ישראל קדושים/י

<< · ישראל קדושים · י

[א] ועיקר הקדושה כשהוא לה' ולשם שמים, כמו שנאמר קדושים תהיו לאלהיכם, ונאמר קודש ישראל לה' (ירמיהו ב, ג). ולאפוקי שבעה פרושים דסוטה [כב, ב] שגם כן פורש מתאות ומתקדש אבל אינו לה', רק מצד היצר היושב על שני מפתחי הלב (ברכות סא, א) גם בלב חכם שלימינו. ומספר שבע ידוע שכולל מספר הכחות שיסד הש"י בבריאה בכל ענייני הבריאה. ושבעה שמות ליצר הרע [בסוכה נב, א] הם מצד שבעה כחותיו, וכאשר יבאיש שמן רוקח הוא שבעה פרושים הנ"ל. שכנגדם בקדושה שבעה זמני קודש שיש לישראל מצד קדושת הזמן, שבת ויום הכפורים ויום טוב וחול המועד וראש חודש וחנוכה ופורים. ומצד קדושת המקום שבעה שמהר הבית ולפנים שנחשבו בסוף פרק א' דכלים למאן דאמר בין האולם ולמזבח והיכל חדא. ושבעה שבנפש ידוע שרמוזים בגוף האדם דרועין וגופא וירכין וברית קודש.

[ב] והתחלת הקדושה הוא מהש"י, כמו שנאמר כי אני ה' מקדשכם (שמות לא, יג). והוא קדושת השבת שהוא בשביתה מפעולת אדם. והסוף שהוא פורים הוא גם כן הקדושה שמצד הש"י בלא השתדלות אדם, וכמו שאמרו מגילה (ז, ב) לבסומי עד דלא ידע, וכתיב ביה גם כן ונוח לשון מנוחה ושביתה מפעולה כבשבת. כי העיקר הוא מה שהש"י מקדש את האדם, ואע"פ שצריך אתערותא דלתתא, התחלת התעוררות האתערותא הוא גם כן מהש"י. כדרך שאמרו (בר"ר פד, יח) כשרצית נתת בלבם לאהוב כו'. והגוים לעולם לא יתעוררו, דלא עשה כן לכל גוי, רק לישראל עם קדושו, שבהם נטע הש"י קדושה מלידה מבטן על ידי שלשמך נימולים. ואף ערלי ישראל קרוים מולים (נדרים לא, א), שהקדושה שלהם בתולדה, מה שאין כן בגוים. ואפילו הבא להתגייר, אם אין בו נפש הגר מתולדה שיהיה ראוי להתכנות בשם ישראל, אי אפשר שיכנס בו קדושת ישראל כלל, והיינו שאי אפשר שיהיה כונתו לשם שמים כלל. כי אי אפשר להיות קדושה נכנסת בנפש אלא באותו נפש שהוא חלק אלוה ממעל, כענין חלק ה' עמו. וכן כל מי שמתקהל ביעקב להיות נקרא עמו ויש לו שייכות לקדושת הש"י שממנו בא הקדושה לאדם, כמו שנאמר (ויקרא יא, מד-מה) והייתם קדושים כי קדוש אני, וכן קדושים תהיו כי קדוש אני (ויקרא יט, ב).

[ג] ולאפוקי פרוש שכמי, שרצה גם כן לימול ולהתגייר ולהיות לעם אחד עם זרע יעקב. אבל כמו שבזרע ישראל יש שורש קדושה, שאפילו יגדיל וירבה עוונות לאין שיעור לא יכול לנתק שורש קדושת ישראל ממנו, דאפילו חטא ישראל הוא. כן יש באומות שורש רע, שאפילו הטיבו מעשיהם ויגדילו לעשות, כענין בלעם שבנה שבעה מזבחות כנגד כל שקדמו לו והעלה הרבה קרבנות לה', והשיבו לו הירצה ה' באלפי אילים וגו', מאחר ששרשו ברע שאי אפשר לינתק כלל. שהרי גם אחר שנתגלה לו בנבואה מעלת ישראל לאין שיעור, וביקש ותהי אחריתי כמוהו, עם כל זה לא די שלא רצה לידבק בהם ולהתגייר אלא שיעץ עוד לבלק להכשילם וחשב מחשבות להרע להם, כי שורשו ברע. ואף שהפליג בעבודה דקרבנות לה' ועד שזכה על ידי זה לנבואה, כל זה לא הועיל לו לשנות שורשו שהוא דבר שאי אפשר. וכל צדקה וחסד שאומות העולם עושים חטאת הוא להם, שאין עושין אלא כו', כמו שאמרו [בב"ב י, ב] כמה מיני כונות שלא לשם שמים שיש להם. כי הרע שבהם אי אפשר להתהפך ולהשתנות, ואי אפשר שיהיה להם כונה לשם שמים כלל, אם לא אותם שיש בהם איזה שורש מקדושה, והם הגרים. [וכן חסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא, והם המאמינים בתורת משה ובקדושת ישראל. וכמו שכתב רמב"ם הלכות מלכים (ח, יא), דצריכים לשמור שבע מצוות מפני שהקב"ה ציוה עליהם בתורה. אלא שהם מכירים ערכם שאין ראוים להתכנות בשם ישראל, כי אין בהם נפש הגר, רק להיות אכריהם וכורמיהם וכיוצא. ומצד הזה יש להם קיום לעולם הבא להיות עבדים לישראל, על ידי שהכירו מעלתם בעולם הזה, וזהו השורש מקצת טוב שיש בהם.] ועל כן הנודר מהערלים אסור במולי אומות העולם (נדרים שם).

[ד] וכך שכם, גם אחר שנימול היה שם ערל עליו, ואף שמילתו היתה על דעת להתגייר, כיון שהיה לאהבת אשה. ואף דההלכה [ביבמות כד, ב] דכולם גרים, היינו דהואיל ועברו בית דין ישראל וקיבלום, על כרחך יש בהם שורש טוב באמת. ואף שתחלתם שלא לשם שמים, סופם לעשות לשם שמים, וכדרך שכתבו תוספות שם באותו גר דהלל. והרמב"ם בסוף פרק י"ג מהלכות איסורי ביאה כתב דרואים מה אחריתם. ואף דכתב שם דגם כשחזר לסורו הרי הוא כישראל מומר, מדבריו שם משמע קצת דזהו אחר שתגלה צדקתו, יעויין שם העניין. וגם אפילו תימא דלעולם נחשב גר גמור, היינו הואיל וגיירוהו בית דין על כרחך דיש בו איזה ניצוץ קדוש מנפש גר, דאם לא כן לא היו מספיקים בידם מן השמים לגיירו, והאלהים ניצב בעדת אלו הבאים לקבל גרים וכיוצא. ומכל מקום בשלמה ושמשון כתב רמב"ם שם דהכתוב חשבן לגויות לפי שהוכיח סופן על תחלתן. ויש לומר דשם קמי שמיא גליא שלא היה בהם שום שורש טוב באמת כלל, או דהעיקר כטעם אחר שכתב שם דלא קיבלום בית דין. והכי נמי בשכם לא היה שורש מקדושה כלל, וגם השבטים לא קבלוהו באמת רק במרמה, כי ידעו ברוח הקודש דשרשו ברע ואי אפשר לו לידבק בזרע ישראל כלל.

[ה] וזהו שורש הרע שבתולדה שלא מצד מעשה האדם כלל, רק כמו שאמרו בחגיגה [טו, א] וסוטה [כב, א] ובבא בתרא [טז, א] דברא צדיקים ברא רשעים, שברא יצר הרע מתחלת בריאת עולם, ומיד ביצירת אדם נוצר עמו. וכמו שנאמר (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ודרשו רז"ל (בר"ר לד, י) משננער ממעי אמו. וזהו להתנצלות על החטאים, דעל כן אמר (בראשית שם) לא אוסיף להכות עוד וגו'. וכמו שאמרו בסוכה [נב, ב] אלמלא שלוש מקראות הללו כו' ואשר הרעותי כו'. היינו דהש"י ברא זה הרע בעולם, וזהו שם הראשון משמות היצר הרע, דהקב"ה קראו רע ממקרא הנ"ל דמנעוריו, שזהו מצד הקב"ה מאחר שהוא בתולדה. וידוע דשם רע בעיני הש"י הוא בפגם הברית, כמו שנאמר בער רע בעיני ה', ובדוד המלך ע"ה באותו מעשה והרע בעיניך עשיתי. וזהו שורש הרע שבבריאה, שהוא בריאת הערלה החופפת על הברית קודש, שאינה נקראת אלא על שם הגוים, כמו שנאמר (ירמיהו ט, כה) כל הגוים ערלים, כדתנן בנדרים (לא, ב), דזהו שורש הרע דגוים שהוא בבריאה.

[ו] ועל זה ניתנה מצות מילה לישראל, שהם יכולים להסיר אותו הרע שבתולדה, כי אצלם אינו בשורש, רק כקוצים הסובבים לשושנה והוצי לאסא. והגם דגם בישראל יש אחיזה לרע באותו אבר, דזהו הנגיעה בכף ירך יעקב, שהיה כח למלאכו של עשו לקטרג שם, דשם יש שורש מה לסכלות מעט שבתולדה. שעל זה אמרו (ויק"ר יד, ה) בעוון מלא, אפילו חסיד שבחסידים אין מתכוין אלא להנאת עצמו. ועל זה נאמר והסירותי וגו' ונתתי וגו' לב בשר, ודרשו רז"ל (זהר מדה"נ תולדות קלז, ב) לב להוציא בשר, דדבר זה יהיה רק לעתיד על ידי הש"י שיסיר לב האבן בזביחת היצר רע. ואף דיעקב אבינו ע"ה זכה לזה גם בעולם הזה, כמו שאמרו (בר"ר ע, יח) על פסוק הבה את אשתי וגו', לא נאמר אלא להעמיד תולדות, ועל כן אמרו (תענית ה, ב) דלא מת, מכל מקום מצד יוצאי יריכו שאינם כן היה לו נגיעה בכף יריכו. אבל כל זה רק לשעה בעולם הזה שדומה ללילה, דהוא עלמא דשקרא, דעד ארגיעה, ומיד שזרחה לו השמש נתרפא מצלעתו. כי באמת אף ערלי ישראל נקראים מולים, דהערלה אינו אצלם בשורש כלל, והעומד לחתוך כחתוך דמי. ועל כן האב חייב למול את בנו, ואין עיקר המצוה על האדם בעצמו כשיגדיל שיהיה בהשתדלותו ככל המצוות, רק שהוא כן בתולדה מצד האב המולידו, כי באמת הם בשורש כן מולים, והערלה אינו אצלם אלא לבוש חיצוני ממשכא דחויא דסביב רשעים יתהלכון. ומצד שיש גוים בעולם, שהערלה נקראת על שמם, שהם שורש הערלה, וישראל שנקראים אדם הם עולם קטן וכוללים כל העולם כולו, על כן מצד מציאות הגוים יש גם כן בהם מציאות עור ערלה המקיף ומכסה את הקדושה, כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא. וכח הסרתה מהם הוא גם כן בא להם מתולדה, וזהו אות הברית המבדיל בין ישראל לעמים.

[ז] ועמך כולם צדיקים. וידוע דשם צדיק היינו שומר הברית, ואף אותם שפגמו, שהרי גם הערלים נקראים מולים. ואפילו בועל ארמית שאמרו בעירובין שמימשכא ערלתיה ולא מבשקר ליה, היינו רק למראית העין שאינו ניכר. והמשוך צריך לחזור ולמולו רק מדרבנן משום מראית העין, והיינו מצד האדם אשר יראה לעינים, ועל כן אברהם אבינו ע"ה לא מבשקר ליה. אבל הקב"ה דיראה ללב הוא רואה דגם זה מהול באמת, ועל כן מן התורה אין צריך לחזור ולמולו, כי מעמקי לבבו של כל ישראל דבוק בהש"י. כמו שאמרו בברכות [יז, רע"א] גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך, ומי מעכב - שאור שבעיסה. ולפניך דייקא הוא גלוי, שאתה יודע תעלומות לב, רק שהיצר הרע היושב על שני מפתחי הלב, שהם הפתחים שמשם יוצאים כחות הלב לפעל, ומעכב בעד התעלומות להתגלות. ועיקר החיות הוא בלב, כמו שנאמר כי ממנו תוצאות חיים. ועל כן כלל דרך טובה שידבק האדם ורעה שיתרחק הוא לב טוב ולב רע כדברי רבי אלעזר בן ערך [פ"ב דאבות], שאמר עליו רבן יוחנן בן זכאי דדברי כולם בכלל דבריו, כי זהו שורש הכל. וכאשר לבו לשמים אפילו המעשה לא טוב גדולה עבירה לשמה. וההיפך בהיפך, כמו שאמרו הלומד לקנטר נוח שלא נברא, ושנהפכה שלייתו על פניו, ולמשמאילים סמא דמותא (שבת פח, ב) רחמנא ליצלן. והערלה הוא שורש הרע שבהתגלות על דרך לבוש מקיף זהו שורש הרע שנברא בעולם, דהאלהים עשה האדם ישר ונפח באפיו נשמת חיים, ומאן דנפח מתוכו נפח, וזהו כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. וכמו שאמרו בשיר השירים רבה (ה, א) על פסוק ולבי ער, הקב"ה לבן של ישראל, שנאמר צור לבבי וחלקי וגו'.

[ח] ותחלתו של יצר רע נקרא הלך (סכה נב, ב), שהוא בא מחוץ דרך אקראי בדרך הילוכו. וזהו בריאת היצר רע שהיה לו רק הכח ליכנס ללב אם יניחו האדם ליכנס, ואז לבסוף נעשה איש ובעל הבית, אבל בידו היה לגרשו מיד שלא להניחו ליכנס כלל. ובזה היה חטא אדם הראשון על ידי הסתת נחש, שהוא חיצוני הבא מחוץ להסית, וממנו הוא עור הערלה שנעשה אחר החטא כתנות עור לכל הגוף ממשכא דחויא, לפי שהאדם כולל כל הנבראים, ומצד כח הנחש שיש בעולם להיות לאדם סביביו צריו נברא באדם עצמו עור הערלה [ומכל מקום אלהים עשה האדם ישר שנולד מהול, ומשך ערלתו כמו שאמרו בסנהדרין [לח, ב], שנוצר בענין זה שיוכל להמשיך ערלתו בחטאו, ועל ידי החטא שלו המשיכה עליו ונתלבש בה.] וכשבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, נכנס כח הרע בפנימיות הלב. ואומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן ונשאר שורש הרע קבוע בלבן.

[ט] אבל ישראל שעמדו על הר סיני פסקה אותה זוהמא, ולחד מאן דאמר [שבת קמו, רע"א] לא פסקה זוהמא מאבותינו עד שלושה דורות כו', יעקב הוליד שנים עשר שבטים שלא היה בהם שום דופי. ואלו ואלו דברי אלהים חיים. דיעקב אבינו ע"ה זכה ללב בשר כנ"ל, ותיקן חטא אדם הראשון לעקור כל שורש הרע מפתח לבו לגמרי, שלא יוכל לכנס גם דרך הלך בהתעוררות שום תאוה גופנית, דעל כן לא מת כנ"ל, ועל ידי זה זכה גם כן לצאצאיו אחריו להיות מטתו שלימה בלא שום פסולת. אבל להיות נבנה אומה שלימה להיות עדה כולם קדושים לה' וחבל נחלתו שאינו יכול ליפסק עוד, דאפילו יגדילו עוונות עד אין קץ לא יוכלו להחזיר הזוהמא למעמקי הלב ולהיות ח"ו ככל הגוים בית ישראל, וכמו שנאמר (יחזקאל כ, לב) והעולה על רוחכם היו לא תהיה וגו' כי ביד חזקה וגו'. וזהו כפיית הר כגיגית שהיה במעמד הר סיני, שפסיקת הזוהמא היה בעל כרחם וביד חזקה, שאפילו ירצו להיות ככל הגוים לא יוכלו עוד, ובעל כרחם הם ישראל, דבר זה נתחדש אז בקבלת התורה בהר סיני. וזהו שאמרו הלשון שעמדו על הר סיני, כי פסיקה זו לגמרי מהם הוא על ידי עמידת ההר על ידי כפיית ההר כנ"ל.

[י] אבל מקודם, אותם שמתו בשלושת ימי אפילה שלא זכו לצאת ממצרים ולקבל התורה במעמד הר סיני, מסתמא לא היה בהם שורש מקדושה, שהרי אמרו ז"ל שאלו היה חסר אחד מהם לא ניתנה תורה, כי קוב"ה ואורייתא וישראל כולא חד. כי התורה שהיא חכמתו יתברך, שהוא וחכמתו אחד, היא גם כן כוללת כל שרשי הנפשות מישראל ששרשם מאותיות התורה כידוע, ואם היה חסר אחד, היה חסר אות אחת מהתורה או קוצו של אות המעכב ופוסל. ואם כן על כרחך אותם שמתו מקודם לא היה לנפשותם אחיזה באותיות התורה. ואע"פ שהיו זרע יעקב, על ידי שקיעתם בטומאת מצרים ערות הארץ, שהוא עצמו זוהמת הנחש, שהחזירה למעמקי לבם עד שנפסקו על ידי זה מלהיות חבל נחלתו. אבל ממתן תורה ואילך אי אפשר ליפסק עוד ולא ידח מהם נדח, כי אז פסקה לגמרי הזוהמא שבלב מכל זרע ישראל לגמרי.

[יא] דעל כן אמרו (סנהדרין צ, א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. כידוע דעולם הזה הוא עולם המעשה ועולם הבא הוא עולם הבינה שבלב. וממה שאמרו תחלה דרך כלל כל ישראל כו' ואח"כ ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, שמעתי רמז מזה דאותם אינם בכלל כל ישראל, והיינו שהם מנפשות הערב רב שנטמעו בישראל כידוע בזוהר הקדוש. ואותם מלכים והדיוטות שנמנו בפרט, כבר דורשי רשומות אמרו שכולם יש להם חלק לעולם הבא (סנהדרין קד, ב). וגם מה שנקראו דורשי רשומות, כי ידוע שבכל מקום שהיה שם אור וקדושה אף שנסתלק - הרשימו נשאר. והחוטא בדבר שהמשפט שאין לו חלק לעולם הבא, היינו שעל ידי אותם חטאים נסתלק כל שורש הקדושה שיש בלבבות בני ישראל, אבל מכל מקום הרשימו נשאר. ועל כן מצד עצמותם אין להם חלק לעולם הבא, שכבר נסתלק עצמות האור והקדושה שהיה בהם, אבל מכל מקום מצד הרשימו הנשאר יש להם. ועל כן דורשי רשימות שדרשו וחקרו על אור הרשימו הנשאר, הם אמרו שכולם יש להם חלק לעולם הבא מצד אור הרשימו מיהת. ומצד הזה גם כן אי אפשר לעקור שם ישראל ממנו, שאפילו שיעקרו בחטאיו, מכל מקום הרשימו נשאר, ועל אותו הרשימו גם כן יש שם ישראל, וזה אי אפשר כלל לעקור שלא ישאר רשימו. מה שאין כן אומות העולם ששורשם מאותה זוהמא רעה ולא היה שם קדושה מעולם.

[יב] וקדושה זו שבשורש בלבבות בני ישראל בלא השתדלותם כלל זהו קדושת השבת, שהיא הקדושה דקביעה מצד הש"י מתחילת בריאת עולם שקידש את יום השבת. ועל כן נאמר בשבת ברית עולם הוא ביני ובין בני ישראל, וגוי ששבת חייב מיתה (סנהדרין נח, ב). כי הם אין להם שייכות לקדושה זו, וזה דומה למכניס כסותו בין לביא ללביאה כשנזדקקין זה לזה. וכן אמרו בשבת [י, ב] על פסוק לדעת כי אני ה' מקדשכם, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו', ועל מתן שכרה דלא עביד לאגלוי אמר לדעת כו'. ועל כן דרשו במה שאמר כי אני ה' מקדשכם - הודיעם בזה מתן שכרה שהוא מה דאני ה' מקדשכם. כי שכר מצוה מצוה, היינו המצוה עצמה מה שמכנסת קדושה ללב, כמו שאומרים אשר קדשנו במצותיו וציונו. וזהו המתן שכר דלמחר לקבל שכרם, שעל ידי הקדושה שבלב זוכה לחיי עולם הבא, שאינו אלא הרגשת קדושה עליונה ואור עליון, כמו שאמרו בברכות [יז, א] העולם הבא אין בו כו' אלא כו' ונהנין מזיו השכינה. ושבת מעין עולם הבא גם אז משיגין מעין קדושה זו. וזהו מה שהש"י מקדשם, שעל ידי זה נכנס בהם הקדושה בלב גם בכל ששת ימי המעשה. והוא מתנה טובה שנתן הש"י לישראל, שיהיה בהם שורש קדושה קבוע וקיים בלב מצד השפעת הש"י מאור שכינתו יתברך השוכן אתם בתוך טמאותם, גם בלא השתדלות אדם.

[יג] ואמר בבית גנזי, ובברכות [לג, ב] אמרו דאין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד, ועל כרחך דגם זה מאותו אוצר, דזה ה' שואל מעמך שהוא התלוי בבחירת אדם, והש"י מקדשם גם בבחירה זו שיבחרו בטוב על ידי קדושת השבת שנקבע בלב דמביאתו לידי יראת שמים. כי עיקר קדושת שבת הנקבע בלב הוא ההכרה דצור לבבי וחלקי, וכמו שאמרו (זח"ב פח, ב) מאי שבת שמא דקוב"ה. וכמו לעתיד כל אחד ואחד מראה באצבעו זה ה' קוינו וגו' כמו שאמרו בסוף תענית (לא, א), כן זוכין מעין זה בשבת להכרת הנוכח דשויתי ה' לנגדי תמיד. ועל ידי זה יגיע אליו היראה וההכנעה ופחד הש"י ובושתו (שהוא היראה כמו שאמרו בנדרים כ, א) ממנו תמיד, כמו שכתב במורה נבוכים המובא בהג"ה דריש שולחן ערוך אורח חיים.186 והיראה היא בלב, וכמו שאמרו ביומא [עב, ב] על פסוק ולב אין. ועל כן אמרו בסנהדרין [קו, ב] רבותא למיבעי בעי כו' אלא קוב"ה לבא בעי, דכתיב וה' יראה ללב. והיינו שכאשר לב אין - חכמתו אינו אלא כמחיר ביד כסיל לקנות, כי עיקר החכמה כשהיא קנויה בלב, ומי שאין בו יראת שמים קרי ליה לב אין, דמאחר שהקב"ה לבן של ישראל, אם אין הקב"ה שוכן בתוך לבו הרי לב אין.

[יד] וקדושת הלב באדם הוא קדושת בית קודש קודשים בעולם, וכמו שאמרו כמה פעמים בזוהר הקדוש. וכידוע שזה רמוז בברכות (כח, ב) - יכוין את לבו כנגד בית קודש הקודשים. ולשם אין נכנס אלא כהן גדול ביום הכיפורים, דאז מכל חטאותיהם לפני ה' יטהרו, כשהם לפני ה' - הרי הם נטהרים מכל חטא, ואין בידם עון המאפיל אותו אור ומעלים הקדושה. והכהן הגדול הוא הנפש היותר מקודש שבישראל, כמו שנאמר (דה"א, כג, יג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים. וכל אדם לא יהיה וגו', ואמרו ז"ל (ויק"ר כא, יב) אפילו אותם שדמות פניהם פני אדם, דגם מלאכים אין נכנסין לשם אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, כי שם הוא היחוד והדביקות הגמור של ישראל לאביהם שבשמים. והוא דרגא דיעקב אבינו ע"ה, שהוא לבא וגופא כידוע, כי לבבו היה זך לגמרי שלא היה בו רושם מלב אין ושום נטייה לתאות עולם הזה כמו שנתבאר לעיל. וזהו עיקר היראה בהגדרה מתאות, כמו שנאמר (בראשית כ, יא) רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי, ושורש הקדושה. ועל כן אצלו היתה התחלת התגלות קדושת השבת, כמו שאמרו בבראשית רבה (יא, ז) על פסוק ויחן את פני העיר שקבע תחומין. וזהו התחלת הקדושה שמצד הש"י, שהוא מאיר לזרע יעקב שצורתו חקוקה בכסא הכבוד שמשם מחצב כל הנפשות דישראל מצורת אדם שעל הכסא, דאתם קרוים אדם. רק לפי שלריחוק ההשתלשלות מעולם לעולם עד עולם הגשמי והגופני, כבר נכהה האור וכחות הגופנים מאפילים ומעכירים, ועל זה הוא קדושת יום השבת שאז העלאת העולמות כידוע, והקב"ה מושכינן אליו כידוע ממשיכת הנשימה אליו העושה במלאכה כששובת ממלאכתו, וזהו המשכת נשמת חיים שבאדם אל הש"י ביום השבת. ועל זה נאמר משכני אחריך נרוצה, משכני הוא ביום השבת, ועל ידי זה אחריך נרוצה גם בימות החול. וזהו התחלת קדושת בני ישראל בתולדה ושורשם מן השמים מה שהש"י מקדשם, והוא בפנימיות הלב.

[טו] והתחלת הרע שבתולדה ומן השמים הוא הוא בעור הערלה, שהוא [בהתגלות חיצוניותו לבד, ואין לו שום שייכות לפנימיותו אפילו לפנימיות הגוף שאינו אלא עור בגוף] מותרות הגוף ועומדת ליחתך במילה, שהיא באה להגדרת תאוה שבאותו אבר כידוע. ויש 'פרוש שכמי'298 שרוצה לפרוש מתאות, אבל לא לשם שמים, רק כדי למלאות על ידי זה תאותו, כשכם שרצה במילה המגדרת תאוה כדי למלאות תאותו וחשקו בדינה. וזהו מצד התחלת היצר רע בשורש הרע שמצד תחלת הבריאה מהש"י, נגד התחלת הקדושה שמהש"י. ובזה הקדושה התגלותה רק בעומק הלב, והרע בהתגלות בפועל בחיצוניות הגוף. והסוף הוא בהיפך, דשם השביעי משמות היצר הרע הוא צפוני, על שם שצפון ועומד בלבו של אדם, כמו שאמרו בסוכה שם (נב, א). והיינו דאחר שנעשה בעל הבית ונכנס למעמקי הלב, אז הוא עומד צפון שם שאינו בהתגלות. וכידוע על פסוק ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וגו' (תהלים נ, טז), כי בזה מוסיף ח"ו כח בקליפות. ועל כן אחר שנקבע היצר רע בלב הוא מניחו איזה פעמים לעסוק בתורה ומצוות גם כן, שיהיה לו יניקה יותר על ידי זה כנודע. ועל זה אמרו שם, כי הגדיל לעשות, שמתגרה בישראל יותר מאומות, ובתלמידי חכמים יותר מכולם.

[טז] וזהו כח הצפוני הזה, שהוא מדריגה האחרונה שבכחות היצר רע, שהש"י עתיד להדיחו אל ארץ ציה ושממה מקום שאין בני אדם מצוים, דוגמת השעיר הנושא עוונות בני ישראל אל ארץ גזירה לעזאזל המדברה. ואמרו ביומא [סז, ב] לכפר על מעשה עוזא ועזאל, עיין שם ברש"י. וידוע מזוהר הקדוש פרשת בלק [קצד, א] על פסוק אשר מחזה וגו' נופל וגלוי עינים, דהם עזא ועזאל הנזכרים שנקראים כן בנפילותם. וכמו שאמרו שם [רח, א] שנפלו להרי חושך הנקראים הררי קדם, שהוא החשוכא שקדם לנהורא, היינו בבריאתו של עולם, כמו שאמרו בריש ברכות, שכך היה הרצון יתברך בבריאת העולם שיהיה חושך והעלם האור ואח"כ ישיג האדם האור. ואותם מלאכים קטרגו על האדם, והפילם הש"י להראותם שכשהם יבואו להאי עלמא הדומה ללילה מקום החושך והעלם האור יושקעו בחושך יותר עד שלא יוכלו לצאת כלל. והם נקראים מחזה של השם הקדוש דספירת היסוד, כידוע דאותו שם מורה על קדושת הברית קודש שבזרע ישראל, והוא שאמר לעולם די, כי עולם לשון העלם, שזה ענין בריאת עולם שהוא המעלים אחדותו יתברך, שקודם שנברא העולם היה הוא ושמו אחד, ובאמת אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם, דגם עתה הוא אחד ממש כמקודם, דמלא כל הארץ כבודו ואין עוד מלבדו. אלא שהעולם ומלואו הנראה כברואים נפרדים מעלים זה.

[יז] וישראל מכירים האור מתוך החושך ומייחדים שמו פעמיים בכל יום, וכמו שאמרו לו בניו ליעקב שמע ישראל כו' כשם שאין בלבך כו', אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כמו שאמרו בפסחים [נו, א]. דשמע כו' הוא יחוד עליון, היינו יחוד הגמור דקודם שנברא העולם, וזהו האור שהשיג יעקב אבינו ע"ה שזכה דלא מת ושאין במטתו פסולת, כי זכה ליחוד הגמור דאין עוד מלבדו, שאין שום פסול ופסולת כלל. ועל כן חשב לגלות הקץ, שהוא גילוי האור הזה שאין במציאות שום פסולת כי כולו קודש לה'. וכשראה שנסתלקה שכינה, נתיירא אולי באמת יש פסולת. ועל זה אמרו כשם שאין בלבך כו', דהיינו בלב גם אנו מכירים היחוד הגמור כמו בלבך ממש, רק החילוק דאצלם ההכרה מתוך העלם החושך דאחר שנברא העולם, ואינו בהתגלות גמור כמו אצל יעקב אבינו ע"ה שהיה חיצוניותו מזוכך לגמרי, ועל כן אי אפשר לגלות עדיין. ועל זה אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהוא יחוד תחתון שמצד מדת מלכותו יתברך המתגלה בעולם, שעל זה היה בריאת העולם, דאין מלך בלא עם. וזהו מדת לילה כידוע, דהיינו שיהיה העלם וחושך, ועם כל זה גם כי אשב בחושך ה' אור לי מצד אמונתך בלילות על ידי תוקף האמונה שיש לזרע ישראל מאמינים בני מאמינים. ואע"פ שאין משיגים אור הבהיר בהתגלות הלב באור פני מלך חיים, מכל מקום הם מאמינים היחוד אמונה שלימה בלב שאין עוד מלבדו אף שאינו מורגש להם בהתגלות גמור.

[יח] וצדיק יסוד עולם זהו יסוד ההעלם, דעולם לשון העלם, והיינו להשיג גם בהעלם. והוא על ידי הסרת הערלה המכסה ומעלמת קדושת ברית, שהוא השיקוע בתאות העולם המשכיחים ומחשיכים אורו יתברך שבלב. וזהו החשוכא שברישא בבריאה. דכלל הבריאה דעולם היה לכונה זו שיהיה לדבר המעלים, וזהו שורש הרע שבתולדה ובבריאה כנ"ל, היינו מה שרצה הש"י שיהיה עולם שהוא העלם. וזהו השם הקדוש דיסוד שאמר לעולם די, היינו דדי בהעלם כזה, דאלו היה עוד מעלים יותר, היה העלם שאי אפשר להתגלות. והש"י עשה האדם ישר, שיוכל לגלות ההעלם ולכרות הערלה ולהכיר מתוך החושך לבוא על ידי זה לנהורא. ושיערה חכמתו יתברך מדת ההעלם שצריך להיות כך כפי המדה שקבע בבריאת העולם, שבזה יהיה מקום לבחירה. וכמו שאמרו (בר"ר יז, א) בעשרה מאמרות נברא העולם וכו' ליתן שכר טוב לצדיקים ולפרע מרשעים. כי הם דרך כלל עשרה מיני העלמות, כי כך קבע הש"י מדת ההעלם שיהיה שכר טוב, דבפחות לא היה שכר כל כך, כי נקל להשיג האור אם אין החושך גדול כל כך, ולא היתה הבחירה. וביותר מזה לא היה פורעניות לרשעים, כי היו מוכרחים במעשיהם, שהיה כל כך חושך עד שאי אפשר להשיג האור כלל. ומציאות הבחירה בכל צד הוא כשהבריאה כפי אותה המדה בצמצום דוקא לא פחות ולא יותר, שבזה יש די לענין המכוון בבריאת הבחירה ושכר ועונש לצדיקים ורשעים. וזהו קדושת השם הנ"ל שיש בו די לכל בריה לכל אחד להשיג כפי מה שהוא.

[יט] ומחזה הוא מראה שאין רואים גוף הדבר רק דרך מראה ואספקלריא שאינה מאירה, וכדמתרגמין על מראות מחזייתא, וזהו על ידי קליפת הערלה החופפת על הברית קודש. ודוגמתו בעולם המחשבה ועולמות הרוחניים הוא מחזה של שם הנ"ל, שרואין אותו דרך מראה. ובעולם המלאכים במקום המחזה הנ"ל שהוא כדוגמת עור הערלה היה עמידת שני מלאכים הנ"ל (אות טז). עוזא הוא שר של מצרים, כמו שאמרו בילקוט (שמעוני בשלח רמא) ובמדרש 'ויושע' על פסוק וירא ישראל שהוא ערות הארץ אשר זרמת סוסים זרמתם, דעל כן שם מקום הסוסים, ומששה דברים שאמרו בסוס בפסחים [קיג, ב] הראשון שבהם הוא שאוהב הזנות, וכמו שנאמר כסוסים מיוזנים וגו'. ולשם נמכר יוסף שהוא שורש קדושת היסוד ברית קודש כנודע. ונמכר לעבד - התחלת גזירת ועבדום ועינום שנגזר בברית בין הבתרים, שזהו כריתת הברית לזרעו, להראות שהגם ששקועים בעבדות בארץ לא להם, היינו שאין שום שייכות לקדושה כי הוא ממש ההיפך מקדושת ישראל. ומשם דייקא יצאו ברכוש גדול, לזכות לקבלת התורה ופסיקת הזוהמא לגמרי, ולהיות לעם נבדל ומיוחד מכל העמים, על ידי שהיו שם גדורים בעריות במקום תוקף יצרא דעריות ושורש זוהמת הערלה, שרצתה אותה רשעה להמשיך על יוסף, כמו שאמרו ז"ל (תנחומא וישב ח) על פסוק להיות עמה בעולם הבא. דמלפפתו והוא כיסוי הערלה על הברית קודש, וזהו דממשכא ערלתו הנזכר לעיל. [כ] ובמדרש (בר"ר פה, ב) אמרו דראתה שישא בתה, כי פוטיפר הוא פוטיפרע. ובמקום אחר אמרו (פרד"א לז) דאסנת היא בת דינה משכם. ובודאי שניהם אמת, רק שהמגדל כאלו ילדו והם גידלוה, על כן נקראת בתם, וסתמא יש להם שייכות באמת כמוליד. כמשה רבינו ע"ה שנקרא בן בתיה. ולפי שהיא נולדה גם כן מביאת גוי על בת ישראל, שהוא חיבור זרע קודש בעמי הארצות והסרת המבדיל בין ישראל לעמים, שהרי בולד זה מתייחדים. וחשבה היא גם כן להתחבר ליוסף. אבל שם הולד כשר וקרוי בנך, שאין בו שורש הערלה דכל הגוים, ואין מפריד את הולד המתאחד מאומה הישראלית. מה שאין כן בנו מן הגויה קרוי בנה, ואותה טיפה זרע קודש משתנה לזרע טמא וערל גמור, ועל כן בזה נמשך ערלתו גם כן. שמה שהוא שורש לולד כזה לפי שיש בו גם כן דבר זה למראית העין על כל פנים, אלא כיון שהוא אצלו רק למראית העין על כן אין נקרא בנו באמת, רק למראית העין מצד העלמא דשקרא שהאמת נעלם. ולמאן דאמר לעשות צרכיו נכנס, נראה דיוסף טעה בזה, כי ידע מה שנמכר למצרים ולאותו בית ודאי צריך להוציא משם ניצוץ קדוש ורכוש גדול, וחשב גם כן אולי הוא ממנה, ודימה שחשקו בקדושה. ונגלה לו דמות דיוקנו של אביו, היינו מדת האמת ליעקב, וראה האמת שהוא הסתת היצר ולא מצד הקדושה, כי באמת היולד ממנה אינו בנו כלל ואי אפשר להוציא ניצוץ קדוש על דרך זה כלל. ומה שנזדמן לפניו דבר זה שהיא תחשוק בו אף דאין ארור מדבק בברוך, דהארור אינו רוצה, כידוע דלמי שאין לו שום שייכות אין לו חשק כלל, היינו על ידי בתה שגידלה. כי שכם שחשק בדינה לפי שהיה בו איזה ניצוץ שהיתה יכולה לקלוט ממנו על דרך זה, ויצא מזה נפש הקדושה דאסנת שנזדמנה לזיווג ליוסף הצדיק מסתמא גם היא צדקת בקדושת הברית. שגם אשה מזרע ישראל כמאן דמהילא דמיא, כמו שאמרו בעבודה זרה [כז, א]. והאיש שאצלו המילה בפעל בהתגלות אפשר לימשך ולהיות במראית העין לא כן, שיעלם ההתגלות. ובאשה שאינו בפעל גלוי רק בשורש הבלתי משתנה, על כן אי אפשר לה במראית העין גם כן שתהיה לא כמהילא, כיון דעיקרה כמהילא מצד השורש ולא מצד מראית העין כלל. והשורש בזרע יעקב אי אפשר להשתנות. ואפילו שנראה כהכנסת זוהמא בפנימיות, כביאת גוי דקשה לפרוש. כי הנוקבא הוא לבוש ומקיף לדכורא, וכן בהולד זרע האשה עור ובשר ודאיש עצמות וגידין [כמ"ש בנדה לא, א] כי ממנו הפנימיות. אבל הולד כשר, כי בפנימיות של זרע ישראל אי אפשר להכניס זוהמא כלל.

[כא] והתגלות קדושה זו בבית יעקב היה באסנת, ועל כן היא זיווגו של יוסף הצדיק שומר הברית, שלא רצה להמשיך ערלה גם בחיצוניות ולמראית העין. כי כל כך היה מבהיק בו אור הקדושה שבפנימיותו עד שלא היה מניח להיות שום שליטה לההיפך גם בחיצוניות, וחשב מחשבות להכרית קליפת הערלה לגמרי מהעולם על ידי שגזר על המצרים שימולו ובזה יבוטל שורש קליפת הערלה. אבל באמת גם שימולו נקראים ערלים, וכמו כל זרע ישמעאל, דאברהם אבינו ע"ה שאמר לו ישמעאל יחיה לפניך (בראשית יז, יח), חשב גם כן כיון שנימול יש בו שורש קדושה. והש"י הודיעו כי ביצחק יקרא וגו', ולא כל מי שנימול נקרא מהול. ואע"פ שישמעאל נימול על פי ציווי השם יתברך לאברהם. אבל אף שניתנה מילה לאברהם לא נתגלה הקדושה לגמרי עדיין. שהרי אמרו ביבמות [עא, ב] דלא ניתנה לו פריעה עד יהושע בן נון, ופריעה הוא ההתגלות. ולפי שלא היה עדיין קדושת הברית בהתגלות על כן היה מקום לטעות גם בנימולים מהאומות לדמות שקרוים מולים. וההתגלות התחיל בנפש יוסף שהוא שורש אותה קדושה. ואלו היה ניצול באותה מעשה לגמרי היה מתגלה הקדושה בו לגמרי, והיה הוא זוכה לינתן פריעת מילה על ידו. אבל מה שהוציא דבת אחיו שנושאים עיניהם בבנות הארץ, ולפי שאמרו ז"ל (קדושין ע, א) דכל הפוסל במומו פוסל, אם כן זה מורה כאלו יש בו קצת חסרון, ועל כן זה גרם לו מה שנכנס הביתה כנ"ל, ועל ידי זה יצאו עשר טיפין ממנו כמו שאמרו ז"ל (פרד"א לח). ומסתמא הוא נגד מה שחשד עשרת אחיו, ולפי שלא נתגלה עדיין לגמרי קדושת הברית, על כן היה מקום שליטת פגם וקלקול זה בו גם כן.

[כב] כי שני עורות המכסים הברית קודש נגדם הם השתי קליפות דעוזא ועזאל הנ"ל. עוזא הוא קליפת הערלה שצריך לכורתה ולהסירה לגמרי, כי הוא שורש הרע של כל הגוים ערלים, ועל כן הוא הנופל לעומק החושך כמו שאמרו בזוהר שם (בלק רח, א), וממנו התאוה בישראל לביאת ארמית ולידבק בגוים ולימשך ערלה. ועזאל הוא הקליפה דעור הפריעה, שהגם שהוסר עור ערלה העב והקשה עדיין יש עור הדק דפריעה. והוא מתמעך מעצמו בגדולים על ידי תשמיש, כמו שאמרו בבראשית רבה (מז, ח) באברהם, ודי לו בקריעה ולגלות לבד. ואע"פ שישנו עדיין בגוף למטה, אינו מכסה ומעלים הקדושה עוד. כי הערלה הוא קשיות הלב ועקשותו בשיקוע ברע ובתאות, וכענין שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם, וערפכם לא תקשו עוד. ואחר שמל והסיר קשיות העורף וערלת הלב, עדיין נשאר טמטום ואוטם בלב שלא יניח ליכנס דבר קדושה בו, ודי בזה בקריעת סגור לבבו, כענין קרעו לבבכם וגו' בזכרון יום המיתה וכדומה בשבירת התאות. ודבר זה עיקרו בילדות ושחרות האדם, וכשמזקין נופל ממילא.

[כג] ומזה הוא חטאת נעורים ועון הוצאת זרע לבטלה שנקרא רע בעיני ה', כי אמרו בזוהר (נח סט, א) דלא חמי אפי שכינתא, שאינו יכול להתראות פני ה' לראות עין בעין, כי עון זה הוא קליפה המעלים ההתגלות. וזהו קליפת עזאל הנקרא גלוי עינים, שבהתכסות עיני ה' מתגלין עיינין דיליה, זה לעומת זה. ויכול להציץ ולהסתכל דרך קליפה דקה זו בקדושה, דנקרא בצירוף אל אותיות השם, כמו שהם המלאכים דקדושה לפי שכחם מהשם, וכן הס"מ שהוא שורש הרע שבבריאה, וכן זה הוא מצד שורש הרע שבבריאה מהש"י. כי דבר זה הוא בטבע הבריאה ראיית הקרי בחלום ושינה שיארע גם לגדולי ישראל מאונס גמור, כמו שאמרו בפרק מפנין (שבת קכז, ב) בחסיד אחד מטורח הדרך. ובירושלמי פרק יום הכפורים (ה"א) ברבי יוסי ביום הכיפורים, דרבי אמר עליו בירושלמי דגיטין כשם שבין קדש קדשים לחולי חולין כו' שהיה קדש קדשים גם נגד רבינו הקדוש, ועם כל תוקף הקדושה אפשר שיארע. ודבר זה מצד הש"י, ומסתמא הוא לטובת האדם. וכן ידוע שיש בזה פעמים פדיון ממיתה שנגזר ח"ו, ושמעתי דרמוז בכתוב תמותת רשע רעה כמו העבר רעה מבשרך רצה לומר בשר קודש דברית קודש כמו שאמרו רר בשרו. ושונאי צדיק יאשמו (תהלים לד, כב) הוא הפוגם הברית שנקרא שונא צדיק, והוא מה שנאמר לפני זה שם באות הפ' פני ה' בעושי רע וגו' שזהו נקרא רע, ואמר אחר תשלום כל הא"ב עוד אות פ' שהוא פדיון על הנ"ל דפודה ה' נפש עבדיו ולא יאשמו וגו', שהחוסים בו אף שהם ג"כ פגמו הברית לא יאשמו כי הוא להם לפדיון. ועל כל פנים זה אמת שיש פגם כזה שבא לאדם מלמעלה מן השמים ולאנסו, וגם מזה יש פגם, שהרי גם מזה נוצרים רוחין ושידין ולילין, כמו שאמרו בעירובין (יח, ב) בשכבת זרע לבטלה דאדם הראשון שחזא לאנסו עיין שם. והוא מהש"י בטבע הבריאה, וזהו היצר רע דמנעוריו הגורם לחטא דדור המבול. ויעקב אבינו ע"ה שתיקן שורש הרע לגמרי, וחטא דור המבול ביחוד (כי שלושה אבות תיקנו חטאי שלושה דורות, דור המבול ודור הפלגה וסדום. אברהם דור הפלגה, ויצחק סדום, ויעקב דור המבול כמ"ש במקום אחר) לא ראה טיפת קרי מימיו, אבל לאו כולי עלמא יעקב אבינו כמו שאמרו [ביבמות עו, א].

[כד] ויוסף הוא זיו אקונין שלו דומה לאביו, כי שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם כמו שאמרו [בב"מ פד, א], ומשמע דמאדם הראשון עד יעקב לא היה שופרא כזה. ובתורה נמצא היופי באיש ביוסף, והגם שהוא לצורך הסיפור דותשא אשת וגו', מכל מקום ממה שנאמר בתורה יופיו מסתמא הוא יופי מופלג, והיינו לפי שהיה כשופריה דיעקב. וכבר כתבתי במקום אחר כי היופי שנזכר בכמה מקומות בכתובים ובדברי רז"ל הוא במי ששומר הברית ומזה בא היופי, וכמו שאמרו בנדרים [כ, רע"ב] ומפני מה בניך יפיפין ביותר כו' שהוא על ידי שקידש עצמו בשעת תשמיש. וידוע מהזוהר דמי שמקדש עצמו בשעת תשמיש על ידי זה בניו נולדים בקדושה בהצלה מיצר התאוה, ושמירת הברית זהו יופי הגוף ובשר אדם. וכן שמעתי פירוש פסוק הלא כבני כושיים נאמר על פגם הברית שזה שחרות ככושי. ורבי יוחנן שאמרו [בב"ב שם] דאשתייר משפירי ירושלים, הוא מזרעא דיוסף כמו שאמרו שם, שבו נאמר עיקר היופי בתורה. וכן קבלתי כי אין מצוי שמירת הברית לגמרי שלא ראה קרי מימיו אלא בזרעא דיוסף, וכל שכן שהיה זה ביוסף עצמו שהיה בו גם כן היופי דיעקב. רק מה שגרם החטא באותן טיפים שעל ידיהן נענש מסתמא באותן עשר שנים שהיה בבית האסורים (דשתי שנים שנתוספו הוא על שבטח בשר המשקים כמו שאמרו ז"ל) וכשיצא משם למלוך על מצרים ערות הארץ חשב דכבר תיקן הכל לגמרי, ויחיד ששב מוחלין לו ולכל העולם כולו.

[כה] ומשיח בן דוד הוא יהיה היחיד ששב בתוקף התשובה שיגרום מחילה לכל העולם כולו עד שיהפוך גם אל עמים שפה ברורה ונהרו אליו כל הגוים, כי יבולע המות לנצח ויבוער יצר הרע מהעולם על ידי תיקון השורש שהוא בתאוה. דזהו שורש היצר רע שבבריאה, שהוצרך להעמיד תולדות, כמו שאמרו ביומא [סט, ב] דכשחבשוהו לא אשתכח ביעתא בת יומא. וגם לעתיד אמרו ברעיא מהימנא פרשת ויצא דאקרי לבן דאתלבן, ולא יבוטל לגמרי רק שלא יהיה בזה תאוה.288 ואליהו מלאך הברית שחי וקיים לעולם הוא היה נקי מזה, והוא יהיה המבשר על ביאת המשיח שהוא יהיה המתקן זה לגמרי בכל העולם כולו דיתלבן. ויוסף שהיה גם כן נקי, ומה שחטא כבר תיקן בתשובה, חשב דתיקן הכל, ועל כן מל גם המצרים, שחשב שנתקן גם ערות הארץ שיעמוד מזרעו לא יהיה המתקן זה לגמרי לאהפכא ושיתלבן, כי מדריגתו רק לאכפייא ולכבוש התאוה, ואין זה תיקון גמור, שהרי הבריאה היתה שיהיה תאוה רק שיהיה בקדושה ובלא שום הרגשת תאוה גופנית.

[כו] ועל דבר זה נסמית עינו של אותו רשע, אמר מי שהוא קדוש כו' יסתכל בדבר זה. שהוא היה מצד שורש הרע, ולא הבין כלל שיש מציאות קדושה בדבר זה. והוא מצד תוקף הזוהמא שהיה לו בזה, הגם שהיה נביא אומות העולם פרץ גדר עריות שגדרו בדור המבול. ועל כן דיניה בשכבת זרע רותחת כמו שאמרו בגיטין (נז, א), וכן הקריבה לנחשים שנעשו מעצמותיו הוא על ידי שכבת זרע רותחת דאפיק לשמם כמו שאמרו בזוהר הקדוש בלק [קצד, ב], כי שרשו הוא משורש הרע הזה דנופל שהוא בביאת ארמית וגלוי עינים בהוצאת זרע לבטלה כנ"ל. ועל כן היה שתום העין, כי דבר זה רע בעיני ה' כנ"ל, כי עין ה' אל יראיו לבד. ויראה עיקרה הגדרת תאוה כמו שכתבתי לעיל, והוא אותיות ראיה, דעל ידי זה יוכל לראות ולהראות פני ה'. מה שאין כן בהיפך, שאמרו בזוהר דלא חמי אפי שכינתא, והיינו כיון שהוא רע בעיניו יתברך.

[כז] וכל פגמי הברית בביאות אסורות נתפרש בתורה אזהרתם בהדיא, ובשתי אלה נתפרש רק העונש, במוציא זרע לבטלה בדור המבול וער ואונן, וביאת גויה בזכריה (ג, וע"ש ושורש הזוהמא. אבל באמת גם משיח בן יוסף ברש"י), והאזהרה לא נתפרשה בהדיא בתורה (דלא תתחתן בשבע אומות ודרך חיתון דוקא). ואפשר לפי שיש בהם היתר מכלל איסור נגד יצר הרע בגויה יפת תואר דלא דברה תורה אלא נגד יצר הרע ולא שהוא היתר גמור, ועל כן אמר חושי לדוד מאי טעמא נסבת יפת תואר כו' כמו שאמרו בפרק חלק (סנהדרין קז, א), דאף דרחמנא שרייה הוא נגד היצר רע הגובר שאי אפשר בענין אחר. וכיוצא בזה יש גם כן בהוצאת זרע לבטלה דהותר במקום יצר רע הגובר, כמו שאמרו בספר חסידים סימן קע"ו עיין שם. והא דיוסף מסתמא היה כן, וזהו מצד שורש הרע שביצר לב אדם מנעוריו ובתולדה, שפעמים דאי אפשר לנצחו כלל מצד מה שנשתרש בתולדה. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה הן בעוון חוללתי וגו' (תהלים נא) להתנצלות על הרע בעיניך שעשיתי שאמר. ואע"פ שלא חטא, מכל מקום אכלה פגה, וכל ביאה שאינה ראויה ברצון הש"י ונקרא פגה הרי זה לבטלה ובכלל אבזרייהו דהוצאת זרע לבטלה לאדם גדול כמותו, ונקרא רע בעיניו יתברך, כי הוא קדוש ומסתכל רק בטיפה שהצדיק נוצר שיוצא בקדושה, ומה שחוץ מזה ויוצא מגדר הקדושה אינו יכול להסתכל. ועמך כולם צדיקים, ואצלם על האמת לאמיתו הכל בקדושה, דמעמקי לבם דבוק בהש"י ובקדושתו יתברך, ועל כן נאמר מספר את רובע ישראל על כלל ישראל.318 ואותו רשע שלא האמין מציאות קדושה בזה, כי אין לו השגה בזה, חשב לעשות עין שלמעלה כאלו אינו רואה ולסלק הסתכלותו יתברך מזה שהיה עיקר הבריאה דלשבת יצרה, ועל כן מדה כנגד מדה נסמית עינו, ונהרג על ידי פנחס זה אליהו מלאך הברית המקנא קנאת הברית.

[כח] ומשה רבינו ע"ה הוא נגדו בקדושה, כמו שאמרו באומות קם ומנו בלעם, שהוא כנגדו זה לעומת זה. כידוע שהם בסוד הדעת, והוא מלשון והאדם ידע את חוה אשתו, שנקרא ההתחברות כאשר הוא בקדושה דעת דקדושה. ובהיפך דעת דקליפה, ומשם שורש בלעם שממנו המשכת כל שורשי הרע שבשבעים אומות הכלולים משבעה עממין, שהם נגד השבע מדות הנמשכים מהדעת כידוע. ומשה רבינו ע"ה שורש הקדושה דישראל שבשורשם שמצד הש"י, דעל כן שבת מתנת חלקו, שהוא הקדושה דקבוע וקיימא מהש"י לתקן שורש הרע כמו שכתבתי לעיל (עמוד 141א). וכן הוריד התורה מן השמים שהוא גם כן מה שנתן הש"י עצות לאדם להגיע על ידי זה לשלימותו בכבישת היצר. וכמו שאמרו (קדושין ל, ב) בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין, ואם אבן הוא נימוח ומתפוצץ, והוא התורה שבכתב שמצד הש"י שבזה נתקן גם כן שורש הרע שמצד הש"י. ומשה רבינו ע"ה היה בדור המבול כמו שאמרו בזוהר הקדוש ורמוז בחולין [קלט, ב] על הפסוק בשגם, וכידוע דדור המבול הם דור המדבר, ובקבלת התורה תקנו חטא דור המבול שמצד היצר הרע מנעוריו כנ"ל.

[כט] ותורה שבעל פה שהוא הנובע מלב חכמי ישראל הוא תבלין ליצר אחר שהגיע לסוף מדריגתו בקביעות בלב, והוא מדריגת צפוני הנזכר לעיל. והוא שורש עמלק שהוא הראשית גוים ואחריתו עדי אובד, כידוע דבלעם ועמלק מצורפים ומחוברים יחד, ואותיות ראשונות משמות שניהם הוא בלעם, והאחרונות עמלק. כי שניהם שורש הרע של כל השבעים אומות, זה מצד ההתחלה וזה מצד הסוף, היינו מה שנשרש במעמקי הלב עד שגם אחר כל ההשתדלות לטוב אותו שורש רע שמצד שרשם הוא משתרש ומתברר עוד יותר שכל טיבו דעבדין לגרמייהו עבדין, וכמו שכתבתי לעיל שאין כוונתם כו'. וזהו פרוש מאהבה ומיראה דאמרו ליה אביי ורבא לתנא לא תתני (סוטה כב, ב),298 דאצל ישראל האומר בשביל שיחיה בני דהיינו מיראת עונש מיתת בנים, או שאהיה בן עולם הבא דהוא מאהבת שכר, הרי זה צדיק גמור. ומה שהתנא שנאו בשבעה פרושים, הוא דוגמת פרוש שכמי הראשון דנקט שכם דאומות דשורש הרע הוא רק באומות. וכן הסוף שהוא הרע הצפוני במה שעושה טוב מאהבה ויראה נחשב רע מצד מצפון הלב שאין בו שום כונה לשם שמים, זהו גם כן רק באומות, דבהם הוי בזה רשע וכמו שאמרו בראש השנה [ד, רע"א] בכורש, דעל ידי זה חשיב החמיץ. וזהו השורש דעמלק. כי הם מוחא ולבא, דקליפת בלעם מוח הדעת, ועמלק שורש הרע שבלב המתגלה באחרית וסוף המעשה שהוא נעוץ בתחלת המחשבה. ועל כן אחריתו עדי אובד, כי אחר סוף כל המעשים מתגלה ומתברר שורש הרע שבו, שאין בו שום דבר טוב כלל. ועל כן אמרו במכילתא (בשלח מס' דעמלק ב) דאין מקבלין גרים מעמלק, שהוא השורש דרע שאין בו טוב, ואף דבא להתגייר ואומר שרוצה להיות טוב הוא רק דרך פשיטת טלפיים, שזהו שורש עשו. וכן לעתיד אמרו דמתעטף בטליתו כו', ודעל זה נאמר אם בין כוכבים שים קנך משם אורידך. ובודאי אז יחשוב שרוצה באמת כן ולא לרמאות לבד, אבל באמת אין מקבלים גרים לימות המשיח, כי באים אז רק לאהבת שכר או יראת עונש. ושורש עשו הוא זה שאומר שגם הוא טוב, אבל משם דייקא אורידך, דמצד הטוב שלו מתברר יותר שורשו ברע שגם כונת הטוב הוא רע.

[ל] והתעוררות עמלק הוא ברפידים, כשרפו ידיהם מתורה אז בא. וכן בעשו כשאין הקול קול יעקב. וכן המן דליכא דידע לישנא בישא כמותו לקטרג בשמים, במה שאמר ישנו עם אחד - ישינים מן המצוות, ואת דתי המלך אינם עושים, דכל מקום מלך סתם במלך מלכי המלכים מדבר. וכן עשרת אלפים ככר כסף אשקול אל גנזי המלך הוא גם כן במלך מלכי המלכים, היינו שחשב עצמו לעובד ומשתדל בטוב יותר מהם, כי הם נותנים רק מחצית השקל והוא יכול לשקול עשרת אלפים ככר כסף. ועל כן אמרו במגילה [טז, א] שאמר אתי מלא קימצא דידכי ודחי עשרת אלפים ככר כסף דידי, ומה ענין זה לזה, ועל כורחך דגם הוא כונתו שיכול לשקול למצוה ככר כסף אם יצוהו הש"י, ושעל כן יבחר בהם, כי זה כל כח עשו בפשיטת טלפיים בהשתדלותו שאומר שהוא יכול להשתדל ולעשות יותר. אבל על זה אמרו טוב פת חריבה כו' מבית מלא כו' כמו שאמרו ז"ל. ועל כן אמר ואתי מלא כו', כי שלהם הוא זבחי ריב, שכל כונתם לדחות על ידי זה ישראל וכיוצא. ועל ידי זה זכו ישראל לקדושת הפורים דחייב לבסומי עד דלא ידע, שבישראל יש קדושה בלא שום השתדלות מדעת האדם כלל.

[לא] ושבת הוא הקדושה שבשורש מצד ופורים הוא בירור הקדושה שבשורש שלהם אחר כל ההשתדלות במעשה ידי אדם, שהוא סוף כל הנסים. כי אז נתברר לגמרי קדושת ישראל עד הסוף, שגם אחר כל פעולתם בבחירתם מתבררת הקדושה שבשורש, שהם מתאחזים ומשתרשים יותר בקדושת השורש שבהם, ואפילו המעשים הם לא כן, דאצל ישראל הוא בהיפך, דהגם שישינים מהמצוות לבי ער לעשותם, כמו שאמרו במדרש (שמ"ר ב, ה) על פסוק אני ישנה כו', לעולם רצונינו האמיתי לעשות. וממילא כל שכן כשעושה לאיזה כונה דהנאת עצמו ושלא לשם שמים רק על מנת לקבל פרס שכונה זו גם כן רק מצד השאור שבעיסה היושב על מפתחי הלב ובמעמקים לא כן. דעל כן מהני כופין עד שיאמר רוצה אני כידוע דברי רמב"ם. ואף דחזינן דעושה רק בשביל הכפיה זה, שבלב אינו רוצה, אינו מעומקא דלבא, וכיון שההתגלות בפה ובפעל כאמיתות הרצון שבמעמקים, הרי כאן פה ולב.

[לב] וכבר אמרו ז"ל (שמו"ר מב, ח) דבסיני פעלו בפה ולא בלב, כמו שנאמר ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו (תהילים עח, לו), דאף שאמרו נעשה ונשמע הוצרכו לכפיית הר כגיגית להכניס קדושת תורה שבכתב למעמקי לבם שיצא על ידי זה הזוהמא לגמרי כנ"ל. ובבבל פעלו בלב ולא בפה, כי בפעל השתחוו לצלם, אלא שלא היה אלא לפנים ולבם לשמים. ואז הדר קבלוה בימי אחשורש מאהבה, וזכו אז להתפשטות קדושת תורה שבעל פה בלבבות בני ישראל, שהתחיל מאנשי כנסת הגדולה שאמרו העמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. ובספר היכלות (פרק כז) דאע"פ שניתנה תורה עיקר זיווה כו' לא נתגלה אלא בבית שני אף שלא שרתה בו שכינה יעויין שם. והיינו התגלות התורה שבעל פה שהוא מסטורין של הקב"ה. דעל תורה שבכתב האומות אומרים אנו ישראל,262 שהם עיקר העולם ופועלים יותר מצד ההתגלות שבעלמא דשקרא, דהאדם יראה לעינים ואין בירור למה שבלב, אבל ה' יראה ללבב אם יש שם המסטורין שלו סוד ה' ליראיו שבמעמקי הלב דאיש הישראלי. והוא על ידי שפעלו בלב ונשפע הקדושה מאת ה' גם לפה מקדושת כנסת ישראל העליונה, מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, וזהו סוף כל קדושת ישראל המפלשת ועוברת מראשית המחשבה עד סוף המעשה שיהיו כולו קודש לה'.

[לג] ובשבת ניתנה תורה שבכתב שהוא התחלת הקדושה שבמעמקי האיש הישראלי מצד שורש נשמתו חלק אלוה ממעל. והקבלה מאהבה בפורים הוא אתורה שבעל פה. דעל זה היה כפיית ההר, שהוא קשה וצריך יגיעה גדולה, וכמו שאמרו בתנחומא נח [סי' ג]. והוא הכנסת הקדושה בלב מצד הש"י גם בעל כרחו, שהיה מיד בקבלת תורה שבכתב נקבע בקרב לבבם שורש קדושת התורה בכל מעמקיו, שעל ידי זה הם יגיעים בה יומם ולילה, כי מרגישים ויודעים שהוא מקור חיותם, וכל מה שנובע מלבבם הכל הוא תורה שלימה, דזהו התורה שבעל פה שחכמי ישראל הם מחדשים. וגם בכל נפש מישראל אפילו העם הארץ יש איזה שורש מזה, שעל ידי זה הם מתדבקים לתלמיד חכם, והתלמיד חכם האמיתי אמרו עליו (אבות ד, א) איזהו חכם הלומד מכל אדם, והיינו דוקא אדם מישראל הקרוים אדם, דבכל אחד יש איזה שורש מחכמת תורה שבעל פה, שהוא עצמו אינו יודע, רק החכם יוכל ללמוד ממנו. כמו כל היינו דאמרי אינשי הנזכרים בגמרא (סנהדרין ז, א) שנקבעו בתורה שבעל פה. ובמדרש על פסוק ויחכם מכל האדם, אפילו מהדין שטיא דצפורי, שמכולם לקח. ואפילו משוטה יכולים ליקח רמיזא דחכמתא, והוא הנבואה שניתנה להם כמו שאמרו [בב"ב יב, א], והחכם כמר בר רב אשי דהתם יוכל להבין איזה דבור הוא. כי גם בשטות שהוא היפך החכמה יש גם כן איזה שורש חכמה, דלולי כן לא הוי ליה מציאות. כי חיות הכל מחכמה, כמו שנאמר והחכמה תחיה, והחכמה היותר עמוקה שאי אפשר להתגלות בשכל האדם מצד עצמו אלא ברוח נבואה הוא מתגלה בשוטים. וכן התגלות כל מעמקי תורה שבעל פה הוא דייקא על ידי הסכלות מעט, וכידוע בפשט על ידי ריבוי הקושיות שנופלים לאדם באיזה הלכה על ידי זה יכול לעמוד על מעמקיה. וכן אמרו (גיטין מג, א) אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל עליהן. ולוחות אחרונים שהם השורש לתורה שבעל פה, דעל כן נאמרו במשנה תורה שאמרן משה מפי עצמו והוא הוצרך לפסלן, כמו שאמרו ז"ל (דב"ר ג, יז) על פסוק פסל לך היינו שמצדו וביגיעתו באו ונתגלו. זה זכו אחר החטא כששבו בתשובה ונתכפר להם העון ביום הכפורים, ואין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ומתוך השטות נתגלה עומק החכמה כקליפה הקודמת לפרי וברישא חשוכא.

[לד] וידוע מתקוני זהר דיום הכפורים רצה לומר כמו פורים, והוא כמו שכתבתי דאז קבלת תורה שבעל פה מאהבה אחר הכפייה בעל כרחם בהר סיני. וכן היה השורש לזה ביום הכפורים בקבלת לוחות אחרונים, שהיה מצד הש"י שנתרצה להם באהבה, ולא הוצרכו לכפיית ההר עוד. כי בני ישראל מעצמם קירבו את עצמם וישבו בתענית ועינוי ופרישה מתאות עולם הזה, שעל ידי זה התורה שבעל פה נקנית במיעוט תענוג. ואז הוא ההתחלה דהתגלות אור קדושה זו בלבבות בני ישראל. והסוף בפורים, דחייב לבסומי עד דלא ידע, שהוא כשוטה בהעדר ידיעה לגמרי, וגם אז מלא קדושה וחכמה, כי הביסום שלהם אינו מצד עצמם ותאותם שרוצים להתבסם ולהשתכר כדרך השוגים ביין, רק מה שחכמים חייבום בכך להראות שגם כל השטותים של איש הישראלי נמשכים מחכמה העליונה. שכך גזרה חכמתו יתברך בבריאת העולם להיות חשוכא והדר נהורא, כי ישת חושך סתרו, ששם הש"י נסתר ונעלם ובאמת נהורא עמיה שרא, כי שם תוקף האור. והוא האור דתורה שבעל פה המתגלה מתוך החושך המעלים, דעל כן נקרא תלמוד בבלי במחשכים כמו שאמרו [בסנהדרין כד, א]. ועליהם אמר העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, שדרשוהו בתנחומא [נח שם] על תורה שבעל פה ובעלי התלמוד, ודלעתיד לבא נאמר עליהם ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הש"י בכל לבו עש"ב.325 וזהו על ידי דהדר קבלוה מאהבה.

[לה] וליהודים היתה אורה זו תורה אור, ואור זרוע ומחובר לצדיק, דנתברר אז שעמך כולם צדיקים, גם אותם שלמראית העין לא כן. ואפילו מאן דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שהוא בהעדר ידיעה לגמרי, הוא רק מצד הביסום ושכרות של יין המשמח שהביא יעקב אבינו ע"ה ליצחק אבינו ע"ה, שעל ידי זה קיבל הברכות. דאף דלא ידע בין כו' ולא נתברר לו שהברכות הם בעצם שייכים רק ליעקב וזרעו לבד, ועשו ועמלק וזרעו מסטרא דארור שעליהם נאמר ואורריך ארור. אבל קודם שנתבררה מדת יעקב אבינו ע"ה קו האמצעי המחבר שתי הקצוות. מצד סטרא דגבורה לבד נמשך פסולת הגבורה שממנו האש של גיהנם, ששם נופלים עשו וחבריו כל הגוים ערלים, דהכל יורדים לשם על עסקי חנם ופתוי היצר באש דתאות, שזהו עצמו אש גיהנם שהוא חושך גמור. ומכל מקום נקרא גם כן בדברי רז"ל אור של גיהנם, שיש בה גם כן מקצת אור על ידי פושעי ישראל הנופלים גם כן לשם. שאש דתאות שלהם גנוז בו גם כן קצת נהורא, והם מורידים דמעות כמעין שבזה נכבה האש (עירובין יט, א), וישוב גם הוא על ידי זה להתקדש בקדושת גן עדן ולהתוסף עליו כמו שכתב בעשרה מאמרות.

[לו] וידוע על פסוק כי ציד בפיו שהם שורשי נשמות רבי עקיבא ורבי מאיר העתידים לצאת ממנו, שהם שורש תורה שבעל פה. וביארתי במקום אחר שזהו מצד החטאים וקללת הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה (דברים כח, מג), מזה נצמח שזכה רבי עקיבא ליכנס ולצאת בשלום ולהיות כל יקר ראתה עינו מה שלא ראה עינו של משה רבינו ע"ה. וזהו מעלה מעלה, כי תורה שבכתב היא נובלות חכמה העליונה כמו שאמרו בבראשית רבה (יז, ה), ותורה שבעל פה הוא המשכה מחכמה עליונה עצמה מחכמה עלאה לחכמה תתאה. וזהו תכלית העליה, כי חכמה עליונה היא התחלת התגלות היש המושג לנבראים. ואתה תרד וגו' הוא 'אחר' שקיצץ בנטיעות, שאביו היה מגדולי ירושלים וממיוחסים שבישראל, ורבי מאיר תלמידו שהיה בן גרים הורידו לגיהנם. ומצד הזה טעה יצחק אבינו ע"ה בתחלה להחליף ולהמיר טוב ברע ולאהוב לעשו, שכל עוד שלא נתגלה קדושת יעקב אבינו ע"ה היה נדמה לו שזה מחלקו ושורש עשו. ובאמת גם אלה מחלק יעקב אבינו ע"ה, ואילו היו בכלל זרע עשו לא היה להם שום שייכות לקדושה, רק על ידי שנתגיירו ונבנו בתוך כנסת ישראל. ועל ידי רבי יוחנן שהיה מזרעא דיוסף, שעל ידו הבירור דעמך כולם צדיקים, נכנס גם אחר לגן עדן, שכיבה העשן ואש דתאות רעות שהיו מקיפים אותו מצד השאור שבעיסה ומשכא דחויא, ונתגלה אור תורתו. ואע"פ שהמעשים לא היו כן, וכמו שאמרה בתו לרבי זכור תורתו כו', ולחכה אש בספסלו, היינו אש תורתו דהכה דברי כאש ותלמידי חכמים כל גופן אש, דעל כן אין אור של גיהנם שולטת כמו שאמרו סוף חגיגה. וזהו סוף מעלת הקדושה דישראל, שגם הר הבית שאין שם שום מעשה עבודה בפעל להש"י גם הוא קדוש לאדונינו ויש בו קדושה. ושגם היותר ירוד שבישראל וגם היורד לגיא צלמות - אתה עמדי, כי כולו מושרש בקדושתו יתברך ואין שם דבר מפריד כלל לעולם.