מ"ג שמות ה ו
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויצו פרעה ביום ההוא את הנגשים בעם ואת שטריו לאמר
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְצַ֥ו פַּרְעֹ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֶת־הַנֹּגְשִׂ֣ים בָּעָ֔ם וְאֶת־שֹׁטְרָ֖יו לֵאמֹֽר׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּפַקֵּיד פַּרְעֹה בְּיוֹמָא הַהוּא יָת שִׁלְטוֹנֵי עַמָּא וְיָת סָרְכוֹהִי לְמֵימַר׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּפַקֵיד פַּרְעה בְּיוֹמָא הַהוּא יַת שׁוּלְטָנַיָא דְעַמָא וְיַת סַרְכוֹי לְמֵימָר: |
רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רשב"ם
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
לקושש קש לתבן, וההבדל בין הלשונות האלה מבואר. מ"ש קחו לכם תבן, היל"ל קוששו לכם תבן, שלקיחה משמע ממקום מזומן, ומ"ש כי אין נגרע, אינו נתינת טעם, והיל"ל ולא יגרע מעבודתכם דבר: "ויצו פרעה, לא תאספון לתת תבן". יש הבדל בין קש ובין תבן. הקש כולל שבלים שלמים ג"כ, וכשמחתכים הקש נקרא תבן, ואז הוא מאכל לבהמות, גם תבן גם מספוא רב עמנו, וגם נותנים אותו לתוך הטיט שעושים ממנו לבנים לדבקם, [ומ"ש התוס' שבת ל"ז ב"מ ק"ג אינו סותר זה שזה בלשון המשנה, וגם זנבות השבלים נקרא קש כל שהוא שלם ואינו חתוך] ופעל קשש בא על הלקוט, ובא מקושש עצים או מקושש קש, או מקושש תבן שמלקט קש חתוך, ועד עתה היו נותנים להם תבן חתוך שיערבו בתוך טיט הלבנים כמ"ש כהדוש מתבן במו מדמנה, ועתה צוה שלא יתנו להם זה מבית המלך ובכ"ז הונה אותם ברמאות גדול, שאם היה אומר להם שילקטו קש מן ההפקר היו השוטרים [שהם היו מבני ישראל] צועקים תיכף, לכן לא אמר וקוששו להם קש לתבן, כמ"ש אח"ז ויפץ העם לקושש קש לתבן היינו שילקטו קש מן ההפקר לעשות ממנו תבן, רק אמר וקוששו להם תבן היינו שילקטו תבן שהוא קש החתוך, וזה מבואר שא"א שילקטו מן ההפקר תבן חתוך שזה לא נמצא צבור בר"ה, ובהכרח שהכונה שילכו לבתי המצריים ושדותם וכ"מ שימצאו תבן
חתוך צבור שם יקחו בפקודת המלך, וע"ז לא צעקו שוטרי ב"י אחר שימצאו בקל תבן בבתי המצריים:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
והמשכיל יבין, כי צרה המזומנת תשכיח מיחוש צרה העתידה, ושכבר עברה, וזה מהמורגש למשכיל על דבר. ושיער כי יספיק לזה יום אחד.
או יכוין הכתוב לרמוז שלא נשאר עוד להם בעבודה אלא יום ההוא, כי למחר בא משה והכה יאור מצרים ונשברה מקל השעבוד, כמאמרם ז"ל: מעת שהתחילו המכות נסתלק השעבוד מעליהם, ואדרבה התחילו להוזיל כספם בעד משקה מים כאמור בדבריהם ז"ל (שמו"ר פ"ט). ואין להקשות מאומרו: ״גם תמול גם היום״, כי יום שלפניו לא כילו חקם לצד שהיה יום בשורה, והיו מקובצים לפני משה שעשה לעיניהם האותות: