כתובות סא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דחוור אפיה שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה א"ל אפסדת לסעודתא דמלכא אמרו ליה אמאי תיעביד הכי אמר להו מאן דעביד הכי פסיל למאכל דמלכא אמרו ליה אמאי אמר להו דבר אחר חזאי ביה בדקו ולא אשכחו שקל אצבעתיה אנח עליה אמר להו הכא מי בדקיתו בדקו אשכחו אמרו ליה רבנן מ"ט סמכת אניסא אמר להו חזאי רוח צרעת דקא פרחה עילויה:
ההוא רומאה דאמר לה לההיא איתתא מינסבת לי אמרה ליה לא אזיל אייתי רימני פלי ואכל קמה כל מיא דצערי לה בלעתיה ולא הב לה עד דזג לה לסוף אמר לה אי מסינא לך מינסבת לי אמרה ליה אין אזיל אייתי רימני פלי ואכל קמה אמר לה כל מיא דצערי לך תוף שדאי תוף שדאי עד דנפקא מינה כי הוצא ירקא ואתסיאת:
ועושה בצמר:
בצמר אין בפשתים לא מתני' מני ר' יהודה היא דתניא אינו כופה לא לעמוד לפני אביו ולא לעמוד לפני בנו ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו רבי יהודה אומר אף אינו כופה לעשות בפשתן מפני שפשתן מסריח את הפה ומשרבט את השפתים והני מילי בכיתנא רומאה:
ר' אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחות:
אמר רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה הלכה כרבי אליעזר אמר רבי חנינא בריה דרב איקא שפוד שפחות וגומות רב מלכיו בלורית אפר מקלה וגבינה רב מלכיא רב פפא אמר מתניתין ומתניתא רב מלכיא שמעתתא רב מלכיו וסימנך מתניתא מלכתא מאי בינייהו איכא בינייהו שפחות:
רשב"ג אומר וכו':
היינו תנא קמא איכא בינייהו דמיטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר:
מתני' המדיר את אשתו מתשמיש המטה ב"ש אומרים שתי שבתות בית הלל אומרים שבת אחת התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום הפועלים שבת אחת העונה האמורה בתורה הטיילין בכל יום הפועלים שתים בשבת החמרים אחת בשבת הגמלים אחת לשלשים יום הספנים אחת לששה חדשים דברי רבי אליעזר:
גמ' מ"ט דב"ש גמרי מיולדת נקבה ובית הלל גמרי מיולדת זכר וב"ה נמי נגמרו מיולדת נקבה אי מיולדת גמרי לה הכי נמי אלא ב"ה מנדה גמרי לה במאי קמיפלגי מר סבר מידי דשכיח ממידי דשכיח ומר סבר מידי דהוא גרים לה ממידי דהוא גרים לה אמר רב מחלוקת במפרש אבל בסתם דברי הכל יוציא לאלתר ויתן כתובה ושמואל אמר אפי' בסתם נמי ימתין שמא ימצא פתח לנדרו הא פליגי בה חדא זימנא דתנן המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס יותר מכאן יוציא ויתן כתובה ואמר רב לא שנו אלא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה ושמואל אמר אפי' בסתם נמי ימתין שמא ימצא פתח לנדרו צריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר רב משום דלא אפשר בפרנס אבל בההיא דאפשר בפרנס אימא מודי ליה לשמואל ואי איתמר בההיא בהך קאמר שמואל אבל בהא אימא מודי ליה לרב צריכא:
התלמידים יוצאין לתלמוד וכו':
ברשות כמה כמה דבעי
רש"י
[עריכה]
דחוור אפיה - פניו זועפים שנתאוה למאכל:
א"ל - אטורנגא לרב אשי:
אפסדתא לסעודתא - לא יאכל המלך מעתה:
אמרו לו - שוטרי המלך אמאי תעביד הכי:
אמר להו - רב אשי:
דעביד הכי פסיל למיכל למלכא - העושה מאכל כזה אין ראוי שיאכל המלך מאכל מידו:
דבר אחר חזאי ביה - בשר של חזיר מצורע ובלשון לעז קורין לו שורשמי"ן:
שקל אצבעתיה - רב אשי שקל אצבעתיה דקפילא:
אנח עליה - על אחת החתיכות:
אנחיריה - לא גרסי':
הכא מי בדקיתו - כלומר בדקתם את חתיכה הזו:
בדקו אשכחו - נס נעשה לו:
דפרחה עילויה - דמר זוטרא:
פלי - מבקע והרבה יש לו דומים במסכת נדה (דף כא:) דפלי פלויי:
מיא דצערי - רוק שגדל בתוך הפה מחמת קיוהא דבר הנאכל בפניו ואינו אוכל ממנו:
עד דזג - נפחו פניה וכריסה ונעשו כזכוכית שכן דרכי הנפוחים:
תוף שדאי - רקקי והשליכי:
לעמוד - לשרת:
בהמתו - סוס וחמור שהן מזויינין וצוהלים לרביעה אבל בקר אינו להוט אחר רביעת אשה ואין יצרו ניכר כל כך לפיכך אין אשה נסתית לו ואני שמעתי בקרו נקבות בהמתו זכרים:
משרבט - פושטן כמין שרביט עד שנעשין גדולות ובלשונינו נקרא אשא"ש ע"י שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק:
שפוד שפחות וגומות - סימני הלכות הן שפוד במסכת ביצה שפחות כאן גומות במסכת נדה בלורית במסכת עבודה זרה אפר מקלה במסכת מכות גבינה במסכת עבודה זרה תלת מנייהו מתני' שפחות ובלורי' וגבינה ותלת מנייהו שמעתת' ופרשינהו רב מלכיו ורב מלכיא:
רב פפא - אסימנא דרב מלכיו פליג דקאמר שפחות רב מלכיו ליתא דכל מתני' ומתניתא דהכא רב מלכיא פרשינהו אבל שמעתתא דאמר ברב מלכיו מודינא לך:
וסימניך - שלא תחליף בגירסא:
מתניתא מלכתא - לגבי שמעתא הויא מתניתא מלכתא דהא מינה מותבינן תיובתא לשמעתא וסימניך מלכיא לשון נקבה אבל מלכיו לשון זכר:
היינו ת"ק - רבי אליעזר מה לי לידי שעמום מה לי לידי זימה:
דמיטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר - משחקת בכלבים דקים ושחוק שקורין אישקקי"ש לידי זימה איכא לידי שיעמום ליכא דאין שיעמום אלא ביושב ותוהא ובטל לגמרי:
מתני' המדיר את אשתו - כגון דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אבל הנאת תשמישי עליך לא מיתסרא דהא משועבד לה דכתיב ועונתה לא יגרע והכי מוקמינן בנדרים בפרק ואלו נדרים (דף פא:):
ב"ש אומרים שתי שבתות - אם הדירה ב' שבתות תמתין ואם יותר יוציא ויתן כתובה:
הטיילין - מפרש בגמרא:
החמרים - שיוצאין לכפרים להביא תבואה למכור בשוק:
הגמלין - סוחרי חבילות ומביאין על הגמלים ממקום רחוק:
הספנים - פורשין לים הגדול לקצווי ארץ:
גמ' מיולדת נקבה - ששוהא שבועיים מתשמיש:
נגמרו מיולדת נקבה - כיון דאשכחן אורח ארעא לשהות כל כך אין לנו לכופו להוציא:
ה"ג - אי מיולדת גמרי הכי נמי:
מידי דשכיח - כעס שכועס על אשתו ומדירה:
ממידי דשכיח - נדות לאפוקי לידה דלא שכיח כולי האי:
מידי דהוא גרים לה - נדר האיש גורם לה לשהות וכן לידה על ידו באה לה לאפוקי נדה דממילא ויש לנו ללמוד מן הדומה [אפילו לא שכיח כולי האי]:
אפי' בסתם נמי ימתין - לב"ש שתי שבתות ולב"ה שבת אחת:
שמא - בתוך הזמן ילמוד למצוא פתח חרטה לומר אדעתא דהכי לא נדרי ויתיר לו חכם נדרו:
מליהנות לו עד ל' יום - קונם את נהנית לי עד ל' יום ולא הדירה מהנאת תשמיש דהא לא חייל משום דמשועבד לה וגבי מזונות נמי מוקמינן ליה לקמן (ד' עא.) באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ופרנס משום דלא ספקא ואית דמוקמא כגון שהוא מן הגמלי' או מן הספנים שאין לכופו בשביל תשמיש ולאו מילתא היא דהא מוקמא לקמן אכולהו קתני מתני' לענין מדיר שבוע אחת:
יעמיד פרנס - שיזון אותה והתם פריך ואטו פרנס לאו שליחותיה עביד:
תשמיש - לא אפשר בפרנס:
ואי אתמר בהא - מליהנות לו:
בהא אמר שמואל - משום דאפשר בפרנס:
תוספות
[עריכה]
לא ליתן תבן לפני בהמתו ולא ליתן תבן לפני בקרו. דשניהם אינה מחוייבת כדתניא בפרק בתרא דנדרים (דף פא:) דברים שבינה לבין אחרים אינו מיפר כיצד קונם שאני עושה לפי אבא לפי אביך לפי אחי לפי אחיך שלא אתן תבן לפני בהמתך שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר:
וה"מ בכיתנא רומאה. והא דדייקינן אמתני' בצמר אין בפשתים לא בכיתנא רומאה:
הלכה כר"א. והא דקי"ל. בכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו אין זה אותו שהיה בימי ר"א:
איכא בינייהו שפחות. אומר רשב"ם שפחות ושכנגדה דהיינו אפר מקלה שהוא מימרא דתרווייהו בינייהו נינהו ור"ת פי' דהא דקאמר מתני' ומתניתא רב מלכיא לא אתא לאפלוגי על מימרא של רב מלכיא אלא אתא למימר דכל מתני' ומתניתא רב מלכיא ולא רב מלכיו אבל [שמעתתא יש מהם רב מלכיו ויש מהם] נמי רב מלכיא וכן מוכח דקאמר וסימניך מתניתא מלכתא אבל משמעתתא לא נותן סימן:
התלמידים יוצאין שלא ברשות ל' יום והפועלים שבת אחת. פי' ר"י דאתא לאשמועינן דאף על גב דמנהגם היה ללמוד ולעשות מלאכה בעירם ועונה האמורה בתור' לתלמיד מע"ש לע"ש כדאמרי' בגמ' ולפועלים שתים בשבת כדקתני סיפא אפ"ה יכולים לשנות ממנהגם ולצאת תלמידים ל' יום ופועלים שבת אחת:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ה (עריכה)
פז א מיי' פכ"א מהל' אישות הל' ג, סמג לאוין עא, טוש"ע אה"ע סי' פ סעי' ד:
פח ב מיי' שם הל' ה, טוש"ע שם סע"ו:
פט ג מיי' שם הל' א, טור שו"ע שם סעי' א:
צ ד ה מיי' פי"ד שם הל' ו, סמג לאוין פא, טור ש"ע י"ד סימן רלה סעי' א וטוש"ע אה"ע סי' עו סעי' ט:
צא ו מיי' פט"ו שם הל' א, סמג עשין מט, טוש"ע אה"ע סי' עו סעי' ו:
ראשונים נוספים
ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו: כך גרס רש"י ז"ל. ויש גורסין (תוס' ד"ה לא) בהפך, ובין לשניהם, איכא למידק, מדתניא בפרק בתרא דנדרים (פא, ב) קונם שאני עושה לפיך וכו', ושלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך אינו יכול להפר. ואדרבה לא היה צריך להפר דכיון דמשעבדא ליה לא חייל נדרה, ותירצו בתוספות דכי משעבדא ליה לבעל ליתן לפני בהמתו או לפני בקרו, הני מילי בשהכניסה לו ארבע שאינה עושה מלאכות אחרות, הלכך עושה לו את אלו, אבל כשלא הכניסה לו שפחות דיה במלאכות האחרות ואינה חייבת ליתן תבן לא לפני בקרו ולא לפני בהמתו.
ואינו מחוור דארבע יושבת בקתדרא כל שכן שלא תתן תבן לפני בקרו, אלא דברים של ייחוד כדי לחבבה עליו.ושמא במכנסת לו אחת ושתים אבל ארבע לא, אחר כך מצאתי שם בנדרים בשם ר"י בר אברהם ז"ל (עי' תוס' שם) דהכא בשלא הכניסה לו ד' שפחות אבל התם בשהכניסה, והיינו דתניא בההיא (נדרים שם) שלא אציע מטתך שלא אמזוג לך את הכוס אינו צריך להפר, ולא קתני שלא אופה שלא אבשל לך, משום דאפילו הכניסה לו כמה מוזגת לו כוס ומצעת לו מטה ואינה אופה ולא מבשלת. ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו. והלכתא כשמואל. והא דתנן יוציא באומר יאסר הנאת תשמישך עלי לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, אבל אמר הנאת תשמישי עליך לא חייל נדרא כלל דהא משעבד לה.
גרסת רש"י ז"ל אינו כופה ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן לפני בקרו תבן פי' רש"י ז"ל בהמתו כמו סוסים שצוהלין ופורצים למזימה ושמא יביאה לידי רביעה אבל בקרו אין לחוש בכך. ואחרים פירשו דבהמתו היכא שעומדת לרכיבה אבל בבקרו כופה לפי שהיא עומדת לצרכי הבית כי רוב תבואות בכח שור וחייבת למרווח בו כי שיש בו חיי נפש ואיכא למידק מהא דתניא בפרק בתרא דנדרים נדרה שלא תתן תבן לפני בהמתו ולפני בקרו ואין צריך למחוק הגירסא דמשום דהמלאכות קטנות שאינו צריך לה כ"כ לא אלמו' לשעבודי' דלא תיחול נדר' וכההיא שאמרו נדרה שלא תארוג בגדי' לבני' לבנה תצא שלא בכתובת' מכ"מ חייל נדרא ומיהו התם שהצורך יותר גדול קנסוה רבנן בכתובתה מ"מ הכא לא קנסוה בכתובת' אלא כופה הבעל במשכון מזונותי' וכיוצא בו ונמצא ג' דינים בדבר דבמלאכ' גדול' והרגליות אם נדרה לא חייל נדרה וכדאמר' לעיל כופה ומניקתו ובשאר מלאכות קטנות חייל נדרה וכדאמרינן לעיל כופה ואם היא מלאכה הצריכה תצא בלא כתובה ואם לאו כופה הבעל בדברים אחרים:
איכא בינייהו שפחות: פירש ר"ת ז"ל שפחות ושכנגדו שהוא באמצע כמו שפחות דהיינו אפר מקלה דההיא שמעתא היא ואיכא לאחלופי לרב מלכיו אי נמי דלא חייש אלא מאי דצריך לתרוצי דדר' מלכיא דהיינו סימניה דקאמר מתני' מלכתא. א"ב דמטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר פי' משום שיעמום ליכא ומשום זימה איכא ומסתברא דר"א ורשב"ג לא פליגי דדר"א שהוא כופה למלאכה יש לו לטעון טענות זימה ובדרשב"ג שהוא כופה אותה שתעש' מלאכה יש לו לטעון טענות שיעמום ומשום דקס"ד שבעיקר דינא לא נפקי מיני' מידי בינייהו איצטריך תלמוד' לפרושי דהא א"ב וכך נראה לי:
המדיר הא דתנן מדיר מתשמיש המטה ומיירי כדאמר הנאת תשמישך עלי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל אמר הנאת תשמישי הוא עליך לא חייל נדר' דהא משעבד' לה וה"ל כאוס' פירות חבירו על חבירו וכדאמר בנדרים וכדפי' רש"י ז"ל והא דאמרינן ב"ש אומרים ב' שבתות וב"ה אומרים שבת אחת פי' רש"י ז"ל שהדירה שבת א' או שתי שבתות אבל אם היה יותר לא תמתין והיינו דאמרינן תלמודא מחלוקת במפרש כלומר שפירש אחת לב"ה או שתי שבתות ב"ש ולא נהירא חדא דלישנא דמתני' לא דייק הכי ועוד דא"כ היכי אמר שמואל דבסתם נמי תמתין שמא ימצא פתח לנדרה והא פריש לן תנא שאם הדירה יותר משבת אחת לב"ה או שתים לב"ש לא תמתין כלל וכ"ש הדירה סתם דמשמע לעולם לכך הנכון דמתני' קתני סתם המדיר את אשתו דב"ש אומר שתמתין שתי שבתות וב"ה אומרים תמתין שבת אחת אבל לא למדנו מתוך משנתינו הוא כשהדיר' לזמן או שהדיר' סתם וזהו שנחלקו בה רב ושמואל דרב אמר מחלוק' כשפירש זמן ואפי' מרוב' דמ"מ גלי אדעתי' שדעתו לחזור עליה והיום או למחר ימצ' פתח לנדרו הלכך תמתין אבל אם הדיר' סתם של' קבע שום זמן לנדרו גלי אדעתי' דמסנא סני לה ולא ימצ' פתח לנדרו ותצ' לאלתר ושמואל אמר דאפילו בסתם שמ' יסור כעסו וימצא פתח לנדרו הילכך תמתין שבת א' לב"ה ושתים לב"ש והא דמייתינן הכא ההיא דתנן המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס שפירשה רש"י שהדירה עד ל' יום ההיא נמי לית' מטעמ' דאמרן וה"ל למיתני המדיר את אשתו מליהנות לו שלשים יום אלא ודאי ה"פ המדי' את אשתו מליהנות לו יעמיד פרנס עד שלשים יום ואפלגו רב ושמואל אם כשקבע זמן לנדרו או אפילו שהדיר סתם וכן נראה פי' הירושלמי. אבל התם דאפשר בפרנס פי' דהתם לא הדירה מגופו אלא מנכסיו פירש רש"י ז"ל דאתשמיש לא חייל נדר' דהא משעבד לה והא דחייל אנכסי' אוקי בדוכתא כשאמ' לה צאי מעשה ידיך במזונותי' פי' לפירושו דמתני' דהכא דקתני המדיר את אשתו אפשר לפרש שפיר בהדיר' עליו דאמר הנאת תשמיש' עלי אבל הכא דקתני ליהנות לו ולא קתני ליהנות לה לא משמע אלא שאסר הנאתו עליה וכיון דכן לא חייל נדרה דה"ל כאומר הנאת תשמישי עליך ובירושלמי הקשו מזו על זו ותירצו תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו ולפי' רש"י ז"ל יש לפרש דמתני' דהכא לא חייל נדרה אלא על נכסיו בלחוד:
ועושה בצמר. צמר אין פשתן לא מתני' מני ר"י היא דתניא אינו כופה לא לעמוד בפני אביו ולא לעמוד בפני אמו ולא ליתן תבן לפני בקרו פי' שורים שחורש בהן דטריחא מילתא וזילה לה אבל בהמתו או סוס או חמור שרוכב עלי' ולית בה טרחא יתירה ולא זילותא כופה ר"י אומר אינה כופה לעשות בפשתן מפני שהפשתן מפריח את הפה ומשרטט את שפתים. אמר אביי ובכיתנא דרומאי:
ר"א אומר וכו' אמר רב מלכי' אמר ר"א ב"א הל' כר"א :
מתני' המדיר את אשתו מתשמיש המטה בש"א שתי שבתות ובה"א שבת אחד. התלמידים יוצאים לת"ת שלא ברשות ל' יום מכאן לעונה האמורה בתורה הטיילים בכל יום הפועלים שתים בשבת החמרים אחד בשבת הגמלים אחד לל' יום הספנים א' לו' חדשים דברי ר"א פי' המורה כגון דאמר תיאסר הנאת תשמישך עלי אבל אם אמר הנאת תשמישי עליך לא מיתסרי דהא משועבד לה דכתיב ועונתה לא יגרע והכי מוקמי' לה בנדרים בפ' אלו מותרים:
בש"א ב' שבתות: מ"ט דב"ש גמרי מיולדת נקבה וב"ה גמרי מידי דשכיח ממידי דשכיח:
אמר רב מחלוקת במפרש אבל בסתם יוציא ויתן כתובה לאלתר ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו וקי"ל כשמואל בדיני:
וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל חזאי רוח צרעת כו'. ומכאן יש ללמוד שסכנה היא לו ודנין אותו כעוברה שהריחה דלא סוף דבר עוברה אלא אפי' איניש דעלמא ואורחא דמילתא נקט וכאן וכאן מאכילין אותו הקל הקל עד שתתיישב נפשו. ע"כ:
עד דזג כולה והיה בשרה צלול בלעז קליר"א שכן דרך בשרה מתנפח כגון אי לאו דחזיתיה דזיג בזוגא חיוורא בכיצד צולין. תוף שדי רקוק והשליכי חוץ. תוף רוק כדאמרן בערבי פסחים לא תף בהו רוקא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
ולא ליתן תבן לפני בקרו אבל כופין אותה ליתן תבן לפני בהמתו כך היה הגירסא בספרי ספרד ובהלכות הרי"ף ז"ל וז"ל לפני בקרו העומדת לחרוש או לחלב אינו כופה מפני שאין זה תשמיש גופו ממש אבל לתת לפני בהמתו אשר הוא רוכב עליה יכול לכופה שזה תשמיש גופו הוי וצורך גדול הוא לו ודוקא נתינת התבן שהוא נקל אבל שאר צרכי הבהמה דאית בהו טירחא לא ובספרי צרפת הגירסא בהפך ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו ולפי גירסא זו כך צריך לפרש דלפני בקרו העומדת לחרישה או לחלב כופה אותה מפני שזה צורך גדול הוא לביתא אבל שאר הבהמות שאינם צורך כל כך לבית לא והגירסא הראשונה עיקר. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל לא יתן תבן בפני בהמתו כמו סוס המזוין ביצרו ושמא ירבענה או יקלקלה ברגלו שכן דרך לבעט ברגליו. ליתן לפני בקרו ולא לעמוד ולשמרם ע"כ:
לכל הגירסאות איכא למידק מיה' דתניא בפרק בתרא דנדרים נדרה שלא תתן תבן לפני בקרו ולפני בהמתו כו'. דאלמא לא משעבד' ליה דאי משעבדא ליה לבעל ליתן לפני בקרו אמאי אינו יכול להפר ואדרבה לא היה צריך להפר דכיון דמשעבדא ליה לא חייל נדרה. ותירצו בתוספות דכי משעבדא ליה לבעל ליתן לפני בהמתו או לפני בקרו ה"מ כשהכניסה לו ארבע שאינה עושה מלאכות אחרות הילכך עושה לו את אלו אבל בשלא הכניסה לו שפחות דיה במלאכות האחרות ואינה חייבת ליתן תבן לא לפני בהמתו ולא לפני בקרו. ואינו מחוור דארבע יושבת בקתדרא כל שכן שלא תתן תבן לפני בקרו אלא דברים של יחוד כדי לחבבה עליו ושמא במכנסת לו אחת ושתים אבל ארבע לא. אח"כ מצאתי שם בנדרים בשם ריב"א זצ"ל דהכא בשלא הכניסה לו שפחות אבל התם כשהכניסה לו והיינו דתניא בההיא שלא אציע מטתך ולא קתני שלא אופה ושלא אבשל לך משום דאפילו הכניסה לו כמה מוזגת לו את הכוס ומצעת לו מטה ואינה אופה ואינה מבשלת. הרשב"א ז"ל:
והריטב"א ז"ל כ' וז"ל יש גורסין ולא ליתן תבן לפני בקרו ואין צריך למחוק הגירסא משום דהא ממלאכות קטנות שאינו צריך לה כל כך לא אלמוה לשעבודיה בענין דלא תיחול לנדרה וכההיא שאמרו נדרה שלא תארוג בגדים לבנים לבנה תצא שלא בכתוב' מ"מ חיילא נדרה ומיהו התם שהצורך יותר גדול קנסוה בכתובה אבל הכא לא קנסוה בכתובה אלא כופה הבעל במשכון במזונותיה וכיוצא בו.
ונמצא שלשה דינין בדבר דבמלאכות הגדולות והרגילות אם נדרה לא חייל נדרה וכדאמרינן לעיל כופה ומניקתו ובשאר מלאכות קטנות לא חייל נדרה ואם היא המלאכה הצריכה תצא בלא כתובה ואם לאו כופה הבעל בדברים אחרים ע"כ. וכן תירץ רבינו יונה ז"ל שאף על פי שהיא משועבדת לו אפ"ה יחול האיסור דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ואע"ג דאמרינן בעלמא דאלמוה רבנן לשעבודיה היינו במלאכות הגדולות השנויות במשנה או למלאכות הצריכות יותר אבל שעבוד נתינת התבן שהוא דבר נקל מאוד הקונם מפקיע אותו ולפי' אמרו שאין הבעל יכול להפר ע"כ. וכן תירץ הרא"ה ז"ל:
ומשרבט את השפתים יש מפרשים מתחדקות השפתים ונעשות כעין פגימות ובערוך פי' שנעשות נפוחות. וה"מ בכיתנא רומיתא כי אותו הפשתן טבעו לעשות זה ההיזק אבל בשאר מיני פשתן כופה אותה לטוות. תלמידי רבינו יונה ז"ל.
והא דדייקינן ממתניתין בצמר אין בפשתן לא הכי קאמר בצמר כופין בפשתן לפעמים אין כופין כגון בכיתנא רומיתא וכן כתבו בתוספות ז"ל:
רב פפא אמר וכו'. רב פפא קאי אהנך דמוקמי' ארב מלכיו ג' ואתי לגרועי מנייהו שפחות דמשנה היא אבל אפר מקלה כדרב מלכיא כדקיימא קיימא וה"ק להו מתניתין ומתניתא אוקמינהו כדרב מלכיא. מתניתין מלכתא משניות וברייתות חשובות הן ועיקר דמינייהו פרכינן לאמוראי ודבר זה יהא שגור בפיו ומתוך כך יזכור מתניתין מלכי' דהנך תיבות דמי למתניתא מלכתא ובהכי ידע דמתניתא ומתניתין רב מלכיא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א ז"ל איכא בינייהו שפחות פר"ת ז"ל שפחות ושכנגדו שהוא באמצע כמו שפחות דהיינו אפר מקלה דההיא שמעתא היא ואיכא לחלופה לרב מלכיו א"נ דלא חש אלא למאי דצריך לתרוצי דדרב מלכיא דהיינו סימניה דקאמר מתניתא מלכתא. ע"כ:
היינו ת"ק כלומר היינו ת"ק דידיה דהיינו רבי אליעזר דאמר שהבטלה מביאה לידי זמה ואע"ג דרבי אליעזר איירי לענין אחר ור"ש לענין אחר אפ"ה שניהם מודים שהבטלה קשה לאשה וכיון דקשה לה מאי נפקא לן מינה אם נאמר שקשה לה מפני השעמום או מפני הזמה דבין מטעם זה ובין מטעם זה כופין אותה:
איכא בינייהו דמטלייא כו'. למ"ד שהבטלה מביאה לידי זימה איכא דתנן שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה ולמ"ד משום שעמום אינו יכול לכופה שהרי עוסקת בענייני שחוק ולא תבא לידי שעמום ושעמום הוא מלשון ובתמהון לבב דמתרגמינן ובשעמימות ליבא וכתב הריא"ף ז"ל וכבר אפסיקא הלכתא כו' ורבני צרפת ז"ל חולקין ואומרין דלא איפסיקא הלכתא כרבי אליעזר אלא במאי דאמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר אבל במחלוקת שחלק בענין הטעם עם רשב"ג לא פסקו הלכה כמותו ואי מטלייא בגוריתא או בנדרשיר אינו יכול לכופה ומסתיי' לה למילתא מדקי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. תלמידי רבינו יונה ז"ל.
והתוספות תירצו שאין זה אותו רשב"ג שהיה בימי ר' אליעזר. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מסתברא דרבי אליעזר ורשב"ג לא פליגי ובדרבי אליעזר שהוא כופה למלאכה יש לו לטעון טענת זמה ובדרשב"ג שהוא כופה אותה שתעשה מלאכה יש לה לטעון טענת שעמום משום דקס"ד דבעיקר דינא לא נפקא מינה מידי בינייהו איצטריך תלמודא לפרושי דהא איכא בינייהו. ע"כ:
מתני' המדיר את אשתו וכו'. ומיירי כדאמר הנאת תשמישך עלי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל אמר הנאת תשמישי עליך לא חייל נדרא דהא משועבד אליה והוה ליה כאוסר פירות חבירו על חבירו וכדאיתא בנדרים וכן פירש רש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל. וליכא לפרושי דבמדירה בקונם מיירי וקונם מפקיע מידי שעבוד וכדאמרינן לעיל דהא כי היכי דאמרינן לעיל אלמוה רבנן לשעבודא דבעל הכי נמי אלמוה רבנן לשעבודא דאשה וכן פירש הר"ן ז"ל בפרק ואלו מותרין ועוד האריך ע"ש:
והרשב"א ז"ל שם בפרק ואלו מותרין כתב וז"ל באומר הנאת תשמישך עלי פי' מסתברא דלאו דוקא אומר אלא נעשה כאומר הנאת תשמישך עלי דהא לא קשיא לן אלא משום דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כיון דאי אמר הנאת תשמישך עלי מצי אסר עליה תשמישה אף אנו נאמר דאיני משמשך דקאמר היינו לאסור תשמישה עליו ולא לאסור תשמישו עליה דשאני משמשך משמע הכין ומשמע הכין וקי"ל דסתם נדרים להחמיר ופירושי הוא דקא מפרש דשאני משמשך לא לאסור תשמישו עליה קאמר כלומר קונם יהא לך מה שאני משמשך אלא קונם יהא לי מה שאני משמשך קאמר ע"כ. ולקמן גבי פלוגתא דרב ושמואל אכתוב מה שכתב בזה ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל בס"ד ובריש פרק המדיר אכתוב מה שכתבו הגאונים בזה בס"ד:
ב"ש אומרים שתי שבתות כו'. פרש"י ז"ל שהדירה שבת אחת או שתי שבתות אבל אם הדירה יותר לא תמתין והיינו דאמרינן בגמרא מחלוקת במפרש כלומר שפירש שבת אחת לב"ה או שתי שבתות לב"ש ולא נהירא חדא דלישנא דמתניתין לא דייק הכי ועוד דא"כ היכי אמר שמואל דבסתם נמי תמתין שמא ימצא פתח לנדרו והא פירש תנא שאם הדירה ליותר משבת אחת לב"ה או שתים לב"ש לא תמתין כלל וב"ש כשהדירה סתם דמשמע לעולם.
לכך הנכון דמתניתין קתני סתם המדיר את אשתו דב"ש אומר שתמתין שתי שבתות וב"ה אומר תמתין שבת אחת אבל לא למדנו מתוך משנתינו אם הוא כשהדירה לזמן או שהדירה סתם וזהו שנחלקו בה רב ושמואל דרב אמר מחלוקת כשפירש שום זמן ואפי' מרובה דמ"מ גלי דעתיה שדעתו לחזור עליה והיום או מחר ימצא פתח לנדרו הלכך תמתין אבל אם הדירה סתם שלא קבע שום זמן לנדרו גלי דעתי' דמסנא סני לה ולא ימצא פתח לנדרו ותצא לאלתר ושמואל אמר דאפילו בסתם שמא יסור כעסו וימצא פתח לנדרו הלכך תמתין שבת אחת לב"ה ושתים לב"ש והא דמייתי הכא דתנן המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס שפירש רש"י שהדירה עד ל' יום ההיא נמי ליתא מטעמא דאמרן וה"ל למתני המדיר את אשתו מליהנות לו ל' יום אלא ודאי ה"פ המדיר את אשתו מליהנות לו יעמיד פרנס עד ל' יום ואפליגו רב ושמואל אם כשקבע זמן לנדרו או אפילו כשהדירה סתם וכן נראה פי' בירושלמי. הריטב"א ז"ל. וכן פירש הרא"ה ז"ל לקמן בפרק המדיר:
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל שתי שבתות יכול לקיימה מכאן ואילך כופין להוציא וליתן כתובה שלא תשב תחתיו עגונה ע"כ. וזה קרוב למה שפירש הריטב"א ז"ל ובמהדורא בתרא לא פי' כן. ומשמע לי דאדרבה איפכא מסתברא דכל שפירש להדיא בנדרו יותר משתי שבתות לבית שמאי ושבת אחת לב"ה הרי בתוך הזמן הזה לא ימצא פתח חרטה דאדעתא דלהמתין הזמן הזה שפירש להדיא קא נדר והיא אין לה לשבת עגונה יותר משתי שבתות לב"ש ושבת אחת לב"ה לכך לא תמתין כלל אבל כשנדר סתם איפשר שימצא פתח חרטה לומר דאדעתא דהכי לא נדר וכדפי' רש"י ז"ל לק' דהא ודאי אין בדעתו לאסור אותה לעולם ובנקל ילמוד למצוא פתח חרטה וכ"ש דלשון סתום יסבול לפרשו אדעתא דהכי הוה אבל לשון מפורש לא יסבול פירושי' וטענות וכבר נאסר ונקשר בכבלי הקונם. ומעתה יש לי לפרש דבין לרב ובין לשמואל מתניתין במפרש קא מיירי ללמדך דדוקא כשפירש שבת א' לב"ה או שתי שבתות לב"ש אבל יותר מכאן יוציא לאלתר אלא דרב ושמואל פליגי אי ה"ק בסתם אי לא ומיהו מתניתין במפרש מיירי והיינו דאמרינן בגמרא מחלוקת במפרש אבל בסתם דברי הכל יוציא לאלתר וכו' וזה הלשון משונה דלא אמרי' מחלוקת וכו' אלא כדאסיק כחד מינייהו אבל הכא דאסיק בסתם דברי הכל יוציא לאלתר כו' דלא הוי כחד מינייהו לא אתי שפיר האי לישנא ולא הוה ליה למימר אלא לא שנו אלא במפרש וכו' וכדקתני עלה דאידך מתני' דהא עלה דכולא מתניתין קא מהדר ובמאי דכתיבנא ניחא דהכי קאמר מחלוקת במפרש כו' פי' פלוגתייהו לכ"ע הויא במפרש מעתה אית לן למימר דדוקא במפרש פליגי אבל בסתם ד"ה יוציא לאלתר כו' ושמואל אמר אף על גב דפלוגתייהו הויא במפרש וכדכתי' ומיהו ה"ה נמי בסתם נמי ימתין לב"ש שתי שבתות ולב"ה שבת אחת ודוק לשון רש"י ז"ל לקמן בגמ'. כנ"ל פי' לפרש"י ז"ל:
התלמידים יוצאים לת"ת שלא ברשות ל' יום כו'. וכתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות בשם התוס' דה"פ דשלשים יום שוהין חוץ לעירן אם צריכין ללמוד בעיר אחרת וביום שלשים וא' יהיו בעירם אפילו אם אותו יום יחזרו לצאת להיות שלשים יום בחוץ וכן פועלים שהולכים לעיר אחרת ועומדים שם כל השבוע למלאכה דהיינו שבעת ימים ובשמיני יחזרו לביתם וכן לעולם דהיינו עונה האמורה בתורה לגבי תלמידי' ופועלים הצריכין ללמוד ולעשות מלאכתן בעיר אחרת אבל תלמידים הלומדים בעירם עונתן מע"ש לע"ש ופועלין העושין בעירם עונה שלהם שתים בשבת.
נמצא לפי שיטה זו כי קתני מתניתין עונה האמורה בתורה קאי נמי אדלעיל מיניה דהני דלעיל נמי הוי עונה האמורה בתורה לתלמידים שלשים יום ולפועלים שבעה והאי דלא תני ברישא עונה האמורה בתורה משום דלא אפשר דהיכי ליתני עונה האמורה בתורה לתלמידים שלשים ולפועלים שבעה כי היכי דקתני סתמא בכל אינך הטיילין כו'. א"כ הוה משמע אפי' בתלמידים ובפועלים העושים בעירם וכמו שהאריך הר"ן ז"ל וזהו שיטת הר"י בר יצחק ברוך לקמן בגמרא וכמו שכתבו התוספות וכדבעי' למכתב בס"ד. וכל זה דוחק ועוד אי עונה האמורה בתורה אתא לאשמועינן בהך רישא מאי שנא דקתני הכא התלמידים יוצאין שלא ברשות והרי גדולה מזו קתני מתניתין הספנים אחד לשלשה חדשים ולא הוצרך לומר שלא ברשות.
לכך פירש ר"י בתוס' דהך רישא לאו בעונה האמורה בתורה קא מיירי דאין לה עונה קבועה לתלמידים אלא מע"ש לע"ש והפועלים שתים בשבת ופועלים העושים חוץ לעירן בכלל חמרין הוו וכן כתב רש"י ז"ל להדיא במהדורא קמא לקמן בגמרא גבי הך דפריך תלמודא איפכא תנא כו'. אלא הא אתא לאשמועינן רישא דהך מתניתין דאע"ג דמנהגם היה ללמוד ולעשות מלאכה בעיר ועונת ת"ח מע"ש לע"ש ושל פועלים שתים בשבת אפ"ה רשאין לשנות ולבטל עונה ממנה שהיה מנהג תחלה לצאת שלא ברשות נשותיהן ולעולם יכולין לעשות כן ל' יום בחוץ ויום אחד בבית וכן הפועלים ז' ימים אבל החמרין והגמלין והספנין אינן רשאין להוסיף יותר על שיעור עונתן דדוקא פועלין דעונתן שתים בשבת רשאין לשנות עד שבוע כמו החמרין אבל יותר משבוע אין להוסיף שלא ברשות. והתלמידים משום תלמוד תורה התירו להם עד שלשים יום ומשום דויתרו להם כל כך זמן לכך לא הוזכר עונתן במשנה דהיינו מע"ש לע"ש. והר"ן ז"ל תירץ לפי דאין להם עונה קבועה עיין בפירושיו על ההלכות. זאת היא שיטת ר"י ז"ל בעל התוספות ז"ל והר"ן ז"ל יש לו שיטה אחרת עיין בפירושיו על ההלכות:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל התלמידים כו'. הפועלים שתים בשבת לא קאי ארישא דמדיר את אשתו אלא מילתא באפי נפשה וה"ק אע"ג שעונתן של תלמידים פעם אחת בשבוע ושל פועלים שתי פעמים בשבוע הני מילי כשעומדים בעיר אבל אם הולכים חוץ לעיר אינן חייבין התלמידים לבא עד שלשים יום שיכולים ללכת שלא ברשות עד שלשים יום ולסוף שלשים יום יבאו פעם אחת ויחזרו וס"ל להאי תנא דעל זה הדרך יכולים לעמוד ברצונם אפי' שלא ברשות והא קמ"ל דאע"ג דמדיר לא יהבינן ליה זמן אלא משתי שבועות לב"ש ושבת אחת לב"ה הכא שיוצאין לת"ת יהבינן להו עד שלשים וכן הפועלים אע"פ שעונתן שתי פעמים בשבוע דעונה האמורה בתורה הטיילין כו' החמרין אחת בשבת שכן דרכן ללכת מהלך ג' ימים ולחזור. והגמלין אחת לשלשים יום שכן דרכם להשכיר עצמן עם גמליהם מהלך ט"ו יום ולחזור לסוף שלשים יום. הספנין אחת לששה חדשים שכן דרכם להשכיר ספינותיהם מהלך שלשה חדשים ולחזור לסוף ששה ומיירי כשיודעין בזמן הנשואין מלאכתם דכיון דידעי מעיקרא מוכחא מילתא דנתרצו בכך ומחלה וגמרה לסבול בלבה וכל אלו העונות לא נתנו אותם אלא לאדם בריא אבל מי שהוא חולה או חלוש שאינו יכול לקיים מצות עונה אינו חייב בזה אלא אומדין אותו כפי כחו. ע"כ:
גמרא גמרי מיולדת נקבה פי' ב"ש סברי כיון שאנו רואין דהיכא שילדה אשתו נקבה שצריכה להמתין בע"כ שתי שבתות דכתיב אם נקבה תלד וטמאה שבועים אין לה להקפיד כשהדירה בעלה אם ממתנת זה השיעור שהרי בלעדי זה דרכה להמתין. תלמידי ה"ר יונה ז"ל ולקמן אכתוב בס"ד לשון ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל:
וב"ה נמי נגמרו מיולדת נקבה וא"ת אמאי פריך טפי לב"ה מלב"ש ותירץ רש"י ז"ל דכיון דאשכחן מיהא אורחא דארעא בשום דוכתא לשהות אין לנו לכופו להוציא. וא"ת א"כ מאי משני מנדה גמרי לה מ"מ הרי מצינו ביולדת נקבה דהיא שוהא שבועים מעתה היאך נכוף אותו קודם הזמן הזה כיון דאשכחן אורח ארעא בשום דוכתא לשהות כשיעור הזה. וי"ל לכך לא קצר התלמוד ותירץ ב"ה מנדה גמרי לה אלא האריך וקאמר אי מיולדת גמרי הכי נמי. ופירושו אי מאי דקאמרינן מעיקרא וב"ה גמרי מיולדת זכר פירושו דגמרי ממש הכי נמי דאיכא לאקשויי דאדרבה יש לנו ללמוד מיולדת נקבה דכיון דאשכחן בשום דוכתא דאורח ארעא לשהות כל כך אין לנו לכופו. ומיהו סבירא להו לב"ה דלית לן למגמר מיולדת כלל משום דיולדת אגב צירים וחבלים שעברו עליה בשעת הלידה אינה מתאוה כל אותן הימים לתשמיש ובלבה שלא תשמש לעולם וכשהיא כדרך העולם לתשמיש לאו אורח ארעא לשהות כל כך ואפשר דלהכי כתב רש"י ה"ג אי מיולדת גמרי ה"נ ודוק אלא ב"ה מנדה גמרי לה פי' והא דקאמר מעיקרא גמרי מיולדת זכר פירושו מנדה דהא כתיב כימי נדת דותה תטמא ומשום דב"ש נקטי יולדת נקבה נקטינן נמי לב"ה יולדת זכר ומיהו עיקר ילפותא מנדה. כנ"ל:
במאי קא מפלגי כלומר כיון שכל אחד ואחד הוא יהיב טעמא למילתיה אמאי לא גמרי ב"ה מטעמייהו דב"ש וב"ש נמי אמאי לא גמרי מנדה כמו ב"ה ויהיו שוין בזמן. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ולפי מאי דכתיבנא טעמא רבא איכא לב"ה אמאי לא גמרי מטעמא דב"ש אלא ודאי לפי שטתינו נראה דהכי קא בעי במאי קא מפלגי פי' אמאי קא גמרי ב"ש מיולדת ולא מנדה וב"ה אמאי קא גמרי מנדה דאיברא דס"ל דמיולדת לא מציא למגמר וכדכתיבנא גם לנדה לא דמיא כדי למגמר מיניה ומהדר מ"ס מידי דשכיח כו' ופרש"י במהדורא קמא תשמיש ונדה שכיח וכן פירשו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל ב"ה סברי לא ילפינן מיולדת דטפי עדיף דנילף מנדה דהוא גרם לה דשכיח דהיינו תשמיש ממידי דשכיח דהיינו נדה וב"ש סברי לא ילפינן מנדה דטפי עדיף דנילף מידי דהוא גרם לה דהיינו תשמיש ממידי דהוא גרם לה דהיינו מלידה ע"כ. ואופן פירושם היינו כפי שיטתם ז"ל ומיהו לשיטתנו ה"פ ב"ה דמיון דנדה היינו משום דהויא מידי דשכיח ממידי דשכיח ולא קא בעי למיהב טעמא אמאי לא ילפינן מיולדת דבלאו הכי נמי איכא טעמא רבא דמשום הכי ליכא למילף מיולדת כנ"ל.
שוב מצאתי גם להרב רבינו יהוסף הלוי ן' מיגש דקא יהיב טעמא אחרינא דליכא למגמר מינה דיולדת וכדכתיבנא וז"ל אמר רב מחלוקת במפרש אבל בסתם כו'. כגון שנדר שלא ישמש מטתו שתי שבתות לב"ש או שבת אחת לב"ה דב"ה סברי שבת אחת היא שיכולה האשה להמתין בלא תשמיש שהרי אלו היתה נדה היתה יושבת בלא תשמיש ח' ימים הילכך תראה את עצמה כאילו היא נדה אבל ב' שבתות אינה יכולה להמתין שלא מצינו לה עת כזה שתשב בלא תשמיש כדי שתראה זו עצמה כאילו היא עומדת באותו העת. וא"ת הרי יולדת נקבה דיושבת שבועים בלא תשמיש וצריכה זו שתראה לעצמה כאילו יולדת נקבה. היינו טעמא דלא גמירי לה ב"ה מיולדת חדא דיולדת לאו מידי דשכיח בכל עידנא ומידי דשכיח שהוא הנודר ממידי דלא שכיח שהוא היולדת לא ילפינן. ועוד דהיולדת אגב צירים וחבלים וחלחלות ומכאובות שעברו עליה בשעת הלידה אינה מתאוה כל אותן הימים לתשמיש ולא יש בלבה אלא שלא תשמש לעולם משום הכי לא גמרי ב"ה מיולדת כי היכי דנגמר מיולדת נקבה שהיא מוספת על יולדת זכר אבל אם נדר סתם שלא ישמש מטתו ולא נתן לדבר קצבה כיון דסוף הדבר לגירושין הן עומדין אינה ממתנת כלום לפי שההמתנה אינה מועלת כלום ושמואל אמר אפילו בסתם נמי ימתין לב"ש ב' שבתות ולב"ה שבת אחת שמא ימצא פתח לנדרו.
ואי קשיא לך מדקאמר שמא ימצא פתח לנדרו אלמא נדרא דיליה חייל על תשמיש המטה דהא הכא ליכא למימר דמשום דלא ציית לן לשמש מטתו הוא דיוצא אלא משום דחייל נדריה הוא דהא שמא ימצא פתח לנדרו קתני אלמא איהו קא מפייס לשמש מטתו ונדרא הוא דעכיב ליה ואילו אמרינן ליה זיל שמש דנדרך לא חייל הוה ציית לן ומשמש ואמאי חייל כיון דמשועבד לה לעונה לאו כל כמיניה דמפיק ליה לשיעבודא מיניה. יש להשיב דכי אמרינן דהיכא דמשועבד לה לא חייל נדריה הני מילי דלא מטיא ליה איהו הנאה מההוא מידי אבל תשמיש כיון דהנאה דיליה כהנאה דילה אי משמש אשתכח דקא מהני ממידי דאשתעבדא עליה דלא למעבדיה דהא לא אפשר ליה לפלוגי התשמיש הילכך חייל נדריה וראיה לזה הפירוש הא דאמרינן בפרק המדיר הנאת תשמישך עלי יפר לפי שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו אלמא אע"ג דמשועבד לה לתשמיש כיון דלאו מידי דאפשר לאתהנויי הוא בלא היא חייל נדרה וצריך הפרה וזה ראיה הוא לדברינו. עכ"ל הר"י ן' מיגש:
מחלוקת דב"ש וב"ה במפרש שב"ש אומרים יכול לפרש שתי שבתות בנדרו וב"ה אומרים שבת אחת אבל בסתם דברי הכל יוציא לאלתר ויתן כתובה ושמואל אמר אפי' בסתם נמי ימתין לב"ש כדאי"ל ולב"ה כדאית ליה. שמא ימצא פתח לנדרו בשאלה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. הא כתיבנא בסמוך לשון ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל וכבר הארכנו בזה במשנה וכתבנו שיטת הריטב"א ז"ל והרא"ה ז"ל בשמועה זו.
ורבינו יונה ז"ל פירש כפירושו של רש"י ז"ל וז"ל מחלוקת במפרש כו'. כלומר לא נחלקו ב"ש וב"ה אם צריכה להמתין שתי שבתות או שבת אחת אלא היכא שפירש בשעת הנדר ואמר עד זמן פלוני דב"ש סברי אם באותו הזמן שקבע שתי שבתות תמתין ואם יש בו יותר יוציא ויתן כתובה לאלתר וב"ה סברי אם פירש יותר משבת אחת יוציא ויתן כתובה לאלתר דסתם לעולם משמע ומה תועלת יש לה להמתין ושמואל אמר אף בסתם נמי תמתין שבת אחת לב"ה ולב"ש שתי שבתות דיש לה להמתין זה השיעור שמא ימצא פתח לנדרו. ע"כ:
והריטב"א והרא"ה פירשו דאפילו פירש זמן מרובה צריכה להמתין זה השיעור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכדכתיבנא במתני':
מליהנות לה עד שלשים יום קונם את נהנית לי עד שלשים ולא הדירה מהנאת תשמיש דהא לא חייל משום דמשועבד לה וגבי מזונות נמי מוקמי' באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ופרנסה משום דלא ספקה ואית דמוקמי כגון שהוא מן הגמלים או מן הספנין שאין לכופו בשביל תנאי תשמיש ולאו מילתא היא דהא מוקמינן לקמן בשמעתין אכולהו קאי לענין מדיר. רש"י ז"ל במהדורא קמא וכן כתב במהדורא בתרא ובמאי דכתב הר"י ן' מיגש ז"ל ניחא אפי' אתשמיש וכדכתבינן בסמוך ובסמוך אכתוב מה שכתב הריטב"א בס"ד בזה:
יעמיד פרנס שיספיק לה מזונות משלו עד שלשים יום ובפרק המדיר פריך ופרנס הא שליחותיה קא עביד ומפרש נמי מאי שנא שלשים יום גבי תשמיש קאמר רב דבסתם יוציא לאלתר משום דתשמיש לא אפשר בבעל אחר ומיעגנא.רש"י ז"ל במהדורא קמא:
אבל התם דאפשר בפרנס פירוש דהתם לא הדירה מגופו אלא מנכסיו ופרש"י ז"ל דאתשמיש לא חייל נדרא דהא משועבד לה והא דחייל אנכסים אוקים בדוכתה בשאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך פי' לפי' דאמתני' דהכא דקתני המדיר את אשתו אפשר לפרושה שפיר בהדירה עליו דאמר הנאת תשמישה עלי אבל הכא דקתני ליהנות לו ולא קתני ליהנות לה לא משמע אלא שאסר הנאתו עליה וכיון דכן לא חייל נדר' דהוה ליה כאומר הנאת תשמישי עליך ובירושלמי הקשו מזו לזו ותירצו תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו ולפי' רש"י ז"ל יש לפרש דמתניתין דהכא לא חייל נדרא אלא על נכסיו בלחוד. הריטב"א ז"ל:
ברשות אשתו כמה יכול לצאת. וקא מתמה ברשות כמה דבעי כל כמה דיהבא ליה רשותא מצי אזיל. אורחא דמילתא דרך ארץ שלא ישא עליו חטא אפי' הוא יכול לפתותה. רש"י במהדורא קמא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה