ישראל קדושים/ח

<< · ישראל קדושים · ח · >>

[א] ושלוש קדושות נאמרו בתורה - והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה'. היינו מה שהאדם מתקדש מעצמו בהשתדלותו ואתערותא דיליה, וזהו ההתחלה שצריכה להיות מצד האדם באתערותא דלתתא והשתדלותא דידיה, כי הוא העיקר בעולם הזה שהוא עולם הבחירה. ואח"כ זוכה להקדושה שיש לו בשורש מורשה מאבות, שנוצר מזרע ישראל קדושים והוא כבר קדוש בתולדה מאבותיו, דאע"פ שחטא ישראל הוא, ואפילו פושעי ישראל עדיפי מנביאי אומות העולם. ודבר זה לא בהשתדלותם רק מצד הקדושה שבתולדה בכל זרע ישראל. וזהו החילוק שבין ישראל לגרים, שאמרו [קידושין ע, סע"ב] זו מעלה יתירה, דבישראל כתיב והייתי להם לאלוקים ואח"כ והמה יהיו לי לעם,140 והיינו שהש"י הוא על כרחם להם לאלהים רוצים ולא רוצים, וכמו במתן תורה שכפה הר כגיגית, וכן לעתיד ביד חזקה וגו' אמלוך וגו'. וזהו רק בישראל מצד הקדושה שלהם בתולדה מאבותם, מה שאין כן בגרים. ואח"כ כי קדוש אני, היינו מה שהש"י מקדש האדם מלמעלה, שזהו עיקר ושורש ומקור כל הקדושה דישראל. וכמו שנאמר קדושים תהיו כי קדוש אני ה', ואתם הדבקים בה' וגו' צריך שתהיו כמוהו.

[ב] ורז"ל אמרו יכול כמוני, תלמוד לומר וכו' קדושתי למעלה מקדושתכם (ויק"ר כד, ט). היינו משום דקדושים תהיו פירשו בזהר קדושים [פא, א] תהיו ודאי, מדלא אמר היו, והיינו מתוך דביקותם בשרשם במקור הקדושה, ואם כן סלקא דעתא כמוני דאין שום טומאה חוצצת בפני קדושתו יתברך. וכמו שדרשו ועברתי וגו' אני ולא מלאך כו', כי מצרים מלא טנופת עבודה זרה ואי אפשר לקדושת המלאכים ליכנס שם, וכן בבית הכסא אומרים התכבדו מכובדים קדושים וכו', כי לקדושתם אינם יכולים ליכנס למקום טינופת, מה שאין כן הש"י עצמו שאומרים בשיר היחוד כל טנופת לא תטנפך. וסלקא דעתא דגם ישראל כן שקדושתם למעלה מקדושת מלאכי השרת ויוכלו להשתקע בכל מקום שישתקע ועם כל זה הקדושה לא תזוז, ועל זה אמר אני ה', קדושתי למעלה, דזהו שם הויה המורה על כל קומת הקדושה כולה עד רישא דכל רישין כנודע.

[ג] והגם שהכל יחוד אחד, ואורייתא וישראל וקוב"ה כולא חד, והם שלוש קדושות הנ"ל. אורייתא הם מה שהאדם משתדל בעצמו על ידי התורה שהיא עיקר הקדושה כמו שאמרו בזוהר קדושים שם, וישראל הוא קדושת כל הכנסת ישראל בשורשם מאבות, והקב"ה הוא מה שהוא מקדשם בקדושתו שלמעלה, והכל אחד ביחוד גמור. ומכל מקום קדושת ישראל הוא למטה, שהם יונקים מהקדושה שלמעלה המשפיע לקדושה שבהם מעצמם ומאבותם, ועל כן צריכים לקדושת עצמם גם כן. ואף דאני ה' השוכן בתוך טמאותם כתיב, מכל מקום הכל כפי הכנת האדם עצמו מלמטה, ואפילו פושעי ישראל כפי הכנת הקדושה שיש בשורשם מאבות מה שלא ניתק מהם בהגדלת החטאים, כי אי אפשר לנתק הכל כל השורש דיהדות. ומכל מקום הוא מתמעט והולך על ידי החטאים, ולעולם השראת הקדושה דלמעלה כפי הקדושה דלמטה.

[ד] ויצחק הוא הראשון שנימול לשמונה, להיות מלידה מבטן מקודש להש"י, שזהו השורש דישראל המקודשים להש"י בתולדה בלא השתדלותם. ועל כן נאמר בו צחוק עשה וגו' כל השומע יצחק וגו', שנתרבה הצחוק והחדוה בעולם בלידתו. ונאמר ויעש משתה גדול ביום הגמל וגו', ולא נמצא מקודם משתה בתורה, וזה היה ביום 'הג'-'מל', כי שמחת ה' במעשיו, היינו בעולם שברא, נשלם אז בלידת יצחק. ומילתו לשמונה, שזהו האות הברית שבבשרו דמקודש לשמים, דעל זה היה כלל הבריאה בשביל ישראל. ובפסחים [קיט, ב] פירשו על הסעודה דלעתיד כשיגמול חסד עם זרעו של יצחק, היינו כשיבורר מעלת וקדושת ישראל אחר כל הבירורין שעברו עליהם בכל ימי עולם הזה בכל הדורות בכלל ובפרטים. ונקרא על שם יצחק, כי אברהם נקרא בחגיגה (ג, א) תחלה לגרים, וישמעאל גוי הוא, מה שאין כן יצחק דכבר הורתו ולידתו בקדושה. עשו נקרא בקדושין (יח, א) ישראל מומר, כי כל זרע יצחק זכו לשם ישראל, אלא דעד שלא בא יעקב להיות חוט המשולש שלא ינתק, עדיין היה אפשר לינתק, ועשו ניתק מעליו קדושת היהדות שהיתה לו מאבותיו, ונעקר מקדושת ישראל לגמרי על ידי עוונותיו. מה שאין כן בזרע יעקב אבינו ע"ה שמטתו שלימה דאי אפשר לנתק שם ישראל ממנו לגמרי אפילו יגדיל עוונות עד לשמים.

[ה] ושלושה אבות הם נגד קדושות הנזכרות. קדושת אברהם שהוא תחלה לגרים ואב המון גוים, דגם הגרים נקראים זרעו, הוא הראשון לקדושה דהשתדלות אדם באתערותא דיליה. שמתחלה עובדי עבודה זרה כו' ואברהם אבינו הכיר את בוראו ומסר נפשו על קידוש השם. ואח"כ יצחק כבר נולד בקדושה מאבותיו, וכל השתדלותו להחזיק קדושה זו שבתולדה להיות גם ממנו מורשה לזרעו דהם זרע יעקב שנשאר בהם כח יצחק. וקדושת יעקב אבינו ע"ה, שהוא צורת האדם שבמרכבה במראה הנבואה שמדמין הצורה ליוצרה, הוא זכה לשורש הקדושה עד שנקרא אל כמו שאמרו ז"ל על פסוק ויקרא לו אל וגו' (מגילה יח, א), היינו להיות כמוהו ממש. ורק על כל ישראל אמר יכול כמוני כו' (ויק"ר כד, ט) דאי אפשר. וגם זה רק בעולם הזה מצד שיש מקום לטומאה ורע ושאור שבעיסה, אבל לעתיד אמרו שעתידים צדיקים ליקרא בשמו של הקב"ה (ב"ב עה, ב), דהיינו שיהיו כביכול כמוהו, דאז יעשה חדשה דנקבה תסובב גבר, הרומז לקודשא בריך הוא ושכינתיה שהוא כאליהו דעלה לרקיע ונתהפך למלאך, רק צורת כנסת ישראל כידוע. ויעקב זכה לזה גם בעולם הזה, דעל כן אמרו (תענית ה, ב) דלא מת, ולא אדם שלו קיים לעלמי עד, כי הוא הצורה שבכסא הכבוד. וממנו הוא ההמשכה גם לקדושה שלמעלה בשורש ובתולדה לכל זרעו אחריו.

[ו] והם השלושה שמות שאמרו בקהלת רבה שיש לכל אחד. אחד שקרא לעצמו והוא בהשתדלותו, ואחד מאחרים מאבותיו, ואחד שבסוד תולדתו הוא מצד השורש דחלק ה' עמו. וזהו ליעקב חבל נחלתו דייקא, לאחר שנעשה חבל הנפקע משלושה, דעל כן מטתו שלימה שאי אפשר לנתק שם ישראל, כי כבר קשר ודיבק קדושת ישראל עם קדושת ה' אלהים חיים והם חלק ממנו. וכמו שמברכים על חכמי ישראל ומלכי ישראל שחלק מחכמתו ומכבודו, כי הם חלק ממנו. דוגמת האשה בעולם הזה עצם מעצמיו ובשר מבשרו מצד תולדתה. והשם הוא שורש חיות האדם כמו שנאמר כל אשר יקרא וגו' כידוע.

[ז] ונגד אלו הם קדושת שלוש מצות המגדירות ומבדילות בין ישראל לעמים, שהאומות מתקנאים בהם וגוזרים עליהם, כמו שאמרו [ר"ה יט, א] דגזרו שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות. והתורה היא קדושת ישראל בהשתדלותם כנ"ל, שזה מורשה קהלת יעקב ולא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, וגוי שעוסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין נט, א). כי אי אפשר להם להגיע לשום קדושה בהשתדלותם כלל, דאף שניתן להם שבע מצוות בני נח הם רק להגיע מזה למדת דרך ארץ שקדמה לתורה, ואם ישמרום כראוי יוכלו לזכות להיות עבדים לישראל כמו שיהיה לעתיד. והאומות מתרגמים התורה יונית ואומרים אנו ישראל כמו שאמרו ז"ל בשמות רבה, ודבר זה גזל בידם לנגוע בנחלה שאין שלהם, כי התורה ירושת או ארוסת ישראל, ומסטורין שלה בידיהם ואין לאומות העולם שום שייכות עמה. והמילה לבנים הוא הקדושה שבידם מאבות, שהאב מל את בנו ובלא דעתו וידיעתו מכניסו לקדושת ישראל, כי הוא כן בשרשו מאבות. ודבר זה אות הברית דזרע ישראל, כי כל הגוים ערלים ואפילו המולים שבהם כדתנן בנדרים (לא, ב). שאם יחשבו למול גם כן לא יועיל להם ולא יוכלו להגיע לשום קדושה על ידי זה, כי הם נשארים ערלים כמקדם, דקדושה זו הוא רק בישראל, ואצלם בהיפך, דאפילו הערלים נקראים מולים. כי אותה קדושה אי אפשר לנתק כלל, אלא שבמעשה המילה הוא מוסיף כח בהתגלות הקדושה בו בפעל ולא בהעלם בלבד.

[ח] ושבת היא הקדושה דקבוע וקיימא שמצד הש"י. דלא ישראל מקדשי ליה, שכבר נתקדש בתחלת הבריאה, אלא שהיתה מתנה טובה בבית גנזיו שגנזה מרשעים שלא יהנו מקדושה זו ונתנה לישראל, דעל זה נאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם כמו שאמרו [בשבת י, ב]. דזהו הקדושה שלמעלה שהקב"ה מקדש להאדם מישראל ביום השבת, שזוכה לנשמה יתירה בהשפעת הקדושה שמלמעלה כפי מה שהוא כלי מוכן בשתי הקדושות שמלמטה הקודמות כנזכר. ודבר זה הוא גם כן אות ברית ביני וביניכם ואין שייכות לגוים, דגוי ששבת חייב מיתה (סנהדרין נח, ב), דהם אין להם שייכות לשום קדושה, רק למדת דרך ארץ, וצריכים לעמל מלאכה בעולם הזה להיות חורשים בשעת חרישה כו', להכין לטוב לפני אלהים זרע ישראל, מה שאין כן כשישבתו יהיו אוכלים ושותים ופוחזים ועוסקים בדברי תפלות. ורק ישראל שהם קודש לה' ראשית תבואתה, שהם תרומת העולם להש"י שיש בעצמיותם קדושה, ניתן להם דרך מתנה מלמעלה קדושה זו שביום השביתה, שהוא מה שהש"י מקדשם גם בשביתה מהשתדלותם. וכשאוכלים ושותין - עוסקים בשירות ותשבחות, דהם מתמלאים עוד בקדושה יתירה על ידי האכילה ושתייה שבקדושה. ועל כן כל חפץ האומות לעקור ולבטל שלוש קדושות אלו ח"ו מישראל. ועמלק שהוא הראשית גוים, על כרחך עיקר התעוררותו בזה. והוא מזרע עשו שכבר היה תחלה נקרא בשם ישראל ונחשב לזרע אברהם ויצחק, עד שעקר שם זה ממנו על ידי מעשיו.

[ט] ושלוש קדושות אלו נגד שלושה אבות, דשני אלפים תורה התחילו מאברהם אבינו ע"ה כמו שאמרו [בע"ז ט, א], וכמו שאמרו בבראשית רבה (סא, א) דנעשו שתי כליותיו כשני מעינות ונובעות תורה, כי הוא התחלת ההשתדלות שמצד האדם כנזכר לעיל. ויצחק הוא הראשון הנימול לשמונה. ויעקב הוא הראשון שזכה לקדושת השבת, כמו שאמרו ז"ל על פסוק ויחן שקבע תחומין (בר"ר יא, ז). ואמרו לפי שכתוב בו שמירת שבת זכה בלא מדה, וכן נאמר בשכר השבת והאכלתיך נחלת יעקב אביך, ואמרו בשבת [קיח, רע"ב] שהוא בלא מצרים לא כאברהם כו'. היינו דקדושה שבאדם מצדו או מצד אבותיו שהוא קדושת בשר ודם הוא בגבול, מה שאין כן קדושת יעקב שהוא קדושת השבת, דהש"י מקדש זהו בלא גבול, כי קדושת הש"י אין לה גבול כלל.

[י] ועשו מצד הבחירה שבידו בעולם הזה היה יכול לבחור בטוב ולזכות לשתי הקדושות שמצד האדם שהיה בידו מאבותיו. ואף שכבר נאמר לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק. זהו מצד הידיעה דהש"י שיודע מה שעתיד לבחור, ואין זה סותר להבחירה בשעתה שביד האדם בעולם הזה כנודע. אלא שהוא בחר ברע ונעקר מחלק הטוב. ועל כן נגד השתדלות דישראל בתורה בקדושה שמצד עצמם בהשתדלותם אינו יכול לקטרג כלל, כי היה לו גם כן להשתדל בטוב. ולכן כל זמן דהקול קול יעקב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו (ברא"ר סה, כ), ועמלק לא בא אלא ברפידים כשרפו ידיהם מן התורה. וכל כחו בזה, הוא אשר קרך, שרוצה לקרר הלבבות דבני ישראל מאש התורה דהכה דברי כאש, ולרפות התלהבותם וחשקם. שזהו שורש והתחלת כח היצר רע באדם, שהוא עצמו כח האומות שהם שורש הרע שיש בעולם, שמהם מתפשט השאור ללבבות דבני ישראל גם כן. והשורש דעמלק, שהוא הראשית דגוים וראשית כח הרע שבעולם ושבלב, הוא כח הקרירות ורפיון ידים מהשתדלו בטוב.

[יא] ונגד קדושת המילה שבתולדה שהיה גם לעשו, אלא שנאמר בו דם שנאת, ואמרו ז"ל (בברא"ר סג, יג) זה דם המילה. ועל זה נאמר ויזנב וגו' שהיה חותך מילותיהם וכו', שהוא מאס ולעג מזה, והיה מקטרג ואומר שאין זה כלום, והא קמן דנחשלים שאמרו ז"ל דענן פולטן, הרי שאין בהם קדושה אף שנימולים. ובאמת הענן היה רק הגנה דלשעה, וכל הקלקולים דישראל נוגעים רק לפי שעה דעולם הזה, אבל שורש קדושת הברית שבתולדתם קיימת לעולמי עד ומצילתם מדינה של גהינום. כמו שאמרו [עירובין יט, א] דאפילו בבועל ארמית אמרו רק דממשכא ערלתו ולא מבשקר, והמשוך צריך לימול שנית רק מדרבנן משום מראית העין, ומן התורה הרי הוא מהול גמור. ועל כן אברהם שהוא רק יראה לעינים לא מבשקר ואין מצילו, שמצד האדם צריך לשמוע לגזירת חכמים שהם גזרו על האדם מצד האדם שיש טעות לרואין, אבל ה' יראה ללבב דן על פי משפט התורה שמן השמים, ומציל גם אותן.

[יב] ונגד קדושת השבת שאין לו שום שייכות, נאמר ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים, כי אילו שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, ולא היה לשום אומה ולשון שליטה בהם, כי מי מכניס ראשו בין לביא ולביאה כשנזקקין זה לזה, שזהו קדושת השבת ביחוד הגמור דאתם הדביקים וגו'. אלא שצריך שלושה תנאים להיות מנוחה שלימה שהש"י רוצה בה כמו שאומרים בנוסח תפלת אתה אחד. א' - מנוחת אהבה ונדבה, היינו שיהיה לבו נודבו למנוחה זו מצד אהבת הש"י כי בו שבת, ולא שעושה מעצמו מפני עצלותו ועייפותו ושחפץ במנוחה להנאת עצמו. ואף שאמרו משבח אני את העצלים כו', היינו דעל כל פנים הוא עצל ונשכר, שניצול מהחטא ויש בידו שכר מצוה שלא לשמה, אבל אין זה עשיה לשמה שהקב"ה רוצה. וב' - מנוחת אמת ואמונה, היינו שיהיה מנוחתו באמת במעמקי לבבו, שיהיה אצלו כאלו כל מלאכתו עשויה, ולא שנשמר במעשה ומכל מקום לבו טרוד בעסקיו ובמלאכתו. ואמת נקרא מה שהוא נוקב ויורד בכל מעמקיו. אבל מה שהוא רק בהתגלות, ובלבו אינו כן, זהו רק לפנים ולעיני בני אדם שרואים רק לעינים, ואינו אמת. דהקב"ה שחותמו אמת רואה ללבב, שזהו עיקר האמת דתכון לעד, והוא רק כאשר הוא כן גם בפנימיות הלב. ואף דהרהור מותר מצד הדין, מכל מקום אין זה מנוחה שלימה, שהרי אותו חסיד שחשב לגדור נמנע ולא גדר מפני כן (שבת קנ, ב), שמע מינה דגם זה נחשב ביטול למנוחה השלימה הראויה להיות בשבת ליראי ה' היודעים שהש"י צופה ויודע הנסתרות שבלבבם, דעל דבר המסור ללב על זה נאמר ויראת מאלהיך. והשלישי - מנוחת שלום ושלוה השקט ובטח, לאפוקי מי שהמנוחה לו לעול ולצער ולדאבון נפש, וכעין אוכלסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי, והוא יגע על ידי המנוחה יותר מעל ידי המלאכה, מפני חשקו למלאכה או מפני צערו על ידי שיחסר לחמו על ידי זה וכיוצא. ורצון הש"י במנוחה שיהיה לו על ידי זה שלום ושלוה ושיהיה לבו שוקט ובוטח בהש"י, כי מנוחה זו הוא מקור הברכות, ואז הוא מנוחה שלימה וגו'.

[יג] ונגד אלו השלושה הוא, ואתה עיף נגד האחד, ויגע נגד השלישי, ולא ירא אלוקים נגד השני המסור ללב. והגם שמכל מקום אף שאינו בשלימות ולשמה גמור, כיון דקיים בפעל המעשה הרי זה צדיק גמור, דלא גרע מסלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני כו' (ר"ה ד, א). מכל מקום עמלק יש לו אחיזה וטענה, ועדיין לא הגיע לגדר מחיית שמו ושיהיה השם שלם והכסא שלם, שזהו כשיהיה בשלימות הגמור כמו שהיה יעקב אבינו ע"ה, וכראוי לצורת אדם שעל הכסא, דבו לא היה אחיזה לשרו של עשו רק בכף יריכו הם דורותיו, שאפילו בדור המדבר החביב מכל הדורות מצא מקום לקטרג.

[יד] ולעולם הוא מתעורר בזמן גאולה, שמתיירא שלא יהיה גאולה השלימה שימחה זרעו מן השמים ובא לקטרג. וכמו ביציאת מצרים שאלמלא זכו היתה גאולה שלימה ולהיות חרות מיצר הרע וממלכויות וממלאך המות. וכן כשהגיע זמן גאולת בבל, ודור אנשי כנסת הגדולה היה גם כן דור חביב מכל הדורות, כמו שאמרו בבראשית רבה (לה, ב) בענין הקשת על פסוק לדרת חסר כתיב, וראוי היה ליעשות נס בביאה שניה כבביאה ראשונה, ואז היתה גאולה שלימה, ועל כן נתעורר אז המן בקטרוגיו. [טו] ואמרו [מגילה יג, ב] דליכא דידע לישנא בישא כמוהו, כי הוא היה מקטרג בדיבוריו נגדם בשמים ממעל. ותחילת דבריו שישינים מהמצוות, זהו בקרירות ורפוי ידים, שעל זה עיקר התעוררתו דעמלק בטענה כי מעתה ככל הגוים בית ישראל, ומה מעליותא דידהו להיות עם מיוחד שלא אכלי מנן ולא נסבי ולא מינסבא, שזהו מצד הברית שבבשרם, דעל ידי זה הם מובדלים מהגוים שלא להתחתן. וכמו שאמרו עוד בימי שבטים לא נוכל וגו' לתת את אחתנו לאיש אשר לו ערלה, כי בחיבורם לבשר אחד נחשבת גם היא כערלית, דבבנות ישראל אמרו [בע"ז כז, א] אשה כמאן דמהילא דמיא, מה שאין כן בבנות הערלים גם היא ערלית, ועל כן בועל ארמית ממשכא ערלתו להיות כמוה, ולכן מניעת החיתון וההתחברות הוא רק מצד קדושת הברית. וכן מניעת האכילה תלוי זה בזה, כמו שאמרו בקדושין [מ, רע"א] מאן דעביד הא אכל הא.124 וכן בשיטים על ידי אכילה ושתיה עמהם באו לזנות. וכן גזירת פתן שמנן ויינן משום בנותיהם. ואף שזה שבחן של ישראל כלפי אביהן שבשמים מה שאין מתחברים עם הגוים, אצלו היה זה לשחוק, לומר טול מה שבחרת, כיון דאת דתי המלך אינם עושים וישינים מהמצוות. ובכל מקום המלך סתם במלכו של עולם מדבר, לומר דאינם עוסקים בתורה ומצוות לשמה לקיים דתי מלך מלכי המלכים, רק מפקי לכולי שתא בשבת היום פסח היום, להיות בטלנים ועצלנים ולתאות נפשם לילך בטל. ולמלך, היינו מלך מלכי המלכים, אין שוה להניחם, רצה לומר לעשות להם נייחא של שביתת ומנוחת שבתות וימים טובים, כי אכלי ושתי להנאת עצמם ולא לכבוד שמים, רק אדרבא מבזו למלכא, וכמו שאמרו סקבא דשתא רגלא. וכל זה קטרוגו נגד שלוש קדושות דישראל המבדילים בינם לבין העמים, ועל ידי זה פעל גזירותיו.

[טז] אבל הכל לפנים ולשעה, ועל האמת נהפוך הוא. והיינו דעיקר קטרוגו על שישנים ממצוות, והיינו מה שהשתחוו לצלם, כמו שאמרו [מגילה יב, א] דעל זה היתה הגזירה. ומבואר בתוספות כתובות [לג, ב] דבור המתחיל 'אלמלי' דלא היה עבודה זרה, ומן הדין לא היו צריכים למסור נפשם, רק חנניה מישאל ועזריה רצו לקדש השם עיין שם. ואם כן לא עברו ישראל על לאו דלא תחללו בזה, וכל שכן דאין משום לתא דעבודה זרה, רק יש בו משום רפוי ידים. כי מי שלבו חזק בעבודת ה' כחנניה מישאל ועזריה היו מוסרים עצמם גם בזה על קידוש השם, או על כל פנים מחביאים עצמם כעצת יחזקאל להם הנזכר בשיר השירים רבה (פרשה ז), שאמר להם חבי כמעט רגע, וזה ודאי היה אפשר להרבה מהם מיהת אם לא לכולם או לרובם אלא שנתעצלו. וזה שאמר שישנים, שאינן עובדים ומבטלים בידים רק כישנים בלא התעוררות, ואגב זה בא לההביל גם אידך קדושת דברית וזמנים, מאחר דחזיא דישנים ממצוות. ומכל מקום הואיל ולא חטאו באמת בלב, ולא היה צריך למסור על קידוש השם רק משום הרואין שחשבוהו לחילול השם, כי חשבו שהם משתחוים בחשק לבם ככל הגוים. אבל הש"י הבוחן לבות, וידע דעשו רק לפנים ולא עשו מלבם, ועל כן די בעונש גם כן באיום גזירה לפנים כדאיתא בגמרא.

[יז] והסוף נהפך הגלגל על המקטרג, כי כן המשפט, וכענין השעיר הנושא כל עוונות בני ישראל אל ארץ גזירה לראש המקטרג, כי הוא שטן הוא יצר הרע, והרי הוא עצמו גורם כל החטאים. ולפני הש"י גלוי וידוע שרצונינו לעשות רצונו, והמעכב רק השאור והמלכויות, והשאור הוא היצר הרע שבלב, והמלכויות המעיקים הם גורמים בשעבודם גם כן, והכל אחד. כי הוא המסית והוא המקטרג והוא היורד ופועל העונש ומתלבש בהמלכויות ששעבודם הוא לעונש על החטאים. והוא משתדל להוסיף בזה עוד חטא על פשע, ושניהם יחד פועלים יותר, וכענין השתחואה לצלם שהיה על ידי שניהם יחד.

[יח] והגם דהחטא היה בדור נבוכדנצר, העונש היה אחרי זה בדור אחשורוש, כי כך משפטיו יתברך להיות ארך אפים גם לרשעים אולי ישובו, וכל שכן לישראל קדושים. והחורבן היה בחטא מנשה כמפורש בכתובים, ולא נחרב בימיו ולא גם מיד בדור שלאחריו, כי הקב"ה מאריך רוחיה וגבי דיליה. ואף שהם דור אחר, שורש הכנסיה הכל אחד בכל דור שהוא שורש דכנסת ישראל. וכן זה לעומת זה שורש הרע שבכל דור גם כן הכל אחד, ושרו של אדום הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות הוא שורש הרע שבעולם והראשית דכל מיני רע דגוים כולם, ומתלבש בכל דור באחד או איזה יחידים המיוחדים ברשע באותו דור. ובאותו דור היה המן ראש השטנים ומקטרגים נגד ישראל, ומסתמא היה בו התלבשות כח השורש שהוא גם כן היצר הרע כח המסית שבולע הקרירות בלבבות דבני ישראל במה שלא נתלהבו אז למסירות נפש לקדש שם שמים. ואחר זמן שעבר ולא שבו, כי עדיין היו ישנים ממצוות כמו שהוכיח הא שנהנו מסעודת אותו רשע, דגם דברי התלמידים שאמרו דעל זה נענשו אינו דבר ריק, דלא היה נקבע בגמרא.268 רק שאף דלא שייך להעניש כל כך בשביל חטא המיעוט, ואף שמסתמא היו בני שושן גדולי ישראל שבאותו דור, כי מסתמא הגדולים היו דרים בעיר המלוכה, מכל מקום לא היה כדאי להכריע על ידם כל ישראל לכף חובה. רק כשכבר היה החטא בכל ישראל לענין התעוררות העונש על שלא שבו, שפיר סגי בחטא אלו לעורר הקטרוג על כל ישראל. שגם חטאם רק מה שהיו כישנים, כי מסתמא לא אכלו שם דברים אסורים, שהרי נאמר לעשות כרצון איש ואיש ואין אונס. וכל שכן לפי מה שאמרו במדרש רבה דהך איש ואיש הם מרדכי והמן שהיו ממונים בסעודה, ומסתמא מרדכי הצדיק היה משגיח על זה שלא יכשלו ח"ו בני ישראל בשום דבר איסור. וכפי הנראה מסתמא מפני כן מינה גם כן אחד מישראל, מאחר שרצה להיות כרצון כל אחד. וידע דבני ישראל לא אכלי בהדייה, וכמו שאמר המן, ואי אז אכלי איך אמר המן כן, ועל כרחך דבאמת גם אז לא אכלו ממה שאכלו גוים רק מאכלים כשרים. אבל מכל מקום הרי רז"ל קרו לכהאי גונא [בע"ז ח, סע"א] עובדי עבודה זרה בטהרה יעויין שם. והוא דוגמת העבודה זרה דהשתחואה לצלם שהיה גם כן בטהרה על פי דין כנזכר לעיל.

[יט] והתרדימה של גלות שנסך ה' עליהם הוא הגורם הקרירות והעדר ההתעוררות בהתלהבות אש דת התורה לבער כל שמצא דשמצא דעבודה זרה, וכמו שעשה מרדכי בהשתחואה להמן סיכן נפשו משום שמץ עבודה זרה שחקוק על לבו, אף דגזירת ההשתחואה היתה רק לו עצמו לכבודו. והנה אצלו היה זה תיקון על מה שגם הוא חטא בסעודה הנזכרת, שגם הוא היה מהם. וכן בהשתחואה לצלם מסתמא היה גם הוא, שכבר הגלה בגלות יכניה, והיה איש רשום ונודע ומאנשי כנסת הגדולה. והרמב"ם כתב דכל אנשי כנסת הגדולה היו מהם חוץ מחנניה מישאל ועזריה. אלא שלא ימצא הכרע לזה ואולי נחבאו, אבל על כל פנים בסעודה הרי לפי דעת רז"ל היה ממונה כנ"ל. ותלמיד חכם שחטא אל תהרהר דודאי עשה תשובה, ומסתמא גם הם כולם ודאי אח"כ נתחרטו. אלא שלתשובה צריך שיזדמן לידו הדבר וינצל, ונזדמן למרדכי בזה ענין דהמן, והרגיש דהש"י זימן זה ודאי לפניו לתקן חטא הסעודה, ועל כן מסר נפשו בזה והועיל לתקן את עצמו בזה, דעל כן היה הוא המתוקן לגאולה זו.

[כ] אבל מכל מקום קלקל קצת לאחרים בזה, ומאותו המעשה בא הגזירה, כי דבר זה גרם הקטרוג על כל ישראל. והוא על דרך שאמרה הצרפתית לאליהו, באת אלי להזכיר עוני, כי כשאחד צדיק גדול - גורם קטרוג על האחרים שעמו שאינן כן. וזה טעם שאמרו בחלק (סנהדרין צג, א) דחנניה מישאל ועזריה מתו אח"כ בעון, ולא חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא. ולדעתי חכמי ישראל שבאותו דור הם שנתנו עיניהם בם להתקנא על מעשיהם הטוב, דבזה גרם קטרוג עליהם, וכל שחבירו נענש כו' גם הוא נענש על זה גופו, אף שהוא לא פעל רע, לא עדיף מבעל חיים ודומם דאמרה תורה השחת שרוף וכלה לפי שבאת לאדם תקלה על ידיהם. ואף דשאני אדם דחס רחמנא עליה, מכל מקום בעידן ריתחא כשנתעורר הקטרוג על אלו נתעורר גם על הגורם, לפי שאין הקב"ה רוצה שיוגרם קטרוג על בניו. ועל זה מבקשים שלא תעלה קנאת אדם עלי, דאף דהמקנא נענש, גם הוא נענש. ועל כן אליהו הוכרח להחיות בן צרפית, כדי שלא יענש גם הוא על זה שעל ידו בא הקטרוג. וכן מרדכי, אף שתיקן את עצמו, כיון דלא תיקן אלא עצמו לבד, ושאר בני ישראל הרואים להמן מסתמא נשתחוו לו בדבר המלך, וגרם בזה התעוררות קטרוג הראשון דצלם וסעודה, ועל ידי זה גרם הגזירה על כל ישראל וגם על מרדכי כי הוא הגורם. וזה טעם מה שאמרו [בב"ק ס, א] על פסוק כי תצא אש וגו' ונאכל גדיש, דהפורענות מתחלת מן הצדיקים, והיינו לפי שהם הגורמים הקטרוג. דלכן בדור שכולו חייב גם כן בן דוד בא, שוירא כי אין איש וגו' ותושע לו זרועו וגו', מה שאין כן כשיש מיעוט צדיקים גורמים הקטרוג על השאר. ועל כן גם הם בכלל העונש. ולפי שהש"י חפץ להטיב, וכל העונש לחוטאים על אפו ועל חמתו, על כן עיקר ההתחלה על הגורם. ולכן גם במרדכי היה עיקר התחלת הגזירה עליו, ורצה לתלותו קודם כולם, אילו עלה בידו הגזירה כמו שהיה נגזר בתחלה.

[כא] אבל באמת הוא בתשובתו פעל דעל ידי זה בא גם כן התעוררות התשובה מן השמים לכל ישראל, על ידי הגזירה הנמשך מזה, ותיקן באמת בזה את עצמו ואת כל ישראל. והמכה, היינו דבר שעל ידי זה בא הגזירה, הוא באמת הרפואה לגזירה שבאה על חטא הקודם, והרי מעשה זה תיקונו. וכשנתרפא אח"כ הקודם ונתברר דהכל לא מלבם רק מצד השאור ומלכויות, שזהו שורש הרע שנתלבש אחר שירד והסית בהמן להיות עולה ומקטרג, ואח"כ יורד ונוטל נשמה בגזירת להשמיד להרוג שפעל בקטרוגו. וסוף שב הכל על ראשו וקדקדו, כי הלא שורשו הוא הגורם לכל הקרירות הקודם שהיה בלבבות דבני ישראל. ועל כן נהפך הגזירה עליו שישא הוא את כל עוונות בני ישראל על ראשו, וחיוב הכליה שנגזר נהפך עליהם מאחר דהכל הוא מהם, וליהודים היתה אורה שמחה ששון ויקר.

[כב] ואמרו ז"ל מגילה [טז, ב] אורה זו תורה הוא קדושת ישראל שמצד השורש, ושמחה זו יום טוב הקדושה שמצד הזמנים. ואף שעיקרם שבת דקבוע וקיימא, עיקר קדושתו הנקבע בלבבות בני ישראל הוא כאשר מכנסת הקדושה גם בימי המעשה, שמזה הוא קדושת ששת ימי יום טוב דישראל מקדשי, שמהם הוא המשכת הקדושה שפעלו בימי המעשה. וכמו שקבלתי כי פסח ושבועות נגד יום ראשון (שהוא ההתחלה דימי המעשה, וכן פסח ראש לכל מועדות) ורביעי (שבו נתלו המאורות ותורה אור). וראש השנה ויום הכיפורים נגד יום שני וחמישי (שהם ימי דין כמ"ש בשבת קכט, ב). וסוכות ושמיני עצרת נגד יום שלישי (שהוא נגד יעקב אבינו ע"ה כידוע, וכן סוכות נגדו כידוע ע"פ ויעקב נסע סוכתה) ויום ששי (שהוא סוף ימי המעשה וכן שמיני עצרת סוף כל מועדות.) ועל כן המן בקטרוגו אמר שבת היום פסח היום, זכר גם פסח ראש המועדות וכונתו לכולם. וששון זו מילה בקדושת הברית. ויקר אלו תפילין, נראה שהוא הכולל לכל שלוש קדושות הנזכרות ועולה על גביהם.

[כג] על דרך שאמרו שלושה כתרים הם, תורה כהונה ומלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהם (במד"ר ד, יג). והשלושה כתרים הם שלוש קדושות הנזכרות. תורה שבהשתדלות עצמו. וכהונה הוא הקדושה שמאבותיו כמו כל זרע אהרן הם כהנים בתולדה מיחס אבותם. ואף אהרן עצמו זכה לו עוד מאבותיו מיוכבד אמו, שאמרו על פסוק ויעש להם בתים, בתי כהונה, וגם מאברהם שהובטח שתצא כהונה מזרעו, כמו שאמרו (נדרים לב, ב) על פסוק אתה כהן לעולם. וכל ישראל זכו לה במעמד הר סיני, שנאמר תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, שכל הגוי כולו יהיה קדוש בקדושת כהונה, והוא הקדושה שבתולדה מאבות. ובכתובות [יג, א] איש פלוני וכהן הוא, פירש רש"י מיוחס הוא, וכל קדושת כהונה הוא ביחס אבות מלידה בבטן. ואף מקודם שנבחר אהרן שהיו הבכורים במקומו, גם זה קדושה שבתולדה שנוצר בכור וראשון ולא בהשתדלותו. ועל ידי זה זכו למתן תורה כמו שאמרו ז"ל (ילקו"ש במדבר תרפ"ד) שאמר להם הקב"ה לאומות הביאו לי ספר יוחסין כדרך שבני מביאין, היינו יחס אבות בקדושה שבתולדה גם בלא השתדלות. ועל כן זכו לכפיית הר כגיגית, שהקב"ה הכניס בהם כל קדושת התורה גם כן אפילו בעל כרחם ובלא השתדלותם, אבל הוא יהיב חכמתא רק לחכימין, לאותם שכבר יש בהם שורש קדושה. והשלימות הוא הקדושה שהש"י מקדש ואינו ביד אדם כלל, וכמו שנאמר לך ה' וגו' לכל לראש, ואמרו [ברכות נח, סע"א] אפילו ריש גרגיתא משמיא מנו. וכל ישראל בני מלכים וראוים לאותו אצטלא (שבת קכח, א), וכמו שדרשו כי תשא את ראש וגו', שכל אחד יש לו נשיאות ראש בפני עצמו במה שהוא מנושא ומדוגל בו מכל ישראל שאין אחר בדומה לו. ודבר זה מצד הקדושה שמלמעלה המושפעת לכל אחד בפרט, שבדבר זה כל אחד מיוחד בחלקו כפי הקדושה השייך לשורשו, שבאותו פרט יש לו נשיאות ראש. דעל זה אמרו (אבות ד, ג) אין לך אדם שאין לו שעה. כי כל דבר הוא בעולם שנה ונפש, וכמו שהם פרטי נפשות מיוחדות כך פרטי זמנים מיוחדים, וחלוקות כל הזמן שבכל דור כפי הנפשות שבאותו דור, ובשעה וזמן המיוחד לאותה קדושה השייך לאותו נפש יש לנפש ההוא התנשאות, כל אחד לפי מה שהוא כלי מוכן לקבל.

[כד] וזה ענין מצות מחצית השקל - כופר נפש, שלא יהיה בהם נגף וגו' (שמות ל, יב). כי הקדושה השופעת מלמעלה לכל נפש בפרט הוא חלק הנפש ההוא עצמה בשרשה. כי שורש כל הנפשות בישראל למעלה מעלה, דמאן דנפח מתוכו נפח ומפנימיותו, וחלק ה' עמו חלק ממש. כמשל דוגמת איש ואשה שהוא סוד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, דהיינו כנסת ישראל שהוא הקדושה שבלבבות בני ישראל מצד עצמם ומצד אבותם. וגם זה הכל מצד הש"י, כי כל הנפשות דבני ישראל מקור מחצבתם מנפיחתו יתברך באפיו נשמת חיים, שהוא שכינתו יתברך בקרב הלבבות דבני ישראל מצד עצם קדושת נפשם. והם מתייחדים עם דודם שלמעלה לקבל עוד שפע קדושה מלמעלה, ויחוד נפש כל אחד הוא בחלקו שבשורש נפשו למעלה. ועל זה נאמר (תהלים עג, כו) צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. צור הוא קשיות העורף דקדושה שבלבבות בני ישראל, שיש בשורש מעמקי לבם שלא לשמוע לכל מסיתים שיהיו מבחוץ ומבפנים ביצר שבלב. כי שורש הלב הוא מושרש בקדושתו יתברך השוכן בלבבות דבני ישראל, שהוא שורש קדושת נפשם וכל חיותם שבלב שממנו תוצאות חיים. וחלקי אלהים, הוא החלק אלוה ממעל בקדושה שלמעלה המשלמת לחלק הקדושה למטה, וכל זמן שלא זכה אדם עדיין לאותו חלק דקדושה שלמעלה הרי הוא כעין פלג גוף. וכשהש"י רוצה להשפיע אותו חלק הקדושה ונשיאות ראש השייך לכל נפש בפרט, ואין מוצא אותו נפש כלי מוכן לקבל, אפשר שיקלטו ח"ו החיצונים קצת, ובזה יוגרם מה שיוגרם ח"ו לאותו נפש בהיות השפעת חלקו ח"ו הולך למקום שהולך, שמקומם הוא מקום המיתה ח"ו כידוע. והש"י נותן עצות לכל, ואדם יכול לפדות נפש על ידי כופר ממון, וכשנותן ממון לקדושה על ידי זה נפדה אותו חלק קדושה של נפשו, ויוכל לזכות על ידי התעוררות קדושת מצוה זו עצמה. כי כל המצוות נותנות קדושה בלב האדם, ובפרט מצוה שיש בה חסרון כיס. וזהו מחצית השקל, רומז למה שכתבתי, כי הוא פלג גוף, ורוצה להשתלם כתפארת אדם לשבת בית, שגם הנוקבא נקרא אדם בהיותם ביחוד.

[כה] וזה טעם מה שאמרו (מגילה יג, ב) דהקדים שקליהם לשקליו של המן. בקטרוגיו נגד קדושת ישראל שמצד עצמם ומצד תולדתם חשב שיוכל הוא לקלוט הקדושה הנשפעת מלמעלה לנפשות דבני ישראל, מאחר שלדעתו ככל הגוים בית ישראל ואין הם ראוים לכך. וחשב שזרע עשו ראוים להיות במקומם, כי הם כנגדם זה לעומת זה, שעל כן היו תאומים מטיפה אחת. וכן איתא בבראשית רבה (סג, ח) על פסוק כולו כאדרת שער, דגם עשו כולו ראוי למלוכה כמו כל ישראל בני מלכים. אך הם מצד מלכות שמים ואלו מצד מלכות זדון שמהרה תעקר שהוא רק לשעה. וסופם כעור מן אדרי קיט, שילהט אותם היום הבא שהוא הלהבה והאש דבית יעקב ויוסף, ולא ישאר מהם כלום לא וגו'. והתחכם אותו רשע לקנותם מאחשורש, שחשב שבזה יהיו קנוים לו כדין עבדים ממש, להיות כל מה שקנה עבד קנה רבו. ואף קנייני הרוחניות דעבד שייך לרבו כמבואר ממה שאמרו [יומא עה, א] במן שהוא לחם מן השמים שמלאכי השרת אוכלין, דעומרו של עבד היה נופל לבית רבו, דמאחר שעצמותו קנוי לו, הרי אין לו שום מציאות מצד עצמו רק הכל לרבו, על כן גם כל שפע מן השמים שיורד לו הוא לרבו. ובזה חשב שיוכל לקלוט כל שפע קדושה רוחניות השייך להם.

[כו] אבל הקב"ה הקדים שקליהם, דעל ידי זה הם מתייחדים עם דודם, ועל ידי זה נעשים חירות מכל, ואין במציאות לקנותם לעבדים גמורים, היינו בעצמותם ועצם נפשותם כלל. כי עבד עברי אין גופו קנוי כלל, ואפילו יהיה חטאו גורם מה שגורם עד שיוכרח לימכר לעבד, מכל מקום עצמיותו אין נמכר. ועל זה נאמר (דברים כח, סח) והתמכרתם וגו' ואין קונה, היינו שאי אפשר ואין במציאות לקנות כלל. וזהו סיום כל התוכחה, דאחר כל מה שעבר עליהם אין מציאות שימכרו להיות נקנים לקנין עצמיות כעבד כלל, לפי שקניינו יתברך קודם כמו שנאמר כי לי בני ישראל עבדים. ואצלו אנו כאמה העבריה שכסף מקנתה הם כסף קדושיה וסוף לייעד לאישות. כי צורם מכרם, ואמרו ז"ל (בר"ר מד, כא) זה אברהם אבינו ע"ה צור מחצבתם שהוא בחר במלכויות. וח"ו שמכרם למלכויות, רק הוא מכרם להקב"ה כמוכר בתו לאמה ולא לאישות, כשיחטאו ואין ראוים ליחוד גמור עדיין רק מקודם לשעבוד אמה, ואז הסגירם ה' למלכויות כי הם (המלכויות) עבדיו, כמו שאמרו (סנהדרין קה, א) נבוכדנצר עבדי. ועשרה נסיונות דאברהם אבינו ע"ה נעשו במתן תורה עשרה דברות לישראל. וכמו שאמרו ז"ל במשל דעשר מרגליות ואבדה, ואמר לו השושבין הרי אביה הפקיד בידך עשר מרגליות. כי הם גם כן ממש מרגליות כמותם, ואז הוו לכסף קידושין. אלא דעדיין לא נגמר לנשואין עד לעתיד כידוע. ואחר חטא העגל שאבדו המרגליות דקדושין, בא מצות השקלים לחזור ולעורר היחוד כנ"ל. וביהודה מייחדין את הארוסות גם כן כדי שיהיה לבו גס בה, ועל דבר זה הם כל יחודים שבעת הגלות כמנהג יהודה.

[כז] וזהו קריאת פרשת שקלים, לעורר עצמו לקבלת שפע הקדושה שמלמעלה. ואח"כ פרשת זכור למחיית עמלק, שהוא התעוררות קדושת הברית שבתולדה דזרע ישראל, וכשזה קם זה נופל, כי הם זה לעומת זה, ואם מלאה זו חרבה זו. ואח"כ פרשת פרה לטהר טמאים בהתעוררות קדושה שמצד עצמו ובהשתדלותו, שבזה הוא טהרת טומאת מת על ידי טל תורה המחייהו על ידי מה שממית עצמו על דברי תורה, דאדם כי ימות באהל כתיב, ומקיש אהלים לנחלים, דגם הם מעלין האדם מטומאה לטהרה (ברכות טז, ב). וזהו סדרן של שלוש קדושות מעילא לתתא, כי כך קדושת ימי הפורים להיות הקדושה שופעת מלמעלה גם בעת שכרות שאין אתערותא דלתתא. דעל כן סמכינן גאולה לגאולה, כי גם גאולת מצרים היה כן הכנסת הקדושה מלמעלה הגם שלא היו ראוים לכך כלל עדיין דהללו כו' והיו משוקעים כידוע. רק אחר שהשפיע להם הש"י מקדושתו בקרב לבבם, אח"כ באו גם לאתערותא דידהו באותן ימים שעד מתן תורה, וזהו פרשת פרה שאחר פורים.

[כח] ואח"כ פרשת החודש הוא התחדשות קביעות כל שלוש קדושות הללו מחדש בלב על השנה הבאה. כי כן הוא התחדשות כל שנה אחר שנקבע קדושת השנה העברה. כי כן סדר הזמנים שקבע יתברך להיות הקדושה הולכת בכל פעם ממדרגה למדרגה בששה אלפי שני דהוי עלמא, שהם נגד ששת ימי בראשית, דיומו של הקב"ה אלף שנה, כי כן הוא ברכתו של הש"י במספר אלף כמו שאמרו בזוהר (ויצא קסא, א). והתחדשות השנה הבאה הוא על ידי קביעות הקדושה הקודמת להיות נשרשת בלב קבוע וקיימא. וההתחדשות הוא לחדשים על ידי הלבנה, דכנסת ישראל נמשלו לה, להיות מתחדש בכל חודש. דעל ידי זה הוא החביבות בהעלם והתחדשות, כמו שאמרו ז"ל (תדב"א פרקי הירידות ג') דוגמת אשה לבעלה בכל חודש. והם שתים עשרה התחדשות בשנה נגד שנים עשר שבטי יה, שהם כלל הכנסת ישראל המתייחדים עם דודם בהתחדשות מיוחד לכל שבט, כי כל אחד כלול מכולם, רק שבכל חודש יש התנשאות לשבט מיוחד להיות הוא ראש ההנהגה אז.

[כט] והחודש הזה ראש חדשים העיקר דהוא נגד שבט יהודה שהוא הראשון לדגלים, כי דגלו מה שהוא מדוגל ומנושא בכל השבטים הוא הראש והראשון, כי הוא עיקרם ושורשם, דעל כן נקראו כל ישראל יהודים. וגם מלומד אותו שבט לבער עבודה זרה, וכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי (מגילה יג, א). כי הוא בשרשו נגד השורש דאל זר שבגופו של אדם שהוא שורש דעשו, דעל כן יהודה הרגו, כמו שכתבו תוספות גיטין [נה, ב] דבור המתחיל ביהודה מהספרי. דעל זה נאמר (בראשית מט) ידך בעורף אויביך, כי ישראל עם קשה עורף לטובה או יהודי או צלוב (שמו"ר מב, ט), שהוא השורש דיהודה למסירות נפש על קידוש השם נגד עבודה זרה. דעל כן נקרא מרדכי היהודי על שמסר נפשו על שמצא דעבודה זרה בהמן. ונגד זה עשו קשה עורף לרעה, שאף שיודע שסופו לאבדון, וכמו שאמר על עצמו דהולך למות, ועל כן למה לי בכורה מאחר שהולך ליאבד ולמקום המיתה מה לו ולקדושה. וידע גם כן דבחירה ביד אדם להציל עצמו מאבדון זה, דזהו השורש ישראל שהיה בו מאבותיו. אבל הרשעים הן ברשות לבן, שאינו יכול להטות ולשנות לבבו מהרע ששקוע בו, ואף שיודע שהוא רע. וזה מצד קשיות ערפו על ידי המלך זקן וכסיל המושל בו ומשתרר בעצמיות נפשו, כי ממנו כל שפעו וחיותו, ועל כן ניתן ליהודה העורף כמו שאמרו ז"ל, היינו הניצוח שמצד העורף שהוא מצד השורש, דמזה נמשך קשיות העורף, כי השורש אי אפשר להשתנות. וזהו ההתחדשות דכל שנה שנקבע קדושתו הקודמת בקביעות גמור שאי אפשר להשתנות עוד.

[ל] וזהו הכתר שם טוב. דטוב שם משמן טוב שבו נמשכו כהנים ומלכים, דמורה הקדושה שבאדם מישראל משרשו מצד האבות ומצד חלק אלהי ממעל, דגם שמן רומז לתורה וחכמה שהוא השתדלות הקדושה שמעצמו. והשם שטוב מזה הוא ההשארה דקדושות אלו לעלמי עד, כמו שנאמר (ישעיה נו) ונתתי להם יד ושם וגו' שם עולם וגו', ואמרו ז"ל (סנהדרין צג, ב) זה ספר דניאל הנקרא על שמו. כי כל הקדושות הללו שבאדם מצד שהוא אדם הם בגבול, והם הגבול דחיי אדם בעולם הזה. כי גם השפעת הקדושה שלמעלה שמצד הש"י הוא בלא גבול ונחלה בלא מיצרים, מכל מקום כיון שנשפע רק כפי ערך הכלי קיבול שלו הרי הוא אינו יכול לקבל אלא בגבול. וענין נחלת יעקב, שנאמר בו ופרצת וגו', היינו שיוכל לפרוץ הגבול והגדר. וכענין ארץ ישראל שבזמן שיושביה עליה שקדושתה בה מתרחבת (גיטין נז, א), וכמו שנאמר (ישעיה נד, ב) הרחיבי מקום אהלך, שיכולה להתרחב עד אין קץ. וזהו מצד התקשרות עצמיותו עם עצמיות קדושה העליונה שהוא בלי גבול. על דרך שאמרו בקהלת רבה (ז, א) דשמן טוב מקיטון לטרקלין, היינו בגבול מיוחד לכל אחד כבית המיוחד למדור האדם שהוא בגבול לכל אחד כפי מה שהוא. אבל שם טוב מסוף העולם ועד סופו בלא גבול, כי שם האדם הוא שורש חיותו כידוע. וטוב היינו כשהוא בהתקשרות גמור ביחוד עליון עם שרשו שלמעלה. וזה שם עולם המתקיים לעלמי עד דגם במותו השם שהוא השורש נשאר. דעל כן דברי חכמים כמסמרות נטועים בזמן שבעליהם נאספין מהן (במד"ר יד, ד), דאז נשאר נטוע ומשתרש ביותר, דזהו השם עולם שנשאר נטוע וקבוע ומושרש, והוא הספר דניאל שבו גנוז כל שורש חיותו והשתדלות קדושתו כל ימיו בעולם הזה, ולא במותו יקח הכל כי השאיר שמו ושורש חיותו כתיבא ומנחא בספרו לעלמי עד.

[לא] וכן כדומה לו בכל אחד, קביעות הקדושות להיות כמסמרות נטועים לעלמי עד זהו הכתר שם טוב העולה על גביהם, שהוא נגד דוד המלך ע"ה רגל רביעית שבמרכבה החי וקיים לעלמי עד, שהבטיחו הש"י ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים וגו', ושסמוך לו ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו וגו' ולא וגו', שזהו מדרגת קדושתו לקבוע קדושת כנסת ישראל יתד במקום נאמן קבוע וקיים שלא יזוז עוד ממקומו. וזהו האבן שמאסו הבונים שהיתה לראש פינה להיות עולה על גביהם. כי האבות בחרו בשרשי הקדושות והם שלוש רגלים ועמודים שעליהם העולם עומד, ואי אפשר בלא שלוש רגלים, שכל אחד הוא מעמיד בפני עצמו, שלולי הוא אינו כלום. ורגל הרביעית אינו עוד צורך להעמדה גמורה בפני עצמו רק הוא להשארת הקיום של שלוש רגלים אלו. וזהו העיקר להיות הקיום לעד, דעל כן הוא הגואלם לעתיד. דשורש זה של הקיום נצחיות הוא ממנו, שהוא הגבר שהקים עול של תשובה שאפילו יגדילו חטאים יש כח בתשובת היחיד ששב לעורר מחילה לו ולכל העולם כולו ולהחזיר הכל למקור. ודבר זה מצד דביקותו במקור, שזהו העורף שניתן לו, שהוא ההתקשרות למקור הקדושה למעלה מדעת וכח והשתדלות האדם שזהו מצד הפנים ששם השגחת [האדם], אבל העורף מאחריו ששם אין כח השגחת אדם שלטת רק עצמיותו כן ומקושר בזה.

[לב] וזהו ענין קדושת התפילין, שהוא התקשרות כל כחות שבמוח ובלב לעבודתו יתברך. וזהו הקשר של תפילין שמן העורף, שהוא התקשרות התפילין שבראש, היינו דביקות כל מחשבות מוחו להש"י גם למעלה מהשגת חכמתו ואפילו נוטל את נפשך. ועל זה נאמר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, כי על ידי זה שם ה' נקרא עליו להיות שמו נשאר לעלמי עד. דזהו הוראת שם הויה - היה הוה ויהיה, שיהיה נקרא גם עליו בהיותו חלק ה' ממש. דעל ידי זה פחדם ומוראם על כל האומות, כי גדול שמי בגוים כתיב, דגם הם יש להם יראת העונש כאשר יתגלה להם שם כבוד מלכותו. כענין אנשי נינוה בנבואת יונה, דעל זה אמרו (תנחומא ויקרא ח) הגוים קרובי תשובה, היינו דיראת עונש גוברת בהם ביותר. דקדושת ישראל שהש"י שואל מהם כי אם ליראה שהוא שרשם כידוע הוא יראת הרוממות, מצד דהוא עיקרא ושרשא דכל עלמין שזהו יראת ה', ושם זה הוא אלהי ישראל זרע יעקב שהוא מדתו כידוע. ויראת עונש הוא יראת אלהים, ושם זה מושל בגוים, כי הוא כח הטבע המושל בעולם כנודע, וממנו נמשך הרצועה רעה לאומות העולם וממשלת החרב דעשו הרשע. והגוים יחתו מהמה אבל ישראל לא יחתו, כי נכון לבם בטוח בה', ואפילו חרב חדה מונחת אל ימנע מהרחמים, ובוטחים בהש"י כי רבים רחמיו שלא לחוש גם לנבואת נביא אם אין מעורר בקרבם לב חדש ורוח נכון לשוב לה' באמת. מפני יראת עונש לבד אין קרובים לשוב כאומות העולם, שעליהם נופל הפחד ביותר, כי מדת הדין מתוחה עליהם ביותר ואין מקום לרחמים עליהם כי אין לרחם על האכזרים. ועל כן כשירגישו שם ה' הנקרא על בני ישראל יפול היראה עליהם. וכענין מוראכם וחתכם וגו' דאדם על הבהמה שנקבע בבריאה, ואתם קרוים אדם והם נמשל כבהמות נדמו. וזהו היקר דתפילין שזכו לו בני ישראל גם כן באותו נס דפורים, וכמו שנאמר כי נפל פחד מרדכי עליהם, כי האיש מרדכי הולך וגדול ממדריגה למדריגה. ובכל הליכה למדריגה עליונה צריך ליקבע ולהשתרש בקרבו מקודם הקדושה של מדריגה התחתונה, וההשתרשות זהו היקר דשם ה' שנקרא עליו. דלי מה יקרו רעיך אל כתיב, כאשר האדם זוכה להיות נקרא ריע אהוב להתחבר למקום בהתחברות גמור כשני ריעים, שהוא התחברות זכר ונקבה שמברכין עליהם שמח תשמח ריעים האהובים, ועל דרך לשון הכתוב (מלאכי ב, יד) והיא חברתך ואשת בריתך, וכן קרא הכתוב רעייתי. וזהו ענין משלוח מנות איש לרעהו דפורים, להתחבר יחד להיות ריעים אהובים, ועל ידי יחוד בני ישראל זה עם זה להיות גוי אחד - על ידי זה זוכים גם כן להתייחד עם דודם שלמעלה. וכענין מתן תורה על ידי דויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד.

[לג] ואנשי כנסת הגדולה שתיקנו להיות הימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה, היינו שיהיה נקבע כן הקדושה בלבבות בני ישראל בכל שנה באותן הימים על ידי הזכירה והעשיה במצות היום שקבעו. והש"י הסכים על ידם, שאנו מברכין על קריאת המגילה אשר קדשנו במצותיו וצונו, שמכניס קדושה ללב לזכות על ידי זה גם עתה לאורה ושמחה וגו' כל קדושות הנזכרות. שעל זה הם קריאת ארבע פרשיות גם כן סמוך לפורים שתים מלפניה ושתים מלאחריה. כי כל השפעת קדושה מושכת גם לפניה ולאחריה בקל וחומר ממדת פורעניות שאמרו בעבודה זרה דמכה מלפניה ומלאחריה, וכמו שאמרו ז"ל (ב"ר מג, ב) על פסוק וירדוף עד דן, קל וחומר למדה טובה המרובה. וכן אמרו בשבת דשלושה ימים מקמי שבתא ושלושה ימים לבתר (גיטין עז, א), היינו שהמשכת קדושת השבת הוא כן בשלושה ימים שלפניה ושלאחריה, דבזה מתקדשים ימי המעשה על ידה. וכן לכל קדושת המועדים. וקדושת ימי הפורים מתחילים לפניה מפרשת שקלים, ומסיים לאחריה בפרשת החודש, שמשם הוא הסמיכות גאולה לגאולה דניסן ומתחיל המשכת הקדושה שלפניה דגאולת מצרים וימי הפסח. וכן הולכים כל קדושת המועדים. מפסח עד שבועות הם ימים דלבתר פסח ודמקמי שבועות, ואין פנוי בנתים. ונראה לי דהוא עד ל"ג בעומר, די"ד אייר הוא פסח שני, ועדיין שבעה ימים תרעין פתיחין כדאיתא ברעיא מהימנא בהעלותך [קנב, ב], ול"ג בעומר שהוא ח"י אייר הוא הממצע אותן שבעה ימים. כי ידוע דכל מספר שבעה ימים הם נגד שבעת ימי בראשית, ויום חמישי הוא התחלת בריאת נפש חיה, שזהו תכלית הבריאה בריאת נפש חיה דאדם והאדם השלם. שעל זה נאמר יום הששי שדרשו רז"ל (שבת פח, א) על יום ו' בסיון בקבלת התורה, שאז נשלם הנפש חיה דאדם שהוא כלל הבריאה, להיות דבוק במקור החיים יתברך שמו. והתחלת התגלות בריאת החיות הוא ביום חמישי ובדגים, שאמרו ז"ל (ב"ר צז, ג) דתלמידי חכמים נמשלו להם. ול"ג בעומר שהוא יום חמישי משבעה ימים דפסח שני, שהוא המשכת הקדושה דפסח המורה על אתערותא דלעילא, כמו שהיה בתחלת בריאת העולם דאדם אין לעבוד וגו' והיה באתערותא דלעילא לבד בלא אתערותא דלתתא. וכן בפסח בגאולת מצרים וכנזכר לעיל, דעל זה הם ימי הספירה דאח"כ להגיע לקדושת יום השבועות בקבלת התורה להשתדלות אדם באתערותא דלתתא, שהוא החיות דאדם שנפח באפיו נשמת חיים להיות לרוח ממללא, דאדם לעמל פה יולד בעמל תורה כמו שאמרו בפרק חלק (סנהדרין צט, ב). והתחלת הרגשת חיות זו הוא בל"ג בעומר, ואז הוא התחלת הימים דמקמי שבועות להתחיל הרגשת קדושתו הנשפע לימים שלפניו, ובו סיים הקדושה דימים שלאחריו דפסח. וכך הוא סדר זמנים להיות מושכים הקדושה מזה לזה, ובמקום שמסיים קדושה שלפניו מתחיל שלאחריו, ואין רגע ריק מהמשכת קדושה מקדושת הזמנים המקודשים.

[לד] וכמו בנפשות שבדורות, דור הולך ודור בא, משה קבל וכו' ומסרה ליהושע כו', וכששקעה שמשו של זה מיד זרח שמשו של אחר. ובקדושין איתא יום שמת כו' נולד כו'. והנה ביום הלידה אינו יודע עוד מה יהיה ואין שמשו זורח, אבל מכל מקום כבר קדושתו העתיד להתגלות אח"כ בו שופעת ומאירה לפניה מיד מיום הולדו, וימי האדם משנולד עד שיהיה בן עשרים הם בערך ימים שלפני הקדושה. ומבן עשרים עד בן ששים הוא זמן השתדלות האדם בעבודת הש"י ולהתקדש בקדושה עליונה. ומבן ששים לזקנה והלאה עד יום המיתה הם ימי הירידה, ובהם הוא המשכת הקדושה מימים שלפניהם, וזקני תלמידי חכמים קדושתם מתוספת כל זמן שמזקינין. כי נראה דחלוקת שלושה זמנים אלו הם גם כן נגד כלל שלוש קדושות הנזכרות לעיל. עד בן עשרים במעלליו יתנכר בקדושה שבו בתולדה מאבותיו. ואח"כ עד בן ששים קונה קדושה מצד עצמו בהשתדלותו. ואח"כ הוא מה שהש"י משפיע לו קדושה מלמעלה, כל אחד כפי מה שראוי לו, ולהרגילו בקדושה עליונה כדי שיוכל אחר מיתה ליכנס לעולמות העליונים. ולאדם שטוב שמטעימין לו מפרי מעשיו בעולם הזה זוכה לברכת עולמך תראה בחייך, להרגיש אז קדושה מעין עולם הבא ממש, שזהו עיקר מה שמקדשין אותו מלמעלה. וכמו קדושת שבת שהוא מעין עולם הבא ואחד מששים בו. והצדיקים לזקנתם יוכלו להרגיש הרבה יותר ויותר, אלא שכל זמן שהם חיים בעולם הזה אינו בקנין אלא בראיה בעלמא, כלשון עולמך תראה, והוא רק כדי להרגילו כנ"ל שיוכל לזכות אחר מותו לזה בקנין. [לה] כי עיקר דבר זה דקדושה שלמעלה הוא בכלל מתן שכרן של מצוות, דזמנו למחר לקבל שכרן. ואף שמצות התורה ביומו תתן שכרו, זהו בשכיר הבא בשכרו ואליו הוא נושא את נפשו, שאין עושה אלא בשביל קיבול השכר ואם לאו לא היה עושה. ועל כן נקרא כל מצוות שאומות העולם עושין מצוות קלות, והקב"ה משלם להן שכרן בעולם הזה, כמו שאמרו בבבא בתרא (י, ב) שאפילו עושים לשם שמים אין כונתם אלא לקבל פרס. ואצלם אי לא ישולם שכרן יבעטו ויקראו תגר, וכמו שכתב בראש השנה [ד, א] ברש"י דבור המתחיל 'כאן' ותוספות דבור המתחיל 'בשביל'. ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ואפילו שיחה נאה כל שכן מעשה נאה. ואף שכונתם להנאת עצמם ועל כן לא חשיבי כשרים, מכל מקום גוף המעשה מיהת נאה ולא יצאה מכלל מצוה קלה מיהת, על כן שכרם בעולם הזה ביומו. אבל בני ישראל אין עושים על מנת לקבל פרס, ואפילו אומר בפירוש על מנת שיחיה בני כו' הרי זה צדיק גמור דחזקתו לא יתהה גם אם לא יהיה כן. כי אמיתות רצונינו רק לעשות רצונו יתברך בלבד כמו שאמרו בברכות (יז, א), בלי שום הנאה אחרת כלל, וזה כל ישענו וחפצנו. ועל כן שכר מצוה מצוה (אבות ד, ב), כי אין לנו דבר יקר מזה בעולם הזה, שכל חיי העולם הבא אינם יפים כשעה אחת של תשובה ומעשים טובים (אבות ד, יז). דהיום לעשותם כתיב, שעולם הזה הוא זמן מעשה המצוות. ועל כן אין לנו בעולם הזה שכר גדול יותר מזה יבוא על ידו הקדושה שנכנס בלב על ידי מעשה כל מצוה, כמו שאומרים אשר קדשנו במצוותיו וצוונו. וכשמקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה כמו שאמרו ביומא (יומא לט, א). ועל ידי תוספת הקדושה שבלב ניתוסף התעוררות לעשות מצוות, וכך הולך מעלה מעלה שבכל עובדא ומצוה מה שעושה זוכה לקדושה יתירה ומוסיף במצוות ועבודת ה' יותר.

[לו] ושבעים שני האדם הם דוגמת שבעת ימי המעשה. ומשנת חמישים עד ששים דוגמת מעלי שבתא, דבו עיקר ההכנה לשבת לזכות לקדושה דקבוע וקיימא גם בשביתה ממעשה והשתדלות, והוא בימי הזקנה מששים ועד שבעים ששובת מהשתדלות ועבודה בפעל כל כך. וכדאשכחן בערכין דמן עשרים עד ששים הוא בערך שוה, ובן ששים ומעלה פחות מערך של בן חמש בזכרים, והוא מפני חולשת כחותיו ופעולותיו. אבל כפי טרחו בערב שבת ובימי המעשה שלו כך הש"י משפיע לו קדושה יתירה מלמעלה בלב באותן עשר שני הזקנה בלא השתדלותו, על דרך קדושת השבת בימים להזוכים לטעום כל אחד לפי מה שהוא. והזוכה לגבורות שמונים שנה, באותן עשר שנה הקדושה שבלב גוברת בו עוד יותר להיות דוגמת קדושת שבת שבתון דיום הכיפורים, תרעא דחירו כשנת היובל אחר שבע שבתות השנים. דשמיטה בשנים דוגמת שבת בימים, שהש"י מקדש להיות הארץ שבת לה'. ואח"כ זוכה ליובל, דבית דין מקדשי ביום הכיפורים שהוא גם כן קדושה דישראל. ואותה קדושה מתעלית להיות כקדושת שבת דקבוע וקיימא, דבאמת גם כל מעשינו פעלת לנו, וכאשר מתדבק במקורו לגמרי בא להרגשת קדושה כזו דגם כל השתדלותו בקדושה הכל קדושה עליונה מעלה מעלה.

[לז] וזה סוד לא זז מחבבה עד שקראה אמי (שהש"ר ג), דבתי הוא שקדושת האדם נמשכת מהקדושה שלמעלה. וזהו קדושת היום טוב שהם ששה ימים, ראשון ושביעי דפסח, וראשון ושמיני דחג, ושבועות וראש השנה, שהוא מה שישראל מקדשי, וקדושתן נמשך מקדושת השבת, וכמו שקבלתי שהם נגד ששת ימי המעשה. (אלא שכפי מה שקבלתי חשיב ראשון ושביעי דפסח לחד, וחשיב גם יום הכיפורים ביניהם. וסדרן, ראשון ורביעי - פסח ושבועות. שני וחמישי - ראש השנה ויום הכיפורים. שלישי ששי - סוכות ושמיני עצרת, וכמו שנתבאר לעיל סדר זה, וכך קבלתי ממורי ז"ל, ועיין מה שכתבתי לעיל מה שנראה לי קצת טעם לזה. ובספרו שהדפיסו לו בסופו יש בזה טעות מהכותבים, כי לא היו זוכרים הדבר יפה. ולדעתי היה יותר נכון כמו שכתבתי, כי יום הכיפורים נגד שבת, והששה ימים דיום טוב הם בהדי שביעי דפסח. ויעויין מה שכתב בתשובה לפרש הירושלמי פ"א דשבת ה"ג לאכול חולין בטהרה שבעה ימים מן שתא שהובא ברא"ש סוף ראש השנה גם כן על ימי יום טוב, דבזמנם אחר רבי יוחנן בן זכאי היה ראש השנה שני ימים והם שבעה, והוא גם כן לכונה הנ"ל. כי אלה ממשיכים טהרה וקדושה לכל ימות השנה, שאלו נגדם מה שישראל מקדשי על ידי השתדלותם בכל ימות השנה ועל ידי קבלתם קדושה עליונה בשבתות שלכל השנה. וסדרן לדעתי, ראשון ושני נגד ראשון ושביעי דפסח, כי קריעת ים סוף מסטרא דגבורה, שנבקעו מימי החסדים ונשקעו אלו, ובחזירתם שהוא גם כן בגבורה כמו גבורת גשמים שיורדין בגבורה. והוא על ידי תוקף שקיעותם במים הזדונים דתאות רעות הגוברים במצרים ערות הארץ אשר בשר חמורים בשרם ושטופי זימה, וישראל שכבשו תאותם ולא פרצו בעריות כמו שאמרו ז"ל ניצולו. ויום שלישי נגד שבועות ומתן תורה ביום השלישי, והוא אוריין תליתאי כו' [כמ"ש בשבת פח, א]. ורביעי וחמישי - סוכות ושמיני עצרת נגד משה ואהרן. שמשה רבינו ע"ה קיבל גרים, והש"י קראן עמו במעשה דעגל כמו שאמרו ז"ל (שמו"ר מב, ו), כי הוא רצה לקרב גם מאומות לקלוט הניצוצות קדושה. וכמו שיהיה גם לעתיד ונהרו אליו עמים רבים, והם הגרים גרורים שישארו לעבדים לישראל. וברעיא מהימנא דהוא משה רבינו ע"ה שיגאלם גם כן לעתיד. וזה משרשו שהוא שורש התורה שהוא דפוס של כל הבריאה כולה. ועל כן נשא בת יתרו, ונקרא בן בתיה שגידלתו דכאלו ילדו, דעל כן טעו אצטגניני פרעה כשראו דמושיען של ישראל נולד ואמרו דלא ידעו אם ממצרים. ובסוכות מקריבין שבעים פרים נגד שבעים אומות לכונה זו, לקלוט הניצוצות קדושים. ובו הבירור דגוים לעתיד, כמו שנאמר זה חטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות. ובריש עבודה זרה (ג, א) דיתן להם לנסיון אז מצות סוכה, כי בקדושת חג זה נקלט כל מה שיש שום שייכות מהם לקדושה, וכל הפסולת נדחה לחוץ. ואהרן שזכה לכהונה הוא שורש היחוס דקדושת ישראל, ועל ידם קדושתו, כי ממנו פינה ממנו יתד כהניו ממנו כו' זכו כל ישראל ליקרא ממלכת כהנים וגוי קדוש. כי אהרן נבדל להקדישו קודש קדשים, וממנו המשכת הקדושה לכלל ישראל להיות נקראים גוי קדוש. ודבר זה בישראל לבד דלא עשה כן לכל גוי, וזהו קדושת שמיני עצרת, פר אחד נגד אומה יחידה, דאז ה' בדד ינחנו, ונשמח אני ואתה כמו שאמרו ז"ל (במ"ר כ, יט). ועל דרך זה כשנכנס אהרן לבית קודש קודשים, דכל אדם לא יהיה באוהל מועד. ועל כן יום החמישי יומא דדינא גם בבית דין שלמעלה כמו שאמרו בשבת [קכט, ב]. כי ריחוק האומות הוא מצד מדת הדין, שבזה הוא ההבדלה בין ישראל לעמים, דאברהם אבינו ע"ה תחלה לגרים, ויצחק התחלת שורש ישראל, אלא דזה דינא רפיא וקריעת ים סוף דינא קשיא. ועל כן המשילו בכמה דוכתי דברים קשים לקריעת ים סוף, כמו פסחים [קיח, א] במזונות ונקבים, וריש סוטה קשין לזווגן כקריעת ים סוף. ויום ששי נגד ראש השנה שהוא ההכנה ליום הכיפורים, ואז לחם יומים, ועל כן קבעום חכמים שני ימים, והם קדושה אחת ויומא אריכתא.) כשמתקדשים על ידי הקדושה שמקבלים ומשופעים מיום השבת. ואחותי נקרא קדושת השבת, שאז כל ישראל מתקדשים בקדושת השבת עצמה. ואמי הוא יום הכיפורים שבת שבתון, ששופע קדושה ממנו ליום השבת, כי הקדושה דישראל מקדשי מתעלית למקורה שהוא מקור העליון להמשכת כל הקדושות. וזהו הקדושה שזוכין הראוין לכך כשמגיעין לגבורת שמונים שנה, אשרי הזוכים לכך והמקום ישים חלקינו עמהם.