מדבר שור יג
"נח איש צדיק תמים כו' את האלהים התהלך נח"א, אמרו חז"ל שמעלת האבות היתה גדולה ממנו שנאמר בהם: "התהלך לפני"ב, "האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו"גד. והנה מצאנו עוד לשון שלישי בתורה: "אחרי ד' אלהיכם תלכו"ה. וצריך לבאר תוכן אלה שלש המעלות והבדלן, מה נקרא התהלכות לפני ד', ומה היא התהלכות אחרי ד', ומה ההתהלכות את האלהים. ולכאורה כיון שלשון התהלכות את האלהים הוא ערך נשפל נגד הלשון של התהלכות לפני האלהים, א"כ נראה שלשון "אחרי ד "'הוא מדרגה עוד יותר קטנה. ויש לפי זה לשאול למה צוה ד' אותנו בלשון "אחרי ד' אלהיכם תלכו", והי' ראוי להזהירנו בגדולה שבמעלות: לפני ד' אלהיכם תלכו, ועל כל פנים: את ד' אלהיכם תלכו, כמעלת נח לפחות. אבל נתבונן בדברים, כי השי"ת שיצר את האדם ועשהו ישר ונכון לבא אל תכלית שלמותו, הנה אחר שאבינו הראשון חטא והסדרים נשתנו, לא הי' רצון העליון ב"ה לתקן כל מה שנתקלקל כאחת ובבת אחת, רק שילך מהלך התיקון במעלות ומדרגות, ויהי' נתון תחת מסיבות שונות לעלות, ולפעמים לרדת ג"כ בסולם ההשתלמות, לצורך עלי', עד שלבסוף יגיע הדבר לתכלית התיקון היותר שלם שיהי' לע"ל שתמלא הארץ דעה את ד', ויהפך אל העמים כלם שפה ברורה לקרא כלם בשם ד'ו. והנה השי"ת הנותן לרוח משקל, נותן ג"כ משקל לרוח האלהי של צורך ההשתלמות האנושית הכללית, כמה יופיע בכל דור ודור, וכדחז"ל במד"ר: "אפי' רוח הקודש ששורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל"ז, וה"ה לכל אור רוח הקודש וחכמת אלהים כמה תוכל להתפשט בכל דור, וכמה תהי' פעולתו של כל דור על העתיד. והנה כל הזמן שמחטא אדה"ר עד מתן תורה הי' מצב החינוך האנושי עומד בשפל, ולא הי' אפשר לעולם לקבל מדתו של אור התורה בשלמותה, ע"כ הי' גילוי אור ד' בעולם רק כפי זו המדה שהם יכולים לקבלה. אמנם הרי הי' כח טמון בעולם שיצא לעתיד למדרגה יותר רוממה ויהי' ראוי ג"כ לאור התורה. א"כ במדרגות ההדרכה לעצמו ולזולתו, הי' אפשר שני דרכים. הא' הוא שישמור צעדיו כפי דרך החינוך הישר הראוי אל הדורות כפי מצבם בעת ההיא, מבלי שישתדל להרחיב יותר את השלמות, עד שיהי' הזמן של ההשלמה היותר מעולה, שהיא אור התורה, מתקרב יותר. והדרך השני הוא, שהי' אפשר אז שישתדל להשלים עצמו וזולתו באופן יותר נשגב מכפי מצב הדור אז, כדי לבנות יסוד אל השלמות העתידה שתתקרב יותר. והנה אלה ב' המדרגות, ההולך במעלה הא' נקרא שהולך את האלהים ושוה להילוך הנוסד מאת הבורא יתברך בטבע הדורות וסדרם, כפי המדה שאור ד' מופיע בזה הזמן בעולם ולפי דרך השלמות הראוי לזה הדור, כי הדורות כשהם מתעלים יותר, נעשים ראויים למעשים יותר נשגבים הפועלים להשלמה יותר גדולה, אבל זה ההולך את האלהים, אינו נותן את לבו כ"א אל מצב השלמות שבדור אשר הוא עומד בו, לא כן ההולך לפני ד', הוא דואג על הדורות העתידים ועושה פעולות איך להדריך את העולם בשלמות כזו שיהיו ראויים אח"כ לחינוך יותר גבוה. ודבר זה היה החילוק שבמדרגת אברהם והאבות בכללם, ונח. נח הי' צדיק תמים בדורותיו, עושה הטוב והישר לפי חוקי השלמות הראויים לדור ההוא, אבל לא שם אל לבו להעלותם אל מעלה יותר רמה עד שיהיו קרובים יותר להיות ראויים לחינוך התורה. משא"כ אברהם, הוא העיר צדקח ושכלל שלמות העולם ומכש"כ שלמות עצמו, לא לפי מדרגת מצב העולם בעת ההיא לבדה, כ"א היה משתדל להכין הכנה שיהי' ראוי אור אלהי יותר גדול להופיע בעולם. ע"כ "קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא נתנה"ט, כי בודאי לא הי' העולם ראוי לזה כיון שלא נתנה התורה, אבל היו פעולותיו הטובות גורמות ומכינות את השלמות העתידה שתתקרב. ע"כ נקרא מתהלך לפני ד', פי' הפליג להתקרב אל נקודת השלמות יותר מהמדה שהציב השי"ת לאור האלהי לפי מצב הדור ההוא. ע"כ הי' הוא באמת הצור שעם הסגולה שקיבל את השלמות הקדושה האלהית, ממנו יצא. אמנם כל אלה הדברים לא נתנו להאמר כ"א עד מתן תורה, אבל כשהגיעה עת דודים לתן התורה, אז נתעלו ישראל במעלה היותר עליונה בדרך פלא, עד שלולא קלקול העגל כבר היתה השלמות היותר עליונה נכונה ומזומנת מאת ד'. רק לא הי' אפשר שזו השלמות תמשך תמיד מפני הבחירה, והי' צורך בכמה סבות וצירופים עד שיוכלו לעמוד על האור של שלמות התורה שהאירה עלינו. וכיון שכבר נתגלה עלינו השי"ת באור האלהי היותר שלם, ואין עינינו צופיות כ"א שיאיר לנו את פניו ונזכה לראות באור ההוא שכבר נתגלה אז ונעלם, וכדחז"ל ע"פ: "ושמחת עולם על ראשם"י שכל אותן עטרות שזכו ישראל במתן תורה ונטלו מהם כולן חוזרות להם לע"ליא, וזהו "שמחת עולם" שמחה שמעולם על ראשם, א"כ כל הליכותינו אינן כ"א לרדוף אחרי האור האלהי המגולה לנו מכבר ונתרחקנו ממנו אחרי שהיה כבר קרוב לנו. ואין שייכת אצלנו כלל השתדלות להיות ראויים לאור יותר שלם ממה שהאיר בתורה. כי יודעים אנחנו שבתורה שהנחילנו, חמדה גנוזה זאת כוללת כל השלמות הראוי' לאדם עד הגיעו לתכלית תעודתו שהיא המנוחה האמתית. א"כ עלינו לא ניתן להאמר שנלך את ד', דמשמע כפי ערך הגילוי שנתגלה לנו, שאי אפשר לנו בשום אופן לבא למעלה זו, שנהיה כפי מצבנו הנאור שהיה לנו במתן תורה, כל זמן שהקלקולים עוד לא נתקנו לגמרי, ושאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות מעכביב. ומכש"כ דאין שייך לומר כלל אצלנו שנלך לפני ד', דמשמע להכין למצב שיתגלה האור ביותר עד כדי להדריך בחינוך יותר עליון, כי התורה"ק היא כלל השלמת החינוך היותר מעולה, אשר יאתה לאדם ברום מעלותיו. ע"כ אחת היא האזהרה לנו, אחרי שנתרחקנו בעונינו מהאור האלהי שהופיע עלינו, עכ"פ נלך אחריו להשיגו, ולהכין את עצמנו וזולתנו להיות קרובים אליו, עד שיחדש ית' ימינו כקדם, ע"כ אין שייכת אצלנו כ"א אזהרה זאת של "אחרי ד' אלהיכם תלכו". וזהו שאמר הכתוב בהושע: "אחרי ד' ילכו כאריה ישאג, כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים"יג, נותן טעם למאמרו "אחרי ד ,"'ולא לפני ד'. ואמר: "כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים" פי' ממערב, כי השמש והאור מתיחשים למזרח: ?מי העיר ממזרח צדק"יד. ואמר שהבנים נתרחקו הרבה מהאור, עד שהם בים לערך האור המזרחי, וצריכים להתקרב אל האור שכבר היה זורח עליהם, ושבשבילו זכו לשם בנים, ע"כ צריכים רק ללכת אחרי אותו האור, "אחרי ד' ילכו". ובמד"ר: '"ונח מצא חן בעיני ד"טו, כתיב: 'ימלט אי נקי ונמלט בבור כפיך'טז, א"ר חנינא אינוניתא, אונקיא אחת היתה ביד נח, א"כ למה נמלט אלא בבור כפיך, אתיא כההיא דא"ר אבא בר כהנא: 'כי נחמתי כי עשיתים ונח'יז, אפילו נח שנשתייר מהן לא הי' כדאי, אלא שמצא חן בעיני ד', שנאמר: 'ונח מצא חן בעיני ד""יח. והדברים צריכים ביאור, חדא איך אפשר להאמר על נח, שהכתוב מעיד עליו "איש צדיק תמים", שלא הי' כדאי להנצל והי' ראוי לכליון חרוץ, הלא לא היו לו אותן עונות שעליהם נחתם גז"ד של דור המבול. ועוד מהו זה שאמר: "אלא שמצא חן בעיני ד ,"'וכי משוא פנים יש בדבר, וכי על מגן יתכן שימצא האדם חן בעיני ד', א"כ הוא ודאי מצד מעשיו הטובים. ונראה שכונתם ז"ל לפי מה שכתבנו שצורת שלמותו של נח היתה רק להעמיד על מכונה את השלמות כפי הראוי אל הדור, ולא השתדל לעשות הכנה לרומם את השלמות הנפשית של הדור באופן שיהיו ראויים לחינוך יותר נהדר ונשגב, שזהו ענין "נעשה ונשמע", היינו "נעשה" כדי שתהיה העשיה הכנה להוסיף שמיעה והבנה לבא עי"ז לחינוך יותר גדול. ומי שמגיע למדרגה כזאת שאפשר לו לרומם את עצמו וזולתו למדרגה יותר גבוהה, שתהי' עכ"פ הכנה שהדורות הבאים אח"כ יהיו ראויים להשפעת שלמות יותר נשגבה, אם האיש ההוא לא עשה מה שהיה לאל ידו ועמד במקומו, ולא צעד למעלת השלמות ההיא, הרי זה מקצר מהחוב של הטוב אשר נטל עליו לעשות. והנה כשנתבונן על תכלית מציאות הניסים בעולם, נמצא ששני אלה, הנס והטבע, שמם השי"ת בעולם למען הפיק על ידם אלה שני דרכי החינוך להשתלמות האדם, דהיינו העמדת החנוך הטוב על מכונו שלא יתמוטט ממצב שהוא ראוי לו, והחינוך של התעלות השלמות למעלה יותר גדולה, שאליה ראוי לכסוף. הטבע עז בידו להדריך את האדם בשמירת השלמות על מכונה, שלא ימטו פעמיו, כעין דחז"ל: "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה"יט, וכיו"ב דרכי הטבע וידיעתו הנכונה, נכונים המה ללמד לאדם גם בהנהגתו חק ומשפט ישר של הנהגה ישרה, לבל ירד מערכו האנושי הכללי. אמנם מציאות הניסים היא להכין את האדם, להעלותו, להרמת השלמות האנושית ממעלה שפלה למעלה שהיא רמה ממנה. ע"כ כשהי' הצורך להכין את השלמות למעלת מתן תורה, היתה כל ההכנה רק ע"י ניסים ונפלאות, מפני שעצם מ"ת הי' ההתרוממות העליונה למצב החינוך היותר נשגב המקיף שלמותו עד סוף כל הדורות. והנה ע"פ זה לא הי' ראוי נח לפי מדתו לנס, אע"פ שהי' צדיק תמים, אבל כיון שהי' רק בדורותיו, ולא הכין לבו לרומם השלמות יותר מערך הדור כדי להכין לדור יבא, א"כ מדת הניסים לא לו יאתה. "אלא שמצא חן", פי' כיון שעכ"פ לפי מדת השלמות של אותו דור היה שלם בתכלית, אין המדה נותנת שלא להצילו מכליון, אפילו ע"י נס. וזהו ממש ענין מציאת חן, שדבר נאה מוצא חן מצד חיצוניותו אע"פ שאין בו אותה השלמות המופלאה בפנימיותו, ה"נ כיון שמעשיו היו בתכלית התיקון לפי מדת השלמות שהאירה באותו דור, הדין נותן להצילו, ואם אי אפשר בטבע, מוכרח בנס. וזהו ענין ?בור כפיך", שההנהגה האלהית צריכה שתהי' נאה בחיצוניותה ג"כ, כי כן יסד המלך ב"ה, ע"כ אמרו: "מפרסמין את החנפין מפני חילול השם"כ, פי' שכשיענשו לא יהי' חילול השם בדברכא, ונהי דבמקום הרשע אין מועיל שום דבר ומדת הדין נעשית, אבל כשהוא באמת צדיק אז מדת בור כפים מועלת שתהי' הנהגה שלו יותר מעולה מכפי מה שהיה ראוי לה ע"פ מדותיו. ונבין בזה האמור עוד שם במד"ר: "א"ר סימון שלש מציאות מצא הקב"ה ?אברהם דוד וישראל), אברהם דכתיב: 'ומצאת את לבבו נאמן לפניך'כב, דוד דכתיב: 'מצאתי דוד עבדי'כג, ישראל דכתיב: 'כענבים במדבר מצאתי ישראל'כד. אתיבון חבריא לר' סימון והא כתיב: 'ונח מצא חן', אמר להון הוא מצא הקב"ה לא מצא"כה. ביאור הדברים, ענין המציאה ייוחס אל הצלחה שמרוממת את המוצא, להפיק תכליתו במדרגה יותר רמה ממנהגו עד כה, שהריוח הבא מעסק הוא לפי מנהגו ומדת סחרו ורכולתו, אבל מציאה תוכל לרוממהו יותר מכפי מנהגו ומצבו עד כה. ע"כ אמרו: "שלש מציאות מצא הקב"ה", שרצונו ית' ועצם תכליתו העליונה הוא להיטיב לבריותיו בתכלית הטובה, דהיינו שיהיו שלמים בתכלית ההשלמה היותר עליונה שראוי' להם, כדי שיהיו מוכנים לקבל שפעו וטובו. מצא הקב"ה בשלשה דברים עיקרים לרומם את העולם על ידם למעלה יותר נשגבה מהמורגל בהם. והם - האחד היה אברהם, המעיר והמשתדל הראשון להשלים את העולם, לא רק לפי המצב שהיה אז, רק להכין הכנה לחינוך העליון שהיא כריתות הברית, שיהיו זרע קודש נמצאים בעולם, שיהיה שם ד' נקרא עליהם. וזה התיקון יתפשט לב' מחלוקות, הא', להשלמת האומות כולן שתבא ע"י ישראל לעתיד לבא, כמו שכתוב: "והלכו גוים לאורך"כו, וזה בא ע"י כח מלכות ישראל וגדולתם, כי כל זמן שישראל בשפלות אין האור חודר אל האומות הרחוקות, ושלמות ישראל מצד עצמם, שהיא יותר עיקרית. א"כ מאברהם יצא גמר ההשלמה שיהי' נמצא דוד, שהוא נושא הנזר, המלכות והגדולה של ישראל, כדי להודיע בעמים כבוד השי"ת, וכן היתה השתדלותו גדולה להכניע אומה"ע כדי להגדיל כבוד ישראל, כדי שיהי' מקום להתפשט בעולם השלמות העליונה. וישראל מצד שלמות שלהם מצד עצמם, שהם למעלה מהדרגת השלמות הטבעית של העולם, ע"כ "אין מזל לישראל"כז, והניסים תכופים בנו בגלוי ובסתר, מפני שכל ההנהגה שעמנו היא רק לבוא מדי דור בדורו להנהגה יותר מפיקה למדרגה יותר עליונה, עד שנבא אל המנוחה כעין גדולת מתן תורה. ע"כ נכונות הנה הג' מציאות, אברהם, דוד, וישראל. ע"כ כששאלו מ"נח מצא חן", היתה השאלה מצד הענין יותר מכפי צד הלשון, שכיון שמצא חן להתנהג עמו בנס, ע"כ היה ג"כ מתחיל לרומם ההנהגה יותר מהמורגל ע"י השלמת חינוך יותר נשגב ממצב הדור הטבעי, א"כ גם הוא היה ראוי להגדר בשם מציאה. והיתה התשובה: "הוא מצא הקב"ה לא מצא", שמטעם זה כתוב אצל מציאות חן שלו "מצא", לומר שלא היה בה החן לפי ערך הנהגתו בשלמות שזהו ענין מציאה, אבל "הקב"ה לא מצא", כי אם באלו השלשה, אברהם דוד וישראל, וענפיהם, הם מוצגים לשכלל ולרומם את המין האנושי יותר מהדרגת מדת טבעו. ובדברינו בענין הניסים, שתכליתם היא לצורך ההעלאה אל השלמות, למדרגה עליונה שאינה לפי ההדרגה, ולהכין למעלה יותר גבוהה, וע"כ היה כל עיקר קבלת התורה ע"י ניסים. ונבין עוד יותר שעיקר התכלית הוא להביא אל השלמות העליונה שתהיה לנו לע"ל, ע"כ אין טעמי תורה גלויים לנו כלל, כי אין אנו משיגים כ"א מה שהוא בערך שלמותנו ההוה, אבל התורה נתנה בהכנה שנשתלם אנו על ידה אל מעלה יותר נשגבת הראויה להיות לע"ל. ע"כ דרשו חז"ל על פסוק: "והי' ביום ההוא לא יהי' אור יקרות וקפאון"כח אלו טעמי תורה שיקרים הם בעוה"ז וקפויים לעוה"בכט, כי לעוה"ב שישתלם העולם, אז נדע איך כל דברי תורה הם לפי מצב העולם שנמצא את עצמנו בתוכו, ע"כ נשיג מיד טעמם, אבל בעוה"ז שאין זה מקומם האמיתי אי אפשר להשיג כלל טעמי תורה באמת. ונבין בזה דחז"ל ביומא: "למה נמשלה אסתר לשחר, לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים, והא איכא חנוכה, ניתנה לכתוב קא אמרינן"ל. והנה קשה על עיקר הדבר, כיון שבעצם הנס לא היה עיכוב, מפני מה יקרא סוף לניסים מפני שלא נתנו להכתב, וע"ז גופיה ראוי לדון, יותן גם נס חנוכה ליכתב. אמנם ראוי להבין כי גם לענין העלאת הדורות למדרגה עליונה יותר ממנהגם, ישנם שני דרכים, יש דרך שפועל פעולתו בבת אחת, ויש דרך שפועל פעולתו בכל דור ודור. ולשתי אלה ההעלאות דרושים ניסים, אבל הן מחולקות בתוכנן כחילוק תורה שבעל פה מתורה שבכתב. כי פעולת תורה שבכתב היתה העליה הגדולה שעלו ישראל בב"א אל המעלה היותר עליונה, עד "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם"לא. אמנם אחרי שהמדרגות הולכות ויורדות, באה תורה שבעל פה, שבסגולת קדושתה היא מעודדת ומעלה את כל דור ודור כפי ערך המורד אשר ירד ממעלתו כפי הטבע והבחירה, ואף אם לא יעלה כל שיעור ירידתו, אינו אלא מפני שלא נשתמש במאור של תורה שבע"פ כאשר יאתה, אבל עכ"פ תרומם גוי שלא ירד מטה מטה ח"ו. ע"כ אמרו חז"ל: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ"לב, כי ברית היא דבר המתקיים לדורות, וכמו שכתוב אצל ברית המילה: "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך"לג, וכן כתוב אצל ברית בין הבתרים: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת"לד. ע"כ אמרו שהקדושה הנשפעת בכל דור להעלות אותו אל מדרגת קדושת התורה כפי מה שיתרחק מצד חשכת עוה"ז וחומריותו, ומכש"כ בשיעבוד מלכיות, זה תלוי בתורה שבע"פ, ע"כ רק היא כוללת בה הברית האמיתית. א"כ גם הניסים מתחלקים בענינם, יש שהם שייכים לתורה שבכתב ויש לתורה שבע"פ. היינו כשם שתורה שבכתב לכן נכתבה בזמנה ע"פ ד', להורות שנקבעה באופן שלא תוכל כלל לקבל שינוי מצד עצמה, לא עליה ולא ירידה, רק כל פעולתה כבר נעשתה ונגמרה אז, כמ"כ הניסים שהעלו את הדור ממדרגה שפלה למדרגה עליונה בבת אחת שייכים לה. ותורה שבע"פ כשם שפעולתה להחזיר את כל דור ודור שירד בטבעו ממעלתו אל רום המעלה שראוי לו, לפי ערך המעלה שנוסדה בתורה שבכתב, כמו כן ישנם ניסים שענינם מועיל בסגולת הארתם על כל דור ודור להעלותו במעלה שירד, ומתיחסים עפ"ז לתורה שבעל פה. וזהו בעצם ההפרש בין נס פורים לחנוכה. כשנתבונן על מצב ישראל בימי המן, נראה שהיה בתכלית השפלות המוסרית, כבר השתחוו לצלם, ומורא עלה על לבם אז שכבר אין לרבם יתברך עליהם דבר חלילה כי מכרם לאדונים זולתו, כמו שאמרו ליחזקאל: "עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום"לה. ע"כ סבב השי"ת השומר ישראל שיעשה נס פורים, ופעל עליהם שעלו בבת אחת אל מדרגה קרובה למדרגת קבלת התורה, כדחז"ל ע"פ: "קימו וקבלו"לו ש"הדור קבלוה בימי אחשורוש"לז. אבל בימי החשמונאים, אז היתה קדושת ישראל בכללה עומדת במצב הגון, והמקדש היה על מכונו, אלא שמ"מ לא היה מושרש כ"כ כח הקדושה באופן שיהיה ראוי להתקיים ג"כ בתוקף עול הגלות העתידה והנסיונות הקשים שהיו כבר מוכנים ועומדים לבא על ישראל בדורות שבאו אח"כ. ע"כ סיבב הקב"ה הנס ע"י הכהנים שהם מורי התורה ומחזיקי העבודה בישראל, ועי"ז נתחזקה הקדושה שתהיה יכולה לעמוד ג"כ בכל תוקף הירידות העתידות, ע"י הוראות התורה שהן הליכות עולם ע"פ תורה שבע"פ, שיש בכח קדושתה לפעול על כל דור ודור להעלותו כפי אשר ירד. ויען שפעולת נס זה משמשת בכל דור ודור, ומתחלקת הפעולה לחלקים ומדרגות קטנות לפי מצבי הדורות, אינו מיוחס לתורה שבכתב כ"א לתורה שבעל פה, ע"כ לא ניתן להכתב. ואין כאן מקום להאריך בזה, כי מקומו יהיה אי"ה בדרוש של חנוכה או של פורים בעזה"י. ולא באנו כ"א לצורך הבנת דחז"ל הנזכרים שאמרו: "למה נמשלה אסתר לשחר", כי השחר הוא החילוף בין מדרגת הלילה למדרגת היום, והוא מכוון כנגד נס שמעלה בב"א למדרגה רוממה, כי החילוק בין יום ללילה גדול מאד ומחולף במין, וזה נעשה ברגע השחר, ואח"כ אינו כ"א הוספת אור בהדרגה עד נכון היום. ואמר: "מה שחר סוף כל הלילה", שפוסק ברגע אחד, ואח"כ האור הולך במדרגתו ע"פ פעולת הארת היום שעשה השחר ברגע שלו, שנקבע השם יום על זה החלק מהעת, כך "אסתר סוף כל הנסים", פירוש ממין זה של העלאה שבבת אחת. ופריך "הא איכא חנוכה", ומשני "ניתנה לכתוב קא אמרינן", פי' אין דומה לשחר כ"א נס הניתן לכתוב, שפעולתו היא העלאה פתאומית, המיוחסת לתורה שבכתב, מה שאין כן מה שלא ניתן לכתוב, פעולתו מתחלקת בכל הדורות להדרגות, הרי היא אינה דומה לשחר שעושה כל פעולתו מאפילה לאורה בפעם אחת. העולה מהבנת דברינו באלה שלש המעלות, של ההתהלכות לפני ד', וההתהלכות עם ד', וההתהלכות אחרי ד' שנצטוינו עליה, נבין לכוין דבר לאשורו. שהליכה לפני ד' מכוונת לענין תורה שבכתב, וזה עמלו האבות להגיע את העולם למעלה זו של גילוי אור האלהי בבת אחת, ואחרי ד' נגד תורה שבע"פ שמקיימת בידינו קדושת תורה שבכתב, ואת האלהים מכוונת נגד מצות בני נח, להשלמת האדם הטבעי, שהוא ישר ונאמן.