מגלה צפונות/פנחס

פרק כה

פסוק יא

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וכו'

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וכו' (במדבר כה, יא). לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם (במדבר כה, יב). וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו (במדבר כה, יג):   

קשה מי לא ידע שפנחס בן אלעזר ואלעזר בן אהרן. עוד להבין למה וי"ו דאהרן קטיעא. גם להבין כוונת אומרו והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם.

אמנם נראה לפרש בדברי רז"ל על פסוק לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, כשהשלשה הם תלמידי חכמים ובלבד שיראו זה את זה, שוב אין התורה פוסקת מהם לעולם, והנה פנחס הי' ת"ח שבהיותו ת"ח ידע שהבועל ארמית קנאין פוגעין, ועל זה קם והרג לזמרי, הי' בן אלעזר ת"ח, ראו זה לזה לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שהיא התורה שנקראת ברית שנאמר אלה דברי הברית שתהי' שלם בידו לעולם שלא תשכח מפי זרעו לעולם.

(א"ה ס"ט בהורמנותי' דמני"ר מרן הקדוש ה"ה זצוק"ל, נראה לי לומר, דזהו כמאמר רז"ל בסנהדרין דף פ"ב התחילו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"א וכו' לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, אמר לו הקב"ה למשה הקדם לו שלום שנאמר לכן אמור וכו' וראוי' כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם ע"כ. וראוי להבין אומרו לפי וכו', דמה הי' כוונתם של ביזוי הלזה, ותו במה דנקטי לומר אבי אמו ולא אמרו התם זקנו, ותו איך דבשביל דיחס אותו הכתוב אחר אהרן פלט מביזוי הלזה. ותו במה שאמר הקב"ה הקדם לו וכו' ומאי תיבת לעולם, אמנם על פי דברי ה"ה ז"ל ה"ן. והוא בהקדים מה שכתב הרב סה"ת ז"ל שהקשה איך אמרו כל מי שהוא תלמיד חכם וכו' והא קחזינן דאפילו אחר ד' דורות תלמידי חכמים תורה פוסקת מזרעו, ותירץ דחטא זה גורם החכם בעצמו דהתחתנו עם אנשים שאינן מהוגנים, ולכן בניהם יוצאים עמי הארץ עכ"ד. נמצא דאם הת"ח לקח אשה מאנשים שאינן מהוגנים זהו גרם וסיבה שיפסק תורה ממנו. והנה כתיב בפרשת וארא ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון וכו' ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פינחס ע"כ. ואמרו רז"ל (בבא בתרא קי, א) אחות נחשון מכאן שהנושא אשה צריך לבדוק באחי'. מבנות פוטיאל לו לאשה, מאי לאו דאתי מיתרו שפיטם עגלים לע"ז, לא דאתי מיוסף שפטפט ביצרו. והלא שבטים וכו', אלא אי אבוה דאימיה וכו', ע"ש. והנה זו היתה כוונתם של שבטים באומרם הראיתם וכו', דבעת ובעונה הזאת שראו לאהרן ת"ח ולאלעזר ת"ח ולפינחס דראה מעשה ונזכר הלכה, בודאי דהי' ת"ח, אמר מעתה תורה חוזרת על אכסנייא שלה, כיון דג' דורות ת"ח אבל כ"כ משם הר' סה"ת דכמה פעמים פוסקת אפילו ד' דורות, והיינו בשביל חטא אביהם דהתחתנו עם אנשים שאינן מהוגנים, וזהו סיבה לבזותו לומר הגם דהם ג' דורות ת"ח אפילו הכי לא יזכה לתורה לעולם, כיון דראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו דייקא, דהתחתנו עם אנשים שאינן מהוגנים ובודאי דתורה יפסק מזרעו, לכן לאפוקי מסברתם הנפסדת הלזו, בא הכתוב ויחסו אחר אהרן והכוונה מה אהרן נתחתן עם אנשים מהוגנים, דמכאן למדו ד"הנושא" וכו' כמו כן הוא בפינחס ועתה התורה ירושה לו לזרעו, וז"ש הקב"ה למשה הקדם לו שלום, וכתב ה"ה ז"ל ד"ה א"א דשלום הלזה היא התורה וראויה וכו' לעולם ודייק תיבת לעולם ע"ד שאמר הכתוב מעתה ועד עולם, דמההיא למדו דאין התורה פוסקת מזרעו לעולם וכדברי ה"ה זצוק"ל, ודוק.)

או אפשר לרמוז הענין במלת שלום, כלומר הנני נותן לו את בריתי שלום, כלומר הנני כורת עמו ברית על השלום שהיא התורה דכתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, שיהיה שלם בגופו לעולם, כאמרם חז"ל פינחס זה אליהו, ובזה יראה הוא בעיניו לעולם איך אין התורה פוסקת מזרעו, זה המתנה שיהיה חי לעולם לו לבדו, אך יש לי מתנה אחרת לתת לו בהצטרפות זרעו עמו שהיא הכהונה, וזהו והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, משום שפנחס נתכהן כשהרג לזמרי כאמרם חז"ל. ולכן לרמוז על זה הוי"ו קטיעא, שתדרוש שלום ושלם כדפרשית.

ויהיו המתים במגפה וגו' - פינחס בן אלעזר וגו'

וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף (במדבר כה, ט) וסמיך, פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר (במדבר כה, יא):    לומר שמה שהיו המתים ארבעה ועשרים אלף בלבד, פינחס גרם שאם לא היה פינחס עוד היו מתים, ואל תעלה על דעתך לומר שבמיתת אלו נתפייס מדת הדין ואף שלא היה פינחס לא היו מתים עוד, אינו כן אלא פינחס גרם שלא מתו עוד, שאם לא היה פינחס היו מתים כולם, וכדכתיב השיב את חמתי ולא כליתי את בני ישראל וכו'. גם נראה לתת טעם איך הוא מדה כנגד מדה, לתת שלום בשכרו, ופשוטם של דברים שהטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ולכן נתן לו שלום, אמנם נראה שכיון שתלמיד חכם אינו מלומד בחרב וחנית משום שאלו כלים מזומנים למלחמה והוא עוסק בתורה דכתיב ביה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום לכן כיון שלקח רומח בידו אעפ"י שהיה ת"ח בן ת"ח פינחס בן אלעזר, עכ"ז יצא ממחיצתו לתפוס כלי מלחמה בידו לכן הנני נותן לו את בריתי שלום שהשלום יהיה לו לנחלה, והוא אליהו עתיד לבשר שלום על ישראל בביאת הגואל.

ובמסכת סנהדרין ויעמוד פינחס ויפלל, מלמד שעשה פלילות עם קונו, בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להם הקב"ה הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא (משבט לוי שקינא בדינה), במאמר זה פירשתי בחיבור אחר ביאור נחמד.

ונראה עוד לפרש מה כוונתם של מלאכי השרת לדוחפו, אחר שראו התשועה הגדולה שעשה בישראל ואעפ"י שעשה פלילות עם קונו, אין ראוי לקטרג עליו בערך התשועה שעשה, ועוד להבין כונת תשובת האל יתברך, קנאי בן קנאי משיב חמה בן משיב חימה. אמנם נראה שאעפ"י שראו מלאכי השרת התשועה שבא לישראל על יד פינחס, עכ"ז סברו שנדחה כיון שהיה בידו שתים רעות, אחד שהורה הלכה בפני רבו וחייב מיתה וחד שעשה פלילות עם קונו, נוסף על הראשון וכיון שכן בקשו לדוחפו והשיב להם הקב"ה דטועים הם בדבר, שהרי קנאי בן קנאי שהוא מלוי שקינא על הזנות בשכם, וכפי זה לא הורה הלכה בפני רבו, דזהו הלכה פסוקה הוא מלוי, דהבועל ארמית קנאים פוגעין בו, בראות שלוי הרג עיר אחת אנשים נשים וטף על הזנות, וממילא דהבועל בת אל נכר דקנאים פוגעים בו, ודבר זה ידע פינחס שהיה ידוע לכל וכראות שנתרשלו כלם מלפגוע בו, דן בדעתו שהסיבה משום יראה שנתייראו להסתכן עצמם לפגוע בו, כי שבטו היו משמרים אותו כאומרם חז"ל, ולכך קם הוא ושם נפשו בכפו על קידוש שמו, וא"כ מה מורה הלכה בפני רבו שייך בזה, כיון דסבר שביד כל ישראל לעשותו אלא שמתוך יראה לא עמד איש על הדבר כמדובר.

ולענין שעשה פלילות, גם על זאת אין להאשימו, כיון שהוא משיב חמה בן משיב חמה, אהרן השיב חמה על ידי הקטורת, וזה דומה לאהרן מה אהרן לא עשה פלילות גם פינחס, ואומרו על אלו יפלו אינו בתמיה ודרך תערומת אלא בניחותא, כלומר על אלו שעשו זנות, כיון שזמרי משמעון שהרג בשכם על הזנות, ועכשיו חזר בו זמרי וחטא בזנות, אין ראוי שימותו עוד, כי אם אלו בלבד ארבעה עשרים אלף, דשיעור חשבון זה הרג שמעון בשכם על הזנות כמו שכתבו המפרשים ז"ל, וכיון שכן אין מקום לדחותו כאשר עלה בדעתם, בעבור שחטא בהוראת הלכה ושעשה פלילות, טועים אתם על הדבר כדפרשית.

וכדי שלא יעלה על לב ישראל מה שעלה בדעת המלאכים, שהורה הלכה ועשה פלילות, אמר הנני נותן לו את בריתי שלום, וי"ו קטיעא, כאילו כתיב שלם, לומר שישאר שלם ביסודותיו, חי לעולם הפך המורה הלכה בפני רבו שחייב מיתה, ואם איתא שחייב מיתה, איך גזר עליו חיים עד העולם וכנגד עשיית הפלילות שהדין נוטה שיושפל כיון שדבר קשות לפני שוכן רומה, והיתה לו ולזרעו אחריו מעלת הכהונה, לפרסם כי לא עלה בדעתו עשות פלילות דרך תערומת ח"ו, כי אם לומר שכבר מתו כשיעור שמתו בשכם ואין ראוי שימותו עוד כדפרשית.

ובזה יובן מאמר בדין הוא שיטול שכרו, כלומר בדין ראוי שיטול שכר, דבאמת לא טעה על מה שעלה בדעת מלאכי השרת שחטא ושלפנים משורת הדין השכר שאני נותן לו, אינו כן כי אם שבדין ראוי לשכר זה, ובחיבור אחר הארכתי בפנים שונים על מאמר זה.

ובפשט הכתוב נראה לפרש, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, שידוע שכת מלאכי שלום וכת מלאכי אמת קטרגו על בריאת האדם, כאומרם אל יברא שכלם מלאים קטטות כנודע מרז"ל, והנה בכאן נפל קטטה, דשבט שמעון נפרדו מאחיו שאר השבטים והסכימו עם זמרי והיו שומרים אותו על המעשה כאמרם חז"ל, וכיון שכן יד כח מלאכי שלום על העליונה, שאמרו אל יברא שכלם מלאים קטטות, אך כיון שנמצא פינחס הקנאי שהטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ונתייחדו השבטים התיש כח כת מלאכי שלום, לזה אמר הקב"ה הנני נותן לו את בריתי שלום, היא כת השלום שאני משלים להם עם פינחס, שיהיה שלום ביניהם, אעפ"י שביטל דבריהם במה שעשה, ולכן וי"ו של שלום קטיעא, לרמוז (שהצטר[י]כות) השלום בינו ובין המלאכים על שקטע דבריהם, שמצאו עכשיו לומר לא טוב אמרנו אל יברא שכלם מלאים קטטות, וכיון שהרג לזמרי והטיל שלום, לא מצאו מקום לדבר לא יפה דברנו, ונמצא לב המלאכי שלום על פינחס ועשה הקב"ה שלום ביניהם.

וכפי זה יש מקום לומר בכוונת המאמר שהזכרתי, בקשו מלאכי השרת לדוחפו, שמלאכים אלו היו מלאכי שלום, דכיון דמעלת פינחס היה סותר דבריהם שאמרו אל יברא, לכן היו מבקשים לדוחפו והוצרך הקב"ה לעשות שלום ביניהם, יען לא יהיו אויבים לו. עוד נראה לפרש, אמר הקב"ה למשה, לך אמור לפינחס, יען אשר לא כליתי את בני ישראל בקנאתי על שפגם זמרי אות ברית קדש, לכן הנני נותן לו את בריתי שלום, וי"ו קטיעא, כאילו כתוב שלם, כלומר שימצא בכל ברית מילה כשהוא שלם, דהיינו כשמולין לתינוק דבריתו שלם בלי פגם.

אך ראוי לשים לב בפסוק אומרו השיב את חמתי מעל בני ישראל, דהיל"ל מבני ישראל, מאי מעל, ועוד מה צורך לומר ולא כליתי, דממילא נפקא דכיון שהשיב את חמתו לא כילה אותם. אמנם יודע שאין הקב"ה מכלה זרעו של יעקב לעולם, אך כאשר חייבים כליה ח"ו, מטיל כעסו על ראשי העם חכמים צדיקים על דרך טול הרב שבהם כנודע, והנה במעשה זמרי היו חייבים ישראל כליה, וכדי שלא לכלותם הי' צריך שיטול גדולי הדור אשר הם על ישראל, וכיון שעמד פינחס והשיב חמתו במה שהרג לזמרי, לא היה צורך להמית אותם שעל ישראל שהם צדיקים כדי לכפר על ישראל, ונמצא ניצולו הצדיקים מן המיתה, וגם ישראל מכליה, ולרמוז על זה אמר פינחס בן אלעזר השיב את חמתי מעל בני ישראל, מאותם שהם על בני ישראל, הצדיקים ראשי העם שעל ידי מעשה שעשה כיפרתי על ישראל באופן שלא הוצרכתי ליטול הגדולים אשר עליהם, ואעפ"י שלא כליתי את בני ישראל בקינאתי, לא הוצרכתי ליטול אותם כי מעשה פינחס שהרג לזמרי הספיק לכפר על ישראל שלא לכלותם, ובלי נטילת הגדולים שעליהם, ופירוש יקר הוא. ולכן מדה כנגד מדה, כיון שנתן חיים לצדיקים שאפילו במיתתם נקראים חיים, הנני נותן לו את בריתי שלום, וי"ו קטיעא, שיהיה שלם ביסודות שלא ישלוט בו מיתה, ויהיה חיים עד העולם, דפינחס זה אליהו כאמרם חז"ל.

וזהו ג"כ כוונת המאמר בדין הוא שיטול שכרו, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, כלומר בדין הוא משום מדה כנגד מדה שיטול שכרו חיים, היינו שיהיה שלם ביסודותיו שיהיה חי לעולם, כיון שגרם חיים לצדיקים שנקראים חיים אפילו במיתתם כמדובר.

פסוק יב

נותן לו את בריתי שלום וגו'

נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי "שָׁלוֹם" (במדבר כה, יב):    ה"וי"ו" קטנה כמו יו"ד, לומר שמכאן ואילך ניתן לו רשות להרים עשר אצבעותיו לברך את ישראל, דעכשיו ניתן לו הכהונה וכדברי רז"ל "לא נתכהן פינחס עד שהרג לזמרי". ובספר אמרי נועם "מצאתי שהוי"ו קטנה כמו יו"ד, לפי שעשרה דורות מפינחס עד שנסתלק אביתר הכהן, ואז היתה לו ולזרעו הכהונה".

דבר-אחר, לפי שעשרה קנאות בפרשת סוטה והוא הרג זמרי שהיה כמו חוטא עכ"ל. ועל פי הדרך הראשון שפירש אפשר דלכך כתוב פינחס ביו"ד וגם חסר יו"ד, נכתב ביו"ד לרמוז על עשרה דורות שהיו ממנו עד אביתר הכהן, שאז היתה לו ולזרעו הכהונה ונכתב חסר יו"ד, שנשאר השם מארבע אותיות לרמוז פנחס זה אליהו ועושה שליחותו בארבע כדאמרינן בברכות אליהו בארבע כנזכר שם.

(א"ה ס"ט לע"ד נראה טעם דנכתב פינחס עם יו"ד וגם תיבת שלום וי"ו קטיעא שהיא יו"ד, עמ"ש מרן ה"ה זצ"ל לעיל בסוף פרשת בהעלותך על פסוק והאיש משה עניו מאד עיין-שם באריכות, ובזה יערב לך א"כ עמ"ש מרן ה"ה זצ"ל בנדפס פרשת ויקהל רצ"ו ורצ"ז על פסוק והנשיאם הביאו דכתיב חסר יו"ד, ע"ש לך נא ראה דכל קבל דנא נכתב ב' פעמים יו"ד בפינחס ובשלום דהיא התורה וי"ו קטיעא דהיא היו"ד, כדברי מרן ה"ה זצ"ל ואתה תבחר ותקרב ודוק.)

פסוק יג

את בריתי שלום וגו' - והיתה לו וגו'

לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם (במדבר כה, יב). וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר כה, יג):    קשה אומרו לכן אמור, ולא פירש למי יאמר, ובעל מנחה בלולה ז"ל פירש, דהכונה שיכתוב בספר התורה לזכרון לישראל שהוא כהן גדול לעולם. אמנם לע"ד נראה בהקדים דברי בעל לב אריה ז"ל בסדר זה, דק"ה ע"א על פסוק והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו אל המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אוהל מועד, דקשה היל"ל לעיני משה וישראל. אמנם בהיות שזמרי הביא המדינית לפני משה ואמר למשה, זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה בת יתרו מי התיר לך כמו שהובא ברש"י ז"ל, וכוונת זמרי בזה להודיע קלונו של משה רבינו ע"ה ברבים שלקח את המדינית, היינו בת יתרו, ואעפ"י שכיון שהיה נשיא מישראל ידע סוד הדבר, למה לקח משה בת יתרו בנשואין ואעפ"י שהיתה בת כומר, ועמרם דודתו ויעקב ב' אחיות ויהודה בתמר, כדי לתת חלק לסטרא אחרא מצד ועולתה קפצה פיה, ובהיתר לקח אותה אלא שרצה לבזותו לעיני כל ישראל כי לאו כולי עלמא דינא גמירי ויודעים הסוד הזה, וזה שכתב לעיני כל ישראל, רוצה לומר אעפ"י שיש לך תירוץ על לקיחת בת יתרו על פי הסוד, אבל לעיני כל ישראל בנגלה מה אתה אומר, עכ"ל לענייננו. באופן שזמרי ביזה למשה לעיני כל ישראל, גם דע איתא בתרגום ירושלמי הנני נותן לו את בריתי שלום, אנא אעבדיניה מלאכא וכו', ובזה נבא לענין, דהנה כיון שזמרי ביזה למשה בפני כל ישראל, אמר הקב"ה אני מפרסם עכשיו מעלתו לעיני כל ישראל והוא שכביכול יגזור עלי משה ואני מקיים וצוה לו שיאמר לעיני כל ישראל, רבונו של עולם אומר אני שתתן לפנחס בשכרו ברית שלום שיעלה למדרגת מלאך כדברי התרגום, וגם לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ובראותם ישראל כך, ידעו למפרע שבדין לקח את בת יתרו על סוד ידוע אצלי, דאיש שגוזר כביכול על הקב"ה שיעשה לפינחס מלאך וכהונת עולם לו ולזרעו והוא מקיים כלום צריך להרהר אחריו למה לקח בת כומר, ושיעור הכתוב לכן אמור וכו' כלומר לכן שביזה אותך לעיני כל ישראל, אמור לפני ישראל עלי דרך גזרה שאתה גוזר שהנני נותן לו את בריתי שלום שיהיה פינחס מלאך וגם והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלהיו ויכפר על בני ישראל, ואני מקיים ומשם ידעו ויכירו מעלתך, כי יאמרו איש שגוזר על איש שיהיה מלאך ושיהיה לו ולזרעו כהונת עולם והקב"ה עושה רצונו ומסכים עמו, וכי צריך להרהר על מעשיו דאעפ"י שנראו קשים לעינינו לו נגלו תעלומות חכמה, וכל מעשיו בצדק ובמשפט, באופן שלכן אמור הם דברי המקום שיעץ למשה אמור דרך גזרה לפני, שאתה חפץ שהנני נותן לו את בריתו שלום ונכון.

והרב בעל כלי יקר זצ"ל פירש דהיל"ל לכן אמור לו, מאי לכן אמור, אלא ביאורו שהקב"ה אמר למשה לכן אמור לבני ישראל על עצמך הנני נותן לו את בריתי שלום, כדי שלא יאמרו ישראל שאין אתה בשלום עם פינחס על שהורה הלכה בפניך, לכן תודיע לרבים ותאמר מצדך הנני נותן לו את בריתי שלום, והנני קאי על משה וכנגד מה שקנא לאלהיו אמר והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלהיו, וטעם זה אינו קאי על מה שאמר הנני נותן לו לפי שזה שכרו על שקנא וכו'. ועל פי דרכו נוכל לומר אמור לבני ישראל, על עצמך הנני נותן לו את בריתי שלום ואין לבי עליו על שהורה הלכה לפני, כי בדין עשה בעבור שהיה פיקוח נפש בדבר, שבעוד שהיה איחור במיתת זמרי היו נופלים מישראל במגפה וא"כ אתם קרובי זמרי ואוהביו ממני תיראו וכן תעשו להקדים שלום לפנחס ואל יהיה לבבכם עליו, כי בדין הרגו והוא על דרך אמרם חז"ל כשבית דין היו הורגים היו קרובי המת מקדימים שלום לדיינים ולעדים, לומר אין לבנו עליכם כלום שבדין עשיתם וכו'.

* והיתה לו ולזרעו אחריו וגו'

וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כה, יג):   

הכוונה, ידוע שהקנאה והתאוה מוציאים את האדם מן העולם, וכאן בנידון זה נמצא התאוה ביד זמרי שנתאוה בכזבי, דבר שאסור לו וביד פינחס הקינאה, ואפשר יחשבו מחשבות המון העם כשם שנאבד זמרי על התאוה, גם לפינחס פתאום יבא אידו על מדת הקינאה שבידו, לכן אמר ליה הקב"ה לכן אמור, כלומר אמור לפני כל ההמון הנני נותן לו את בריתי שלום, שיהיה חי לעולם, אדרבא, ירש חיים לעולם על קינאתו במקום מיתה קודם זמנו, כדרך שמגיע לקנאים וכנגד שהקנאי לא די שאינו משיג בדבר שמקנא בה אלא שאובד מה שיש בידו, ברם הכא, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, כדי שיקח כ"ד מתנות כהונה כי כל הכהנים גדולים היו מפנחס בן אלעזר, הביאו בילקוט סוף פרשת בלק "תחת אשר קינא לאלהיו", כלומר תחת אשר קנאתו לשם שמים, ותחת שאחרים מקנאים לדברים גופניים הוא קינא לאלהיו ותדע שויכפר על בני ישראל דרך קנאי ליקח מה שביד חבירו ופינחס נתן כפרה וחיים לישראל.

כתב הרב בעל שפתי כהן ז"ל בטעם למה ניתן לפנחס שלא ימות ויהיה חי לעולם, "ידוע כשהרג פנחס לזמרי פרחה נשמתו מצער שנתקבצו שבט שמעון להורגו ונכנסו בקרבו נשמות של נדב ואביהוא, ושניהם נחשבים כנשמה א' לפי שלא נשאו נשים והיו פלגא גופא, וזהו שאמרו רז"ל לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, שנכנסו בגופו והם היו כהנים. ולזה רמז בפרשת וארא ואלעזר בן אהרן לקח לו מבני פוטיאל ותלד לו את פנחס אלא ראשי בני ישראל, לומר שראשי בני ישראל שהם נדב ואביהוא שהיו סגני כהונה, הן נכללים בפנחס, ואם תאמר נשמתו היכן הלכה, אלא לפי שאלעזר לקח מבנות פוטיאל, לא אמר לקח בת פוטיאל כדי שלא תאמר לכתחלה עשה כן ולא הלך אחר היחס, לפי שישרה בעיניו, לזה לא אמר בת פוטיאל אלא מבנות פוטיאל, תהיה מה שתהיה, לפי שהדבר הוא מאתו יתברך והיה קשה בעיניו איך יקח בת כהן לע"ז, ולזה לא נמשח פנחס כשפרחה נשמתו מת אותו גוף והנשמה חזרה להיות גוף בערך נשמות נדב ואביהוא, אם כן הוא בן אלעזר שהוא הגוף שנזדכך והנשמה בן אהרן, לזה נתן לו חיים לעולם, שגופו היה נשמה ואין מיתה אלא לגוף" עכ"ל.

ומלבד הטעם שכתבתי לעיל, למה ניתן לו חיים לעולם, נראה לומר עוד דכיון שפרחה נשמתו ונכנס בו נשמות מדב ואביהוא שלא נשאו נשים, וטעם פריה ורביה משום לא תהו בראה לשבת יצרה, לכן בפנחס שכבר טעם טעם מיתה כשפרחה נשמתו כמדובר, וכבר נתקיים בו ואין מידי מציל, עשה אלהי' שיכנסו בו נשמות של נדב ואביהוא וניתן לו שיהיה חי לעולם, מצוי תמיד בזה העולם שאליהו נראה לצדיקים כנודע מכמה דוכתי מהתלמוד והמדרשים, ותמיד נמצא בכל ברית מילה כאמרם חז"ל, ונמצא עם זה שתמיד מיישבים העולם נדב ואביהוא הכלולים בפנחס זה אליהו, תחת אשר לא נשאו נשים לקיים לא תוהו בראה לשבת יצרה, מקיימים הם עתה עדיין ישוב בעולם בהיותם נמצאים בעולם תמיד כמדובר, והוא על ידי פנחס משום שכבר טעם טעם מיתה כשפרחה נשמתו, וכיון שכבר מת יכול לחיות, עכשיו חי לעולם כדי שבאמצעות גופו יקיימו נדב ואביהוא לשבת יצרה תיקון לשעבר. ואם תאמר ניחא כל זה למאן דאמר דענין פריה ורביה משום לשבת יצרה, אמנם למאן דאמר להוציא נשמות שבגוף עדיין לא נתקנו באליהו, ויש לומר דכיון שהיו צדיקים גמורים בעסק התורה שהיו עוסקים היו בוראים נשמות חדשות כמו שפירשו מאמרם ז"ל על בן עזאי כשאמרו לו למה אינו עוסק בפריה ורביה, והשיב מה אעשה שנפשי חשקה בתורה, דמה תשובה היא זאת, אלא כיון שענין פריה ורביה להיות מהוה הויות, כבר הוא מהוה הויות על ידי עסק התורה וכו', באופן שנדב ואביהוא בעסק התורה כבר עשו הויות של נשמות, אך לא נכנסו בפנחס כ"א לקיים פריה ורביה למ"ד לשבת יצרה בעינן.

אך לדברי הרב בעל שפתי כהן ז"ל, שנפשו של פנחס נעשה גוף לנשמותיהם של נדב ואביהוא וכיון שגופו היה נשמה, לכן פינחס לא מת כי אין מיתה אלא לגוף, אם כן גופו של פינחס מה נעשה, ודברי הרב מגומגמים הם, ובחיבור אחר של דרושים פרשתי טעם יציאת נפשו של פינחס בנקדים קודם בטעם שמתו ישראל בסיני, שאם הוא בעבור שראו השכינה והלך החלק אחר הכל, היה יכולת בידו של הקב"ה לעשות שלא ימותו, כאשר היה עושה עם משה רבע"ה, שאעפ"י שהיה רואה השכינה לא היה מת, אמנם בהיות שכל הנשמות העתידין לבא באו לסיני לקבל התורה כדברי רז"ל על פסוק ואת אשר איננו פה עמנו היום, ויש בזה קושי עצום, כיון שהיו נשמות בלי גוף איך שייך בהן קבלת מצות, ורבו הדעות בזה, הביאם מהר"י אברבנאל זצ"ל תראהו משם, ואני אומר שבהיות שאין גוף אחד סובל בתוכו שתי נשמות שבהכנס רוח אחד בגוף אדם גוברת על נשמתו ומחלישה ומניחו הגוף כמת כשעולה לדבר, אך כשיורד ומכניס עצמו באבר אחד אז חוזרת הנשמה שבאדם לאיתנה הראשון, אך אם אחדא בתתא יתלבש נשמת האדם עם נשמות אחרות ונכנסות יחד בגוף האדם אז נעשות כלם התפשטות שוה, שיכול הגוף לסובלם ובסיני ירדו כל הנשמות לקבל התורה ובהיות דלא שייך קבלת מצות כי אם בגוף, רצה הקב"ה שיתלבשו כל אותם הנשמות בגופים כדי שיתחייבו בקבלתם, מה עשה גזר אומר על יציאת נשמתם כדי שכל אותם הנשמות שירדו לסיני יתלבשו כל א' בשורש נשמות ויחזרו בגוף, שעל אופן זה יכול הגוף לסבול כמה נשמות יחד כיון שנכנסו מיוחדות ומקושרות זו בזו, ונמצא שהנשמות שירדו נתלבשו עם אותם הנשמות שיצאו מן הגופים וחזרו בגופים עד קבלת התורה, הרי שקבלו התורה והמצות מלובשות בחומר ואחר כך יצאו מהגופות וחזרו למעלה, אך התלבשות זה אי אפשר אם לא יצאו הנשמות מבחוץ, שעל ידי כך יכול הגוף לסובלם, וזהו כוונת הכתוב ואת אשר איננו פה, שהם הנשמות העתידות לבא עמנו, היום דייקא בתוך גופנו ובזה שייך בהן קבלה.

גם גבי פנחס, רצה הקב"ה שיתלבשו נשמות נדב ואביהוא בפינחס על סיבה ידועה לו יתברך שמו, אם יתלבשו בפינחס בחיים חייתו, לא היה יכולת לסובלם, לכן גזר הוא יתברך שתצא נשמת פינחס לחוץ כדי שיתלבש בנשמתו נשמות של נדב ואביהוא ויכנסו יחד בגופו בשווי אחד, שעם זה יכול הגוף לסובלם, וכיון שפנחס נמצא שמת וכן נדב ואביהוא מטעם זה נשאר חי לעולם, כי אין צורך שימות כיון שכבר השלשתם טעמו טעם מיתה, והגוף כיון שמת וחזר לחיותו נזדכך מעט מעט עד שבהמשך הזמן נהפך למלאך לתכלית הזכות שקנה. ואין צורך לדברי הרב ז"ל שנשמת פינחס נעשה גוף לנשמות נדב ואביהוא, ולכן לא מת לפי שגופו נהפך להיות נשמה והגוף מת ולא הנשמה כי לעולם נכנסו שלשתם יחד בגוף הגופניי של פינחס, אלא שכיון שטעם טעם מיתה וחזר וחי היה בו תחייה ואחר התחייה נזדכך הגוף כמדובר, כי קשה לומר שכל כך במדרגה שפלה היתה נשמת פינחס בערך נשמות של נדב ואביהוא עד שנעדה גוף לנשמתם.

פסוק יד

ושם איש ישראל וגו'

וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי (במדבר כה, יד). וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא (במדבר כה, טו):    יש לדקדק דהיל"ל ואיש ישראל המכה וכו' שמו זמרי בן סלוא, אמנם נראה שבא הכתוב לומר, דוק ותשכח בשם איש ישראל, על דרך רבי מאיר הוה בדיק בשמות, דבשמו רמוז המאורע לו, מאשר היה מכה ואשר הוכה עם המדינית רמוז בשמו זמרי מלשון זמורות, היינו כריתם של שם שהיה עתיד להיות מוכה וכרות בן סלוא על שם שהסליא עמו את המדינית להביא לשכב עמו באומרו לה שהוא היה נשיא בית אב לשמעוני וגרם זה שהוכה עמה. גם ושם האשה המוכה, כלומר ושם האשה ג"כ מעיד על העתיד לבוא עליה, להיותה מוכה כזבי שכזבה באביה, בת צור מלשון עשה לך חרבות צורים, שנדקרו ברומח, ראש אמות ראש ולענה ואימות מות נפלו עליה, ובענין הפסוק נראה לפרש המכה חסר וי"ו, וכן אשר הכה חסר וי"ו, לומר ושם איש ישראל המוכה ועל ידי מעשה שעשה הוא היה מכה את ישראל שנפלו בעבורו במגפה כמה מישראל, אשר הוכה עם המדינית, ונקרא גם אשר הכה לישראל עם המדינית. והמפרשים ז"ל פירשו אשר הכה את המדינית, שאחר שהוכה וקבל עונשו בעולם הזה, עדיין עם המדינית אחר מותו קשורה עמו, כדברי רז"ל על פסוק ולא שמע אליה להיות עמה, בעולם הזה לשכב אצלה עמה אחר מותו.

* ושם איש ישראל וגו'

תנחומא הביאו הילקוט, ושם איש ישראל המוכה (במדבר כה, יד). כשם שהקב"ה מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמם בעולם, כך מתעסק בגנותן של רשעים, פרסם בעולם פינחס לשבח, עליו נאמר זכר צדיק לברכה. זמרי לגנאי ושם רשעים ירקב. זמרי בן סלוא, שכל מי שפוגם עצמו פוגם את משפחתו עמו, הכתוב מתמה עליו פורץ גדר, אביו קנא על הזנות תחלה ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי, וזה פרץ גדר שגדר אביו:   .

ראוי לשים לב אומרו כשם שהקב"ה מתעסק בשבחן של צדיקים, דהיל"ל הקב"ה מתעסק בשבחן של צדיקים ובגנותם של רשעים. עוד להבין דמה יוצא מלימוד זה, דכשם שמהעסק בשבחם של צדיקים שכך מתעסק בגנותן של רשעים. עוד קשה איך הפוגם עצמו פוגם את משפחתו עמו, הן אמת דכפי פשוטו כיון שפגם אחד במשפחה כלם פורשים מלישא אשה מאותה משפחה, אפילו בת צדיק וכאילו כלם פגמו דמי, אמנם עוד לאלוה מילין, ונראה לפרש דכיון כשברא הקב"ה את האדם קטרגו מלאכי השרת באומרם אל יברא שעתידין לחטוא כאמרם חז"ל, וכיון שכן כשיש רשעים בעולם, היה ראוי שלא יפרסם הקב"ה כדי שלא יאמרו מלאכי השרת לא יפה דברנו לפנים "אל יברא", ונמצא שדבריהם צדקו, אינו כן אלא כשם שהקב"ה מתעסק בשבחן של צדיקים שידעו כי טוב שברא את האדם כאשר עלה ברצונו הפשוט, כך כדמיון זה ממש מתעסק בגנותן של רשעים, אף שמגיע לו כביכול הדברים של המלאכים כאילו הם דנו ביושר שאל יברא, וכדי שילמוד האדם להיות מודה על האמת ואפילו שהמצחו יהיה קטון ממנו, שהרי הקב"ה כשיש רשעים מפרסמם כאילו אומר, ראו כי יפה דברו המלאכים באומרם אל יברא. וענין הפוגם עצמו פוגם משפחתו עמו, משום שכשזה פוגם יש פתחון פה לבעל הדין לחלוק ולומר שהיו מכירים במעשיו של זה והיו מכסין עליו מלהביאו לבית דין לייסרו, דאין מכין אלא אם כן מתרין, ואין זאת כי אם שגם בעיניהם ישרו מעשיו באופן כשפוגם שמתפרסם החטא, פוגם משפחתו עמו באומרם משפחתו גרם לו בהיותם מכסים עליו על כי טוב בעיניהם מעשיו המכוערים.

עוד נראה דפוגם משפחתו עמו, משום שכל העולם אומרים ראו זה שאביו צדיק וכן אבי אביו וכן כל משפחתו, ומהיכן נולד שיצא זה הרשע מביניהם, העולם מתמהים ומזכירין משפחתו דרך תימא, איך יצא רשע זה מבין צדיקים, ונמצא מזכירין שמם על הרעה, דעל זה התפלל יעקב אבינו ע"ה שלא יזכר שמו במחלקתו של קרח, שלא יאמרו איך יצא רשע זה משורש יעקב הקדוש, ולזה לא נאמר אלא בן יצהר בן קהת בן לוי ולא אמר בן יעקב, לרמוז שנתקבל תפלתו ולא אירע איש שהוציא כך מפיו במחלקתו של קרח, ולהעיר על זה לא הזכיר בן יעקב, כי לא אמר אדם איך היותו בן יעקב עשה את כל הרעה הזאת, והוא פירוש נכון במאמר זה, ודוק.

ונחזור לענין שפוגם משפחתו עמו במה שמזכירים משפחתו על הרעה, אין פגם גדול מזה, שמפרסמים שזה יצא מהם ואעפ"י שהדוברים מספרים משבח משפחתו כדפרשית, אדרבא זהו הפגם בהיותם מפרסמים הרשע שיצא מהם וזהו דקאמר, הכתוב מתמה עליו פורץ גדר, אביו קנא על הזנות שנאמר ויקחו בני יעקב שמעון ולוי וכו' וזה פרץ גדר שגדר אביו, הרי שמזכירים של אביו לשבח, איך לא תפס במעשה אביו, וזהו פגם לאביו שעי"כ מתפרסם שרשע זה יצא ממנו.

עוד נראה הפוגם עצמו פוגם משפחתו עמו, משום כשהרשע חוטא, הוא על ידי שמתגאה עצמו, כי הוא גדול ובן גדולים ומי יעמוד כנגדו לבטל רצונו כזמרי בן סלוא שגאותו מביאו לזה, שהיה גדול ובן גדולים זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, נמצא בשעה שפוגם עצמו פוגם משפחתו, באומרם משפחתו גר לו לחטוא.

עוד יש לפרש, כשהרשע פוגם שיצא מחשבותיהם הרעות לפועל ועונותיו ילכדונו את הרשע, מיד הוא עצמו פוגם משפחתו באומרו רשעים כל אנשי משפחתו אנשים ונשים על שלא מיחו בידו בראותם כי דברים מכוערים שהיה ראוי שיסורנו, והם לא כן עשו וגרמו לי כל הרעה הזאת.

מסכת (נזיר כג, ב) פרק ד' "אמר עולא זמרי זנה נפלו כמה רבבות מישראל, תמר זנתה ויצא ממנה מלכים ונביאים עכ"ל". קשה טובא, מי לא ידע בכל אלה, דכאן נפלו ומתמר יצאו נביאים ומלכים, דמה בא ללמדנו, דזיל קרי בי רב הוא.

אמנם נראה לומר דבא ללמד ולומר הבט ימין וראה, מה בין עושין לשמה לעושין שלא לשמה, שהיה יכול זמרי לזנות עם כזבי, אם כונתו היה כדי להמשיכה לעצתו ולקרבה תחת כנפי השכינה, ובפרט דנצוץ דינה היה טמון בה כאשר קבלתי, ואעפ"י שהיה טועם טעם זנות או שהיה טועה בדבר לא היו נופלים מישראל כמו שנפלו, ומאותם שנפלו, כמה נביאים היו יכולים לצאת מהם, וכיון שלא היה כונתו אלא לזנות ולבזות למשה לעיני כל ישראל באומרו למשה "אם זו אסורה אתה למה לקחת בת כומר", ואעפ"י שידע סוד לקיחתה כאשר הזכרתי לעיל, כונתו לבזותו היה, ונמנע ממנו כל הטובות כנזכר, ותמר אעפ"י שהמעשה שעשתה היה דרך זנות, כיון שכונתה לשמים יצאו ממנה נביאים ומלכים, הרי המעשים שניהם שוים, מזה נפלו רבבות ומזה יצאו מלכים ונביאים, זהו מה שנראה כפי פשט המאמר.

אבל נראה שהכונה העולה בדברים אלו להשמיענו חידוש גדול, והוא שיש נשואים שעושה הקב"ה ע"י סמא"ל וכונתו ית' להוציא משם נשמות גדולות, וכדי שלא יתבלבל השטן ויעכב בדבר ע"י קטרוגו לבלבל דעתו, מביאם דרך עקלתון כיעקב אבינו ע"ה שנשא שתי אחיות להוציא משם י"ב שבטי י"ה, שבהיות שבא הדבר דרך איסור שתי אחיות לא שם השטן לבו על הדבר בסוברו אין דבר טוב יוצא מזה והולך לו, ובין הכי והכי המכוון נעשה. וכן ענין תמר עם יהודה, גלגל הדבר שיבא הדבר דרך זנות כדי שלא יתערב זר בתוכו לעכב יציאת נביאים ומלכים משם, וזהו ג"כ נשואי רות עם בעז דרך זנות להלוך הגורן לשכב במרגלותיו והוא דרך זנות כדי שלא ישים השטן לבו גם לזאת ולא יעכב מיציאת הגואל משם, וזהו דרמז עולה בדבריו הנעימים, תמר זנתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים, כלומר אדרבא בעבור שזנתה יצאו ממנה מלכים ונביאים, שאם לא היה המעשה דרך זנות, היה השטן מתערב בדבר והיה מבלבל לעכב ביציאתם, אבל זמרי זנה ונפלו כמה רבבות מישראל, כי לא נתגלה לזמרי שהיה עתיד לצאת מאותו מעשה דבר שבקדושה, כדי לגלגל הדבר על דרך איסור, כדי שלא יעכב השטן, אלא אדרבא הוציא כונת השטן בפועל, שהפקירו בת מלך כדי להכשיל לישראל בזנות, וגרם שנפלו מישראל כמה רבבות.

גם נוכל לומר דכונת עולא, ללמד מוסר לאדם, שאינו יכול לדון לחבירו לכף חובה אף שיראה מעשהו זר, כמאמר התנא והוי דן את כל אדם לכף זכות, כההיא עובדא שהובא במסכת תעניות בההוא גברא שהיה מגדל בלורית וכילדי נכרים לבושו, כדי ליכנס בין הגוים שלא יכירו אותו ולשמוע גזרותיהם על ישראל ולגלותם להם, כדי שיבקשו לבטלם. לכן בא עולא בראיה ברורה שאין לדון לאדם על פי מעשה עד שיחקור בדבר, שהרי זמרי זנה ונפלו כמה רבבות מישראל אעפ"י שנראה שהיה המעשה בהיתר, כיון שנתווכח עם משה שהותר לו לקחת לכזבי המדיינית, כיון שהותר לו בת יתרו ועכ"ז נפלו כמה רבבות, דכשנחקור בדבר כונתו היה לזנות, ולא משום זה יכולים אנו לעשות חזקה בראותנו מעשה אחר דומה לזה לדון לעושה אותו לכף חובה עד שנחקור בדבר, שהרי מצינו המעשה עצמו לטובה, דתמר זנתה עם חמיו דבר מפורסם ונודע לכל דאסור הדבר, ועכ"ז יצאו ממנה מלכים ונביאים, כי נתנה לבה על מצות היבום כנודע, הרי במעשה זנות זה לטובה וזה לרעה, לכן אל תדין את חברך לכך חובה עד שתדרוש ותחקור במעשיו מה כונתו בהם.

ובמדרש הביאו הילקוט, "ושם האשה המוכה המדינית:   , להודיעך עד כמה נתנו המדינים עצמם שבת מלך הפקירו לקלון ואת מלכי מדין הרגו וכו', צור גדול מכלם היה ולפי שהפקיר את בתו מנהו הכתוב שלישי, עכ"ל" קשה שאינו מהתימה כל כך שהפקירו בת מלך בקלון, כיון שכל אומות העולם טבועים הם בזנות, כדי שיוכל לומר עד כמה נתנו המדינים עצמם. עוד קשה כיון דצור גדול מכלם היה, מה נזק מגיע לו למנותו בכתוב ג' בעבור שהפקיר בתו, ואף שלכאורה יש לומר מונה אותו שלישי להודיענו שהורידוהו מגדולתו, במקום אשר היה ראוי שיגיע לו מאומתו תוספת מעלה וכבוד על שהפקיר בתו להרע לישראל, ולא כן היה לו, אלא שאדרבא הורידוהו שלישי כי הנוגע בישראל נוגע הוא עצמו באצבעו בבת עינו ומסמא עצמו, אמנם עוד לאלוה מילין.

ונראה דכונת המאמר לומר עד כמה נתנו המדינים עצמם לבת מלך הפקירו בקלון, אינו התימה על הזנות עצמו, דמלומדים הם על הזנות, אך התמיה היא דכיון שנודע להם דישראל שונא זנות הם, העולה במושכל הראשון הוא שמיד בבואה למחנה ישראל על ענין זנות שיהיו הורגים אותה כשם שהיה, ועכ"ז נתיעצו להפקירה, וזהו מהתימא עד כמה נתנו עצמם למסור בת מלך לקלון, שבודאי היו מוסרים אותה להריגה כיון שישראל שונא זימה הם, ועוד מהתימה שהיא ג"כ נתרצת למות כדי להחטיא את ישראל. וכיון שכן היה גדול ומנהו שלישי. וכדי לבא לענין נקדים מה שמצאתי מכ"י שענין פרעה ועמלק ובלק ובלעם ושמות שבעה עממין וכדומה משמות הטומאה שבאו מוזכרים בספר תורה, עד שאם יחסר אות אחת משם אחד מהם יפסל הספר תורה, הטעם לזה כי זה לעומת זה עשה אלהי', דיש צורך מהקליפה בעבור שיהיה מנגד לישראל כדי שיהיה מציאות שכר ועונש כנודע, וכיון שיש להקב"ה כביכול צורך מזה לטובתם של ישראל כדי להרבות להם שכר על קיום תורה ומצות, הפך המנגדים אותו, צריך לתת חייות לקליפה מהקדושה כדי לקיימה, והיניקה שיש להם מהקדושה כדי שיחיו, הוא מה שנזכרים בספר התורה, דמסבת זה הזכיר שמותם בתוך הקדושה, ע"כ שיעור היניקה אם רב ואם מעט יהיה, על סדר הזכרתם בספר תורה, כל המוקדם מחבירו מקדים להניק שיעור יניקתו יותר מחבירו, וכפי יניקתו יש התגברות למעלה לשר אותה אומה. ובזה נבא לענין דצור היה גדול מכלם, ולפי שהפקיר בתו מנהו הכתוב שלישי, שהכונה כיון שהיה גדול מכלם, היתה יניקתו קודמת וביתר שאת מחבירו ובזה היה התגברות ומעלה לשרו של מעלה, לא כן עכשיו שמנהו הכתוב שלישי, וכיון שנזכר בתורה שלישי, נחלש כח יניקתו, וכן כח שר שלו, ונמצא מגיע לו ולאומתו נזק ושפלות גדול כמדובר.

אך מה שראוי לעמוד בענין זה, דכיון שהיה צור ראש אומות חשוב וגדול מחמשת מלכי מדין, למה בעבור שהפקיר ביתו מנהו שלישי, דכתיב את אוי ואת רקם ואת צור וכו', דראוי היה דכיון שהפקיר בתו להחטיא את ישראל, למנותו חמישי, פחות מכלם ולמה שלישי.

והנראה בזה, עם מה שמצאתי ראיתי בכתובים על מה שאמר צור לבתו, שלא תבא אלא לפני משה ולא תתרצה אלא לו, דעל זה נקראת כזבי, על שכזבה באביה כאמרם חז"ל, דקשה איך עלה בדעת השוטה הזה, שמשה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים היה מתפתה בבתו לזנות חלילה חלילה, אמנם כוונת בלק היה לטובה בזה הצד, כי הכיר בבתה ניצוץ של דינה, ולכן אמרה לה שלא תבא כי אם למשה לפתותו, ועל ידי כך יכיר בה ניצוץ של קדושה שבה ויטהרנה ויקרבנה אל הקדש פנימה בהתגייר אותה ומכניסה תחת כנפי השכינה, והיא כזבה באביה ולא הלכה למשה, וזהו גרם שמתה מדינית ולא יהודית, שאם היתה מקיימת דברי אביה, היה משה מכירה ומגיירה, שעם זה פירשתי בחיבור אחר ושם האשה המוכה המדינית כזבי בת צור, כלומר הטעם שהוכה מדינית ולא מתה יהודי', בעבור היותה כזבי שכזבה באביה שלא באת לפני משה כאשר צוה לה. העולה מזה שכונת בלק היה להידבק בקדושה על ידי בתו כמדובר, אלא שכזבה בו והגיע על ידה נזק לישראל שנמנין שלשה מחנות לויים ישראלים, לכן לא השפיל לצוד כי אם עד השלישי כשיעור הג' מדרגות שנמנים ישראל, ולגלות קצת על כונתו שהיה להדבק בישראל שהם ג' מדרגות כמדובר ולא השפילו למנותו חמישי פחות מכלם, כיון דכונתו היה לטובה כדפרשית. וקרוב לפשט יש לי לומר, דמה שאמר שתלך דוקא למשה, אולי יחמוד יופיה בלבבו, וכיון שהוא צדיק גמור ודאי לא יטלנה באיסור כי אם מגיירה ויקחנה, כדי שממנו יראו וכן יעשו, ועל ידי כך מתדבק בקדושה, וכיון שכוון לטובה לא מינהו חמישי פחות מכלם, כי אם שלישי, לגלות כונתו שביקש להידבק במשה, דאתי מלוי שהוא שלישי לבטן, ראובן שמעון לוי.

"מדרש צרור את המדינים:   , למה, כי צוררים הם לכם, מכאן אמרו חכמים: הבא להרגך השכם להורגו, רבי שמעון אומר: כל המחטיא את האדם יותר מהורגו, שההורג הוא בעולם הזה ויש לו חלק לעולם הבא, והמחטיאו הורגו בעולם הזה ובעולם הבא ע"כ". הנה במאמר זה נבוכו כל המפרשים ז"ל, עיין בהם ובחיבור אחר פרשתיהו בכמה פנים.

אמנם נראה עוד לפרש, בהקדים דברי הרב בעל כלי יקר ז"ל, "על פסוק צרור את המדינים:    כי לא צוה לצרור את המואבים, לפי שנאמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב, מהו ויחל, אלא כך פירושו, שישראל היו המתחילין ותובעים את בנות מואב והלכו להם לאהליהם ותובעים את הנשים ומפתים אותם, לכך נאמר ויחל העם, כי העם היו המתחילין ולא בנות מואב, לכך נאמר אל בנות מואב ולא נאמר עם בנות מואב, אלא שבא להורות שישראל הלכו אליהם אבל מואב לא שלחו נשותיהם ובנותיהם אל ישראל, על כן לא נתחייבו מואב כי המתחיל בקלקלה הוא העיקר ובו תלוי החטא. אבל במדינים היה הדבר בהפך, שאדרבה המדינים הפקירו את בנותיהם שתבעו את ישראל לזנות, והסברא נותנת כי איך מלאו לבו של זמרי לתבוע את בת מלך, אלא ודאי שהיא תבעתו, ואם לא אמרו כן בפה, מכל מקום עשו ההשתדלות עם צרצור של יין להשקותם כוס התרעלה כדי להבעיר בהם אש התשוקה כדמסיק (בפרק חלק) (סנהדרין קו, א), לכך נאמר צרור את המדינים, ולמה כי צוררים הם לכם, ר"ל המה באו לכם להביאכם לידי הרגל עבירה זו, לצרור לגלות על ערותכם ולא כבנות מואב שישראל באו להם, ור"ל הצוררים ההם הידועים הם לכם, הם התחילו בקלקלה עמכם, ובזה מתיישב לשון צוררים, לשון הוה, ולפי דרכינו צוררים תואר השם שלהם, והם לכם, היינו שהם באו לכם בנכלי ערמומיות ע"י שהשקום צרצור יין המרגיל לערוה, וזהו שנאמר בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, כי הזונות נתכונו לצערם כדי שבעל כרחם ישובו לדתם" עכ"ל ועיין לקמן.

ובזה נשאר המאמר פשוט, צרור את המדיינים, הוה קשיא להו דלמה לא אמר ג"כ ואת המואבים ומשיב כי צוררים הם לכם, כלומר בשלמא המדיינים הם צוררים לכם, כלומר הם התחילו דשלחו בנותיהם אצלכם, מה שאין כן המדיינים שישראל התחילו בעבירה עם נשותיהם ובנותיהם כמדובר, ולכך לא אמר צרור את המדיינים ואת המואבים כי אם צרור את המדיינים בלבד, כי הם החטיאו לישראל והמחטיאו הורגו בעולם הזה ובעולם הבא, וק"ל.

ובמדרש "שתי אומות קדמו לישראל בחרב, שנאמר אמר אויב ארדוף אשיג וכו' אריק חרבי. ויאמר אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך. ושנים בעבירה מואב ועמון, על שקדמו בחרב כתיב לא תתעב אדומי לא תתעב מצרי ועל אלו שקדמו בעבירה כתיב לא יבא עמוני ומואבי" ע"כ. הנה פשוטו של פסוק עומד נגד המדרש הזה להכחישו, שהרי נאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ואיך קאמר זה המדרש על שקדמו בעבירה נתרחקו, והרב בעל כלי יקר זצ"ל ע"פ צרור את המדינים הרגיש מזה וכתב ז"ל, "רוב המפרשים יצאו ללקוט ולא מצאו ישוב מספיק לזה. ואומר אני שהדבר כפשוטו, והא בהא תליא, כי אין הסברא נותנת להרחיק שתי אומות על דבר אשר לא קדמו בלחם ובמים אלא על דבר כונתו, כי ידע השם כי לכך לא קדמום, כדי שיהיו רעבים גם מצאים מטורח הדרך ויהיו מוכרחים לאכול מזבחי אלהיהן ולשתות יין נסיכם המרגילים לערוה, כי כך הדרך בכל הבא מן הדרך עיף והוא רעב וצמא, שהוא שואף לאכול ולשתות מן הבא לידו, לא יבקר בין איסור למותר, וכל כונתם היתה להכשילם בזנות ולהביאם על ידו למעשה פעור, על כן לא קדמו בלחם כדי להעבירם ולהאכילם מזבחי אלהיהן ולא קדמום במים כדי להשקותם כוס התרעלה ויין נסיכם, וכל זה נכלי דתות וערמומיות, ופירוש זה יקר, לא ידעתי מאיזה טעם לא מצאו בשכלם מפרשי התור' אשר קטנם עבה ממתני" עכ"ל. ונראה דלזה כיון רש"י ז"ל בפירוש הפסוק בפרשת תצא "לא יבא עמוני ומואבי:    לא ישא ישראלית על דבר:    על העצה שיעצו אתכם להחטיאכם" ע"כ, כלומר העצה שיעצו אתכם, ר"ל בעבורכם שלא להקדים אתכם בלחם ובמים עצתם בזה כדי להחטיאכם שבהיותכם רעבים גם צמאים אתם אוכלים מזבחי אלהיהן כדברי הרב ז"ל, וזה נחשב ממש כאילו יעצו אתכם לחטוא וק"ל. ובדברי הרב ז"ל מתיישב מאד אומרו על דבר אשר לא קדמו, דהיל"ל על אשר לא קדמו, מאי על דבר, אלא לא על שלא קדמו בלחם ובמים ראויים להרחיקם אלא על הדבר היוצא ממה שלא קדמו אתכם בלחם ובמים, דהיינו כדי שתהיו חוטאים לה' אלהיכ' וכמו שהוא ז"ל דקדק ג"כ על דבר כוונתם.

ולע"ד נראה בישוב הקושיא דהמדרש אומר שנתרחקו על שהחטיאו לישראל והפסוק מנגדם, דקאמר על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, דכונת הכתוב כך, לא יבא עמוני ומואבי על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, כאילו אומר בלחם ובמים לא קדמו אתכם אבל בעבירה קדמו אתכם, שהרי שכר עליך את בלעם לקללך, וכיון שלא יכול לקלל יצא העצה להחטיאכם בזנות, וזהו דקאמר רש"י ז"ל "על דבר:    על העצה שיעצו אתכם להחטיאכם", כלומר אעפ"י שלא קדמו בלחם ובמים, אם לא היו מקדימים בעבירה לא הייתי מקפיד להרחיקם, ונמצא שדברי המדרש הם עצמן דברי הפסוק, דכוונת הכתוב ושיעורו כך הוא, על דבר שלא קדמו אתכם בלחם ובמים, ואם תאמר אין להם לישראל לא טוב ולא רע, ולכך לא קדמוהו בלחם ובמים אינו כן, שהרי קדמו להם בעבירה, וזהו ואשר שכר עליך את בלעם לקללך, ויצא העצה להחטיאך כמדובר.

פסוק יז

צרור את המדינים וגו'

צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם (במדבר כה, יז):   

קשה היל"ל והכיתה לשון יחיד כשם דקאמר צרור לשון יחיד. אמנם נראה שכונתו יתברך לומר לישראל, שאל ישקוט ואל ינוח מלצערם ומלהכותם, כנגד היחיד שאינו יכול להכות אמר צרור, שדבר זה יכול לבא מידו וכנגד הרבים שכח בהם להכות על היותם רבים אמר והכיתם, כלומר כל א' יעשה מה שיכול לעשות. אך כפי המאמר הנזכר שב' אומות קדמו בעבירה הן עמון ומואב, הרחיקם הקב"ה מלבא בקהל, קשה טובא, איך דרשו עמוני ולא עמונית, משום שדרך אנשים לצאת ואין דרך הנשים לצאת, הרי הנשים קדמו ויצאו לעבירה להחטיאם, ואם תאמר שהוציאן האנשים בעל כרחן, אינו כן שהרי דרשו רז"ל כזבי שאמרה לאביה כזב, כי עם זה הרי שברצונם יצאו להחטיאם ולמה הותרו הנקבות לבא בקהל, ולפום ריהטא יש לומר דכיון שאין טבע העולם לראות בתו או אשתו שתזנה עם אחר ואעפ"י שרצונה של אשה בכך, דרוצה אשה בקב ותפלות אבל אין בידה למלאת רצונה דכח אחרים עליהן הם בעליהן, וכאן שיצאו לזנות מוכרח שכח בעליהן לצאת, דבלתי רשותם אינן יכולות אף עפ"י שדרכם ורצונם בכך, לכן כל התלונה על אנשים. אמנם נראה עוד לפרש שדרך הנשים לצאת לזנות, דבר זה נפשן מחמדתן ואינו מהתימא שיצאו לזנות, כי עשו מה שהטבע מחייבן, אך התמיהא היא על אנשים שדרכם לצאת להקדים בלחם ובמים לבאים מן הדרך, ועכ"ז בטלו דרכם ולא יצאו, ולכן על אנשים דייקא התלונה למה לא יצאו, וזהו עמוני ולא עמונית, משום שדרך אנשים לצאת על ענין זה ולא יצאו, אבל אין דרך נשים לצאת בענין זה, ומה שיצאו בענין הזנות טבעם עשו לצאת בזה, לכן אנשים שדרכם לצאת ובטלו דרכם אין ראוי שיבאו בקהל.

פסוק יח

כי צוררים הם לכם וגו'

כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם (במדבר כה, יח):   

קשה דהיל"ל כי צררו הם לכם, שכבר עבר וצוררים משמע צוררים והולכים עדיין, ורבו הדעות בזה. והנראה לע"ד דכאן כיון שהחטיאו את ישראל בזנות ובע"ז הן עבירות חמורות, צריך תשובה גדולה על ידי תעניות וסיגופים ונמצא אם עושים התשובה כתקנה על מה שהחטיאום, הרי כל ימיהם בצער התשובה ואם ח"ו אין עושים תשובה מעותדין למשפטי גהינם ונמצא עם מה שהחטיאו אתכם צוררים והולכים כי הם היו סיבה במה שמצערים בקבלת הסגופים לתשובה, ואם אין עושים צוררים עד אבדון תאכל.

* כי צוררים הם לכם וגו'

במדרש: (במדבר כה יז): צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים. למה (במדבר כה יח): כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם. מכאן אמרו חכמים: הבא להורגך השכם להורגו:    ע"כ עיין לעיל.

וקשה דאיך קאמר מכאן אמרו חכמים הבא להורגך השכם להורגו, דמשמע דמכאן נלמד זה, והלא זה נלמד מפסוק (שמות כב א): "אִם-בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים". ואמרו חז"ל: מכאן למדך תורה הבא להורגך השכם להורגו וכו'.

ונראה בהקדים דברי הרב בעל כלי יקר ז"ל וז"ל, "אמרו חכמים הבא להורגך השכם להורגו, קשה הערב להורגו מבעי ליה למימר, שהרי המדיינים התחילו בקלקלה. אלא כי צוררים משמעותו שעדיין הם צוררים לכם, אלא ידע השם יתברך מה שבלבבם של המדיינים שעדיין לא נח רוגזם, ועדיין הם צוררים חושבים מחשבות להתעולל עלילות ברשע, ואולי יותר מבראשונה, לפי שאש אחותם דולק בלבם להתנקם, לפיכך השכם לצרור אותם" עכ"ל. נמצא שהם עדיין עתידין לבקש להורגך, לפיכך השכם אתם ר"ל השכם לו.

ובזה נבא לתירוץ הקושיא, דלעולם מפסוק אם במחתרת וכו' נלמד הבא להורגך, השכם להורגו, לומר כי הבא במחתרת הוא המתחיל אלא שהורגלו לומר בלשון השכם להורגו, כיון שגבי מדינים נאמר כי צוררים שעדיין עתידין לצרור, והוצרך לומר השכם לכן אומרים בכל מקום השכם וזהו אומרו כאן צרור את המדינים, למה כי צוררים הם לכם, וכיון דקאמר כאן כי צוררים שמשמעותו שעדיין הם צוררים ועתידין להורגך, אמר השכם ומכאן הורגלו לומר בכל מקום הבא להורגך השכם להורגו אעפ"י דלא שייך לומר שם השכם אלא הערב, כיון דכאן שייך לומר השכם כמדובר על אומרו כי צוררים משתמשים בלשון השכם אף במקום ששייך לומר הערב, ודוק.

פרק כו

פסוק א

ויהי אחרי המגפה וגו'

וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה פ וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר (במדבר כו, א). שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וכו' (במדבר כו, ב)

יש להבין למה הפסיק בפרשה באמצע פסוק. נראה שבא לרמוז שמה שהפסיקו זמן ולא עשו מלחמת מדין תכף ומיד, לפי שהיו עסוקים בדבר המספר ועיין על זה בספר שפתי כהן זצ"ל. עוד נראה הסיק באמצע לומר שאחרי המגפה בראותם ישראל במה נפלו על עון הזנות פנו לכם מכל הרהור עבירה, ולרמוז לזה הניח מקום פנוי באמצע פסוק ובראות הקב"ה לבבם שלם עמו, אמר אל משה ואל אלעזר שאו את ראש כל עדת וכו' שידעו מנינם והוא להראות להם חיבה כנודע מרז"ל, וצוה היות המנין על ידי משה ואלעזר ולא על ידי אהרן, משום שבמעשה זמרי היו מבזים לו ראו בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז על שלקח מבנות פוטיאל, לכן לגדלו צוה למנותם על ידו וליחסם על ידו. עוד י"ל פסק באמצע לומר שאמירות הרבה היו אחר המגפה, דכיון שהמגיפה בא לבער הממזרים כאמרם חז"ל לכן כשראו אומות העולם המגפה שהיה, דנו כי נטמאו נשיהם של ישראל עם המצריים ועכשיו בא המגפה לבער הממזרים שבהם, ולרמוז שאחר המגפה היו אמירות אלו הניח מקום חלק כאילו אומר דברי האומות חסרים כאן ולסתום פיהם צוה למנותם וליחסם הראובני השמעוני, שמו מעיד על יחוסם שלא שלטו המצריים בנשותיהם כדברי רז"ל.

והרב בעל כלי יקר ז"ל כתב, "דצורך מספר זה עכשיו היה כדי להודיע שאעפ"י שנפלו כ"ד אלף, מכל מקום נשארו ששים רבוא, כי אין לומר ברכת ברוך חכם הרזים כי אם הרואה ששים ריבוא, על כן בא להודיע שבכניסתם לארץ היו אוכלוסא שלימה. ומה שחתם על כל השבטים שם י"ה, דווקא במספר זה, לפי שעדיין לא היו חשודים בזנות עד שנכשלו בשיטים בזנות, והיה מקום לאומות לומר, סופו מוכיח על תחילתו, כשם שהזכרים זנו אחרי בת אל נכר, כך במצרים הנשים הזנו לפי ששלטו המצרים עליהן. על כן נאמר החנוכי הפלואי וחתם עליהם שם י"ה, כי שם זה הוא מתווך בין איש לאשה, להורות שכולם נולדו מאיש ואשה אשר שם י"ה ביניהם. וקדימת ה"א ליו"ד בא להודיע כשרות הנשים, כי הה"א נתונה לאשה והיו"ד לאיש, ובאמת היו הנשים יותר גדורין מהאנשים, מדפרסמה הכתוב את שלומית בת דברי, מכלל שזו לבדה היתה פרוצה וכולם צנועות, (ויקרא רבה לב, ה) אבל האנשים היו בוכים למשפחותיהם על ידי עריות שנאסרו ונכשלו הרבה מהם בשטים, על כן הקדים ה"א של י"ה ליו"ד, כי עיקר הדבר שבא להודיע כשרות הנשים שלא שלטו המצרים באמותם. ומה שהוסיף עוד שם י"ה בשלשה שבטים, והם הראובני, השמעוני, הזבולוני. אלה משפחות הראובני, וכן בשמעון וזבולון, לפי שאלו היו צריכין לשני עדים יותר מזולתם, כי ראובן נכשל במעשה בלהה, ושמעון יצא ממנו זמרי, ונראין הדברים שכ"ד אלף שנפלו רובן משמעון והחסרון שבמספר שבט זה יוכיח. וזבולן לחוף ימים ישכון (בראשית מט, יג), ואמרו רז"ל "עונת הספנים אחת לששה חדשים" (כתובות סא, א). ויש לחוש מאחר שיורדי הים באניות פרושים מנשותיהן, שמא על ידי זה יבואו לידי זנות, על כן חתם שם י"ה שנית על שלשתן, לומר שכולם זרע ברך ה' וגדורים מעריות לשעבר ולהבא, יותר מכל אומה ולשון" עכ"ל.

ולע"ד נראה דהוצרך מספר זה עכשיו לפי שבלק ובלעם בקשו לעקור אומה שלימה וכראותם שלא יכלו לכלותם בדרך קללה ועין הרע בקשו אופנים להחטיאם בזנות ואנדורמוסיא בא לעולם ומכלה אותם או לפחות יהיו שנואים לפני בוראם כיון ששונא זנות, וכדכתיב ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, לכן אחר מעשה זמרי שחטאו בזנות מנאם, שהמנין מורה חיבה כדרז"ל והביאו גם רש"י ז"ל בפ' שמות לומר לאומו' כי לא עלה בידם כלום ממה שחשבו להחטיאם כדי שיהיו שנואים למקום שהרי עדיין לא זז מחבבם וראיה שמבקש מניינם לידע כמה הם והוא מתוך חיבה שיש לו עמהם, א"כ עלה בידם חרס ממה שנתיעצו על ישראל. ומה שחתם על השבטים שם י"ה דייקא במספר זה, לומר לאומות אל תבקשו עוד אופנים לכלות את ישראל, כי העולמות לא בראתי כי אם בשבילם, כי ביה ה' צור עולמים ובשבילם בראתים כדכתיב בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, וכיון שכן אם אין ישראל אין עולם ואם אין עולם אתם כלים ונאבדים, א"כ חייכם ישראל ומה שאתם מבקשים רעתו רעתכם אתם מבקשי' לכן חתם במספר זה דוקא שם י"ה לפי שהמספר בא להראות חיבתו לאומות העולם שיש לו עם ישראל ומה הועילו בעצתם שיזנו כדי שיהיו שנואים לפניו כדפרשית לכן מטעם זה חתם בהם שם י"ה, שבשם זה ברא עוה"ז ועוה"ב כאומרם ז"ל לומר לאומו' לשוא אתם עמלים לבקש במפלת ישראל כי אי אפשר זה, כיון שהעולמות שבראתי בשם י"ה בעבורם היה והם המקיימים ועדות יש, שהרי נתון הוא בשמותם החנכי הפלאי וכו' וטעם קדימה ה"א ליו"ד, משום שהעוה"ז נברא בה"א והעוה"ב ביו"ד כדרז"ל במנחות פ"ג וכיון שעוה"ז קודם לעוה"ב לכן הקדים ה"א ליו"ד לומר שישראל מתקנים עצמם בעוה"ז בתורה ומצות כדי להנחיל עוה"ב וכמאמ' התנא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, ומה שהוסיף עוד שם י"ה לשלשה שבטים אלו הראובני השמעוני הזבולוני, כל א' לטעמיה לראובן בעבור שהוא התחיל בתשובה תחילה כאחז"ל אמר הקב"ה לראובן אתה פתחת בתשובה תחילה חייך בן בנך שהוא הושע יתחיל בתשובה שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך, וכיון שהחטא גורם הריסת העולם והתשובה חוזרת לקיימו, לכן העולם שנברא בשם י"ה נחשב כאילו ראובן שהתחיל בתשובה עשה בו בנין שני. וזבולון שהחזיק יד לומדי תורה שהיה מספיק מזון ליששכר שיעסוק בתורה וע"י התורה העולם קיים כדכתיב אם לא בריתי, נחשב כאילו הוא קיים העולם שנברא בשם י"ה לכן לרמוז ע"ז הוסיף עוד שם י"ה בשמו, ושמעון כיון שרובם של ענים משבט שמעון הם כאחז"ל, ובעבור העניים מתקיים העולם, שזוכים עמהם והעולם מתקיים כי לעולם העניים צריכים לחסד וכמאמר התנא על ג' דברים העולם קיים על התורה ועל העבודה ועל ג"ח, וכמה מאמרים שהעולם מתקיים על הצדקה וכתיב משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום לכן הוסיף עוד שם י"ה בשמו לרמוז כאילו הוא מקום העולם.

פסוק מו

ושם בת אשר שרח

(במדבר כו מו): וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח:   

קשה היל"ל ובת אשר שרח. ופירש בעל מנחה בלולה ז"ל וז"ל, "אלא לפי שהיתה בת שם כמו שדרשו עליה חז"ל רצונם האשה בעלת שם. ובעל ספר אמרי נועם ז"ל כתב דברי התרגום "ושום בת אתת אשר שרח", משמע שלא היתה בת אשר אלא היתה בת אשתו, והוא גידלה לכן נקראת על שמו, וזהו שאמר ושם בת אשר, שלא היה עליה אלא השם אבל בתו לא היתה, ופלא גדול מי הולידה, אם אחד מן השבטים למה לא הזכירו, אם אחד מעלמא למה נתייחסה על יעקב, ושמא לפי ששמה ידוע ביותר בחסידות במעשים טובים כתיב עליה ושם, אבל לשון התרגום קשה" עכ"ל.

ולע"ד נראה דלרמוז שהיא קיימת בחיים כאמרם חז"ל שינה לומר ושם בת אשר, כאילו אומר אף אחר מיתת כלם ושם בת אשר היתה שם לבת אשר ובצד שנשארה קיימת בחיים, ותדע שלא אמר שם בת אשר אלא ושם בוי"ו מורה על התוספת, כלומר שם לה בהיות דורה קיים וגם ושם לה אחר שמתו כלם, כי עדיין היה מציאותה בעולם וקוראין אותה שרח.

ורש"י ז"ל פירש שהטעם שמנאה כאן, "לפי שהייתה קיימת בחיים" ע"כ. והרב בעל שפתי כהן זצ"ל כתב "שמנאה כאן לפי שאמר לעיל וידבר משה ואהרן הכהן וכו' מבן עשרים שנה וכו' ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים, והיא היתה סיבת יציאתם ממצרים שאילו לא אמרה למשה היכן ארונו של יוסף, לא היו יכולים לצאת כיון שהשביעם" עכ"ל.

ולע"ד נראה שמנאה כאן לפי שכאן נמנו על שנתחסרו במגפה במעשה זמרי לומר הבט ימין וראה כמה החטא גורם, זמרי בעבור שחטא מת קודם זמנו וממיתה משונה וכן כ"ד אלף אנשים עמו וכו' ושרח בת אשר על דבור טוב שהוציא מפיה באומרה יוסף חי נתברכה מפי יעקב שלא תשלוט בה מיתה ומעשיה הטובים גרמו לה ששרתה עליה רוח הקדש לומר יוסף חי.

ותקרבנה בנות צלפחד וכו'

"ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחת מנשה בן יוסף ואלה שמות בנותיו מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה :   " קשה דהיל"ל ותקרבנה מחלה נעה וכו' בנות צלפחד. ועוד היל"ל שמותן מחלה וכו' מאי ואלה שמות בנותיו, ועוד מאי ותעמודנה היל"ל ותבאנה.

אמנם לבוא לביאורו נקדים דברי הרב בעל שפתי כהן ז"ל, "חמשה בנות צלפחד על שמו נקראו: מחלה שהיתה מתפללת להקב"ה שימחול לאביה. נועה נעה ונדה על אביה. חגלה חוגה ובאה לשמוע הלכה מפי משה", ופירש הרב לב אריה ז"ל, "שטעם לכתה לשמוע דברי תורה, כדי למחול על אביה שדברה לשון הרע באלהים ובמשה, דצלפחד היה מאותם שדברו באלהים ובמשה ומת מהנחשים השרפים וכו' וכיון שתיקון המדבר לשון הרע היא התורה, דכתיב מרפא לשון עץ חיים, לכן לתקן על אביה היתה הולכת לשמוע דברי תורה". "מלכה לשון עצה שנמלכה בקונו להתפלל על אביה. תרצה שנתרצו לה כלן" ע"כ.

עוד לבוא לענין איתא בלוחות הברית על מאמר חז"ל: "תנו-רבנן מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרצה בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה ונזכר ששבת היתה ונמנע ולא גדרה אפילו לאחר השבת שלא ליהנות מאותה מחשבה אעפ"י שהרהור מותר בשבת, מכל מקום מדת חסידות שיראה כל אדם בשבת כאילו כל מלאכתו עשויה ונעשה לו נס ועלה בו צלף וממנו היה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו:   . וכתב בהג"ה זה החסיד היה גלגול צלפחד שהיה מקושש עצים בשבת על כן זה החסיד נשמר מאד כדי לתקן קילקולו ועלה לו צלף אחד, זהו סוד צלפחד" עכ"ל. באופן דשמות בנות צלפחד מורין על מה שהשתדלו על כפרתו, ושם צלפחד מורה על תיקונו שניתקן על ידי הצלף, ולכן קודם הזכיר שמו המורה על חטאו כדי שיתתקן שם ואחר כך שמות בנותיו לומר שתפלת בנותיו גרם לו שבא לידי תיקון מחלה שמחלה על אביה, נעה ונדה על אביה כמדובר, וזהו דקאמר ואלה שמות בנותיו מחלה וכו', ולא קאמר ואלה שמותן מחלה וכו', לומר הטעם שאלה שמות שלהן מסיבת היותן בנותיו ונקראו כך על מה שעשו לאביה. וכיון שהשתדלו על מחילת אביהן ידעו שהקב"ה רב חסד קבל תפלתן ומחל לו, ובזה ותעמודנה לפני משה, כלומר היה להן פנים וקיום ועמידה לעמוד בפני משה, אעפ"י שחטא לו כמדובר משום שכל מי שיש לו אב רשע אין לו פנים לעמוד בפני איש מפני הביוש, מה שאין כן כשידע שנמחל.

אבינו מת במדבר וכו'

"אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' העדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היה לו:   " הכוונה רצו בנותיו להצילו מחטא גדול לפני משה וישראל ולכן פרסמו לפניהם שמת במדבר, כלומר על ידי נחשים שבמדבר, שהיה מאותם שדברו באלהי' ובמשה ומת על ידי הנחשים השרפים כאחז"ל. והוא לא היה מהנועדים על ה' על דבר קרח, שכפרו בהקב"ה ובתורתו, ובזה אפילו במיתתם לא נתכפרו, אלא אבינו בחטאו מת, והמיתה כיפר עליו, ומה גם שאתה עניו ובודאי שמחלת לו על מה שנגע בכבודך, וגם ובנים לא היו לו והלך בלא חמדה לקבר, וצער זה גם כן סיוע על מחילתו, והשיב הקב"ה:

כן בנות צלפחד וכו'

"כן בנות צלפחד דוברות וכו':   " מאי כן, ונראה הכוונה אמר הקב"ה למשה: אעפ"י שדרך הנשים היותם שקרניות, דכתיב "ותכחש שרה וכו'" כאמרם חז"ל, עכ"ז כן בנות צלפחד דוברות, יצאו מכלל הנשים בזאת המדה.

(א"ה ס"ט, לענ"ד נראה לפרש כוונת בנות צלפחד באומרם אבינ'ו מ'ת במדב'ר והו'א ל'א הי'ה וכו', ובא ברמז סופי-תיבות גימטריא תרי"ג דמהו הכוונה, ותו תיבת "במדבר" אך למותר, דוכי הנותרים נמי לא מתו במדבר. הכונה, כלפי מ"ש במדרש והביאו התוספות בבבא בתרא סי"ד קי"ט "דצלפחד המקושש לשם שמים נתכוון, שהיו אומרים ישראל: כיון שנגזר עליהם שלא ליכנס לארץ ממעשה המרגלים שוב אין צריך לקיים המצות במדבר, לכך ברעות נפשיה לקטלא נפיק למען ישמעו ולמען ילמדו דלא פקע חיוב המצות מעליהם" ע"כ. ועיין להרב מוה"ר חיד"א ז"ל בספר פני דוד פ' ש"ל אות י"ג ד"ה ויניחו ע"ש, מעתה זאת היתה כוונת בנות צלפחד לפרסם דלשם שמים נתכוון, ואין בו עון אשר חטא, וז"א אבינו מת במדב'ר, והכונה מה שמת אבינו היה דוקא דאמרו ישראל דאין צריך לקיים המצות במדב'ר, וזהו דרמז סופי-תיבות גימטריא תרי"ג, לומר כדי שיקיימו ישראל התרי"ג מצות הוא שמת, ונמצא דלשם שמים נתכוון וכמדובר ודוק).

ובספר מנחה בלולה ז"ל "אבינו מת במדבר, קשה מה לי מת במדבר, מה במקום אחר, וכי הנותרים לא מתו במדבר, אלא לפי שהיה מהמדברים באלהי' ובמשה, והיה במדבר לשון דבור, ולפי שלא באו לפני משה לבדו, כי אם לפני הנשיאים ואלעזר ומשה וכל העדה בפרהסיא, וכשראה משה כן שנחשד בעיניהם, הרחיק עצמו מן הדין ואמר פסילנא להון לדינא, והקריב משפטן לפני ה'" עכ"ל.

ועל פי דבריו ז"ל, נוכל לומר דמזה הטעם נו"ן של משפטן רבתי, לומר שהטעם שהקריב משה משפטן לפני ה', משום שהזכירו בנות צלפחד בפני כלם שאביהן הרחיב לשון לדבר באלהים ובמשה, דהנו"ן רבתי מורה על אריכות הלשון. עוד נראה בטעם נו"ן רבתי בדברי רז"ל הביאו גם רש"י ז"ל, "ויקרב משה את משפטן, נתעלמה הלכה ממנו וכאן נפרע על שנטל עטרה לו, והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי" ע"כ. ונראה דהנו"ן רבתי מורה על הענין שהוצרך להקריב את משפטן לפני ה' על שנתגדל כמדובר, ובחיבור אחר הארכתי בנו"ן רבתי.

ויאמר ה' אל משה עלה וכו'

"ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה הר נבו וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל. וראית אותה ונאספת אל עמך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך:   " קשה למה קורא הר העברים להר נבו. עוד להבין כוונת וראה את הארץ. ונראה לפרש שבראות הקב"ה שהיה קשה לפני משה למות עד שאמר שיניחנו כעוף הפורח באויר כאמרם חז"ל במדרש פ' וזאת הברכה, רצה לרמוז לו שאל יפציר בדבר משום שהמיתה מעבר לכל חי היא פתח שכלם עוברים בה, וכדכתיב ואין מידי מציל, והיא שגורה בפי כל חי, שמורה שעתיד למות, וזהו דרמז לו באומרו עלה אל הר העברים, לומר זהו הר שכלם עוברים בו והוא הר נבו מלשון ניב שפתים שכלם מדברים ואומרים שעתידין למות, אם כן וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל, ראה שכל בני ישראל עתידין לחזור לארץ, כדכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב, וגם אתה כמותם, אך המיתה כך אינו שוה בכל בני ישראל, אלא וראית אותה בלבד, שתראה שתמות אבל אינה כשאר כל אדם, אלא ונאספת אל עמך כאיש המאסף עצמו מבית לבית.

אך ראוי לשים לב אומרו "ונאספת אל עמך גם אתה", מאי גם אתה. ועוד להבין מה צורך לומר לו "כאשר נאסף אהרן אחיך". אמנם מבואר אצלי בחיבור אחר על מאמר חז"ל, שלא משה בלבד מת בנשיקה אף כל הצדיקים כן, דקשה ומאי רבותי' דמשה על שאר הצדיקים. אלא בענין הנשיקה כלם שוין, אך מעלת משה על שאר הצדיקים שבעולם, שבעת שמת בנשיקה לא נתעסקו בהם בשר ודם, אלא מיטה בידי שמים, תכריכין בידי שמים, ארון בידי שמים, קבורה בידי שמים, אך שאר הצדיקים מתעסקים עמהם קרוביהם ושכנותיהם כאחז"ל דקאמר ליה הקב"ה למשה, ובזה נבא לענין דאמר ליה הקב"ה למשה ונאספת גם אתה כשאר כל הצדיקים שמתים, כי אין מידי מציל מיום המיתה, אך ההבדל שיש לך משאר הצדיקים שאתה הכל בידי שמים כמדובר ושאר הצדיקים הם כאשר נאסף אהרן אחיך שמת הנשיקה, אבל היה תכריחין ומטה וקבורה בידי בשר ודם.

וכאשר מריתם פי וכו'

"כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם הם מי מריבת קדש מדבר צין:   " קשה דהיל"ל על אשר מריתם פי, מאי כאשר. ועוד דהיל"ל בקיצור כאשר מריתם פי על המים במדבר צין, מה צורך מאריכות הלשון להקדישני במים הם מי מריבת קדש.

אמנם נראה בהיות שחלילה וחס שמשה ואהרן המרו פי ה' על המים, אלא על כונתם לקדש שמו אף במה ששינו והכו בסלע שהיה ליסר לישראל שאחר רואם כמה נסים עדיין היו חושדים שמעשיו מעשה כשוף ולקידוש השם הכה בסלע שלא יחזיקו במרדם לבא כנגדו כאחז"ל הביאו הילקוט, שכל אחד היה אומר מסלע זה עי"ש באורך וכונתם למרוד, וכי המת בצמא מה איכפת לו שיהיה המים מסלע זה או מסלע זה, לכן הכה בסלע אעפ"י שהקב"ה אמר להם ודברתם אל הסלע כדי שהמה יראו ויפחדו מן הצדיק בראותם דצדיק מושל יראת אלהי', אך מה שנראה לעיני ישראל ענין השינוי מדבור להכאה, נראה להם שמשה ואהרן המרו פי ה', וכיון שיצא חילול ה' בדבר גז עליהם מיתה, ושיעור הכתוב ונאספת אל עמך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך, אבל דע שאין המיתה לך כמיתת אהרן אחיך, וכ"ש וק"ו כמיתת כל אדם, אלא שיראה להם שאתה מת אבל אינו כן, שנטמן אתה ולא מת, כמו שאמר ליעקב נטמן אתה ולא מת כאחז"ל, משום שגם יעקב אבינו לא מת אלא שנראה להם וכו', והענין דומה בדומה כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה שאעפ"י שהיתה כונתכם להקדישני כדפרשית, אבל לעיניהם הם מי מריבת קדש, ולזה אמר כאשר בכף הדמיון שענין המיתה שלך ממש כדמיון אשר מריתם שנראה שמריתם ולא כן, גם נראה להם שאתה מת ואינו כן.

יפקוד ה' אלהי וכו'

"יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשא אין להם רעה. ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע:   " יש להסתפק למה נקט שלא כסדר, להקדים היציאה לביאה, דהיל"ל אשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם על דרך ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך, שמקדים ביאה ליציאה. ועוד קשה היל"ל ולא תהיה עדת ה' כצאן בלי רועה. עוד קשה דאומרו כצאן אשר אין להם רועה, משמע דלצאן אין רועה ואינו כן. ועוד מאי קח לך את יהושע, מלת לך מיותרת.

אמנם נראה לפרש, בהיות שרועה ישראל הקב"ה, דכתיב "ה' רועי", ולכך כעס הקב"ה בימי שמואל כאשר שאלו מלך ואמר לשמואל, כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם, באופן דכיון שהקב"ה הרועה לישראל אין להקפיד על המנהיג המושם עליהם שידע דרך הנהגה או לא, כיון שהוא אינו עושה כלום אלא הקב"ה, והנה משה רבינו ע"ה היה מצטער איך אין בנו יורש מקומו בהיותו בלתי ידיעת ההנהגה, לכן בא כמליץ בעדו לפני המקום ויניחהו במקומו ואמר יפקוד ה' אל אלהי הרוחות לכל בשר, א"כ איש על העדה יהיה איש על העדה בלבד, יהיה מה שיהיה, ידע דרך ההנהגה או לא ידע אפילו שיעשה בהפך, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם, אין להקפיד כיון שכפי האמת אינו תלוי בו ההנהגה, כי אם בהקב"ה שהוא רועם, וזהו ולא תהיה עדת ה' כצאן שצריכים רועה דישראל, אשר מה שאין להם רועה, אדרבא זהו הרועה משום שהקב"ה הרועה אותם וכונתו היה שישים לבנו תחתיו ואפילו שלא יהיה בקי בהנהגה, אמר לו הקב"ה קח לך את יהושע, לך בדומין לך, יודע סדר הנהגה ומודיעם, שאעפ"כ ה' הרועה אותם כדי לקיים נוצר תאנה יאכל פריה, והוא פירוש נחמד.

עוד נראה בענין הפסוק בקשת משה יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה, שיחשב בעיני העדה לאיש חשוב ונחמד המושם עליהם, שבהיות כן אימתו עליהם ומקבלים גזרתו עליהם ויכול לצאת ולבא, ואשר יוציאם ואשר יביאם במה שירצה להדריכם, ובהיות אימתו עליהם לא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, שאם לא תהי' אימתו עליהם יהיו כצאן אשר אין להם רועה.

עוד יש לפרש ביקש תיפקוד עליהם איש, כלומר ראש אחד ולא ראשים הרבה, שזהו סיבת הפסד ההמון ואיבודו כנודע, ובהיות איש אחד אשר יצא ואשר יבא, אף שיעשה שלא כסדר כולם יסכימו לו, ובזה לא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה.

עוד נראה לפרש, יפקוד מלשון כי יפקד מושבך, וביקש מהקב"ה כשישראל בלתי הגונים ח"ו אל ימסרם למות, אלא יפקוד איש על העדה על דרך טול הרב שבהם, אשר יצא זה לפניהם מן העולם ואשר יבא אחר לפניהם במקום הראשון, על דרך וזרח השמש ובא השמש, והמנהיג השני אשר יוציאם מדרכיהם הרעה ואשר יביאם לדרך ישרה באמור להם הביטו וראו שבעונותיכם מת הצדיק, ובזה מרגישים במעשיכם וחוזרים בתשובה ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, שנכנסים בהם הזאבים לאוכלם, לפי שאם לא תטול הצדיק פוגע בהם מדת הדין וניתן רשות למשחית ואין מעכב, כצאן אשר אין להם רועה וכו' כדפרשית.

אך ראוי לשים לב, מה כיון בעל הטעמים בשומו זקף גדול על שם הוי"ה להפסיק שם, אמנם בהיות שנראין דברי משה קצת קשים לתת כביכול עצה להקב"ה להפקיד איש על העדר, דאפשר שדברים אלו נגד רצונו, כיון שהוא יתברך רועה ישראל, לכן שם טעם מפסיק בשם ה', לגלות כוונת משה שאמר להקב"ה יפקד ה' מה שירצה, או איש שוקל כל הרוחות כמוך או איש סתם, אמנם כיון שאתה אל אלהי הרוחות לכל בשר, נוטה דעתי שאיש שתפקוד על העדה יהיה שוקל כל הרוחות שעל ידי כך יוכל לצאת ולבא לפניהם ויוציאם ויביאם, כיון שרוח כל אחד כלול בו ועל ידי כך לא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, אמר ליה הקב"ה קח לך את יהושע, ומה שאתה מבקש יהיה במלך המשיח כאחז"ל הביאו הילקוט.

עוד נראה יפקוד ה' וכו', שידוע שאדם אשר מחומר קורץ כיון שהוא בשר ודם כבהמה, אי-אפשר לו אם אין ברוחו רמיה והרהורי עבירה כאחז"ל, "משלשה דברים אין אדם ניצול בכל יום הרהורי עבירה וכו'" (בבא בתרא קסד, ב), ובפרט כל הגדול מחבירו שיצרו גדול ממנו, לכן ביקש משה מהקב"ה שיסתלק עצמו כביכול מלדון ולהעניש לאדם על מה שעולה ברוחו ובמחשבתו, משום שאדם בשר-ודם ואיש ולא מלאך, וכשיתנהג כך עמהם שלא להעניש על המחשבה, יהיה מציאות הווית האנשים בעולם, ושיעור הכתוב יפקוד ה' מלשון "כי יפקד", כלומר יסתלק עצמו מלהיות אלהי הרוחות לכל בשר, להבין ברוחם ובמחשבתם ולהענישם, משום שה"ה הם בשר בושה סרוחה רימה, ואי אפשר בלי הרהור ומחשבה רעה, ולא מבעיא ההמון אפילו איש על העדה שהוא גדול העדה יש לו הרהור בלתי הגון, דהגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, וכשאין אתה דן על המחשבה יהיה מציאות שיתקיים איש עליהם אשר יצא לפניהם וכו', ובזה לא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, אבל אם אתה מענישו וימות, אי אפשר לעולם שימצא איש עליהם, דכיון דגדול הוא, יצרו גדול וראוי להמיתו, ונכון.

ויאמר ה' אל משה קח לך וכו'

"ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו:   " מאי אשר רוח בו, ועוד וכי ליהושע בלבד יש רוח ולכל העולם אין בהם רוח. ונראה דכיון דמשה שאל מהקב"ה שיפקוד על העדה איש כולל כל הרוחות והקב"ה השיב לו: זהו אי אפשר עתה אלא למשיח כאמרם חז"ל, לכן נראה דלכן אמר ליה קח לך את יהושע איש אשר רוח בו, כלומר רוח ה' ואינו כולל כל הרוחות כי איני מסכים לשאלתך עתה כי זהו תינתן למלך המשיח.

אך ראוי להבין, שהקב"ה אמר לו ידך אחד והוא סמך שתי ידיו, דכתיב ויסמוך את ידיו עליו, שתי ידות ולמה שינה. ונראה שביד משה היו שתי יכולות שיהושע היה צריך להם, יד אחר כלומר יכולת אחד שנטה ידו וקרע הים שנאמר "ויט משה את ידו על הים ויבקעהו", ויכולת ה' שנטה ידו והעמיד את השמש כדברי רז"ל (תענית כ, א) פרק ג' "שלשה נקדמה להם חמה בעבורן, משה ויהושע ונקדימון בן גוריון" ויהושע היה צריך לקרוע את הירדן ולהעמיד חמה במלחמת ל"א מלכים, ובהיות שהקב"ה אמר למשה ממצרים: "עתה תראה אבל מלחמת ל"א מלכים לא תראה", והיא הגזרה ראשונה שנגזר עליו שלא יבא לארץ, לכן לא רצה הקב"ה לומר למשה שיתן ידיו עליו, כלומר השתי יכולות לקרוע הירדן ולהעמיד השמש במלחמת ל"א מלכים, כיון שהיא התחלת גזרתו כמדובר שהיה צער למשה בזה, כביכול כאדם שכעס עם אוהבו וכשמתפייס ושואל ממנו דבר, אין לו פנים לשאול ממנו דבר אשר עמה כעס עליו, לכן לא אמר לו אלא וסמכת את ידך א' עליו, שהיא יכולת האחד מקריעת ים סוף, שגם הוא יקרע הירדן ולא הזכיר היד השני, ומשה הבין וסמך השתי ידיו עליו, הב' יכולות כדפרשית. ובזה יבא על נכון אומרו, ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר ה' ביד משה, דקשה מאי ביד משה, אמנם אחר שסמך שתי ידיו עליו אף שלא נצטוה כי אם על יכולת האחד כמדובר, עוד עשה דויצהו שיתחזק ויתאמץ בנס עמידת השמש להפיל ל"א מלכים, אעפ"י שכאשר דבר ה' עמו היה ביד משה יד א', שאמר לו וסמכת את ידך, ולא די שסמך עליו השתי יכולות אלא שגם ציוהו שיתחזק לעשותו כדפרשית, אין זאת כי אם מגודל טוב עין שהיה בו.

עוד נראה לפרש אומרו איש אשר רוח בו, מאי רוח בו ולא אמר הקב"ה אלא ידך א' ומשה סמך שתי ידיו והקרוב אלי לפרש, דמשה-רבינו ע"ה שאל יפקוד ה' איש על העדה, כלומר איש גבר בגוברין בקי בסדר ההנהגה כדי שיראה את ישראל הדרך ילכו בו, אמר ליה הקב"ה קח לך את יהושע בן נון, משום שהוא איש אשר רוח בו, דיהושע גלגול יוסף כדאיתא בספר הגלגולים וזהו אשר רוח בו, ירצה ריוח של אחד בו, היינו יוסף שיודע סדר ההנהגה כדכתיב היה רועה את אחיו בצאן ופירשו המפרשים ז"ל, שהיה רועה את אחיו ממש ללמדם דעת והנהגה ומוסר עם הצאן, מה צאן כלם נמשכות אחר אחת, גם אתם שמעו כלכם לגדול, ופירש בעל תולדות יצחק ז"ל יוסף היה גבר בגוברין עם הגדולים נעשה גדול היה רועה עם אחיו בצאן ועם הקטנים נעשה קטן והוא נער עם בני בלהה ועם בני זלפה שהיו קטנים וכתיב רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף, ונמצא יהושע בקי ומורגל בסדר ההנהגה משום שרוח של יוסף בו, ובזה יתקיים שאלתך יפקוד ה' וכו' איש על העדה איש גבר בגוברין כדפרשית. וכיון שיהושע מיוסף ואתה משבט לוי, דלוי רדף ליוסף משאר אחיו כאמרם חז"ל דשמעון ולוי דחפוהו לבור, לכן לפייסו וסמכת את ידך עליו, שיתברך למודו על ידך כדברי רז"ל הביאו הילקוט, וכונת מאמר זה כפי דרכינו דכיון דשמעון ולוי היו הסבה העיקרית למכירתו, נמצא שביטלוהו מלימודו כדברי רז"ל שכל הלכות שלמד יעקב משם ועבר מסרם ליוסף וגם גרמו הם במה שמכרוהו למצרים שכח למודו כאמרם חז"ל לכן אמר ליה הקב"ה שיסמוך ידו עליו שיתברך למודו הפך מה שגרם לו בהיותו יוסף שלא נתברך למודו לפי שהיה הסבה העקרית למכירתו וגרם שלא נתברך בלמודו דשכח כל מה שלמד בחיותו במצרים, וכשמוע משה סוד הדבר ויסמוך עליו שתי ידיו, חדא לפייס עליו וחדא לפייס גם על שמעון שגם הוא עזרו להוציא הדבר לפועל למוכרו.

ובזה מתיישב היות יהושע תלמידו של משה, וכל מה שקבל מסיני מסר ליהושע כנודע, והוא כדי לשלם לו מה שגרם שביטלו מתלמוד תורה שהיה יעקב אביו מלמדו, ואפילו מה שלמד גרמו ששכח במצרים, לכן בא עכשיו וטרח ללמדו ובזה מתיישב גם כן למה אמר הקב"ה קח לך את יהושע ולא מינה לאחד מבני משה, כיון שהיה משה מצטער כל כך על הדבר, עיין בילקוט ע"פ למען ישמעו כל עדת בני ישראל, אלא כיון שיהושע הוא יוסף שראה בחלומו שימלוך והוא קטרג עליו יותר מאחיו למכרו לעבד ולבטל ממנו המלכות, לכן בדין הוא שיקח מלכותו כדי לתקן על מה שלעבר. ובזה מדוייק מלת לך קח לך את יהושע בן נון, כלומר לך דבר הנוגע לך, שתקח את יהושע במקום להנאתך ולטובתך לתקן על שעבר כמדובר. גם המתיישב הזכירו כאן שם אביו יהושע בן נון, דמי לא ידע שהיה בן נון, אלא רמז לו מה שאני אומר לך קח לך את יהושע, הסיבה היא שהוא בן דג, ד"נון" הוא דג, וכדברי רז"ל מי ששמו כשם הדג, שבנו מכניסם לארץ ולכן קראו כאן בן נון, לרמוז שיהושע עצמו הוא יוסף שנמשל לדג, שלא היה שולט בו עין הרע כדגים שבים, דמים מכסים אותם ובהיות יוסף צריך שתמליכהו במקומך לתקן לשעבר כמדובר.

ובזה יובן מאמר הביאו הילקוט קח לך את יהושע, לקחו משה והעמידו מן הארץ והושיבו בין ברכיו והיו משה וישראל מגביהים ראשיהם לשמוע דבריו של יהושע ומה היה אומר ברוך ה' אשר נתן תורה לישראל על ידי משה רבינו ע"ה ע"כ לעניננו. דקשה למה הושיבו משה על ברכיו, עוד קשה מה שייכות יש לדברי יהושע לומר ברוך ה' אשר נתן תורה לישראל עם מה שהושיבו על ברכיו. עוד להבין כוונת אומרו והיו משה וישראל מגביהים ראשיהם. אמנם כיון שרמז לו הקב"ה שטעם שימליך ליהושע במקומו היא לתקן על מה שעבר כדפרשית לכן לתקן על מה שהשליכו למטה מן הארץ שהשליכו לבור לתקן על זאת העמידו מן הארץ והושיבו בין ברכיו, או כלך בדרך זה כיון שהשליכו לבור מלא נחשים ועקרבים, העמידו מן הקרקע שהוא מקום שליטתם והושיבו בין ברכיו גוף שאין שליטה בו לרימה ותולעה. וכיון שכל זה היה תיקון לשעבר היה משה וישראל מגביהין ראשיהם לשמוע דבריו של יהושע היה להם הרמת ראש, שהיו מתתקנים עם זה לשעבר משה מתתקן בהמליכו במקומו ולהושיבו בין ברכיו וישראל מתתקנים במה שהיו כלם מסכימים לקבלו למלך כי ישראל היו שאר השבטים שחטאו בו ומכרוהו לבטל מלכותו. והנה בראות יהושע היינו יוסף כל זה, הבין בסוד הדברים ונצטער באומרו, משה שהוא לוי ושאר יתר השבטים מתתקנים על ידי שממלכים אותו הפך מה שבקשו להפך מלכותו, שאף עפ"י שמלך במצרים לא היה מלך שלם כיון שהיה תחת פרעה, אך עכשיו שיקבלוני עליהם למלך ממש מתקנים לשעבר, אני שהוצאתי דבה עליהם במה יהיה תיקוני, אך כיון שנסתכל בתורה שניתן על ידי משה, נתיישב דעתו שהדובר לשון הרע רפואתו ותיקונו על ידי התורה כאחז"ל ע"פ מרפא לשון עץ חיים, לכן אמר ברוך ה' שנתן תורה לישראל על ידי משה רבינו, ואם כן על ידי עסק התורה אני מתתקן, ולכן נתן שבת וברכה על נתינת התורה שעמה רפואתו, ודקדק לומר על ידי משה לומר המציא הקב"ה תיקונו על יד משה שהוא לוי שגרם עבדותו ולא נתן לי זמן לתקן עצמי על ידי התורה שהייתי לומד והוא פירוש נחמד יקר מאד.

ובזה יובן מאמר הביאו הילקוט איש אשר רוח בו, שיהא הולך עם הקפדנים כפי דעתם ועם המתונים כפי דעתם עכ"ל. הכוונה כפי מה שפירשנו דאיש אשר רוח בו רומז דרוח יוסף בו ומה גם שכתוב ביוסף הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. ויוסף היה דעתו מעורב עם כלם עם הקפדנים ועם המתונים כמו שפירשתי מהרב תולדות יצחק ז"ל בפסוק היה רועה את אחיו בצאן, לכן לרמוז דיהושע היינו יוסף ולכך ממה שמינה אותו במקומו, הגיד והזכיר מדותיו של יוסף שהיה מעורב דעתו עם הקפדנים ועם המתונים וק"ל.

וזהו כונת הפסוק ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר ה' ביד משה, מאי כאשר דבר ומאי ביד משה, אלא הכוונה ויסמוך את ידיו עליו, מה צוה הקב"ה למשה בשמחה כך צוה משה ליהושע בשמחה, כדאיתא בילקוט ובא הכתוב לתת טעם למה צוה משה ליהושע בשמחה אעפ"י שלא נכנס בנו תחתיו משום שכאשר דבר ה', הרצון שכדרך שצוהו על יהושע הבין מתוך דברי הצווי שהיה ביד משה, שהוא מלוי עון טמון ממה שעשה עם יוסף שהשליכו לבור כדפרשית, ולתקן זה צוה לו על יהושע שהוא יוסף. ונמצא שכאשר דבר ה' על אופן שדבר רמז שהיה דבר טמון ביד משה ועל ידי כך מתתקן.

ויעמוד פנחס ויפלל וכו'

במדרש "ויעמוד פנחס ויפלל וכו':    ניתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה וכו', הזרוע על שם ויקח רומח בידו, והלחיים על שם ויעמוד ויפלל".

וקשה יותר ראוי שתנתן הלשון במקום הלחיים, שהלשון חותך התפלה, וי"ל כיון שהאריך לשון לומר שאף הוא לעשות אותו מעשה היה רוצה ליכנס אף עפ"י שכוונתו היה לשמים בדברים אלו כדי שיניחוהו ליכנס ולהרוג לזמרי עכ"ז אין ראוי שיקבל שכר מהלשון ע"ד יהוא בן נמשי שנענש באומרו "אחאב עבד את הבעל מעט והוא יעבדנו הרבה", אעפ"י שכוונתו לשמים כדי שיקבצו אליו הכומרים להורגם עכ"ז נענש, וכן הושע באומרו על ישראל החליפם באומה אחרת ונענש אעפ"י שכוונתו לטובה לומר שיחליפם באומה אחרת ויראה שלא יש אומה קדושה כישראל אף בעת שחוטאים ועכ"ז נענש כיון שהדברים נוטים לרעה כפי פשט משמעותם גם בנדון פנחס, אין ראוי שיתנו לו הלשון במתנה כיון שהלשון חותך הדבור, ואעפ"י שעמה התפלל עמה דבר גנאי, כמדובר.

א"ר יוחנן משם רשב"י כל מי שאינו מניח בן וכו'

(בבא בתרא קטז, א) פרק ח': אמר רבי יוחנן משם רשב"י, כל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה, שנאמר והעברתם את נחלתו וכתיב יום עברה היום ההוא:    עכ"ל.

קשה שאין ביד האדם שיהיו לו בנים או שלא ימותו, דבשלמא קטנים מתים בעוני כאמרם רז"ל אבל כשמתים גדולים שמתים בעונם ובזה אין מי שיורשו, למה מלא עליו עברה, דהוא מה חטא. ולכאורה נראה דאומרו אינו מניח בן ליורשו הוא שאינו עוסק בפו"ר להניח בן ליורשו, ונמצא שהוא גרם ולכך מלא עליו עברה, אבל קשה באומרו כל מי שאינו מניח משמע, אף שעסק בפריה ורביה אלא שלא הניח וקשה למה, אמנם קושטא דמלתא כשנדקדק דהוה ל"ל הקב"ה מתמלא עליו עברה, דמשמע מתמלא עליו עכשיו שלא הניח בן ליורשו, דאומרו מלא עליו עברה מלת מלא משמע שמלא עליו עברה מקודם, אלא הכונה הודענו רז"ל שמי שאינו מניח בן ליורשו הוא מסיבת עבירות שבידו, ומשום זה מענישו בבנים שלא יניח בן ליורשו, לכן בראות עצמו בלי בנים יתעורר בתשובה ויפשפש במעשיו להשיב חרון אף שעליו על עונותיו ויפקדהו השם בבנים, ונכון.

אמר רשב"ל: כל אדם שכועס, אם חכם הוא וכו'

מסכת פסחים פרק ו' בעין יעקב סי' ל"ב, אמר רבי שמעון בן לקיש: כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ממשה דכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל. וכתיב ויאמר אלעזר הכהן, מכלל דמשה נעלם מיניה. ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, מאלישע דכתיב, כי לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך. וכתיב ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'.:    ע"כ.

הקשה מוהר"ש אלגזי ז"ל בספר תאוה לעינים דע"ז ע"ב "למה למשה לא נסתלק נבואתו כאלישע אלא חכמתו דווקא", ועיי"ש מ"ש.

ולע"ד נראה לפרש בדברי רז"ל הביאו רש"י ז"ל בפ' ויקרא "כל שמנה ושלשים שנה שהיו ישראל במדבר כמנודין מן המרגלים ואילך, לא נתייחד הדבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר אלי לאמר. אלי היה הדבור" ע"כ. לכן כשכעס אחר זה על פקודי החיל לא נסתלק נבואתו ממנו, לפי שלא היה ניכר שעל מה שכעס נסתלק כי אם היו אומרים אפשר בעבור איזה עון שביד ישראל נסתלק נבואתו, כאשר כבר אירע מעניין המרגלים שלא נתייחד לו הדבור, לכך נסתלקה חכמתו דוקא שידעו שנענש בזה על שכעס. תו קשה דלמה לאלישע לא ענשו בסילוק חכמתו כמשה וענשו בסילוק נבואתו, ועם האמור יתורץ לפי שגם למשה היה ראוי להענישו בסילוק נבואה אלא שהיה חשש דלא לימרו בעבור ישראל היה כמדובר, אבל באלישע דליכא חשד זו ענשו בסילוק נבואתו.

עוד נראה הענישו בדבר הניכר לכל, שהיא הנבואה שנתעלה על כל החכמים אינן נביאים כמוהו, כדי שידעו ויכירו כמה גדלה עונש הכועס. גם ראוי לדקדק במאמר אומרו כל אדם שכועס ולא קאמר הכועס סתם, מהו כל אדם.

אמנם נראה דבא לרמוז דלא לימא דוקא חכם ונביא שכועס, לחכם מסתלק חכמתו ולנביא נבואתו, משום דכפי גודל מעלתם ראוי להקפיד עליהם להענישם, לא כן לשום אדם אחר הכועס, לכן לשלול ע"ז, אמר כל אדם הכועס, יהיה מי שיהיה, שיעור חכמה שיש בו מסתלק ממנו אם הוא משולל מכל חכמה, אפשר שיצא מדעתו.

עוד נראה למה משה רבינו ע"ה לא נענש בסילוק נבואתו, משום דכיון דמשה הוא אדון כל הנביאים כאשר התורה העירה עליו "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", לכן אינו מהכבוד לפוגמו מנבואתו, דבשלמא בענין המרגלים שמשם ואילך לא נתייחד לו הדבור, היה העיכוב בעון אחרים ולא בשבילו, אך עכשיו שהוא עצמו שטעה על שכעס אינו מכבוד נבואתו הרמה לסלקה ממנו להראות שנתעלה על כל הנביאים, ודוק.

גדול השלום שניתן לפנחס וכו'

במדרש "גדול השלום שניתן לפנחס וכו'" ראוי לחקור על שהפליגו רבותינו ז"ל במעלת השלום באומרם לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. ועוד אמרו שמו של הקב"ה שלום וכו', עד שאמרו אפילו יש עובדים ע"ז ושלום ביניהם, כביכול אינו יכול להם שנאמר "חבור עצבים אפרים הנח לו", עיין במדרש בסדר זה ובפ' נשא דאיך ולמה כולל השלום כל טובה וברכה בו, ובלתו חרבן ושממה וחורב בסף, דהן אמת שאין מי שיוכל להכחיש שהשלום דבר טוב מאד, אמנם אומרם שמכסה גם על עון ע"ז ואין צריך לומר לשאר כל עבירות, זהו דבר קשה להולמו ולקרבו לדעת האנושי, אמנם שמעי והטי אזנך והבן קושט דברי אמת, שרבים ומתוקים מנופת צופים לכל מי שיש לו חיך לטעום ולב לשמוע. דע שכל נשמותיהם של ישראל ממקור אחד חוצבו שכלם חלק אלוה ממעל וכלם נפש אחד נחשבים שנאמר כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש כאמרם חז"ל, ואעפ"י שנפרדים בגופות כלם קשורות עם המקור העליון כמשל הים, אם ימשכו ממנה שבילים שבילים לאין מספר להמשיך ממנה מים כלם קשורים עם הים, ואם יחזור לאחור המים שבשבילים אל הים נעשה הכל ים אחד כבתחילה, כך כל הנשמות נמשכות לשבילי הגופים ובסוף מתחברים יחד וחוזרות אל מקור הראשון ונעשים אחד. הקדמה שניה דע שהקב"ה בהיות דן לכל אחד מישראל שואל לו למדת מקרא אם אומר הן אומר לו למדת משנה וכן עד ששואל צפית במרכבה אם אומר לא, מענישו על מה שלא למד, עיין הענין באורך במדרש משלי, הכלל העולה: שאם יחסר מדבר אחד שלא למד מענישו, וזהו יהיה דווקא לכל נפש פרטי, אך אם יתיחדו כל נשמות ישראל ויתקשרו יחד עם המקור נחשבים כלם נפש אחד, ובהיות כן כיון שמה שחיסר זה למד זה, וכן בענין המצות מה שלא קיים זה קיים זה, וכן אם א' חטא אפילו בע"ז ואחד חטא ולא עשה תשובה ואחד חטא ועשה תשובה כיון שמתחברים ונעשים נפש אחד נמצא שאותו נפש הוא שלמד כל התורה ושקיים כל המצות ושעשה תשובה, וזהו דוקא אם אותם הנשמות היו בשלום ואהבה ואחוה בעולם הזה כאילו הם נפש אחת יוכלו לעוה"ב להיותם נכללות כלם יחד להיותם נפש א' אך כשבעוה"ז היה פרוד ומחלוקת ביניהם הוא כמשל השביל הנמשך מן הים ונקצץ שרשו מהים כגון שנסתם הקצה המחובר אל הים שמסבת הסתימה אינן יכולין מי השביל לחזור לאחור להתחבר עם מימי הים כך דומה בדומה, המחלוקת מפריד אותו נפש שיוכל להתחבר בשאר נפשות מישראל להיות אחד עמהם ורמז לדבר הדין דקי"ל מי שהיו שונאים זה עם זה בחייהם אין קוברין אותן זה אצל זה, הרי שגם במותם מתפרדים ועם זה כשיש מחלוקת בישראל ח"ו אין יכולות כל הנשמות ביום הדין להתחבר יחד להיותם נפש אחד כדי שיזכה כל אחד במה שזכה חבירו ונידונת יחידה, שנמצא בה איזה חיסרון ויש מקום להענישה משא"כ כשיש שלום ביניהם אין מקום לקטרג על שום חוטא בעולם ליום הדין אף על מי שלא עשה תשובה לפי שאפילו שלא עשה תשובה נמצא אחד שחטא עם מי שעשה תשובה, דנמצא זה הוא שעשה תשובה כיון שהוא נפש אחת עם מי שעשה, וכן בכל חסרון מצוה או למוד משתלם כל אחד עם חבירו ולכן אמרו אפילו אם עובדים ע"ז ושלום ביניהם אין הקב"ה מענישם משום שכיון שהיו בשלום בזה העולם מתחברים כלם עם אחד שעשה תשובה ונחשבים כלם באותו נפש שעשה תשובה, כיון שכל ישראל נפש אחד כמדובר, ומזה הטעם לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שאין ברכה גדולה מזו, שע"י השלום יכולים הנשמות להתחבר יחד להיותם א', ונמצא עם זה שקיימו כל התורה כדפרשי', ונכון ושים דעתך ובין תבין.

אמר רבי חלבו: לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה וכו'

מסכת ברכות בעין יעקב סי' י"ט "אמר רבי חלבו לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, שנאמר "ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו וכו' ענני ה' ענני" [ענני] שירד אש מן השמים וענני שלא יאמרו מעשה כשפי' הם" קשה ואימא שגם אם היה מתפלל בתפלת שחרית או ערבית היה נענה.

ונראה מדלא המתין גם הוא לעשות למחרתו בשחרית כמו שעשו הם כדי שלא יבקשו עילה לומר הזמן גרמא, מוכרח דבחר להתפלל בתפלת מנחה כי בעת מנחה כחה גדול.

עוד נראה דלמדו דתפלת מנחה גדול מיתורא ד"ויהי בעלות המנחה", דמה נפקא לן מינה, באיזה זמן היה אלא מוכרח ללמדנו דתפלת מנחה כחה גדול.

או כלך בדרך זה, דכבר אמר ויתנבאו עד לעלות המנחה, וממילא משמע דמיד התחיל אליהו ולמה לי יתורא דויהי בעלות המנחה, אלא ודאי דתפלת מנחה כחה גדול.

ועוד יש לומר, ונמצא בספר תאוה לעינים דקשיא ליה לבעל המאמר דלמה לו לעשות במנחה ולהטריח בתפלה ענני שלא יאמרו מעשה כשפים, וזה משום דאותה שעה מתחיל שליטת הכשפים בעולם, וכמו שכתוב בזהר עי"ש בתאוה לעינים. ואם כן יתפלל בשחרית דלא יש חששא זו אלא מוכרח שעשה בתפלת המנחה, להודיעך שתפלת מנחה כחה גדול.

עוד נראה לומר דכיון דמצהריים סיימו מעשיהם, למה לו לאליהו להתל בהם עד שעת המנחה, דמיד כשסיימו היה לו להתחיל ולא להניחם עד בא מנחה אלא דגדול תפלת מנחה.

והרב מאיר דאנון נר"ו פירש דהיל"ל ויהי בין הערבים ויגש אליהו על דרך ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, מדהזכיר מנחה ויהי בעלות המנחה לרמוז שגדול כחה של תפלת מנחה ע"כ. עוד פירש דדקדקו אומרו ויהי בעלות המנחה, מאי ויהי, אלא קאמר ויהי לומר גדולה והויה מחודש יש בתפלת המנחה, ומהו שהיא גדולה מכולם.

וחתני ה"ר חיים הכהן נר"ו פירש דדקדקו אומרו ויגש אליהו, דהיל"ל ויהי בעלות המנחה ויתפלל אליהו וכו', מאי ויגש, דדרשו רז"ל מכאן אין ויגש אלא לשון תפילה, ומדעשו הגשה זו בנין אב לכל הגשה שהיא תפלה, מוכרח שתפלת מנחה גדולה מכל תפלה, שהרי זו בנין אב.

עוד נראה לי דדקדקו דהל"ל ויהי כעלות המנחה, אומרו בעלות בבי"ת ר"ל נענה בעבור מעלת תפלת המנחה, וזהו בעלות המנחה, בית בעבור, כלומר בעבור עלות מעלת המנחה על מעלת שאר התפלות שהן שחרית וערבית נענה ודוק. ובספר מדרש האתמרי פירשתי עוד במאמר זה.

היו השבטים מבזים לפינחס ראו בן פוטי זה וכו'

בגמרא "היו השבטים מבזים לפינחס ראו בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז, בא הקב"ה ויחסו "פינחס בן אלעזר"" הקשו המפרשים ז"ל: הן אמת שיחסו, אבל לא מפני זה יצא מלהיות בן פוטי שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז. ולכאורה נראה לי לומר שכונתו יתברך לומר מה דהוה הוה, אמנם ממנו מתחיל היחס. אמנם נראה עוד, דיש מחלוקת בגמרא בבן פוטי, חד אומר שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז וחד דורשו לשבח שפטפט ביצרו

והנה כשיחסו הקב"ה בא לפסוק כמ"ד דבן פוטי ר"ל שפטפט ביצרו, לכן הנני נותן לו וכו', כלומר אמר הקב"ה ואילו יצוייר בדעתכם שההלכה כמ"ד שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז, אדרבא לכן הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם, לפי שאין נותנין גדולה לאדם אלא אם כן קופה של שרצים תלויה אחריו, ולפיכך לכן שאתם אומרים שפיטם אבי אמו וכו' נמצא שקופה של שרצים תלוי אחריו א"כ ראוי למעלה והנני נותן לו כמדובר. ומדוייק ממלת לכן עד מאד, ודוק.

תם.