תלויה בגדולת השי"ת וכבודו. אבל מציאות התפשטות קדושת השי"ת בעולם היא מכוונת לעצמה, כי דבר זה בעצמו הוא התכלית היותר עליונה ונשגבה שאין לה התלות בזולתה כלל וכלל. והנה רצה השי"ת להופיע בקדושתו ית' להגלות לנבראים בכמה דרכים ואופנים, וכ"א מהם הוא פרטי ומכוון לעצמו, לבד התכלית הכללית. א"כ אומרים "קדוש" ומובדל הוא ית' מענין כל הנמצאים מצד שתכליתם כללית ואינה בדבר קיים, ו"קדוש" ג"כ מכל תכלית שהיא רק כללית ועומדת בדבר קיים, כישראל מצד כללותם, שכל אורח פרטי של גילוי קדושתו הוא תכלית מכוונת לעצמה, ולמעלה בקודש שהוא מרום ג"כ מכל נמצא נשגב שמכוון בפרטיות בתכליתו, מפני שהכל תלוי' תכליתו בזולתו, והוא ית' תכליתו וגילוי קדושתו הכל תלוי בעצמו. והנה שתי הקדושות הראשונות נתן בראש בנו בכורו ישראל, שתכליתם הכללית עומדת בשמו ית' שהוא קיים לעד ולעולמי עולמים, וגם להם סגולה פרטית לכל אחד ואחד. והשלישית נתן בראשו כביכול, שלא יאתה כ"א לאדון כל ית', להיות הכל מכוון לתכלית עומדת בו בעצמו, אינו עובר ונתלה בזולתו כלל, וכמו שהורו חז"ל: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו"עד. ע"כ קדושת השי"ת לא יאתה להאמר כ"א בעשרה מישראלעה, שהוא הקיבוץ, המספר הכללי, שאז מתקבצות יחד הקדושה הכללית והפרטית, שהן שתי העטרות שבראש הבנים, ועליהן אנו מקדישים שמו הגדול יתברך שקדושתו למעלה מקדושתנו. אבל בלא הצירוף הכללי אי אפשר כלל להבחין סדרי הקדושות, כי רוממות קדושת ישראל ניכרת כשמתקבצת הקדושה הפרטית לענין כללי, שאז תרומם מאוד מעלתם בקיבוץ ב' הסגולות יחד, והיא המעלה היותר עליונה בנבראים, ואז ראוי לקדש שמו ית' שהוא לעילא מכל קדושה. ומה נעימים בדברינו אלה דברי חז"ל בפרקי דר"א, בענין האבן ששם יעקב מצבה שעליה נבנה ההיכל, פתחו העליונים ואמרו האל הקדושעו. ויתבארו ע"פ מה שכתבתי בדרוש לכניסת השנהעז, שביעקב אבינו ע"ה נכללו התכלית הכללית עם הפרטית, שבו התחילה הקדושה של י"ב שבטי יה שהיא התחלת ההתפרטות, מה שא"כ בב' האבות אברהם ויצחק שהיתה הקדושה בהם בכלל אחד. וזהו החילוק שבין מצבה למזבח, וע"כ היתה מצבה אהובה בזמן האבותעח, שאז הי' שורש הקדושה הכללית בנושא אחד, שמורה מצבה של אבן אחת, ואח"כ נתפרטה הקדושה והיא מתרוממת ע"י מה שהכלל נבנה מפרטים חלוקים ע"י ברכת השלום וכמשכ"ל, ומתקבצות קדושות של שתי העטרות. ע"כ שם יעקב מצבה מאבן אחת שהיה בכחה אבנים הרבה, שנעשו ע"י נס אבן אחתעט, ואמר שהאבן הזאת אשר שם מצבה תהיה אח"כ בית אלהים, דהיינו בנוי מחלקים רבים מתאחדים לקדושה אחת. וכן עשה יעקב אבינו כשבא לבית אל לקיים נדרו והיו כבר י"ב שבטים במציאות פרטית, לא השתמש עוד במצבה שהיא של אבן אחת כ"א במזבח של אבנים הרבה יעוש"ה. א"כ בזו האבן נתחברה הקדושה השלמה, הבנויה משכלול הפרט והכלל, שהמה שתי העטרות שבראש הבנים, שעל ידן אנו זוכים להתבונן על העטרה הגדולה שבראש האב יתברך שמו, ע"כ ענו העליונים אז ואמרו האל הקדוש. ע"כ לא מצינו קריאת שם "גוי קדוש" על ישראל כ"א כשהגיע זמן מ"ת, כי אז הגיע זמן הקדושה העליונה להגלות עליהם כי נשלם בהם ג"כ הענין הפרטי, שהוא המעלה העליונה בנבראים שעליה ראויה להתיחש הקדושה העליונה של השי"ת. ומורה ג"כ לחילוק זה, קרבן העומר הבא משעורים שהוא מאכל בהמה בפסח, ושתי הלחם שבאים מחטים שהם מאכל אדם בעצרת, כמו שכתבתי במ"א ע"פ: "אדם ובהמה תושיע ד"'פא ודרשו חז"ל: "שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה"פב. כי הבהמה תכליתה אך כללית, בכלל המין כולו, והאדם יש לו המדרגה הפרטית. ע"כ בפסח שנשלמו רק במעלה כללית, ע"כ הקרבן הוא שעורים מאכל בהמה כמדרגה הכללית, ובעצרת יום מתן תורתנו שבאו לכלל האדם הפרטי, כמעלתם כן קרבנם מחיטים. וכן הוא אומר: ?השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך"פג, ע"פ מה שכתבתי בענין השלום למעלה, שהוא מבונה אחרי שהמדרגה הפרטית נכונה, ואז יתאחדו למעלה כללית יותר נשגבה. ובמה שאמרו חז"ל: '"אדם אתם'פד אתם קרויים אדם ואין אוה"ע קרויין אדם"פה, וכבר הקשו בתוס' בכמה מקומות מסתירות שיש בזהפו, (ועיי' מש"כ הגרמ"ל מלבי"ם זצ"ל בקונ' תורה אור בהתוהמ"צ דס' ויקרא א) וע"פ דרכנו מבואר, דהנה יש לדייק בשם אדם, שהוא נגזר מאדמה מפני שלוקח מאדמה, איך יתכן משום כך לקרותו אדם, שהוא לערך אדמה ע"פ חק הלשון זכר נגד נקבה, והיה ראוי לומר אדמי, על שם אדמה. אמנם ענין נכבד למדנו מזה, כי עיקר קיום האדמה הוא רק בשביל האדם, כי הוא מבחר כל היצורים ותכליתם, א"כ האדמה מקבלת ממנו שפע חיות וקיום, והיא נקבה לגבי דידיה, שמקבלת ממנו קיומה, שבזכות האדם ותכליתו נוצרה האדמה. אך זה יתכן רק בכלל האנשים, שלכללם נבראה ובשבילם היא עומדת, לא כן היחיד, הוא מקבל מהאדמה את טובו, ולא היא ממנו, ואיך יקרא זכר לגבה. אך באדם המעלה, שראוי שהעולם יהיה בשבילו עומד כמו שכתוב: "וצדיק יסוד עולם"פז, ראוי הוא להקרא אדם ביחש האדמה, שהוא משפיע לה יסודה וקיומה. א"כ ההבדל שבין ישראל לאוה"ע הוא בזה, כי מצד שם המין הכל נקראים אדם, שהרי ממציאות מין האדם מקבלת האדמה שפע קיומה, וא"א לסגולת המין כ"א בהמצא כל המין, מה שא"כ באדם פרטי, בישראל שאפשר לעלות במעלה גדולה, שיהיה ראוי שיהיה העולם מתקיים בזכות היחיד, ע"כ הוא ראוי לשם אדם. ובאוה"ע כ"מ שהזכירה תורה שם אדם רק על שם המין ידבר בהם "כי החל האדם לרב"פח, "והארץ נתן לבנ"א"פט וכיו"ב, וכן "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"צ שדרשו חז"ל גם על אוה"ע שכל המין האנושי יוכל לקבל חיי עולם ע"י התורהצא. מה שא"כ "אדם כי ימות באהל"צב שהוא ענין פרטי ואינו מציין את המין, כ"א את זה המת, באופן פרטי כזה רק ישראל קרויים אדם ולא אוה"ע, כי רק הם זכו למעלה זו שיהי' הפרטי שלהם נחשב כללי, ע"כ אמרו חז"ל: "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא"יד. (דרושים לפ' וירא חיי שרה תולדות לקמן).