ישראל קדושים/ט

<< · ישראל קדושים · ט · >>

[א] והתחלת הקדושה שצריכה להיות מצד האדם היא בדבר מועט, על דרך שאמרו (שהש"ר ה) פתחי לי כחודה של מחט כו', וכמו שאמרו ביומא (לט, א) על פסוק והתקדשתם וגו' מקדש עצמו מעט כו' מלמטה כו' בעולם הזה כו'. ומה שאמרו מלמטה ומלמעלה צריך ביאור, דודאי גם מה שאמרו תחילה מקדשין אותו הרבה, מי מקדשו, על כרחך מלמעלה. וכן הא שמקדש עצמו היינו מלמטה. וגם מה שאמרו בעולם הזה ולעולם הבא צריך ברור. ועולם הזה הוא זמן המעשה והשתדלות, דהיום לעשותם. והעולם הבא הוא זמן הקיבול שכר על מעשה העולם הזה, כדתנן סוף פרק ב' דאבות. וככל השתדלות אדם בתורה ומצוות בעולם הזה כן שכרו שמור לעולם הבא להיות כפעל אדם ישולם לו, ומה טעם בהזכרת זה כאן. וגם לענין טומאת העבירות אמרו שם גם כן שלושה דברים אלו, וגם כן יש לדקדק כנ"ל. ושם יש לדקדק יותר, דיש חילוק ביניהם בקראי דמייתי. דלענין הקדושה נאמר והייתם קדושים, דעל ידי ההתחלה דוהתקדשתם - השפע דמקדשין כו' הוא בא בזה מעצמו אח"כ דוהייתם וגו', דהבא לטהר מסייעין כמו שפירש רש"י, וילפינן שם [לח, סע"ב] מיתן חן דנותנין לו מעצמו מלמעלה. אבל גבי טומאה נאמר לא תטמאו ונטמאתם, דגם אח"כ הוא הנטמא. ואף דאמרו מטמאין אותו, היינו רק דפותחין לו ומניחין אותו כמו שפרש רש"י, וסוף ונטמאתם שהוא הולך ומטמא יותר כיון דאין לו עזר להצילו. והנה ליטמא הרבה בדידיה תליא, אבל למעלה ולעולם הבא לא בו תליא, דהוא עומד למטה בעולם הזה, וקרא דונטמתם עליה קאי.

[ב] אבל באמת אף שגוף האדם למטה בעולם הזה, נפשו מלמעלה מעלה, וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, היינו שנשמתו אחוזה בשרשה באותו עולם, אם לא שיכרתנה משורשה על ידי עוונותיו. והתחלת הטומאה הוא בדבר מועט וקטן מאד, ומושך העון בחבלי השוא, כמו שאמרו [סוכה נב, א] יצר הרע בתחלה כו' עיין שם מקרא זה. ואח"כ עבירה גוררת עבירה עד שנטמא הרבה, ועדיין הטומאה רק מלמטה, היינו מצד הגוף ונפש הבהמית היורדת למטה ולא מצד רוח האדם העולה למעלה, כי לבבו שלם עדיין עם ה', ואינה ראויה ליטמא כלל, רק כשבא לפעל היצר הרע מתעהו ואין יכול לינצל. ואם אינו שב בתשובה אז הולך ומתגבר ונכנס במקום ישיבתו במפתחי הלב, כמו שאמרו ברכות [סא, סע"א] על פסוק לפתח חטאת, ונכנס לפנימיות הלב, כמו שאמרו סוכה [נב, ב] בתחלה התעם ולבסוף בקרבם, שרוחו בקרבו גם כן מצד עצמו נוטה לצד הרע ומגרה יצר הרע בנפשיות. וזהו הטומאה שמלמעלה שמוסף לטמא גם שרשו שמלמעלה בהכנסת הטומאה למקום הטהרה שהוא רוחו שמעליונים. ומכל מקום עדיין הטומאה רק בעולם הזה, היינו מצד חבור הנפש עם הגוף בעולם הזה, ובמותו שהגוף נרקב וכלה, נכלה גם כן הזוהמא מהנפש מה שקלטה בהיותה בתוך הגוף בעולם הזה, כל שהטומאה עדיין רק בהתגלות לבו ולא נכנס למעמקים ושורש נפשו. אבל אם לא שב בתשובה והולך ונטמא יותר, אז סוף שנטמא גם לעולם הבא, היינו בשורש נפשו שהוא החלק שלו בעולם הבא, כי הטומאה נכנסת למעמקי הלב שלמעלה מההתגלות בעולם הזה, והוא השורש שכל רצונות העולים בלבו ומחשבות שבמוחו נמשכים משם, והטומאה נשרשת בו להיות כל מחשבותיו ורצונותיו לרע ירוצון, שכבר נהפך כולו לצד הרע ואין לו עוד שום התעוררות לטוב הבא מצד שרשו שבקדושה, וסופו לקלקל גם השורש, וזהו החלק לעולם הבא שיש לכל אחד. והם שלוש מדרגות היצר הרע שחשבו בסוכה שם, תחלה הלך בעודו רובץ על פתח הלב, ואח"כ אורח שכבר נכנס לפנים והבעל הבית בקרבו, ואח"כ נעשה בעל הבית שהוא לבדו המושל ואין שם אחר כלל שנשרש ברע לגמרי.

[ג] ועל דרך זה גם כן בקדושה ובמדה טובה המרובה, שהוא מעצמו כן כל שלא יגרום החטא איזה קלקול, דמצוה גוררת מצוה ובהתחלת התעוררות קל לקדש את עצמו ובדבר קטן הקדושה מתוספת והולכת. ואף דבענין הקדושה עיקר ההתקדשות צריך לגוף החמרי ונפש הבהמית, אבל נפשה העליונה אצולה ממקום קדוש וקדושה בעצמותה, מכל מקום הרי לכך נכנסה לגוף בעולם הזה כדי שתתעלה עוד הרבה יותר ויותר ממה שהיתה, אם תזכה אורחה. והתחלת ההתקדשות מלמטה הוא בפעל באברי הגוף בהגדרת סרך ערוה וכיוצא כל ענייני הקדושה במעשה, ועדיין אינו מורגש בלב, וזה נקרא מלמטה. ואח"כ נכנס הקדושה ללב לגרש היצר הרע ממקום רביצתו להיות לבו ברשותו, וזהו על ידי התעלות הנשמה שמלמעלה בקדושה יתירה מלמעלה, שעל ידי זה נתמלא כל חדרי לבבו קדושה. ועדיין הוא רק בעולם הזה, היינו מצד חבורו בגוף שהנפש העליונה גוברת להיות יצרו כבוש ומסור בידו. ושכרו אתו ברב טוב הצפון לו לעולם הבא, אבל רק בחלקו וגבול נחלתו שבארץ העליונה, שזהו נחלת עולם הבא שלמדו דכל ישראל יש להם חלק מקרא דלעולם ירשו ארץ. וכל אחד ירושתו וחלקו הוא כפי אחיזת שורש נפשו באותו מקום העליון שמשם נאצלו, כידוע דמחצב הנשמות תחת כסא הכבוד ששם אימא מקננת בכורסיא, והוא 'ה' ראשונה דשם הויה שהוא סוד עולם הבא וארץ העליונה.

[ד] וחלוקת הארץ דספר יהושע שנכתב בספרי הנביאים לעולמי עד הוא חלוקת שרשי הנפשות מלמעלה בארץ התחתונה הוא 'ה' אחרונה שבשם, שהוא שורש כנסת ישראל הכולל כל הנפשות. והוא הקדושה שמלמעלה על ידי שכינתו יתברך המתפשטת בתחתונים ושוכנת בקרב הלבבות דישראל המתקדשין מלמטה, כטעם צור לבבי וחלקי וגו'. וגם בפעל חלוקת ארץ ישראל הגשמית על ידי יהושע שהיה על ידי אורים ותומים ורוח הקודש היה כן, לכל אחד חלקו כפי שורש נפשו בקומת כלל הכנסת ישראל, וכל אחד כפי חלק קדושתו שמלמעלה. וכן בכלל כל שבט כפי הקדושה השייך לאותו שבט. ואלו הקדושות קבועות לעלמי עד כן בשרשם במקום עליון, וכל זה מצד ההתקדשות דעולם הזה שזהו חלוקת בקדושת דנפשות מצד אחיזתן ושרשן בכלל הכנסת ישראל שהם משכן שכינתו יתברך ומלכותו אשר בכל משלה.

[ה] והחלוקה דספר יחזקאל הוא חלוקת ארץ העליונה לעולם הבא כמבואר בבבא בתרא קכ"ב א', ובזה עין לא ראתה עדיין פרטי החלוקה, על כן לא נפרט שם פרטי עיירות מכל חלק רק מה שנתגלה לו דרך כלל. ומבואר שם דהקב"ה מחלק להם בעצמו. והיינו דשורש כל אחד בקומת הכנסת ישראל דבר זה יוכלו להשיג ראשי הכנסת ישראל בכח נבואה ורוח הקודש שבהם, כי הכנסת ישראל קומה שלימה, וכמו האדם מרגיש במחו ולבו תכונת כל אבריו, דזהו בקדושה שמצד השתדלות דעולם הזה. אבל העולם הבא שהוא שורש העליון של נפשות דכנסת ישראל, דשם יש לכל אחד חלק נעלם מצד שורשו הנעלם, וחלק זה הוא מוגבל לכל אחד מצד שרשו ושלא בהשתדלות דעולם הזה. ורק מתן שכר דהשתדלות עולם הזה יקבל כל אחד שם כפי המגיע לו משכר השתדלותו מרב טוב הצפון ליתן לו בחלקו. אבל גוף החלק בירושת הארץ זה יש לו מעצמו, דכל שלא נכרת הנפש משרשה על ידי עוונותיה - בכלות זמן עולם הזה יזכה לחלקו שבשרשו בעולם הבא. ומאחר שחלוקה זו הוא כפי שורש הנעלם של כל אחד שלא מצד ההשתדלות, על כן דבר זה עין לא ראתה וגו', ואי אפשר לשום נביא להשיג פרטי חלוקה זו אפילו אז כשיגיעו כולם לעולם הבא, כי השגת הנבואה הוא רק בקדושה שמצד השתדלות.

[ו] ובירושלים של עולם הבא אמרו [ב"ב עה, רע"ב] דאין עולין אלא המזומנים לה. כי ירושלים ומקום המקדש לא נתחלק לשבטים, וכל ישראל יש להם חלק בקדושה זו, שיכולים להתקדש ולעלות ולראות פני ה' כל אימת שירצו. ואף שאינם בירושלים עצמה, כי אינם בקדושה וטהרה תמיד, יכולים להתקדש כשירצו גם שלא בשלוש רגלים דכולם עולים אז בתורת חיוב. ובעולם הבא אי אפשר לאדם להתקדש ולהגיע למעלה יותר מחלקו, וירושלים אינה מחלקים המוגבלים לכל אחד, ועליה נאמר פרזות תשב וגו', שאמרו בבבא בתרא [שם] שלא נתנה לו מדה, והוא כנחלת יעקב שהוא בלא מיצרים, כמו שנאמר (בראשית כח, יד) ופרצת וגו' כמו שאמרו בשבת קי"ח רע"ב. [ופרוז גם כן לשון פרוץ בחילוף ז' בצ' כמו עלז עלץ, ועיר פרוצה אין חומה נקרא פרזי] וחלק כל אחד הוא בגבול וחלק ידוע כפי מה שהוא מוגבל ומוגדר בשרשו, שכל נפש שורש בפני עצמו. אבל אדם המתקדש בעולם הזה בתכלית להיות מוסיף והולך, יוכל לזכות להתקדש לעולם הבא, היינו שיגיע תוספת הקדושה עד שרשו העליון שיהיה קדושת השורש גם כן מוספת והולכת, והיינו שיצאו מגדר הגבול וקדושה מוגבלת לקדושה בלתי מוגבלת כלל. ואלו המזומנים לירושלים של עולם הבא, שמלבד חלקם המוגבל שיש להם מצד שורשם, זכו מצד השתדלותם בעולם הזה להוספת קדושה גם בחלקו דעולם הבא לזכות לקדושה הבלתי מוגבלת. והוא כשזוכה לתקן כל קומת נפשו עד הכתר, שהוא שורש הנעלם שלמעלה מחכמה ובינה המתגלות במוחו ולבו. שאין הקדושה בהתגלות מחו ולבו בלבד, שהוא המורגש בעולם הזה, רק גם בשורש הנעלם שממנו המשכת כל המחשבות ורצונות של האדם הגיע בהשתדלותו להוסיף קדושה. עד שכל ההמשכות מלא קדושה מעצמו, ואי אפשר לשום מחשבה ורצון שלא בקדושה לעלות בלבו ומוחו. וכמו יעקב אבינו ע"ה, דגם בחלומו שהיה הסתלקות המוחין דחכמה ובינה שבהתגלות מוח ולב בהקיץ, גם כן הנה ה' נצב עליו, ועל ידי זה זכה להנחלה בלי מיצרים.

[ז] כי השלושה אבות הם שורש לשלוש קדושות הנזכרות. אברהם אבינו ע"ה שנקרא תחלה לגרים הוא התחלת הקדושה שמלמטה בהגדרת כל אבריו וכחותיו להיות הכל בקדושה, והוא הוצרך לקרב את עצמו כמו שאמרו בקדושין [ע, סע"ב] דבגרים תחלה והיו לי לעם עיין שם ברש"י. ונתנסה בעשרה נסיונות להתברר בעשר המדרגות של כל קומה מצד קדושת עצמו שמלמטה במלחמת היצר. כי כל נסיון על כרחך שיש בו יצר הרובץ ומסית והוא צריך להתגבר נגדו, דאם כבר יצרו בידו אין כאן נסיון. ואף שהוא זכה אח"כ ליקרא איתן האזרחי להיות נחשב לאזרח בישראל, וכמו שאמרו ז"ל דאברהם נקרא ישראל (ב"ר סג, ג). זהו אחר שיצא ממנו יעקב שזכה לשם ישראל כי שרית וגו' שנעשה שר גם בעליונים, כי צורתו חקוקה בכסא הכבוד שהוא הדמות אדם שעל הכסא המושל בכל צבא מעלה. כי זכה להתדבק בשורש הקדושה שבלי גבול כלל, ולא היה צריך עוד לגדרים וגבולים כי היתה מטתו שלימה שלא היתה בו עוד מציאות לשום פסולת כלל. מה שאין כן אברהם ויצחק שיצא מהם פסולת. אף שבאמת ישמעאל ועשו אין נקראים זרעם כלל, כמו שאמרו ז"ל (נדרים לא, א). זהו אחר שנבחר יעקב לחבל נחלתו יתברך, ונעשו כל האבות חבל אחד, וכל אחד כלול מכל הקדושות, והוא רק מצד כח קדושת יעקב שהיה גנוז בהם גם כן, שהרי מהם הוא שנשתלשל ויצא. אבל בקדושתם שמצד עצמם היה עדיין מקום ליציאת פסולת. ואברהם אבינו ע"ה היה הלוך ונסוע הנגבה, היינו אוחז בהילוך והשתדלות להגיע למדרגה להיות מנוגב מכל תאות וחמדות עולם הזה לגמרי, ועל זה היה השתדלותו כל ימיו. ויצחק כבר היה יושב בארץ הנגב להיות מנוגב מכל ויצרו בידו, ועל כן לא היה צריך למלחמות ונסיונות. וגם העקידה לא נחשב לנסיון לו כלל, כי הוא זכה להקדושה שמלמעלה להיות יצרו בידו, שזהו מה שהוסיף הוא להיות נקרא אב בפני עצמו, ויחוד שם שמים עליו בפני עצמו, כי הוא המשיך שורש קדושה חדשה בעולם, דהקדושה מלמטה כבר היתה לו מורשה מאברהם, והוא המשיך הקדושה שלמעלה. ויעקב אבינו ע"ה כבר מצא שתי קדושות אלו מושרשים בלבו, והוסיף להמשיך הקדושה דעולם הבא, שהוא הנחלה בלא מיצרים שזכה לה כנ"ל.

[ח] וכל ישראל זרע אברהם יצחק ויעקב שכולם קדושים ובתוכם ה' הם כלולים מכל שלוש קדושות אלו מה שהוא בשרשם מורשה מאבות. ואף בנחלת יעקב אבינו ע"ה שבלי מיצרים, אף דלא הכל עולים לירושלים של עולם הבא, היינו לעלות תמיד, אבל כל ישראל עולים ברגלים שמחויבים בכך. ולעתיד מוסיפין גם בשבתות וראשי חודשים, כמו שנאמר (ישעיה סו, כג) והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא וגו', ובזמנים המקדושים מיהת יזכו לאותה קדושה דעולם הבא שבלי גבול מלבד חלקם הפרטי שבגבול.

[ט] ונראה לי דשלושה מיני זמנים מקודשים הנזכרים גם כן נגד שלוש קדושות הנ"ל. ובכל ישראל יש בהם קדושה, ואפילו הריקנים מלאים מצות כרמון, ובשבת [קה, ב] דאדם מישראל שמת כספר תורה שנשרפה, ופירש רש"י דאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצוות. וכן נקראו בתורה - גוי קדוש ועם קדוש ואנשי קודש, ובנביאים - קודש ישראל לה', ובדברי רז"ל - ישראל קדושים. ואמרו בשבת [פו, א] שאין משמשין מטותיהם ביום, וזהו התחלת קדושה מעט מלמטה שישנו בכל אחד מישראל, וזוכין על ידי זה דמקדשין הרבה בראש חדש, ועדיין הוא קדושה שלמטה. וביום טוב הוא מה שמקדשין מלמעלה, כי יום טוב נקרא גם כן שבתון ושבת, כמו שנאמר ממחרת השבת, דאף דישראל מקדשי יש בו גם כן מקדושת שבת דקבוע וקיימא, שהוא הקדושה שלמעלה הבא על ידי דישראל מקדשי, דהיינו מצד קדושתם דבעולם הזה (דהזמנים תלוי בבית דין של מטה שבעולם הזה, וכמו שאמרו אני ואתם נלך לבית דין שלמטה). ושבת שהוא מעין עולם הבא זהו מה שמקדשין לעולם הבא.

[י] ובשעת מתן תורה שנעשו לגוי קדוש זכו לכל קדושת הנ"ל. ואמירת נעשה ונשמע הוא הקידוש שמלמטה, שהוא במעשה. ומלמעלה שהוא בשמיעה וקבלה בלב. והכתרים שניתנו להם עדיים שמהר חורב כמו שאמרו ז"ל (שבת פח, א) זהו הקידוש לעולם הבא בשורש הנעלם, שהוא הכתר שלמעלה מהקומה. ובחטא העגל אבדו זה, ונתקן בלוחות אחרונות שניתנו ביום הכפורים. כי יום הכפורים כולל כל שלוש קדושות הנ"ל בכפרה שאחר החטא. דבכפרה גמורה הוא כאילו לא חטא, וכמו שאמרו בראש השנה (יז, ב) על הפסוק ה' ה', אחד קודם שיחטא ואחד אחר שיחטא וישוב. כי שם הויה שמהווה הכל הוא כולל גם כן כל הקדושות שבאדם, דמה שמתחיל לקדש עצמו מעט זהו 'ה' האחרונה, ומה שמקדשין בשלוש מדרגות הם שלוש אותיות ראשונות הנזכרות. וכמו שיש בו כל הקדושות קודם שיחטא, כן אח"כ כששב ונתכפר. ועל כן יום הכיפורים הוא תרעא דחירו מעין עולם הבא גם כן כי כולל הכל כנ"ל.

[יא] ועל הרוב חל פורים בפרשת תשא. ונראה לי לפי שגם בו יש תיקון לחטא זה, כידוע מתיקוני זוהר דיום כפורים שהוא כמו פורים, שגם פורים כולל כל קדושות הנ"ל. ותוקף מלכות פרס היה על ידי שגם בהם היה למראית עין כמו התחלת הקדושה מלמטה שבישראל הנזכר, דאין משמשין מטותיהם ביום, כמו שאמרו במגילה [יג, סע"א] מגנותו של אותו רשע למדנו שבחו כו'. וכן בכלל האומה אמרו ברכות [ח, ב] דצנועים בדבר אחר. והסמיכו לזה דרש למקודשי אלו פרסיים המקודשין ומזומנים לגיהנם, שלא נטעה כמו דישראל נקראים קדושים על ידי זה גם הם כן, על זה אמרו דהם נקראים מקודשי שמזומנים לגיהנם ולא שיש בהם שמץ קדושה כלל. ועל דרך שאמרו בבבא בתרא (י, ב) על כל צדקה וחסד שעושין שהוא חטאת להם, כי כל כוונתם לרע ולא לשם שמים. וגם בזה שנלמד מתוך גנותו למדנו דבאמת גם הוא בכלל גנותו, כמו שכתב רש"י שם שבועל נשים ומשלחן. וזה מצד שיטופי הזימה שרצה לבעול כולם על כל פנים, ולא להחזיק אחת בביתו איזה ימים אולי תישר בעיניו לישאנה. ולא היה נמנע מלבעול ביום גם כן אלו היתה אצלו ביום, וכמו שאמרו [שם טו, א] עכשיו ברצון, שהיה פשוט אצלה שיבוא עליה אז אף שהיה ביום. כי רק צנועין בדבר אחר להצניע עצמן מבני אדם. וגם זה לשטף תאותן, כי לא יוכלו למלא כל כך זוהמת תאותם לעין רואים. מה שאין כן בינם לבין עצמם ולפני המקום אין צנועין כלל. ורק לפי שביום לא היה יכול להצניע כל היום מפני בני אדם, שהרבה באים לפני המלך בכל יום והיו מבלבלים מילוי תאותו, והוא רצה להחזיק בביתו רק עונה אחת ולמלא כל שטף זוהמת תאוה, על כן בערב היא באה ובבקר היא שבה, ונמצא הכל גנותו.

[יב] אלא שמכל מקום מתוך כו' נלמד קצת שבח למראית עין בני אדם שלא כו'286 על ידי גוון של צניעות שהיה בהם. שעל זה אמר רבן גמליאל [בברכות שם] בשלושה דברים אני אוהב כו'. וחלילה לאהוב לשונאי ה', שהרי הכתוב אומר משנאיך ה' אשנא וגו' תכלית שנאה שנאתים וגו'. אבל ידוע סוד ואתה מחיה את כולם, שבכל דבר יש איזה ניצוץ קדוש המחיה, היינו מה שהיה ברצון הש"י שיהיה מציאות כזה, דלולי כן לא היה לדבר זה מציאות כלל. ותכלית הבריאה בשביל ישראל שיהיו בוחרים בטוב בעולם הזה, שהבחירה לאדם, ואם אין מציאות לרע לא שייך בחירה. ונמצא כל מציאות הרע בעולם הוא רק כדי לכפותו, ונגדו הוא כח הכפיה שנתן הש"י לאדם נגד כח הרע. ועל כן אמרו (סכה נב, א) כל הגדול מחבירו יצרו גדול. כי כח הרע שבכל אחד, שמציאותו הוא כדי לכפותו הוא כפי כח הכפיה שבכל אחד, וזה לעומת זה עשה האלהים בשיווי ושיקול ממש.

[יג] ובתחלת הבריאה עשה אלהים האדם ישר, שכולו מצד הקדושה, דעל כן שמו בגן עדן. וכח הרע היה בחוץ, והוא הנחש שהוא הזה לעומת זה, כמו האדם כולל כל כחות הקדושה, כך הוא כולל כל כחות הטומאה. ושם רק באדם כח הבחירה אם להיות ניסת מהנחש. ומשהביא נחש על חוה הזוהמא וגרם בזה להיות ניסותים לאכילת עץ הדעת טוב ורע, נכנסו כחות הרע בקרב לב האדם להיות הוא עצמו ממולא בשני הכחות דטוב ורע בשני מפתחי לבבו.

[יד] ומשבחר הש"י באומה ישראלית חזרו ונפרשׁו להיותם ישראל לבד קרוים אדם כפי תחילת הבריאה בצלמינו כדמותינו. כמו שאמרו [בשבת קמו, רע"א] דמשעמדו על הר סיני פסקה זוהמת הנחש מהם, ולחד מאן דאמר מימות יעקב שמטתו שלימה. ואלו ואלו דברי אלהים חיים. שבאמת מימות יעקב לא היה עוד פסולת בזרעו, רק שלא היה בהתגלות. והיו צריכין עוד לבירורין דגלות מצרים בקושי השעבוד ויסורין שיזכו לזה שיבוא הדבר להתגלות ופרסום לכל באי עולם להתייחד לאומה בפני עצמה גוי אחד בארץ ולהוריד תורה מן השמים בהתגלות תרי"ג עיטין דמצוות עשה ולא תעשה, לדעת איך יבחר בחיים ולהצילו ממוקשי מות של הנחש שזוהמתו נשארה בנפשות אומות העולם, שגם הם מזרע אדם מצד הערבוביא דטוב ורע שגרם בחטאו, אבל הם מחלק זוהמת הנחש ולא מסטרא דאדם, ועל כן אתם קרוים אדם. ואִלו זכו היה אז הבירור השלם להיות חירות מיצר הרע ומלאך המות ושעבוד מלכויות כלעתיד, אלא שחזרו להיות ניסותים מהערב רב שלא היו מזרע אברהם יצחק ויעקב ולא פסקה זוהמא מהם, והם עשו את העגל והסיתו את בני ישראל כמו שאמרו ז"ל (ויק"ר כז, ח) על פסוק אלה אלהיך ישראל. ועל כן הוצרכו עוד לבירורים על ההתגלות בעולם הזה. אבל מכל מקום כבר בשורש מובדלים ונפרדים, שישראל שרשם מהאבות נטוע במקום קדוש, והחטאים הם רק דוגמת חוחים הסובבים לשושנה שהם השורש קדושה שנתערב ברע והרע מלבישו על ידי העירבוב שנעשה על ידי החטא.

[טו] והאומות הם שורש הרע, ומציאותם בעולם, אם יזכו ישראל, להיות כולם עבדים לישראל כלעתיד כמו שאמרו [בעירובין מג, ב], וכמו שנאמר (ישעיה סא, ה) ובני נכר אכריכם וכורמיכם. וכמו שאמרו בסנהדרין על הנחש חבל על שמש גדול שאבד וגו', שעל זה היתה ברייתו לשמש להאדם אלו זכה לנצחו. וכן אחר החטא שנתלבשה זוהמתו בנפשות אומות העולם, וישראל נשארו בצורת אדם. וכן היצר הרע נקרא עבדו, כמו שאמרו [בסוכה נב, ב] על פסוק מפנק מנוער עבדו, כי לכך נברא לשמש לאדם בצרכים דרשות שיש בהם צורך וסיוע לעבודת הש"י. והיינו אחר שכופהו להיות הוא השליט עליו ולבו ברשותו, דאז יצר הרע נקרא לבן דאתלבן, כמו שאמרו במדרש הנעלם פרשת חיי שרה על לעתיד דלא יתבטל לגמרי רק יתלבן. ועל דרך שאמרו (ברא"ר לד, טו) על פסוק ונתתי לב בשר להוציא בשר ולב בוסר בחלקו של חבירו וכיוצא. וזהו העבדות והשימוש שלו לצורת האדם בכל מדות רעות שבכח היצר שיש בהם גם כן שימוש מה לצורך, שלכך יש מדה זו בעולם כידוע. וההיפך בהיפך, דשפחה תירוש גבירתה ונעשה עבד ליצרו, ואז גם כן התגברות האומות ששרשם מזוהמתו.

[טז] וידוע דכל אומה יש בה כח טומאה מיוחד, ופרס נראה ששורש טומאתם בתאות רעות. ובזה היה חטא ישראל באותן דורות, שעל כן נשתעבדו להם בהנאה מסעודתו של אותו רשע ובנשיאת נשים נכריות, דזהו החטא שגרם שלא נעשה להם נס בימי עזרא כבימי יהושע כמו שאמרו ז"ל (ברכות ד, א). אלא שאצל ישראל היה זה רק בלבושים, וכמו שנאמר על בגדים צואים דיהושע בן יהוצדק כהן גדול, שהוא מחטא בניו בנכריות. דכל חטאי ישראל אינן בשרשם רק מצד השאור שבעיסה ושעבוד מלכויות המקיפם, והוא אסי דקאי ביני הוצי כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין מד, א). והאומות בהיפך, שורשם מטומאה, רק על הגוון מראים עצמן לא כן להתיהר ולהתפאר. דעל כן חסד לאומים חטאת כמו שאמרו בבבא בתרא. ודבר זה בא מצד השורש דאתה מחיה וגו', שהכונה כדי לכפותם, ומצד הזה יש בהם שורש של כח זה ולא מצידם, דהרי הכפיה הוא שהקדושה יכפה לטומאה, והם אין להם שייכות לקדושה. רק שישראל קדושים יכפו ויכבשו מדה רעה זו, ואז ממילא יתוקנו אף הם להיות עבדים לישראל, כי יוציאו בלעם מפיהם, ויתוקן הדבר כפי מה שהיה כונת הש"י בבריאה. אך כל זמן של שליטת האדם באדם על ידי חטאי ישראל וכח הקדושה כפוף להם, על ידי זה יש להם יכולת להתלבש בכח זה ולהתעות. ולפי שהם פנימיותם אין כן, ואי אפשר שיהיו כופין כלל פנימיותם להשתנות, כי עצמותם כן ולא רוצים לכפות כלל, רק מה שרוצים להראות גוון ולהתלבש בלבוש אחר ממה שהוא בפנימיות. וזה בא מצד בליעת הקדושה, שאף שהם בהיפך מכל מקום יודעים שאין ראוי כך ושהמכוון בבריאה שלא להיות כן, ומזה בא מה שרוצים להתעות על כל פנים. וזה עצמו שהגוון הטוב הוא טוב בעיניהם, זה עצמו גם כן נחשב לקצת טוב שבא על ידי הניצוץ קדוש המחיה אותם, וכפי התרבותו על ידי חטאי בני ישראל, ועל כן יש להם קצת שכר על אותם מצוות קלות עד ביבוש קצירה. ובזה הוא כח ממשלתם, כפי תוקף חטאי ישראל שלעומת זה כך גובר אצלם התלבשות הגוון להיפך. וישראל בתשובתם מחזירים הקדושה, והוסר גם הגוון מהם, ואז יבש קצירה. וזה לעומת זה, שאצל בני ישראל באותו דבר שיצרו תקפו ביותר וההתגלות מצד הלבושים בו לרע, באותו דבר יש בו קדושה עצומה בפנימיותו ביותר, כי הם זה לעומת זה כנ"ל. ואצל האומות בהיפך, במה שההתגלות שלהם טוב בזה הוא תוקף הרע שבפנימיותם. וכל אומה יש לה כח מיוחד בטומאה ורע כידוע.

[יז] ומסתמא הארבע מלכויות שנתן להם הש"י ממשלה הם כוללות לכולם, והם הארבע חיות טמאות שבמרכבה הטמאה. ובויקרא רבה (יג, ה) דרשו גמל שפן וארנבת על בבל פרס ויון, וחזיר על אדום עיין שם. והענין כי ידוע דשרשי כחות היצר הם שנים, תאוה ורציחה. שהם נגד שתי המדות חסד וגבורה דאברהם ויצחק שבקדושה, דעל כן הפסולת שלהם בישמעאל ועשו, שאמרו ז"ל (איכה רבה ג) שהראה לזה לא תנאף ולזה לא תרצח ומיאנו לקבל, כי שרשם מזה. ושני סימני טהרה דבהמה רומזים על טהרת נפש הבהמית בשני כחות אלו. מעלה גרה בתאות שכוללם תאות אכילה, שגם זנות נקרא בלשון אכילה, אכלה ומחתה וגו'. ומפריס פרסה נגד הרציחה, שהוא בידים ידי עשו באדם, ובבהמה ברגלים תרמסנה, וכן הדריסה בדורסין ושסיעתם הוא התשת כוחם בנזקי רגל. והחזיר פושט טלפיו, זו מלכות הרשעה גוזלת וחומסת ומראה כאילו מצעת הבימה, וכל רציחות מראה כעושה במשפט ושהוא לטובת העולם. ואינך שלושה מעלי גרה מראים עצמם נקיים בתאות, ולפי שהם שיעבדו ישראל שקלטו ובלעו כח הקדושה דישראל, על ידי זה בהם כח זה להראות סימן טהרה למראית העין. ובאמת הם טמאים ככולם ואין שום חילוק רק בגוון. ורציחה הוא כח אחד כולל רע לבריות. אבל בתאוה יש דרך כלל שלושה מינים. תאות ממון ואסיפת הרכוש, וכפי הנראה זהו קליפת בבל. ותאות התענוגים באכילה וניאוף זהו קליפת פרס. ותאות הכבוד ושררה הוא קליפת יון. ואף שכל האומות כלולים בכל מיני רע כולם, וכולם שקועים בכל, מכל מקום יש לכל אומה ענין שמושרשת בו ושם שקוע יותר. ולעתיד שיבואו כל אומה וסופריה כמו שאמרו בריש עבודה זרה, היינו חכמיה שבחכמתם יציעו מעוט הטוב שהיה בהם. ואדום שידעו דשרשם ברע דרציחה, יציעו חלק טוב בענין תאות בשווקים ומרחצאות וכסף וזהב, שהם עניני תאות שעשו, שבזה לא היו משוקעים בשרשם כל כך, זה לצורך ישראל שהם יכירו אז דלכך נבראו לשמש ולהיות עבדים לישראל. והש"י משיבם שבאמת היו משוקעים בתאות גם כן אף שאינו משורש טומאתם, והשווקים להושיב זונות וכו'. ופרס שאוכלים ושותים כדוב ומסורבלים כו' בשקיעת תאות התענוגים, הם ישבחו עצמם בגשרים וכבישת כרכים ומלחמות, וזה ראוי יותר לחלקו של עשו, רק כל אחד בחר להשתבח במה שאינו מחלקו שברע כנ"ל. והם חשבו כי כח ידם וגבורתם בזה נשתמשו בשביל ישראל, ובאמת גם זה רגליהם לרע ירוצו. וקאמר שם דחשיב הני דמשכי מלכותייהו עד משיח, כי שני שרשי כחות הרע האלו לא ייכלו לגמרי עד שיבוער רוח הטומאה מהארץ.

[יח] ושורש יצר התאות הוא בתענוגים, שהוא טומאת פרס, ועל כן הגוון שלהם היו צנועים באכילתם ובדבר אחר, והצניעות מורה הגדרה בתאוה, והתוך ופנימיות הוא גנותן, רק על ידי זה יש בהתגלות קצת שבח למראית העין. ועל זה אמר רבן גמליאל אני אוהב כו' (ברכות ח, ב), שבדיבור זה רצה לקלוט אותו הניצוץ קדוש ולהוציאה בלעם מפיהם, שהוא על ידי האהבה וההתחברות לאותו ניצוץ קדוש שבהם. וכשיוחזר הוא למקומו ישארו הם מקודשים ומזומנים לגיהנם. ולשון מזומן על דרך שכתבו תוספות כתובות [קג, ב] על מזומן לחיי עולם הבא בלא דין, והיינו שכבר דינו פסוק וערוך ומוכן ואין צריך כלום. וכן הם דינם מוכן לגיהנם, שעיקרו על תאות כמו שאמרו בעירובין [יט, א] על עסקי חנם, ואש התאוה הוא עצמו אש של גיהנם, והוא היה מוכן לפניהם להיות רוחם אש תאכלם.

[יט] ואז זכו ישראל לקדושת הפורים, יום משתה וחייב לבסומי כו'. ולא מצינו דוגמתו, ושיכור כל העולם כולו דומה עליו למישור, והגוון בזה מילוי תענוגים. אבל אצל ישראל אף שהגוון כך הפנימיות לא כן, וכשנכנס יין יצא סוד ונתגלה הפנימיות. ובשלושה דברים אדם ניכר, בכוסו - דישראל עוסקים בשירות כו' והם בדברי תפלות כמו שאמרו ז"ל (אסת"ר ג, יג). ובמשתה ראשון דאחשורוש גרם להחטא דישראל שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ואח"כ שהמלך והמן ישבו לשתות גזרו שמד, ואח"כ במשתה אסתר הגיע המן לתכלית גאותו, כמו שאמר אף לא וגו' וגם למחר וגו'. ואז היה אובדנו, והישועה במחיית עמלק, ותרוממנה קרנות צדיק זה מרדכי, ונתגלית קדושת ישראל כאשר הגיעה הטומאה עד קיצה ואובדנה. כידוע דשלוש מדרגות בקליפות הטומאה הנזכרות ביחזקאל רוח סערה וענן ואש מתלקחת. והנוגה לו סביב הוא קליטת הניצוץ קדוש שמשם יונקים הארה וחיות, ומשם נפשות הגרים. וכן מה שישארו מהאומות לעתיד גרים גרורים ועבדים לישראל הם מה שיוכללו בקליפת נוגה, ששקיעתם רק בתאות היתר ולא באיסור, ובעניני הרשות, כי להם אין שייכות למצוות, ובענינים אלו ישמשו הם לישראל שאצלם יש מצוה וקדושה בכל דבר.

[כ] והתחלת הטומאה מעט שמצד האדם הוא בקליפת נוגה, להשתקע בעניני עולם הזה ובתאות הרשות, שהוא גם כן היפך הקדושה. ועל זה הוא מצות קדושים תהיו, שפירש רמב"ן (ויקרא יט, ב) שלא יהיה נבל על פי התורה. והרי גם זה ביטול מצות תורה והתחלת טומאה היותר מועטה, וכך דרכו של יצר הרע היום כו' כמו שאמרו בנדה [יג, רע"ב] זה על המקשה עצמו לדעת, דמגרה יצר הרע בנפשיה אף שאין עושה שום איסור בפעל עדיין בזה, למחר מטמאו הרבה, ונעשה מהנוגה אש מתלקחת. ואח"כ מתפשטת הטומאה מלמעלה לכל כחותיו שבעולם הזה, וזהו ענן גדול הבא מלמעלה המחשיך הכל. ואח"כ מגיע גם להשורש שבעולם הבא, וזהו הרוח סערה שסוער ומבלבל הכל, ואז נכרת ונאבד.

[כא] וכל התנשאות מאומות הוא על ידי איזה ניצוץ קדוש שקלטו על ידי החטאים כידוע. וכל התנשאות המן על ידי שגנוז בו ניצוץ קדוש, שמבני בניו שלמדו תורה כמו שאמרו ז"ל (גיטין נז, ב). ותחלת התנשאותו במשתה ראשון שכבר היה אז מהשרים, כמו שאמרו ז"ל (מגילה יב, ב) ממוכן זה המן, וכן על פסוק לעשות כרצון איש ואיש - מרדכי והמן שהיו ממונים בסעודה (שם יב, א). ומרדכי התחיל מסתמא להתקדש ביותר בכפיית התאוה, בהיותו אז מוכרח מסתמא בהתמנותו בסעודתו זו של אותו רשע. והמן אז נשקע בטומאה יותר, והלך ממדרגה למדריגה עד אובדנו שהוא הטומאה בכריתתו לגמרי, שאז היה כל גאותו והנאתו במשתה רק דמיון בעלמא, שהרי על האמת היה קרוא שם להאבידו ופחים טמנה לו וגחלים על ראשו. וזהו קץ וסוף כל טומאה כשמגיע לתכלית התוקף הוא נכלה ונאבד לגמרי ונתגלה שהיה רק דמיון בעלמא.

[כב] ובקדושה להיפך, והם נגד ארבע מחנות של מלכות שמים הנזכרים באליהו (מלכים א' יט, יא-יב). הרוח הוא התחלת החשק שמצד האדם שמתחיל לקדש עצמו מעט. ואח"כ שמקדשין אותו הרבה נעשה מאותו רוח וחשק מועט רעש. ואח"כ כשמתקדש מלמעלה זהו האש שלמעלה. ואח"כ מגיע להקדושה בשרשו שבעולם הבא, והוא קול דממה דקה, שאינו מורגש בעולם הזה, דעין לא ראתה, ותמן מלכא, דשם הוא הדביקות הגמור דכנסת ישראל בבוראם להיות תרין רעין דלא מתפרשין.

[כג] ומרדכי זכה לקדושה הרבה על ידי משתה ראשון, דמסתמא גדר עצמו אז הרבה כפי היכולת. ולקדושה מלמעלה בלבישת שק שעל ידי משתה שני. ובקדושה דעולם הבא על ידי משתה אסתר שיצא בלבוש מלכות וגו', שגם בלבוש שלו היה דבוק במלכות שמים לגמרי. כי כל מלך סתם דאסתר במלך מלכי המלכים מדבר כמו שאמרו במדרש (אסת"ר ג, י), וכן מלכות סתם. וכדרך שאמרו במגילה (יד, ב) על פסוק ותלבש אסתר מלכות שלבשתה רוח הקודש היינו מלכות שמים. והלבישה היינו ההתגלות למראית עין, הגם שכפי הנראה היתה הליכה זו להיפך - דעכשיו ברצון, אבל באמת גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, ולא מתהניא מעבירה גם כן, דכל טובתן (של רשעים רעה היא אצל צדיקים), ונעשה זה לה ללבוש מצוה וקדושה ולזכות לרוח הקודש שבא על ידי הדביקות הגמור במלכותו יתברך אשר בכל משלה ולהיות נבדל לגמרי מכל טומאה, ומחזיר הכל למקורו שהוא השורש עליון המושל בכל, ומזה בא הממשלה לישראל בין האומות. וכמו שאמרו ביוסף משלו נתנו לו כו' על ידי הגדרתו בתאות. וכן מסתמא גם במרדכי, שבזה תיקן חטא הדור בהנאת הסעודה דאותו רשע, שהיה נראה כאילו הוא הגורם על ידי שהיה ממונה שם, דמסתמא הכל נתלו בו. ועל כן הוא היה עיקר המרעיש אח"כ על הגזירה בלבישת שק וזעקה גדולה, כי חשב שעליו הדבר לתקן החטא הזה שבא לישראל בגרמתו. ועלתה בידו להיות הוא באותו דור היחיד ששב, שמחלו על ידי זה לו ולכל העולם כולו, והגיע לתכלית הקדושה לזכות ללבוש מלכות ורוח הקודש. [כד] וחשב שם חמשה פרטים - תכלת וחור ועטרת זהב ובוץ וארגמן. ונראה לי שהם נגד חמשת חלקי הנפש - נפש רוח נשמה חיה יחידה הידועים, שהאדם צריך להתקדש בכולם. והתחלת הקידוש מעט והפתיחה כחודה של מחט שמצד האדם הוא בכח הנפש, שזה יש לכל אחד מישראל נפש מצד הקדושה, ושם הוא כח הבחירה שניתן לאדם. וכשזכה יהבין ליה רוח - הוא קידוש הרבה. ואח"כ נשמה, הוא הקדושה דמלמעלה, כמו שאומרים נשמה שנתת בי וגו' אתה נפחת וגו', וכמו שנאמר ויפח באפיו וגו'. ואלו השלושה אדם זוכה בעולם הזה, וזהו הקדושה דעולם הזה. אבל חיה יחידה הוא מצד הקדושה דעולם הבא, שאי אפשר לה בעולם הזה באור פנימי רק באור מקיף כידוע. וזוהי הקדושה חלוקה לשנים, ויש עוד גבוה מעל גבוה, שגם בעולם הבא יש אור פנימי ואור מקיף, וקדושת חיה היא נעשית פנימיות בעולם הבא שיהיה אז מורגש לנפשות, ועוד יש אור מקיף שהוא הכתר העליון שלמעלה מן הקומה וההשגה גם שם, והוא היחוד הגמור להתכלל במקור לגמרי.

[כה] והלבוש מלכות הוא קדושה עליונה זו כנ"ל, וחלוקה לשנים. תכלת הוא גוון הרומז ליראה, כמו שאמרו בזוהר סוף פרשת שלח, והוא על דרך שאמרו (יל"ש נח ס"ב) על פסוק והתהלכתי בתוככם אטייל עמכם, יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם וגו'. ואח"כ זוכין לאהבה, וזהו וחור שפירשו במגילה [יב, א] מילת לבנה (סדין לבן), ובאין ליחוד הגמור כנ"ל. ועטרת זהב וגו' הוא שעל הראש, ששם משכן הנשמה שבמוח. ותכריך (בוץ וארגמן) נגד נפש רוח, שהגוף כרוך אחריהם. ובהם יקראו לשון יחיד, אף דעל כרחך הם שנים, דבוץ הוא פשתן, וארגמן בכל מקום צמר, כארגמן דבגדי כהונה, ואם כן אי אפשר שיהיה תכריך אחד לגופו חציו צמר וחציו פשתן שהוא כלאים. אבל אבנט דכהנים כלאים, כמו שאמרו יומא [סט, א] ובכמה דוכתין, והוא מכפר על הרהור הלב כמו שאמרו זבחים [פח, ב], ששם משכן שני היצרים, ועל ידי האבנט החוגר וכורך סביב הלב הם מתאחדים. וזהו החיבור של צמר ופשתן שבו. כידוע מה שאמרו על פסוק מפרי האדמה, דקין זרע פשתן הביא (תנחומא בראשית ט), שהוא היותר גרוע להקרבה דגבוה, שעולה בד ויחידי, ונאמר חרב אל הבדים ונואלו שמטפשין וחוטאים כמו שאמרו ז"ל (תענית ז, א, על הלומד לבד). וזה דרכו של יצר הרע להיות בפירודא, ועל כן אמר לו אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ וגו', כי הוא לחלק היצר. ועל כן כל בגדי כהנים דצמר. ודכהן גדול ביום הכיפורים דפשתן, כי אז שמתכפרין החטאים דכשלג ילבינו נעשה מהיצר הרע טוב מאד. וכל ימות השנה צריך שמירה והגדרה מחטא בפעל על כל פנים, ורק בלב דעקוב מכל שם הוא נכפף על ידי האבנט. ומאן דזכה דיהבין ליה רוחא, ומשכן הרוח בלב כידוע, ולב חכם לימינו, והוא כופף הלב כסיל לשמאלו, ששם משכן הנפש בקדושה גם כן, דעל כן נאמר נפש כי תחטא, דהחטא נתייחס לחלק הנפש. ועל ידי זה זוכה להתכריך ואבנט של בוץ וארגמן שהוא צירוף שניהם. ובוץ קודם, על דרך שאמרו (ברכות לד, ב) על פסוק שלום לרחוק ולקרוב, במקום שבעלי תשובה עומדים (צדיקים גמורים אינם עומדים), ועל כן לרחוק קודם. וזהו מהתחלת הקידוש מעט שאחר החטא עד שנתקדש לגמרי ונתקן הכל. ומזה זכה לקדושת פורים, שהיא הקדושה שאחר תיקון החטא, ודוגמת יום הכפורים כנ"ל, אלא דשם הוא על ידי עינוי נפש, שהוא לאכפייא דבענוי הגוף נתחלש כח היצר ויכולין לנצחו ולכפותו, ובפורים הוא על ידי הביסום ושמחת לב ונפש, שהוא לאהפכא מרירו למתיקו להיות נעשה טוב מאוד.

[כו] וחמש מצוות היום הם. מתנות לאביונים ההתחלה בתיקון הנפש מדת אברהם אבינו ע"ה בצדקה שנקראת מצוה סתם, שהוא התחלת הקידוש מעט של כל ישראל, שיוכל להגיע לזה אף היותר פחות. ובלבד שיהיה מזרע אברהם, לאפוקי צדקה וחסד שאומות העולם עושין, דלא כל הרוצה לקפוץ כמו שאמרו [בסוכה מט, ב] על פסוק מה יקר חסדך. ומשלוח מנות הוא תיקון הרוח, שהוא על ידי ההתחברות שאינו בד ויחידי, שבזה זוכה להתקדשות הרבה. כי כל אחד מישראל יש לו קדושה פרטית מיוחדת בנפשו, רק כשכולם מתחברים יחד אז כל אחד יוכל לכלול עצמו בכל הקדושות ולזכות לכולם. ועל זה הוא מצות ואהבת לרעך שאמרו דהוא כלל גדול בתורה (בר"ר כד, ז). וכל התחברות גמור על ידי אתדבקות רוחא ברוחא. והזוכה לקדושת הרוח זוכה לדרגא דיצחק, דמחוי להו הקב"ה בעיניהו כמו שאמרו [שבת פט, ב] על דרך עין בעין יראו וגו',243 שהוא על ידי התקרבות יתירה. כי שלוש אהבות הם, אהבת הקב"ה וישראל והתורה, שהם תלת נקידין דאורייתא. ואברהם היה יחידי בעולם, וכל עסקו כל ימיו באהבת הש"י, וזכה שקראו ה' אוהבי. ומשנולד יצחק וידע שממנו ישתלשל אומה הישראלית הוא היה עסקו באהבת ישראל, לאהוב גם היותר גרוע, וכמו שאמרו בשבת [שם] פלגא עלי. וכמו שאמרו במדרש רבה (בראשית סה, כב) על פסוק וירח ריח בגדיו ריח בוגדיו. וזה גרם אהבתו תחלה לעשו, כי ציד בפיו, וידוע דהם נשמות רבי עקיבא ורבי מאיר יסודי תורה שבעל פה שראה שעתידים לצאת ממנו, וחשב דכבר זכה להיות מטתו שלימה, דגם עשו פנימיותו בקודש אף דבמעשה לא כן. ועיקר אהבתו היה לזה שמושרש בפנימיות בקדושה אפילו כשבלבושו במעשים הוא ביני הוצי וחוחים. אבל האמת היה זה רק בפיו ומהשפה ולחוץ ולא בפנימיות כלל, וכל הגרים שהיו מזרעו לא היה קדושה רק אחר שנתגיירו דכקטן שנולד ובשם ישראל יכנו ונשרשו בישראל. ועל כן אמר יעקב אנכי עשו וגו', היינו דהקדושה שאתה מרגיש בעשו הוא אנכי באמת, ורק לו היה אוהב באמת, כי שלו הוא אותה הקדושה. ועל כן הוא התחיל בברכה שבא מתוקף האהבה, וברכו יעבדוך עמים וגו', היינו שיהיה הקדושה בשלימות דאז גם סטרא דרע עבדים כנ"ל.

[כז] והקב"ה קרא לישראל אחי ורעי, וכן אחותי רעיתי. האחוה מצד יעקב שהוא צורת אדם שעל הכסא באחוה גמורה. וכמו שאמרו ז"ל על פסוק קללת אלהים תלוי, משל לשני אחים תאומים אחד נעשה מלך כו', כל הרואה כו'. וזהו מצד צורת יעקב שישנה בכל זרעו אפילו בבוגדיו, שמטתו שלימה. וריעות מצד יצחק שנקרא רֵע, כמו שנאמר רֵעך ורֵע אביך וגו', דקאי איצחק שנקרא אביך סתם כמו שאמרו בשבת [שם] על פסוק כי אתה אבינו, שהוא יותר מאוהב בהתקרבות יתירה פנים בפנים ועין בעין כדרך ריעות. וזה זוכין על ידי אהבת ישראל, שבזה הם גוי אחד מיוחד, והריעות הוא לכלל הכנסת ישראל. והתחיל ביצחק שממנו התחלת בנין הכנסת ישראל, כי אברהם אחד קראתיו להיות יחידי ואב המון גוים, ונקרא [בחגיגה ג, א] תחלה לגרים, מה שאין כן יצחק נימול לשמונה שכבר נולד בקדושה, ובלידתו זכה אברהם גם כן ליקרא אזרחי להיות כאזרח בישראל ולהיות אבות לאומה הישראלית שהוא יעקב אבינו ע"ה. ובו לא שייך אהבת ישראל, כי עצמותו כולל כל הנפשות מישראל והוא כאדם האוהב את עצמו. דעל זה אמרו בתענית (ה, ב) מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, היינו לעולם בכל דור ודור קומת נפש יעקב אבינו ע"ה הוא קומת כל הנפשות מישראל שבאותו הדור. וכן אהבת הקב"ה קבועה בנפשו גם כן על דרך זה, כי נפשו חלק אלהי ממעל ממש, דעל כן הוא הצורת אדם שבמרכבה. ואמרו על פסוק ויקרא לו אל אלקי ישראל, דהקב"ה קראו ליעקב כן (מגילה יח, א). וכל השתדלותו באהבת התורה, והוא המדת אמת ליעקב, דאין אמת אלא תורה. וזהו קדושת חלק הנשמה שבכל ישראל ששרשם באותיות התורה כידוע, וזוכין לזה בפורים על ידי מקרא מגילה דכתוב בה אמת כאמתה של תורה.

[כח] וימי משתה ושמחה הוא לזכות אחר זה לשמחת עולם על ראשו, הוא השמחה שאין בה עצב הבא לישרי לב. שזוכין שיטעמו מפרי מעשיהם בעולם הזה מעין עולם הבא בזמנים הראוים לכך, כמו שבת שמעין עולם הבא וכן כל המועדים לשמחה שהם מצוות התורה, גם קודם החטא. דעל זה היה כפיית ההר כגיגית, דבעל כרחנו גם כן הש"י מלכנו ואנו מחוייבים לקבל מצותיו. ואחר שיחטא וישוב, והדר קבלוה בימי אחשורוש מאהבה, זהו המקום שבעלי תשובה עומדים (שלמעלה ממקום צדיקים גמורים שעל ידי כפיית היצר שעל זה היה כפיית ההר) שזכו גם למשתה, שהוא עד דלא ידע כו' ולמעלה מהדעת והשגת מדע של כל בעלי דעת, והוא כשמגיע לקדושת היחוד הגמור שאין בו עוד שום מציאות פירוד כלל כי מתאחד במקורו כנ"ל.