ישראל קדושים/ז

<< · ישראל קדושים · ז · >>

[א] ופעם ראשון שנזכרה בתורה מלת קדושה הוא אצל יום השבת, מיד בבריאת העולם בפרשת בראשית, ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. וקבלתי שבכל דבר וענין במקום שמלה זו נזכר פעם ראשונה בתורה שם הוא שורש הענין, וכן שורש הקדושה שישנו בעולם הוא קדושת יום השבת, שהיא קדושה קביעא וקיימא, שקבע הש"י בעולמו זמן מיוחד לברכה וקדושה שבירכו וקידשו. והקדושה נמשכת מהברכה שהיא השפעה עליונה, וממילא כשמקושר לשלמעלה נמשך עליו רוח קדושה מלמעלה. וזהו עיקר הקדושה לזכות שהש"י מקדשם, אבל הכנת אדם לקדושה מה היא חשובה, וכמה יכול לקדש עצמו, וגם זה אינו אלא אחר שקידש הש"י יום השבת ונתן קדושה בזמן, מזה נמשך גם למקום ולנפש. ובמקום הקדושה הראשונה היתה בהר האלהים חורב, דשם נאמר למשה רבינו ע"ה בפרשת שמות המקום וגו' אדמת קודש, ולפי שכבר נתקדש אז למתן תורה משבא משה לשם שהיה מוכן לקבלת תורה עליו. ובנפש מתחלה ביציאת מצרים הבכורות קדש לי כל בכור, ואח"כ במתן תורה כל ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש. כי הכהנים הם הקדושים כמו שנאמר לקדשו לכהנו לי ועוד טובי, ובבכורות שמשו בכהונה עד העגל, ובמתן תורה נעשו כולם ממלכת כהנים, והיינו גוי קדוש.

[ב] והכל מצד הש"י, דיעקב בחר לו יה בלא שום טעם, כמו שנאמר הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב וגו', ומבטן נבחר יעקב בטרם השתדלותו. וכמו שאמרו בבראשית רבה [פס"ג] על פסוק ויתרוצצו בטרם אצרך וגו', ועל פסוק ויגדלו משל להדס ועצבונית כו'. ואף דשניהם בבטן אחת צאצאי יצחק ורבקה. ותאומים, דטיפה אחת ונחלקה לשתים כמו שאמרו ביבמות [צח, א], ואם כן היו שוים ממש במחשבה וכונת הלב ובמעשה. ואין חלק להשתדלות וכונת יצחק ורבקה גם כן בזה. ולא לחנם נקרא בשם אח כי יש לו אחוה ממש. שהרי גם עשו נקרא בקידושין [יט, א] ישראל מומר, דמתולדתו היה ישראל, ומסתמא דנימול לשמונה, אלא שאח"כ המיר. ורק בזרע יעקב גם ישראל מומר יש לו דין ישראל לכל דבר, אבל קודם שנבחר יעקב היה אפשר להמיר שיאבד שם ישראל, וזה היה אחר שקיבל יעקב הברכות. ותחלה טעה בו יצחק לברכו, והברכה היא גורמת אחריה המשכת הקדושה כנ"ל, דחשבו כלי מוכן לקדושה דעל כן נוצר בכור. ואף דעדיין לא נתקדשו בכורות, אבות קיימו כל התורה כולה וידע דעתידין בכורות להתקדש. אבל באמת יעקב נטל ממנו הבכורה והברכות, כי הכל שייך לו באמת, והבכורה קודם אף דהקדושה אחר הברכה, כי הבכורה לא היתה אז הקדושה עצמה רק הכנה לקדושה.

[ג] והוצרך ליטול כל זה בעקבה מעשו, שמצד דמיון העולם הזה היה נראה תחלה דהכל לעשו, כי כך ברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא. כמו שאמרו בריש ברכות דעל כן הקדימו קריאת שמע של ערבית, כי הקריאת שמע שהוא הכרת היחוד על זה היה עיקר ברייתו של עולם. ולא נתנו אלא לישראל, דעל כן אומרים שמע ישראל וגו'. וברישא צריך להכיר מתוך החושך וההעלם, כי זה היה כל ענין הבריאה דזה לעומת זה עשה אלהים, ממש זה דומה לזה. וזה כל האדם בעולם הזה להכיר ולהבדיל הטוב מן הרע, וזהו האחוה דעשו ויעקב, כי אין לך שום צדיק שלא יהיה לו כנגדו חבר רשע שהוא מחובר בהתחברות לו מצד הזה לעומת זה שעשה האלהים, ומצד הערבוביא דטוב ורע שנעשה אחר חטא אדם הראשון יש בכל אחד עירוב טוב ורע. ועל זה אמרו בחגיגה [טו, א] כל אחד יש לו כו', זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. ולא לחנם קראוהו חבירו, על כרחך דיש להם חיבור יחד דעל ידי כך אחד יכול לטול חלק חבירו זה בטוב וזה בהיפוך. ובבנין כלל אומה הישראלית היו כן יעקב ועשו.

[ד] ובזרע יעקב לא ידח נדח דאף הרשע אין נאבד, כי כל ישראל חברים באגודה אחת, ואגודתו על ארץ יסדה כמו שאמרו בכריתות [ו, ב] על פסוק זה. כי מהערב והבוקר נעשה יום אחד. וכשם שקילוסו עולה מהצדיקים כך עולה מהרשעים, דגם ריקנין שבישראל מלאים מצוות כרמון, ופושעי ישראל מלאים חרטה, ועל זה אמרו סנהדרין [לז, א] וירח ריח בגדיו ריח בוגדיו. ובבראשית רבה (פס"ה) איתא על זה כגון יוקים איש צרורות שקידם לשעה קלה לעולם הבא ליוסי בן יועזר שהיה צדיק גמור ויגע כל ימיו. כי בעל תשובה זוכה לזה בשעתא חדא ברגעא חדא כמו שאמרו בזוהר חיי [קכט, סע"א], ושם עמוד ב' דעל כן במקום שבעלי תשובה עומדין כו', דאינון קריבין למלכא יתיר כו'. ונראה דעל זה אמרו בבראשית רבה [פ"א] חושך זה מעשיהן של רשעים כו', איני יודע במי חפץ יותר כו'. ואיך סלקא דעתך שיחפוץ במעשה רשעים. רק הכונה כפי הבריאה דהאלהים עשה האדם ישר, ואף דברא רשעים ויצר הרע ברא תורה תבלין להיות נר לרגלי ואור לנתיבתי, דגם כי אשב בחושך ה' אור לי וגם כי אלך בגיא וגו' אתה עמדי. ואף דסוף דקריבין יתיר, כי הוא מעלה ניצוצות קדושה ממקומות היותר שפלים ומהפך חשוכא לנהורא להאיר גם במקומות החשוכים ביותר, וסלקא דעתיה דהש"י חפץ זה יותר, על זה אמרו וירא האור כי טוב, דמכל מקום עיקר חפצו ורצונו יתברך בצדיק כי טוב.

[ה] ומכל מקום דבר זה שבסדר הבריאה ברישא חשוכא כו' נוקב ויורד בכל, דגם צדיק גמור אינו זוכה מיד להאור כי טוב, וכמו שאמרו בזוהר חיי שם דצדיקים בכמה שנין כו', עיין שם.202 וכן בכל המדרגות, כי גם אחר שהגיע לאור עדיין יש ימי החול ויום השבת, שזהו התכלית להגיע להברכה וקדושה, שבו השביתה והמנוחה מכל מלאכה והשתדלות, דכשהגיע למדרגת הקדושה אין צריך עוד להשתדלות ויגיעת בשר, דעיקרה בקרב ובפנימיות כמו שאמרו ובקרב קדושים וגו'. וברייתו של עולם היתה תחלה ששת ימי המעשה ואח"כ שבת, ומצד אדם הראשון להיפך, שהוא שמר יום אחד ומנה ששה וכמו שאמרו בשבת [סט, ב]. היינו דבריאת העולם היתה כדי שיזכו הנבראים על ידי השתדלותם, ולא יאכלו נהמא דכסופא כידוע, ועל ידי הטרחה דששת ימי המעשה הקודמים יזכו לאכול ביום השבת בעולם שכולו שבת ומנוחה וקדושה. אבל מצד האדם דיצר לבו רק רע ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול כו', הוצרך להקדים לפניו הסייעתא דשמיא בקדושת הש"י ביום השבת, שהש"י מצד עצמו שופע קדושה בלב בלא השתדלות אדם, וזה הכנה לו לששת ימי המעשה שאח"כ, להשתדל בעמל שלמעלה מן השמים שיזכה אח"כ לקדושת השבת השניה על ידי השתדלותו בששת ימי המעשה שלפניו.

[ו] וזהו השתי שבתות שאמרו בשבת [קיח, ב] דאלמלא שמרו כו'. והוא גם כן ענין יציאת מצרים ומתן תורה. דיום ראשון דפסח נקרא שבת כמו שנאמר ממחרת השבת, והיא השבת הראשונה דהש"י מקדיש מצד עצמו, כי הוציא גוי מקרב גוי כמו שאמרו ז"ל הללו כו' והללו כו', והיו ערום ועריה ממצוות ושקועים בחמישים שערי טומאה, דעל כן הוצרכו לצאת בחפזון כידוע. ואז זכו לקדושת הבכורות שהוא הקדושה מרחם שמצד הש"י, וכל ישראל כלולים בקדושה זו שהם זרע יעקב שזכה בבכורה כי היה בכור ליצירה, ונאמר בני בכורי ישראל. ואח"כ מ"ט ימי הספירה להטהר ולהתקדש ולזכות על ידי ההשתדלות להיות גוי קדוש במתן תורה, דאתם תהיו לי וגו' משמע אתם בהשתדלותם. ואחר יציאת מצרים יכלו לזכות למתן תורה שאז נעשו חירות ממלכויות אלמלא חזרו וחטאו, כי זכו לשמירת שתי השבתות דמיד נגאלים.

[ז] ובכלל אומה ישראלית יש תלמידי חכמים ועמי הארץ שהם דוגמת ימי חול ושבת. וכל ישראל קדושים, רק דקדושת עם הארץ הוא מצד השבת הראשונה, היינו הקדושה שבשרשם מצד הש"י, והתלמידי חכמים הם זוכים לקדושת השבת השניה על ידי השתדלותם בתורה, שזהו עיקר קדושת השבת שבבריאת עולם, וזכו לה כל ישראל במתן תורה שנעשו אז כולם תלמידי חכמים. ויעקב אבינו ע"ה כולל האומה כלול משניהם, דעל כן נקרא בשני השמות יעקב וישראל הרומז לעם הארץ ותלמיד חכם.

[ח] ותחלה נקרא יעקב, דידו היינו כח המעשה והפעולה אוחזת בעקב עשו, דשמו מורה על כחו ועניינו, דעיקרו במעשים ופעולות והשתדלות בעולם הזה שהוא עולם ההשתדלות, וגם יעקב הלך בעקבו ואחז בסוף המדרגה דידיה, כי הוא נשתקע בכל קומתו בעשיות גופניות דעולם הזה, להיות זה כל חיותו ותכלית כונתו להשתקע בזה בלבד, כי אין לו חיות יותר אלא בעולם הזה עולם המעשה. ויעקב אחז בעקביים דמדרגה זו, כי כל קומתו יושב אהלים, רק מכל מקום לא המדרש עיקר אלא המעשה, והיום לעשותם כתיב. ואדם לעמל יולד, ואמרו בסנהדרין [צט, רע"ב] איני יודע אם לעמל פה או לעמל מלאכה כו', כי גם עקימת שפתיו הוי מעשה, אלא שהוא מדרגה אחרונה במדרגת המעשים, וכידוע דמלכות פה שזהו סוף הקומה, דאע"פ שצריך להיות מעשיו מרובין מחכמתו, וכמו שימי המעשה הם שש פעמים נגד השבת, היינו נגד החכמה שבלב, אבל לימוד התורה בפה הרי הוא בכלל מעשה, וגם תלמוד תורה היא אחת ממצוותיה של תורה ועדיפא מכולם. ומה שאמרו איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, היינו דתלמידי חכמים כל שיחתן תורה, ומצינו יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, וידוע שהעלאת הניצוצות קדושה מדברים התחתונים שזהו תכלית השתדלות דעולם הזה הוא על ידי שיחה בענייני עולם הזה בבינה הראויה, יותר מעל ידי תורה כנודע בספרן של צדיקים, וזהו הסלקא דעתיה איני יודע כו', מעין דוגמת הבראשית רבה הנזכר לעיל201 איני יודע במי חפץ כו'. ופשטו דלעמל תורה, דמכל מקום עיקר הכל הוא התורה שממנה חיות הכל, וכשמגיע לשלימות דברי תורה שהוא תכלית שלימות הקדושה עד רוח הקודש ותחית המתים ממילא נאבד כל הרע ומתעלה כל הטוב והניצוצות קדושה שזהו תחית המתים כידוע.

[ט] ויעקב אבינו ע"ה עצמו, שהוא שורש התורה מדת אמת ליעקב אין אמת אלא תורה, כמו שאמרו בברכות [ה, ב], והוא שורש כל התלמידי חכמים, על כן מדתו רק יושב אהלים, וקדושת המעשה שלו היתה רק בהקול קול יעקב ובעמל פה. ואחר שניצח לשרו של עשו זכה לשם ישראל, כי שרית וגו' להשתרר על כל כחות המעשה, ובנה לו בית היינו לפנימיותו עשה דירת קבע, ולמקנהו הם התפשטות כחות הגופניים והמעשה סוכות אהל ארעי. וזהו שביקש אח"כ לישב בשלוה, היינו במנוחה ושביתה מכל מעשה כקדושת יום השבת שזכה לו מצד עצמו.

[י] אלא שקפץ עליו רוגזו של יוסף, היינו דמצד זרעו עדיין צריך לבירורים, שזהו הנגיעה בכף ירך יעקב, היינו ביוצאי יריכו, שכל כחותיו נתחלקו בזרעו בנפשות פרטיות. ונפשות דכחות המעשה בהתפשטות בפרטיות יש נפשות שכל כחם במעשה בפעל, ושרשם יוסף הצדיק הוא המשביר בר לכל עם הארץ להיות זן ומפרנס. ומזרעו יהושע המנחיל הארץ שהוא קדושת המעשים הגופניים שהתחילו בביאת הארץ זה פונה לזיתו כו', אבל הכל בקדושה ובקיום מצוותיה. כי משה רבינו ע"ה כולו תורה, על כן הוליכם במדבר חוץ לישוב ועולם המעשה, מקום אשר אין זרע וגו' רק לחם שמלאכי השרת אוכלין. ויהושע התחיל לברר קדושת המעשה הגופני ולהיות עוסקים בדרך ארץ, וגם זה הכל על פי התורה, וטוב תורה עם דרך ארץ (אבות ב, ב), ואם אין דרך ארץ אין תורה (שם ג, יז). והדרך ארץ הוא חלק העם הארץ, והוא הקודמת לתורה, דגם זה צריך לדברי תורה, דאי לא עליא לא מתקיימו אתכליא. ולא ניתנה תורה למלאכי השרת לבד כמו שהיה בדור המדבר, דרבנן נקראו מלאכי השרת כמו שאמרו בנדרים [כ, ב], ועיקר התורה הוא לימוד מעשה המצוות שהם במעשים גופנים שבעולם הזה, דעל כן נתאוה משה רבינו ע"ה ליכנס לארץ ישראל לקיים מצוותיה.

[יא] ועל כן יוסף הוא שטנו של עשו, כי גם הוא משתדל במעשה דוגמת עשו, אבל כל מעשיו לשם שמים דאת האלהים ירא ועל ידי זה מצותיו שמור. וזה כח המעשה בעולם הזה, היפך עשו דכתיב ביה ולא ירא אלקים שהוא הפסולת דמדת הגבורה להתגבר במעשים לחשוב כחי ועוצם ידי עשה לי וגו', מה שאין כן הירא אלוקים שיודע שכל גבורותיו וכח פעולתו מהש"י והוא מתגבר לכבוש יצרו ולהשתדל כרצון הש"י. ומזה בא הלהב לשרוף הקש דעשו, שהם ארבע מאות איש שעמו, שזהו המספר של כל תוקף כחותיו בהשתדלותו, והלהבה תלהט רשעים. וזהו הרוגזא דיוסף, שמצד מדת היראה נמשך הכעס על עוברי רצונו.

[יב] וכל זמן שלא נתבררו זרע יעקב לגמרי הביא גם דבתם רעה לאביהם. כי בזרעא דלאה הוא שורש התורה וכל צורבא מרבנן דמורי ורובן של סנהדרין, כי היא העלמא דאתכסיא. ושורש מעשה המצוות בזרעא דרחל עלמא דאתגליא. וגם הריקנין שבישראל מלאים מצוות כרימון, והם העמי הארצות דגדולה שנאה ששונאים לתלמידי חכמים וחושבים את עצמם טובים מהם, כמו שאמרו בחגיגה [כב, ב] דאומר לו שלי טהור ושלך טמא, ולפי שבאמת תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שלא יהיה קורא ושונה ובועט באביו ורבו ובמי שגדול וכו' כמו שאמרו בברכות [יז, א], היינו שאינו בדרך ארץ שקדמה לתורה, דיש מקום לדיבה באמת דללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם. מזה נמשך הרוגזא של יוסף, שלא הניח ליעקב לישב בשלוה להשיג שלימות קדושת יום שכולו שבת שזכה לה, על ידי שלעבד נמכר יוסף, על ידי זה שהוא ביקש לפסול מדרגת אחיו, ומדה כנגד מדה נתעורר קטרוג על מדרגתו גם כן, וזכותא דרבים עדיף ונצחו לו לפי שעה. ואף דהם חטאו במעשה בזה, ונתבררה דיבתו שיש בה ממש מצד המעשה, מכל מקום גם הוא צריך לבירורים, ומצד כח השתדלותו במעשה נמכר לעבד שהוא השתעבדות בפעולות ועבדות במעשה. ואחר שנתברר בכבישת היצר זכה למלוכה ושאחיו השתחוו לו והודו למעלתו, כי בירורו קדם לבירור שלהם כדרך ארץ הקודמת לתורה. וכן יציאת מצרים שהוא היציאה מעבדות דוגמת יציאת יוסף מבית האסורים למלוך, קדם למתן תורה. ואז זכה יעקב לאותה ישיבה בשלוה שביקש תחלה, באותן שבע עשרה שנים שבמצרים, שהיו חיים שלא בצער ושלא ביצר רע כמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבה (פרשה ו). שנתברר תוקף הקדושה שבו גם מצד זרעו בצדקת יוסף הצדיק בכח המעשים בהתגלות, שגם בהיותו במקום ערות הארץ לא עממו את הלהבת שבו מבית אביו בית יעקב אש. ונתגלה קדושתו בגדר ערוה, שהוא הראשון שנתנסה בזה לברר קדושת יעקב וזרעו, כי אין קדושה זו אלא בזרעו דיעקב, וכל הגוים ערלים.

[יג] וקדושת זרעא דלאה בפנימיות ואתכסיא נתברר ביהודה אחר הירידה מאחיו, שהיה בירידה ושפלות עד שהיה נראה היפך הקדושה להתחבר עם הקדשה בעינים. והקדשה היא המופקרת לתאות רעות היפך הקדושה, דעל כן נקראת כן. כידוע דכל שרשי לשון הקודש מורים על דבר והפוכו, והוא מצד הזה לעומת זה. והנה זהו תכלית הירידה שנדמה לשקוע בחושך הגמור, שאפילו אור היום החול נעלם ממנו, לא אור קדושת השבת לבד. אבל כל זה מצד ההתגלות בעולם הזה, שהפנימיות נעלם והנגלה בו הוא עלמא דשקרא (היפך האמת ליעקב) דכולו שקרים והאמת נעלם. ומצד האמת לא היתה בזה קדשה וכולו בקדושה, דמאתו יתברך יצאו כבושים לברוא אורו של משיח שהוא תכלית ושורש מציאות הקדושה בעולם הזה, והוא העתיד לברר דכל מעשיהם בעולם הזה היה הכל בקדושה, גם מה שהיה בחושך והעלם - ה' אור להם.

[יד] ואע"פ שזרע יעקב שנים עשר שבטים, בכלל חלוקים לשנים - יהודה ויוסף, שכל ישראל נקראים על שמם, ומהם תרין משיחין. משיח בן יוסף הוא הנלחם עם האומות ומוחה זרע עמלק, כי כל כחו בהשתדלות המעשים בקדושה נגד כח האומות, ומברר הקדושה דעלמא דאתגליא בהתגלות המעשים דבני ישראל. ומשיח בן דוד הוא המגלה כל רזי התורה הנעלמים והקדושה שבפנימיות זרע ישראל, כי צור לבבם וחלקם אלהים לעולם, ואז ה' בדד ינחנו, כי יבולע המות ושורש הרע מן העולם. ושני שבטים אלו הם שורש כל השנים עשר.

[טו] ורבקה שחשבה להוליד שנים עשר שבטים, היינו לא שנים עשר ממש בכרס אחת רק שחשבה אלה השנים הם שורש שנים עשר, כי חשבה דשניהם בקדושה, כי גם עשו מלידתו בשם ישראל יכונה. ואף דזורו רשעים מרחם להיות מבטן מפרכס על בית עבודה זרה לצאת, זהו מצד הידיעה שלמעלה מהבחירה, כי באמת בטרם אצרך בבטן ידעתיך. ומכל מקום בעולם הזה שהוא עולם הבחירה, הבחירה ביד האדם, ודבר זה עמוק ואין בשכל אדם להבינו איך אפשר לשניהם יחד כידוע. ומזה נצמח אהבת יצחק לו ושחפץ לברכו, כי חשב שיוכל להמשיך קדושה בו שיבחר בטוב ויתקדש בקדושת הבכורה הבאה לקדושת השתדלות במעשים, דעל כן נתן יעקב הבכורה ליוסף. דזהו כי ציד בפיו, היינו בהתגלות בפשיטת טלפים כמו שאמרו ז"ל, ועל כן נקרא חזיר כמו שאמרו בבראשית רבה ובויקרא רבה, וחשב שבו יהיה בירור עלמא דאתגליא. ואף דידע שפנימיותו לא כן, וידע שהוא איש שדה ויעקב יושב אהלים, חשב שהוא בענין דרך ארץ שקדמה לתורה, שהוא על דרך ימי המעשה הקודמין לשבת, והא בלא הא לא סגי, דמי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת, ואלמלא עליא לא אתקיימא אתכליא,208 ואם אין דרך ארץ אין תורה, וטוב תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון (אבות ב, ב). וחשב דיעקב הוא תורה ועשו שקדמו בלידה הוא דרך ארץ הקודם לתורה, וזהו שנזהר בכיבוד אב ואם הרבה, שזהו מצד מדת דרך ארץ ודבר שכל האומות גם כן זהירים בו, כי זה דבר שהשכל האנושי גוזר בהנהגת דרך ארץ.

[טז] והאבות קיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, וחשב יצחק דגם עשו כן, כמו ששאלו כיצד מעשרין כו', ומקיים גם כן כיבוד אב ואם מצד מצות ורצון הש"י, שקיבל ושמע מסתמא תורה מאבותיו. ובאמת הוא מאס בתורה ובחר בזה רק מצד שכל אנושי, ואם כן אינו כלום. לא מיבעיא דאין מקבלין שכר [נצחיי כחסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא, אבל בעולם הזה אין הקב"ה מקפח שכר שיחה קלה כמו שאמרו בבבא קמא (לח, ב). וגם על מצוות קלות שעושין אומות העולם להתייהר וכיוצא והוא חטאת להם, מכל מקום מקבלין שכר גם כן וממתינין לשבירתן עד יבוש קצירה כמו שאמרו בפרק קמא דבבא בתרא (י, ב).] שאפילו בשבע מצוות בני נח אם עשה מצד שכלן ולא לפי שהש"י ציוה אין נקרא מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם, כמו שכתב רמב"ם בהלכות מלכים (פ"ח הי"א). אלא נענש גם כן במצוות מחודשות שעושה, וכמו שכתב רמב"ם (שם פ"י ה"ט) דאסור לו לעשות מצוות חדשות מדעתו, והוא בכלל גוי ששבת או עסק בתורה שחייב מיתה (שם וסנהדרין נט, א). ונראה דהיינו גם כן מקרא דמגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי להיות להם שום חוק זולת השבע מצוות.

[יז] אלא שעשו היה עליו תחלה שם ישראל כו'. בתולדה, על ידי זה היה מציאות הטעות דיצחק בו לחשוב שהוא בא לתקן התגלות המעשים בפעל שבעולם העשיה, שנמשך מצד היראה והגבורה שמסטרא דיצחק, על כן היה יצחק אוהבו ככל מין אוהב את מינו. ועדיין עד קבלת יעקב הברכות, היה מצד העירוב דטוב ורע שבעולם הזה כח הטוב שבענין העשיה בפעל באמת גנוז בתכלית ההעלם בעשו שהוא עיקר כח העשיה, וזהו חלקו בגן עדן שזכה יעקב ונטלו על ידי נטילת הברכות. היינו חלק הטוב שהיה בגלות אצלו קלטו הוא והוציא בלעו מפיו והפרידו מהרע, והוליד על ידי זה אח"כ בקדושה נפש יוסף שטנו של עשו, שהוא כח העשיה דקדושה נפרד מהרע. וחלקו דיעקב בגהינם, היינו חלק הרע שהוא מצד הערבוב דטוב ורע שהיה בו בתולדה על ידי חטא אדם הראשון קודם שתיקנו יעקב, קלטו עשו ממנו בהלעטת האדום האדום, שהיה כענין נשיאת השעיר עוונותם, כל עוונות תם.

[יח] וזה היה ביום שמת אברהם אבינו ע"ה שהוא מדת החסד. וכל עבודת האדם בחייו, ביום מותו והסתלקו מן העולם הוא נקבע בלב בניו ותלמידיו הנשארים אחריו ההולכים בדרכיו, שעל זה אמרו בקהלת רבה אימתי דברי חכמים כדורבנות וגו' בזמן שבעליהם נאספים מהם. ולאותם שהם ההיפך נהפך להם לרועץ, כמו במתן תורה ירדה שנאה וחורבה לאומות העולם, דאתה שמעת ויחי והם שומעים ומתים (ויקרא רבה א'). וכן עשו מאותו יום יצא לתרבות רעה כמו שאמרו ז"ל, וכפר אז בתחית המתים ואמר אף באותו זקן כו' לית דין כו', ואברהם אבינו ע"ה הוא הראשון שפירסם אלהותו יתברך בעולם שאית דין ואית דיין ושיש שני עולמות, וכמו שאמרו בבראשית רבה (פרשה נג) דכל שאינו מודה בשני עולמות אין לו חלק בזרע אברהם, וזהו הבטחת הש"י להיות לו לאלהים ולזרעו אחריו שיכירו אלהותו, והם יעקב וזרעו. וכל השתדלות אברהם כל ימיו היה בזה, וזה מדת החסד בהתפשטות, ורצה שיתפרסם זה לכל באי עולם, והוא מגייר האנשים ושרה הנשים.

[יט] מה שאין כן יצחק אבינו ע"ה לא מצינו שגייר גרים, כי הוא מדת הצמצום שלא יתפשט אלא למקום הראוי. כי ראה שלא היה תועלת מכל אותן גרים, כמו שאמרו ז"ל דאחר מיתת אברהם חזרו כולם לסורן, וממילא ודאי כל מה שלימדן אברהם אבינו נהפך להם לסם המות. דאפילו בישראל שלא זכה נעשית לו סם המות כמו שאמרו בשבת (פח, ב), ובפסחים ששנה ופירש קשה מכולן. אבל הוא צמצום ביותר שלא לגלות גם לראויין, שהרי יעקב איתא במגילה (טז, ב) שהלך ללמוד לבית המדרש של שם ועבר, ובודאי יצחק אבינו ע"ה ידע תורה יותר מהם שקיבל מאברהם דהיו כליותיו כשני מעיינות נובעות תורה (ב"ר פ' ס"א) וקיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה. וגם מצד עצמו, דעיקר התורה מסטרא דגבורה נפקא, והוא עיקר התחלת התורה. אף דשני אלפים תורה התחילו מאת הנפש אשר עשו בחרן, מכל מקום הוא הנפש הראשון בקדושה שנולדה אחר התחלת שני אלפים תורה, דאברהם אבינו נולד מקודם זה ועל כן היה תחלה לגרים, אבל יצחק נולד אח"כ ונמשך בו שורש התורה בתולדה. ועל כל פנים ודאי אברהם ויצחק ידעו יותר דברי תורה משם ועבר, וגם יצחק ודאי לימד תורה לבניו, ומעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו, וגם יצחק זקן ויושב בישיבה היה כמו שאמרו ביומא (כח, ב), אבל היה בתכלית הצמצום וההעלם. וזה ענין כהיון עיניו, דסנהדרין נקראים עיני העדה, שהם המשגיחים על הנהגת כל העולם וללמדם תורה ומצוות בפרסום לכל, ואצלו היה בהעלם. כי אברהם ויצחק הם שני קצוות, זה בהתפשטות לבד וזה בצמצום לבד.

[כ] ויעקב אבינו ע"ה מחובר משניהם להתנהג בכל אחד במקום הראוי. וזהו הקול קול יעקב, דאמרו ז"ל שאמר יצחק אין שם שמים שגור בפי עשו. ונתקשה הרמב"ן שהרי הוא החזיק עשו לצדיק. רק הוא מצד צמצומו, כי הוא מסתמא היה רוצה להתדמות לגמרי למעשה יצחק אביו, כיון שעשה רק לפנים ולהתדמות ולא מצד עצמו וכח קדושה שבו. וגם כי שרשו פסולת הגבורה דיצחק, ומסתמא גם קצת טוב וניצוץ קדושה שהיה תחלה בשביה בו היה גם כן מאותו צד וכח, דהכל זה לעומת זה. שזה מדת יצחק אבינו ע"ה לצמצם עצמו גם כן שלא להרוס לעלות אל ה', ושלא להזכיר תדיר שם שמים רק אחר הכונה הראוי ובזמן הראוי ובמקום הראוי, ולא מיד בתחלת דבורו שנראה כמזכיר בלא הכנה וכונה כלל רק ששגור בפיו. ובאמת צמצום זה היה צריך רק ליצחק שלא היתה מיטתו שלמה ויצא ממנו פסולת, ומפני אותה הפסולת היה צריך לצמצם עצמו גם כן. אבל יעקב שכולו קודש לה' ומיטתו שלמה לא היה צריך עוד צמצומים בעצמו ונפשו.

[כא] ובחולין [צא, סע"ב] חביבין ישראל דמזכירין השם אחר שתי תיבות, ומלאכי השרת אחר שלוש. והענין כי יש שלוש מחנות לפני מחנה שכינה, ככתוב באליהו רוח, רעש, אש ואח"כ קול דממה דקה ששם נגלה כבוד ה'. וכן בעולמות עליונים ארבעה עולמות - אבי"ע (אצילות בריאה יצירה עשיה), ובאצילות משכן קדשו יתברך. וכן בקליפה זה לעומת זה הם שלושה - רוח סערה וענן ואש מתלקחת, ואח"כ ונגה לו סביב ככתוב ביחזקאל. וכן הוא דרך ההשגה צריך לעבור שלוש מדרגות הקודמים, כי אוושי להסעיר הנפש שיוכל לקבל קדושת הש"י. וישראל מחיצתן לפנים ממלאכי השרת כמו שאמרו בירושלמי דשבת על הפסוק כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל וגו', כי הם אצולים מכסא הכבוד שהוא למעלה מעולם המלאכים סגי להו בשתי תיבות. כמו שאמרו בחולין שם באופנים וחיות שהם מכסא הכבוד עצמו דסגי להו בשתי תיבות יעוין שם וברש"י.218 כמו בישראל כשירדה שכינה למטה היו רק שתי מחנות, מחנה ישראל ומחנה לויה, לפני מחנה שכינה. ובברכות [נח, א] דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע היו רק שני גנדי כי אוושא, והשלישי שתקי ואתי מלכא, ומייתי קרא דאליהו, והרי שם היו שלושה. רק דשם לגבי אליהו שהוא מלאך כאחד ממלאכי מרום, כי לא חטא מעולם, ועל כן לא זכה לחילא יתיר דבעלי תשובה שמושכין בכח טפי, ובמקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדים, שהם זוכים למעלה יתירה ומחיצה עליונה. ואין אדם צדיק בארץ כו', והכל בעלי תשובה חוץ מאליהו, דעל כן נהפך למלאך שאינו בגדר אדם. דאדם הראשון שכל העולם כולו נטבעים בדיוקנו והוא עיקר צורת אדם חטא והוצרך לתשובה לתקן, והכל מאת ה' דעל זה היתה בריאת האדם שיגיע למקום שבעלי תשובה עומדין שלמעלה ממדרגת המלאכים, ועל כן מלכותא דארעא שהוא דוגמת מלכותא דרקיע המושג ללבבות דבני ישראל סגי בשתי מחנות.

[כב] וחביבות זה דישראל התחיל מיעקב אבינו ע"ה שנקרא שמו ישראל, דעליו נאמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל הנזכר, ועל כן נשלחו לו מחנות מלאכים ללוותו, מה שאין כן באברהם ויצחק. וזהו קול יעקב שאמר השם אחר שתי תיבות כי הקרה ה'. ותחלת התפשטות זה דהכרת קדושת השם בברואי מטה הוא מאברהם אבינו ע"ה, דכתיב ביה ויקרא אברם בשם ה' אל עולם, שהוא פירסם דבר זה שהש"י הוא כח כל העולם כולו שהכל ממנו. אלא שאברהם ויצחק שני קצוות וכל אחד נטה במדתו לקצה האחרון, ועל כן מצד אברהם היתה תכלית ההתפשטות, שחשב שיפורסם לגמרי אלהותו יתברך בכל הלבבות בלי שום הגדרה, והזכיר השם גם אחר תיבה אחת. והוא התחלת האורה שאחר החושך דשני אלפים תוהו, וכמו שאמרו בבראשית רבה [פ"ב] עד מתי העולם באפילה, תבוא האורה, יהי אור זה אברהם כו', וכן אמרו עד שאתה מאיר לי ממספטמיא כו'. והוא האור דששת ימי בראשית שאדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו ונגנז בעולם הזה מפני הרשעים שאין ראוים לאור כזה. ועל כן בא יצחק אח"כ וגנז אור בהיר הזה, כי אור חזק למי שאינו ראוי לקבלו מכהה עיניו, ועל כן נאמר ישת חושך סתרו. וכן במתן תורה הר סיני עשן וגו' באש, דאף שהאש מאיר העשן שסביבותיו הוא חושך המעלים האור. וכל העם רואים וגו' ואת ההר עשן שהשיגו רק החושך שסביבות האור, כי הם עמדו מרחוק עדיין. ומשה לבד נגש אל הערפל וגו' למחנה שכינה, ואהרן במחנה לויה, והם במחנה ישראל שזכו לה כל זרע יעקב להשיג על כל פנים העשן המתפשט מהאש. ואין זה חושך גמור רק כמו ערפלי טוהר, והאור מושג מתוכו כמסתכל באספקלריא שאין מאירה, דרק משה רבינו ע"ה הסתכל באספקלריא המאירה (יבמות מט, ב), וכל ישראל שזכו לנבואה במתן תורה היינו כנבואת שאר הנביאים באספקלריא שאינה מאירה. וזהו ההשגה דרך העשן והערפל המפסיק ביניהם לאור, וזהו מידת יעקב אבינו ע"ה קו האמצעי שמחבר שני הקצוות לאחוז בדרך הממוצע.

[כג] כי יצחק אחז בקצה האחרון שהוא תכלית הצמצום וההעלם, וכן איתא בזוהר הקדוש פרשת וישלח [קסח, רע"ב] יצחק כו' דאיהו חושך עיין שם. ועל כן הפסולת שלו הוא חושך גמור מסטרא דאחשך אנפי בריין (רעיא מהימנא אמור צט, ב). וזהו גם כן כהיון עיניו שאמרו ז"ל דהיה על ידי הסתכלותו בעקדה (בר"ר סה, י), ועל ידי נשי עשו (תנחומא תולדות ח). והא בהא תליא, דאותו אור מופלא שהשיג בעקדה שגרם כהיון עיניו לזקנתו, היה אחר שנתברר פסולת הרע שיצא ממנו בנשי עשו. ועל כן אמרו בבראשית רבה (סה, ה) עליו וצדקת צדיקים יסורו ממנו זה משה, רצה לומר דכתיב ביה לא כהתה עינו, שאף שהשיג אורות גבוהים יותר לא גרם לו כהיון עינים, כי הוא דוגמת יעקב אבינו ע"ה, רק זה מלגאו וזה מלבר כידוע. וביעקב היה תחילה גם כן שמץ מאותו פסולת של עשו, מצד ההוצי שסביב האסא והחוחים הסובבים השושנה על ידי הערבוביא דטוב ורע. שאף שהיה כלול משני הקצוות, כח אביו היה גובר בו, דעל כן אמרו חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו (ב"ר צ"ד, ה). עד יום שמת אברהם אבינו ע"ה, שאז נקלט בו הקדושה דאברהם אבינו ע"ה, ואורו דחה החושך למקום הראוי לו שהוא בעשו, ונתמלא כולו בחושך גמור.

[כד] וזהו מכירת הבכורה, כי קדושה זו הוא מה שבתולדה שנוצר בכור, ורק בעשו היתה קדושה בתולדה מאבותיו, אבל היה בכחו להמירה ולסלקו, וכן היה בכחו מכירת הבכורה. והוא על ידי הלעטת העדשים מסעודת הבראה דאברהם אבינו ע"ה, כמו שאמרו ז"ל (ב"ר סג, יא) וברש"י דיעקב בישל זה להברות לאביו בסעודה ראשונה דאכילתו, שהוא לנחמו שהמת ימות והבא בחיים יחיה ויסעד לבבו, כי אע"פ שזה מת, חיותו שבק לכל חי. ולפי שדרגא דיצחק היא היפך דרגא דאברהם אבינו ע"ה, זה בקצה הדרום הלוך ונסוע הנגבה וזה בקצה הצפון, על ידי יעקב היתה התחברות שתי המדרגות. ועל כן כל סעודת הבראה על ידי אחרים, כי כל אב ובן הם מעין דוגמא קצת לשני קצוות וצריך לחבר על ידי אמצעי. ובישול עדשים אדומות, דגוון האדום הוא מסטרא דיצחק, ועדשים עגולים דרגא דאברהם, כידוע עגולים ויושר, שבעיגול אין חילוק מדרגות ועולם ככדור הכל שוה, וזהו מדת אברהם אבינו ע"ה שרצה לאחות כל באי עולם להש"י בלא מדרגות. ודבר זה אינו עדיין בהתגלות בעולם הזה, רק לעת קץ כשיעמדו רגליו על הר הזתים ויכלה קומת היושר ויתגלה העגולים כידוע. ויצחק הוא נגד היושר, שהוא בצמצום וקו חלוק למדרגות. ועל כן נזיד העדשים האדומים לסעודה זו במיתת אברהם אבינו ע"ה הוא חבור שתי המדרגות יחד. ועשו אמר הלעיטני מן האדום, לא הזכיר עדשים רק הגוון האדום, כי הוא אין לו שייכות לחבור המדות שהם מצד הקדושה, והוא קלט כל הרע שהוא תכלית האדמימות וכל הפסולת שיש בעולם מצד מדה זו, ועל ידי זה ממילא מכר הבכורה. שבהלעטת האדום כל הפסולת שבגוון זה שהיה אצל יעקב נקלט לו, ונעשה הוא כללות החושך שבעולם. וממילא נדחה קדושת הבכורה שהוא מעט האור שבתולדה שהיה בו מסטרא דאברהם שהיה כהן, כמו שנאמר ואתה כהן לעולם, ואז היתה העבודה בבכורות שהם היו כהנים. ויעקב בכור ליצירה, דהיינו מצד האמת הנעלם בעולם הזה, אבל מצד התגלות בעולם הזה בלידה היה עשו בכור למראית עין, כי העבודה הוא במעשה וכח הפעולה, ועשו הוא שורש כח המעשים. וכל זמן שהיה אברהם אבינו ע"ה עצמו בחיים מלובש בגוף גשמיי בעולם הזה, היתה התלבשות גשמיי ממדרגתו מצד הערבוב דטוב ורע שבעולם הגופני בעולם הזה גם בעשו. אבל בפטירתו דנשאר הקדושה הרוחניות שלו בלא התלבשות גשמיי בעולם הזה, לזה לא היה עוד שייכות לעשו שכל כחו מצד התלבשות הגשמיי דעולם הזה, מצד זה יוכל לפשוט טלפיו ולהראות עצמו טהור, כי עולם הזה עלמא דשקרא, מה שאין כן מצד האמת ליעקב, ועל כן הרוחניות קלט רק יעקב ואז ויזד נזיד.

[כה] וכל פעולת האבות לא היו דברים ריקים, וכל שכן אותם שנכתבו בתורה לעולמי עד, וכל שכן בפעולה זו הראשונה דיעקב אבינו ע"ה שנזכרה בתורה ודאי ענין גדול. כי זה היה התגלות כח המעשה הראשון דיעקב אבינו ע"ה בעולם העשייה, שלא המדרש עיקר בו אלא המעשה. ויעקב אבינו ע"ה יושב אהלי תורה שהוא גם כן מסטרא דגבורה. וכח המעשה שמסטרא דגבורה חשב דשייך לעשו, כי ראה דעולם העשייה הגופניי הזה רובו רע ונוטה למקום טומאה. וכל זמן שהרגיש בו עדיין קצת פסולת השייך לעשו נתיירא לפעול שום פעולה ועבדות במעשה שלא יהיה אחיזה בו גם לסטרא דרע, עד יום פטירתו דאברהם אבינו ע"ה שקלט אורו ונפרד החושך. וידוע כל אכילות שבקדושה דעולם הזה דוגמת קרבנות, כמו שאמרו שלחן דומה למזבח (ברכות נה, א), ודורון לתלמיד חכם כבכורים (כתובות קה, ב), ויין כנסכים (יומא עא, א). ובבראשית רבה על פסוק כי הקרה, אם לקרבנך כו' למאכלך על אחת כמה וכמה. מבואר דאכילת יצחק אבינו ע"ה היה גדול מקרבן, אפילו מקרבן אותו איל שהיה תמורת יצחק ונחשב כעקידת יצחק, דודאי היתה בו קדושה גדולה משאר קרבנות, האכילה עוד גדולה יותר. כי זה נשרף באש וזה נכנס לגוף הצדיק שהוא אש אוכלה, כידוע דאש דרגא דיצחק. ואותו נזיד להאכיל את יצחק אבינו ע"ה הוא תחלת עבודת יעקב אבינו ע"ה בעולם הזה, ולפי שהעבודה בבכורות על כן זכה אז בבכורה. וההלעטה לעשו מתבשיל זה הדומה לקרבן הוא דוגמת השעיר לעזאזל, דלוקחין שניים השוין במראה וקומה ודמים ומגרילין עליהם. כי בעולם הזה נראים שניהם שוים, כי אין שום התגלות והיכר בעלמא דשקרא בין טוב ורע לאדם הרואה לעינים, רק ה' הרואה ללבב בחיק יוטל הגורל, ומה' כל מעשהו להיות אתה תומך גורלי על חלק הטוב, וגורל עשו על חלק הרע. ומצד ערבוב דטוב ורע הוכרח להפריד מאותו תבשיל חלק הרע השייך לעשו, שעל ידי זה נעשה הוא כולו רע כנזכר לעיל. דרך הלעטה, שהוא דרך לבהמה כדמייתי בבראשית רבה (סג, יב) על זה מתניתין דאבל מלעיטין לגמל, על דרך שאמרו בסוטה (יד, א) היא עשתה מעשה בהמה על כן קרבנה מאכל בהמה, וכן עשו באותו יום כמו שאמרו ז"ל.

[כו] ובכל מאכל יש רוחניות, והוא המוצא פי ה' שבו, שעליו יחיה האדם. וגשמיותו הוא מאכל עם הדומה לחמור ובהמה שאין חיותה אלא מהגשמיות שבמאכל, כי אין לה שייכות כלל לרוחניותו. ועל כן הבהמה אין בכחה לתקן מאכל בבישול כיוצא בו עשרים וששה תיקונים להפריד הפסולת שבו בתולדה ויצירה, ומאכל בהמה כמו שנוצר, ואין צריך לתיקונים רק האדם. ובמין האדם יש גם כן אותם שהם רק כקוף המתדמה לאדם, כי כך היתה הבריאה בעולם הזה אין לך דבר קדושה שאין דוגמתו ממש מההיפוך זה לעומת זה הדומה לו ממש בלא שום היכר בעולם הזה, רק לפני הש"י היודע תעלומות לב. וכך גם בתבשיל המוכן למאכל אדם, יש ממנו המוכן לאותו אדם בליעל השייך לו. וזהו שהפריד יעקב באותה ההלעטה מנזיד העדשים שהוא מאכל אבלים, היינו מאכל שמצד קללת אדם הראשון דכתיב ביה בעצבון תאכלנה, ועצבון הוא אבלות כמו שאמרו בבראשית רבה [ריש פי"א] על פסוק ולא יוסיף עצב עמה. ויעקב אבינו ע"ה התחיל לתקן בזה חטא אדם הראשון בתאות אכילה ולתקן על ידי זה קללת האכילה בעצבון, וזה היה פעולתו בבישול המאכל שהוא תיקון האכילה. ולא נזכר בכתוב מהאכילה כלום לא דיעקב ולא דיצחק, רק מהבישול, שזהו עיקר פעולת ועבודת יעקב אבינו ע"ה בזה. והאכילה דאבלות דיצחק לא שייך להזכיר בכתוב, כי כל האבלות הוא רק לשעה, כמו המיתה שהיא רק לשעה ועתידים לקום ולחיות חיי עולם ובלע המות וימחה דמעה ואבילות.

[כז] ויעקב אבינו ע"ה זכה לזה גם בעולם הזה, דלא מת כמו שאמרו בתענית (ה, ב), דזהו שלימות התיקון לחטא אדם הראשון שזכה לו מצדו. וההתחלה בנזיד זה לסלק האבילות, ועל כן נזכרה אכילת נזיד זה רק לעשו, שהפריד אכילת העצבון והאבלות למקום שהוא שייך שאינו אלא לעשו וזרעו דאי לא לעי לא נגיס, וכל עמלו למאכל פיו ביגיעה בצידה ואחר יאכל. וכאן רצה לאכול מן המוכן כבר על ידי יעקב, כי הוא ידע שבזה יקלוט דבר מה מכח יעקב. ואכילה בלא יגיעה אינו אלא חלקו של יעקב יושב אהלים, כי מנוחה ושקט לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם, ולרשעים בהיפך כדתנן בסנהדרין ע"א סוף עמוד ב'. כי הצדיקים מבקשים מנוחה כדי לעסוק בתורה שלא ניתנה אלא לאוכלי מן שלא היתה להם טירדת פרנסה, והרשעים יבקשו זה כדי שיוכלו למלאות כל תאות יצרם. וכך עשו חשב לקלוט בזה כח המנוחה שלא יצטרך ליגיעה כל כך, אבל להיות זה לרע לו ורע לעולם, כי יעשה כל מה שלבו חפץ, וזהו ביזוי הבכורה שהוא העבודה לה'. כי מנוחת יעקב הוא מנוחה שלימה שאתה רוצה בה, וכמו שאמרו צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא דילכו מחיל אל חיל, כי זה כל מנוחתם כשיוכלו לרדוף אחרי ה'. דעל כן מצוה לרוץ לדבר מצוה ודברי תורה אפילו בשבת כמו שאמרו בברכות (ו, ב), וכן קרבנות צבור דוחין שבת, שזהו מנוחתן שזוכין לעבוד את הש"י באמת. וכל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות (תנחומא וזאת הברכה ד) ועול דרך ארץ (במדב"ר יט, כו), ויש לו מנוחה מטרדות עולם הזה על ידי זה שמקבל עליו עול תורה ועול מלכות שמים באמת. ועשו בחר בפריקת עול לגמרי, וכשאכל ושתה במנוחה פרק עול מלכות שמים לגמרי וביזה הבכורה והעבודה. אבל לא ידע כי בנפשו הוא, דאדרבה בזה אכל לחם העצבים ונשרש בו שורש האכילה בעצבון שבעולם הזה שמסטרא דרע, דעל זה נאמר אם רעב שונאך האכילהו וגו' כי גחלים אתה חותה וגו'. והאכילהו בזה גחלי רתמים להיות אשו לא תכבה, כי נטל כל אשו של גיהנם גם דיעקב לחלקו. כי הפסולת מסטרא דאש הוא אש של גיהנם ורשעים נידונין בו, וחמי טבריה חלפי אפתחיה לישראל להתענג בהם. ועל כן רקת זו טבריה שאפילו ריקנין שבה מלאים מצוות כמו שאמרו במגילה (ו, א), דעל כן האור של גיהנם הראויה לריקנין הוא להם מים חמין לרחוץ הגוף מצואתו ולהתענג לכבוד שבת שרוחצין בחמין כמו שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת כה, ב), דהוא האות בינו ובין בני ישראל. ולא עשה כן לכל גוי, שהם יום ולילה לא ישבותו ביגיעת בשר בעול מלכות ועול דרך ארץ מאחר שאין עליהם עול תורה. דלא יתן ה' מאויי רשע וזממו אל יפק, וכמו שאמר רבא לבר שישך בעבודה זרה (סה, א) אתון איכא עלייכו אימתא דמלכותא, ועול מלכות למי שאין לו עול דרך ארץ, מה שאין כן זרע ישראל הנכנסין תחת עול תורה ומצוות.

[כח] ובבראשית רבה [סו"פ ס"ג] דעשו אמר ניכול דידיה וניחוך עליה כו', ולפי שהיו כמשחקים אף הקב"ה הסכים ושחק עמהם כו'. כי הוא חשב לשחוק עליו באכילה זו משלו, שיקלוט מה שטוב לו. ולא ידע דיושב בשמים ישחק ה' ילעג למו על מה שאמר ננתקה וגו' עבותימו לפרוק עול, וזהו חפצם בשחוק וליצנות, והקב"ה מתלוצץ מהם, כמו שנאמר אם ללצים הוא יליץ, דאדרבא על ידי זה נכנסים לעול יותר, כמו שנאמר אל תתלוצצו פן יחזקו מוסרותיכם. וביזוי הבכורה היה בשביל חפצו בפריקת עול, דהעבודה אצלו עול כבד להיות אסור במוסרות ועבותות העבודה, וכמו שאמרו ז"ל על פסוק מוסרותימו ועבותימו על חוט של ציצית ורצועה דתפילין. ואצל בני ישראל הם עבותות אהבה, וזהו ניחוך עליו שהוא יכנס לעול זה. אבל הקב"ה קראו על ידי זה בני בכורי ישראל, ועבודת בן לאב אינו אלא מאהבה ושמחה ולא כעבודת עבד. וזהו שאמרו בבראשית רבה שם (סג, יד) דעדשים יש בהם אבל ושמחה כו', והאבל דמיתת אברהם אבינו ע"ה, וקלט יעקב אותה קדושה היא גרמה השמחה דקניית הבכורה, דעל ידי זה נקרא בני בכורי וזכה ליקרא בן להש"י. ועל זה נאמר בני אתה אני היום ילדתיך, שבאותו יום שזוכה ליקרא בן להש"י הוא כאלו באותו יום נולד לו להש"י וגורם שמחה בעולמות עליונים, כמו שנאמר ירמיהו [כ, טו] האיש אשר בישר את אבי ילד לך בן זכר שמח שמחהו.

[כט] ואברהם נקרא אב העולם, כידוע דשלוש ברכות ראשונות אבות גבורות וקדושות נגד שלושה אבהן, ואבות הוא שורש אברהם אבינו ע"ה ראש לשלושה אבות, שהוא אב המון גוים. ובתחלה אב לארם ואחר כך לכל העולם כולו. כי אין נקרא עולם מה שהוא בדמיון ולשעה לבד, היום כאן ומחר איננו, שזה נקרא כזב ודבר הפוסק שגם עתה כמו שאינו, ואין לו תפיסה אלא מצד הכזב השוטט בעלמא דשיקרא. אבל עיקר העולם הוא מה שנשאר ממנו קיים לעולמי עד, כמו שנאמר והארץ לעולם עומדת, והם ישראל כמו שנאמר אתם תהיו לי ארץ חפץ כמו שאמרו ז"ל. וגלו לבין האומות כדי לקלוט גרים מהם, והם אשר בשם ישראל יכנו, ואין להם שייכות לעצם ישראל וזרע יעקב רק על דרך הכינוי, אבל שייכות שלהם לקדושה שישאר גם מהם איזה מכל אומה לעולמי עד הוא מצד אברהם אבינו ע"ה דהוא אב לגרים, דעל כן יכולים לומר אשר נתן לאבותינו כמו שאמרו בירושלמי דביכורים, כי הם כולם שרשם מהנפש אשר עשו בחרן דכאלו ילדם. וזה שאמרו בבראשית רבה על פסוק בהבראם באברהם, שהוא שורש המכוון של כל בריאת עולם להיות נוצר נפש זה בעולם שממנו השתלשלות כל העולם כולו. ומצד החשוכא דברישא המעלים אור האמת בעולם הזה חשב עצמו להולך ערירי, וכן לוט החשיבו לפרדה עקרה שהוא יירשנו. כי כן היא מדת עלמא דשקרא להיות הנראה בו לאדם הרואה לעינים ממש היפך האמת. וכדרך שאמרו על משה רבנו ע"ה שהיה ענו מכל האדם כי תשתרר עלינו גם השתרר, לחשדו מבקש השתררות וגיאות. וזהו במדות, וכן במעשים ובכל הכחות כולם שבעולם, ועל כן אברהם אבינו ע"ה שהיה מוכן להיות אב העולם כולו היה נדמה תחלה ממש להיפך שאין לו שום תולדה.

[ל] וכך יצחק שהוא שורש הגבורה שבעולם אמרו ז"ל בבראשית רבה (נג, י) דלא נדנדה עריסה תחלה אלא בביתו של אברהם אבינו, ועוג אמר עליו שבאצבעו ימעכנו, כי נולד בתכלית החולשא שלא היה עדיין ילד כמוהו בעולם. וכך היה ראוי כפי טבע העולם, כפי מה שנולד לעת זקנות אברהם ושרה ותשות כחות ההולדה בהם. ובאמת הוא שורש כל כח הגבורה שבעולם, וסוף עוג הגבור מכל האדם נפל ביד זרעו. כי הגבורה דדמיון שבעולם הזה סופה כשילה, וכל זמן שיזקין יחלש כחו עד שיאבד לגמרי. וגבורת יצחק אבינו ע"ה הוא בהיפך, דגבורתו הוא בתורה, וזקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם (שבת קנב, א). ובמיתה שנפסקה גבורת בשר ודם לגמרי, גבורת התורה מתגברת יותר ליכנס לישיבה של מעלה, וגם בשכבך בקבר תשמור עליך. וממנה הטל של תחיה לקום בתחית המתים, שאז יתגלה שהמיתה היתה רק כמו שינה, וכלשון רז"ל במיתת הצדיקים כד דמך כו' לשון שינה. וכן נקראו האבות ישיני חברון. וכמו שאמרו ז"ל דהקב"ה מראה לצדיקים שכרן קודם מותן וישינים להם. והשבע לעשיר איננו מניח לו לישן, שמוליכין אותו לישיבות של תורה כמו שאמרו ז"ל. ועל כן סיום ברכת גבורות במחיה המתים, שזהו תוקף הגבורה כשאין לו הפסק והשפלה, ומות לשון השפלה כמו שאמרו בתנחומא פרשת ויחי (סימן ב'). ועל כן עני וסומא וכו' נקראים מתים, שהם בתכלית השפלות בעולם הזה מרוחק מכל טובה. ותחית המתים הוא בירור שהמיתה טוב מאד כמו שאמרו בבראשית רבה (ט, ה), וכמו השינה, כי בקומו נעשה בריה חדשה ומחליף כח וגבורה. וזהו שלימות הגבורה האמיתית כשקיימת לעולמי עד, שזהו כשאין בה שום חולשא להפסיק כח הגבורה ולבטלה. וגבורת עשו בהיפך, בעולם הזה נראה בתכלית התוקף וסופו לאבדון, ואין זו גבורה על האמת כלל רק מצד הדמיון בעולם הזה.

[לא] ויעקב שדבוק באמת, רפש לשרו של עשו תחת רגליו (תנחומא וישלח ב). ומדתו הוא הקדושה שהוא תכלית הפרישות והרחקה מכל עניני עולם הזה בתכלית. כי הוא דבוק בקדושה עליונה ממש בשם הויה ברוך הוא, דעל כן צורתו חקוקה בכסא הכבוד בדמות אדם שעל הכסא, דכחן של נביאים לדמות צורה ליוצרה, כי כך גדול קדושת יעקב אבינו ע"ה שנגדו ברכת קדושות דאתה קדוש וגו'. ועל כן זכה ליקרא בן להש"י, כי הבן נמשך ממוח האב ובדומה לו. והוא על ידי קליטת אור אברהם אבינו ע"ה שהיה אב העולם להמשיך שפע השגת אורו יתברך בתחתונים. וכשהגיע אור זה ליעקב, שנתחבר לו מדת הצמצום שלא יושפע אלא למקום הראוי שאינו אלא יעקב וזרעו לבד, ונמשך כל האור בו לבד, נתהפך מתואר אב והמשכה לזולת שלמטה ממנו לתואר בן שהוא המקבל והממשיך כח שלמעלה ממנו אליו. ועל ידי זה זכה להתקדש בקדושתו יתברך וליבדל לגמרי מהעולם הזה.

[לב] וזהו הנזיד עדשים שיש בו אבל ושמחה כנזכר לעיל מהמדרש, ועיין שם במתנות כהונה בשם רש"י דגם בסעודות שמחה אוכלין אותן. ועיקרו מאכל עניים כדמשמע בכתובות [סז, ב] רצונך שתגלגל עמי בעדשים, ואותו עני בן טובים שהיה מפונק ביותר לא יכל לסבול ומת, ואמרו על זה אוי לו דלא בעי לפנוקי נפשיה. וכמו שאמרו בפסחים [קיד, א] אכול בצל ושב בצל, ולא תיכול אווזין ותרנגולין ויהא לבך רודף עליך. וזה שאמר שתגלגל, כי העניות גלגל החוזר בעולם כמו שאמרו בשבת (קנא, ב) על פסוק כי בגלל. וכן עדשים דומין לגלגל וכדור, ותמונת הכדור היא מתגלגלת תדיר ואין לה מנוחה, וכמו שנאמר כדור אל ארץ וגו'. וכן עולם ככדור כמו שאמרו בירושלמי ריש פרק כל הצלמים (ע"ז פ"ג ה"א), כי העולם מלא טירדא ואין בו מנוחה, דעל כן אמרו (סוטה כא, א) בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה שהוא זמן ההילוך, דאדם לעמל יולד, אבל יש שעמלו בדעת ובכשרון המעשה והילוכו בקדושה. והמלאכים נקראים עומדים שהם על מדרגה אחת כמות שנבראו, אבל האדם מהלך תמיד ממדרגה למדרגה ואין לו מנוחה כצדיקים הנזכרים, וזהו תכלית המנוחה באמת. והרשעים בהיפך, כשיש להם שלוה בעולם הזה ורוב טובה, חושבים שהם במנוחה, ובאמת זהו תכלית הטירדא שמשועבד לכל שרירות לבו ותאות נפשו ברדיפת קנאה ותאוה וכבוד המוציאין האדם מן העולם (אבות ד, כא).

[לג] ועל כן עדשים מאכל אבלים, שהם גם כן במנוחה מיגיעת עולם הזה יושב ודומם ואסור בעשיית מלאכה. ובאמת הם בתכלית הטירדא בלב מלא יגון ואנחה ואין להם שום מנוחה בלב, וכמו שאמרו בברכות [יא, א] דטרוד טירדא דרשות, והטירדא היפך המנוחה. וכן המיתה נקראת מנוחה בלשון הכתוב [איוב ג] ושם ינוחו יגיעי כח, ושם קאי ארשעים. וכן אצדיקים כלומר חכמים, דנח נפשיה, כי בעולם הזה מסובלים במצוות ובמתים חפשי מן המצוות. ואלו ואלו נפטרו מעמל דעולם הזה. אבל זהו מצד המנוחה הנגלית שבעולם הזה, אבל באמת הרשעים תרדף רעה, והם שם ביגיעה ועמל יותר. והצדיקים גם כן ילכו מחיל אל חיל, ובעולמות עליונים ניתן לו מהלכים בין העומדים, ויגיעתם בעולם הזה בהשגת הלב בדברי תורה הוא שם יותר ויותר הרבה מאד, והולכים ומתעלים תמיד יותר ויותר. וזהו ענין כל העולמות שהם עגולים וכדורים כגלדי בצלים, דתמונת הכדור רומזת על ההילוך תמיד כגלגל הרקיע דהדר, וזהו מנוחתן, כי הם ששים ושמחים לעשות רצון קונם. וכמו שנאמר והוא כחתן יוצא מחופתו, וגם החתן טרוד דעל כן פטור מקריאת שמע, אלא שהוא טרוד טירדא דמצוה כמו שאמרו בברכות שם, ועל כן אמרו בפרקי דרבי אליעזר (פרק ט"ז) דדומה למלך שנראה כבתכלית המנוחה, והוא בתכלית הטירדא דלב מלכים אין חקר. וזהו ענין עדשים שהוא מאכל חתנים ואבלים, כי עיקרו מאכל עניים שנראה בצער וטירדא והיפך המנוחה, ובאמת זהו המנוחה למי ששמח בחלקו וחפץ בזה שלא יטרד בבקשת צרכיו המותרות כי יסתפק במועט. וכך אבל ושמחה, לב חכמים בבית אבל דנראה כטירדא בלב, אבל טירדא זו מביאתו למנוחה מכל טירדת עולם הזה, ולב כסילים בבית המשתה שיחשבוהו למנוחה, והוא באמת טירדא דעל ידי זה לבו רודף עליו.

[לד] ויעקב אבינו ע"ה גם כן דוגמת זה, שהוא בתכלית הקדושה ופרישות מעולם הזה, ובודאי כמו שכתבתי לעיל באברהם ויצחק דלמראית העין היו נראים בהיפך מסתמא גם הוא כן. ועשו שראהו יושב אהלים חשב זהו מצד חפצו במנוחה למלאות כל תאותיו, ואינו רוצה לייגע עצמו ולעסוק בדרך ארץ, כי בית יצחק היה מלא כל טוב, דהיה עשיר מאבימלך ולא הוצרכו לעמול על פרנסה. ועשו בפשיטת טלפיו היה מראה עצמו בוחר ביגיעת דרך ארץ המשכחת עוון [כמ"ש באבות ב, ב], ושלא לילך בטל שהבטלה מביאה לידי זימה כמו שאמרו בכתובות (נט, ב), ושהוא מואס בזה בתאות עולם הזה ורוצה לעסוק בדרך ארץ אף שאינו צריך. ובאמת יגיעתו הביאתו לכל עבירות וכמו שאמרו ז"ל בבראשית רבה (סג, יב) על פסוק והוא עיף, כי כונתו היתה בזה באמת לרע ולמלאות תאותו. ואחר מילוי התאוה שכבר עברה נשאר עיף ויגע ומלא יגון ואנחה, וקינא ביעקב שיושב במנוחה. וזהו בקשתו הלעיטני נא וגו', שגם הוא יבקש לאכול עדשים מאכל עניים ולהיות במנוחה. אבל באמת גם זה היה דרך הלעטה שמורה רק למילוי תאוה, וממילא אי אפשר שיסתפק בזה כלל. וכל השתדלות יעקב ביגיעת בשר בעולם הזה הוא לבטש ולהכניע את היצר המתגבר בכל יום ומסית להשתדל בתאות עולם הזה, והוא מתגבר נגדו להסתפק במועט האפשרי.

[לה] וזהו הנזיד שהוא התחלת וראש השתדלותו במעשה הנזכר בתורה. שמצד ההשתדלות במעשה היתה בכורת עשו בעולם המעשה, והשתדלות יעקב הוא לבוא לביטול ההשתדלות דעולם הזה. ולפי שעדיין יש גם בזה צד נטייה לההיפך ח"ו, דיש מואס בעולם הזה בשביל העולם הזה, כי חפץ בבטלה ומנוחה. וזה היה חשקו של עשו אל נזיד זה, שקינא ליעקב במנוחה ולא שבחר להיות יושב אהלי תורה כמוהו, רק שחשב בזה יש מילוי תאוה יותר. וזהו מה שהיה שייך לו ולחלקו באותו נזיד, כי יש בכל דבר טוב ורע, וצד הרע שבו קלטו עשו, ומזה נצמח החשק שלו לאותו נזיד באותו חלק שהיה שייך לו, דכל אחד חושק לדבר השייך לו כידוע. ועל כן אמר לו יעקב מכרה כיום בכורתך, היינו כח ההשתדלות, כיון שאתה בוחר במנוחה ואין רצונך להיות עוד עיף ביגיעה כל כך. והבכורה הוא צד הקדושה שיש בזה, ומהשתדלות שמצד הקדושה רצה יעקב אבינו ע"ה לקלוט אז ממנו כשהתחיל בהשתדלותו. ועשו השיב שהולך למות, וכל הליכה הוא טירדא כמו שאמרו בברכות על פסוק בלכתך בדרך בלכת דידך כו', וזהו כל ימי עולם הזה שהוא זמן ההילוך כנזכר לעיל, ואמר דכל הלוכו הוא למות דסוף אדם למות. והוא לא האמין בשני עולמות, וראה דכל הילוכו והשתדלותו בעולם הזה אינו אלא הולך ומתקרב בכל יום אל המות, על כן למה לו בכורה וכח השתדלות, ומוטב לו מילוי תאוה דלשעה במנוחה. ואמר לו השבעה לי, כי ענין מכירת בכורה דהיינו הקדושה שבזה הוא דבר דלא שייך עליו קנין כלל, וכמו שכהן לא יכול למכור כהונתו לישראל. אבל כל בכורות עשו היתה מצד עולם הזה, וצד הקדושה של בכורה שהיה בו היה רק דרך פשיטת טלפיים. ומכל מקום פשיטת טלפיים גם כן אי אפשר אלא מי שיש בו איזה שמץ מה של שייכות לקדושה, דעל ידי זה נראה בעיניו מצד הרע שבו גוון זה לרמות בו. ורק חזיר יש בו הטלפיים דטהרה ולא שאר בעלי חיים הטמאים, והוא המשוקץ ומטונף מכל הבעלי חיים. וכן עשו קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאוד, כי אותו מעט סימנים מטהרה נעשה לו לסם המות ולרע לו וליטמא עוד יותר כיון שמשתמש בו רק לרמות, וזהו שהרגיש שעל ידי הבכורה הוא הולך למות דנעשית לו סם המות. וכיון שאינה קנין לו בעצם רק מצד דמיון העלמא דשקרא המעורב טוב ורע, היה יכול למוכרה. היינו שיעקב היה יכול לקלוט קדושה זו ממנו, ובחליפין דהלעטת הנזיד שהוא קליטת צד הרע שיש בישיבת אהלים ובקשת מנוחה.

[לו] אלא דהקנין על דבר שאין ממש, בדין יכול לחזור בו, וכל משפטי התורה נוקבים ויורדים בכל העולמות ובכל העניינים בין בגשמיות בין ברוחניות, כי הם קיימים לעולמי עד גם כשלא יהיה שום דבר מענייני עולם הזה. וגם ברוחניות יש משפטי קניינים מה שאפשר לקנות אחד מחבירו, והוא מה שאמרו זכה נוטל כו'.199 ויש בדבר העצמיי לו שהוא דבר שיש בו ממש דשייך קנין, וזהו קנין עבד עברי דיש לו קנין בעצמות חיותו, וזה אי אפשר בישראל לחלוטין, דסוף יצא לחפשי בשמיטה ויובל. וכן ענין נטילת חלק חבירו בגן עדן, סוף יחזור לבעליו באלף השביעי שהוא יום שכולו שבת, או ביובל הגדול ששם תרעא דחירו שכל אחד חוזר לשרשו כנודע. אבל בעשו היה אפשר לקנות לגמרי שלעולמי עד לא ישוב לו עוד, כי אין זה קנין עצמיי לו כאצל ישראל. אבל מאחר שאינו עצמיי אם כן הוא דבר שאין בו ממש דלא חשיב קנין, על כן הוצרך לשבועה שבו הוא קיום הדבר, דעל כן תרגום שבועה קיימא בלשון ארמי, שבזה מתקיים הדבר להיות נשאר קבוע וקיים כן. ומצינו גם בבני נח לקיים כל דבר עשו בשבועה, כמו שנאמר באבימלך ולבן. והנה אין זה משבע מצוות בני נח שלא יעבור על שבועה, וצריך לומר דהוא בכלל דינין, שנצטוו לחוקק חוקים ודינים ונימוסים במה שבין אדם לחבירו שלא יהיה עולם הפקר [עי' ברמב"ן עה"ת פ' וישלח גבי שכם ובת' רמ"א סי' י']. וקבעו קנין לכל דבר איך יהיה מתקיים, ודבר דלא שייך בהו קנין עשו קיומו על שבועה, ובזה מתקיים הדבר שלא יכול לחזור עוד. ובישראל אין השבועה עושה קנין, רק איסור שבועה עליו שלא יוכל יעבור מפני האיסור. ובבן נח ליכא איסור, אלא רק הוא קנין בדבר דלא שייך קנין אחר, נקנה ונתקיים הדבר שלא יכול לשנותו עוד על ידי השבועה. ואפילו תאמר דהאבות יצאו מכלל בני נח, עשו שלא קיים התורה ודאי לא יצא מכללם. ואף דנקרא ישראל מומר, היינו רק מה שנולד מזרע יצחק ורבקה, וגם זה היה עדיין רפוי בידו שהיה יכול להמירו ולהחליפו, ואחר שחטא נעקר שם ישראל ממנו לגמרי ונידון בדיני בן נח. וזה שאמר השבעה לי כיום, ורש"י פירש על מכרה כיום מכירה ברורה, והיינו לפי שהמכירה בדבר שאין בו ממש אמר לו שימכור מכירה שלא יכול לערער והיינו על ידי שבועה. ולפי שגם בשבועה יש חילוק, כי שבועת התורה הוא מצד האיסור, שזה די גדר לבני ישראל שומרי תורה דכתיב בהו סוגה בשושנים, דבגדר התורה הרך כשושנה די שלא יפרצו פרצות. אבל לאומות העולם לא סגי בגדר של איסור, אבל השבועה אצלם כמו קנין המקיים הדבר שלא יכול לשנותו כלל, מצד התקיימות עצם הדבר שהוא מעתה כן, ולא מפני האיסור.

[לז] ונפקא מינה נמי לענין שאלה והתרה הנזכר לעיל, דלא מצינו אלא לענין שבועה של תורה שהוא מצד איסור התורה, אבל שבועת בן נח כפי מה שכתבתי דהוא בכלל הדינין ועל דרך קנין לא שייך בו שאלה כלל כמו בכל קניינים. ובזה יובן מה שאמרו בסוטה [לו, סע"ב] דפרעה אמר לו ליוסף איתשול אשבועתך, ואמר לו אתשיל נמי אדידך. ומה התלות יש זה בזה, ואטו אם לא ישאל על זה לא יכול לשאול גם על זה. אלא ודאי אם ישאל על זה יתחייב לישאל גם על זה, והרי לעולם ברצונו הדבר תלוי, והיה יכול לישאל גם מקודם על שבועת פרעה. אלא שלא יכל מפני פרעה שלא רצה לישאל ועל זה רוצה שישאל, ואם כן מפני שנשאל על שבועה אחת מחויב שישאל על כל שבועות שלו, או אם אין נשאל על אחת אין יכול לישאל עוד על שום שבועה. וביותר קשה דהרי פרעה עשה לו טובה בעבור השבועה שהמליכו ואין רשאי להתיר בלא דעתו, ורק דיעבד אם התירו מותר כמו שכתוב ביורה דעה סימן רכ"ח (סעיף כ). אבל דיעקב היה חסד של אמת, שלא קיבל גמול על זה לא בתחלה ולא בסוף, ורשאי לישאל ולהתיר גם לכתחלה, ואיך תלה זה בזה. אבל לפי מה שכתבתי יש לומר כי ידוע דאבות קיימו כל התורה כולה והתנהגו על פי התורה, וכבר חקרו קמאי אי יצאו מכלל בן נח, ופרעה דאמר ליה אתשול היינו דהוא מתנהג על פי התורה ושבועתו כשבועת התורה לגדר של איסור בלבד ומהני שאלה. ויוסף אמר לו דשבועתו כשבועת בן נח ולא מועיל שאלה, ועל זה אמר לו שיודה לו על זה שיהיה דינו כבן נח דזו מעליותא הוא גם לדידך, דאם לא כן אוכל לשאול גם אדידך ועל כל פנים בדיעבד מותר, ואינך בטוח כל כך בשבועתי כמו לשיטתי ששבועתי כדין שבועת בן נח.

[לח] והנה עשו גם כן פשט טלפיו להתנהג כישראל, ואם כן יחשוב שבועתו כשבועת ישראל שיוכל לשאול עליו. ועל כן אמר לו שישבע לו שבועה ברורה כיום הברור שלא יכול לישאל עליה ולא לעבור האיסור. והוא עשה כן, כי במכירה הזו נפקע ממנו גם איזה שורש מעט שהיה בו מאבותיו, ויצא מכלל ישראל לכלל בן נח. ועל כן הקדים וישבע ואח"כ וימכור, דעל ידי השבועה היתה המכירה, ואח"כ ויעקב נתן שכבר נתן. אלא שההתגלות היתה אח"כ, דמה שנתן הוא לעשו, רצה לומר השייך לו לחלקו ולשרשו.

[לט] כי על ידי אכילת אדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע נתערב בכל העולם טוב ורע וגם בכל האכילות. ויעקב אבינו ע"ה שהוא המתקן לחטאו, דעל כן אמרו בתענית (ה, ב) דלא מת, הוא בא להפריד עירבוב זה ולהבדיל הטוב מן הרע. והוא היה שורש הטוב והקדושה שבכל העולם כולו, שאין קדושה וטוב אלא בזרע יעקב, דישראל קדושים הם והם שורש התורה, דאורייתא וישראל חד. ואין טוב אלא תורה שנקראה עץ החיים, כי בעץ החיים הטוב לבדו נפרד מהרע, מה שאין כן בעץ הדעת הם בערבוביא. ועשו הוא שורש הרע והמסאבו שבעולם, וכמו שנאמר ראשית גוים עמלק, שהוא הראש והשורש לכל הגוים כולם. ומצד חטא אדם הראשון דעירוב טוב ורע נוצרו בבטן אחד, ואח"כ נפרדו זה כו' עד שבמכירת הבכורה נבדלו לגמרי, זה כולו טוב וזה כולו רע. ועיקר הבירור צריך להיות במה שקלקל בענין אכילה, ועל כן כשהפריד בנזיד זה הטוב מן הרע, שלא יהיה בעירוב מסטרא דעץ הדעת, רק הטוב כולו טוב והרע כולו רע, ועל ידי זה נתפרדו ונבררו גם כן הנפשות.

[מ] ואחר מכירה שנפרדו זה מזה נתגלית נתינה זו שהיא גם כן נפרדת ולא מחלקו של יעקב. וכמו שאמר עשו מן האדום וגו', רצה לומר מקצת ממנו, שחשב שיקח מחלק יעקב. אבל יעקב נתן לו נזיד ולא מן הנזיד דרצונו לומר מקצת משלו רק נזיד בפני עצמו, כי כל אחד נפרד בפני עצמו ואין שייכות לזה עם זה כלל. והוסיף לו לחם שלא ביקש ממנו, שבו עיקר הבירור למאן דאמר עץ הדעת מין חטה, שהוא עיקר קיום החיים דברא הש"י בעולם, דעל כן נקראת כל הסעודה על שם לחם בכל מקום. רק דלא על הלחם לבדו יחיה וכו', כי הלחם דמסטרא דעץ החיים הוא המוצא פי ה' שבלחם מהרוחניות המחיה ברוחניות חיי עולם, מה שאין כן גשמיות הלחם הוא מסטרא דעץ הדעת טוב ורע, ויעקב הפריד הרע ממנו ונתנו לעשו. ועשו הוסיף מדיליה שתייה דלא נזכר שנתן לו יעקב, וסתם וישת היינו משתה יין, כי הוא שמח מאד מאכילה זו, ולא ידע דגחלים הוא חותה על ראשו. ואח"כ ויקם וילך, והליכה טירדא כנזכר לעיל, שנוסף לו אדרבא עוד טירדא על טירדתו על ידי מנוחת שלות עולם הזה שביקש באכילה ושתיה. ויבז וגו', שמתחלה היה לגוון הפשיטות טלפיים חן בעיניו, ולא ליצחק לבד רצה לרמות, רק גם לכל אדם רצה שיחזיקוהו למשתדל בטוב. אבל אז שנפרד הרע לבדו באכילה זו, הכניס בלבו לבזות מעתה הבכורה, כי גם הגוון נתבזה בעיניו, ולא רצה להתדמות עוד על הגוון גם כן ליעקב, רק מה שהוכרח לרמות ליצחק. והנה נתגלה מאכילה זו חלק הרע הנפרד לבד, אבל חלק הטוב לא נזכר ולא נתגלה. כי אף שיעקב בירר חלקו כולו מצד הטוב לבדו, לא היה זה בהתגלות בעולם הזה, שעדיין צריך לבירורים בזרעו. ועל כן הא דלא מת פריך שם בתענית ה' ב' וכי בכדי חנטו כו',241 מקרא אני דורש כו'. היינו דמצד התגלות המפורש בכתוב לכל לא נתגלה דבר זה שלא מת כלל, כי הרי חנטו כו' כמו לכל מתים. רק שמצד דרך הדרש שהוא דרישת הנעלם שבכתוב, שאין מפורש בהתגלות בעולם הזה לכל, נדע שהיה כן באמת בהעלם אף שלא היה בהתגלות, ועל כן אכילה זו שמצד הטוב אינה בהתגלות בכתוב. ועל כן נאמר אח"כ ויהי רעב בארץ, כי התגלות אכילה זו שכולה רעה מושכת אחריה רעב. (וההיפך באכילה טובה שבקדושה, וכמו וישבו לאכול לחם דשבטים גרם כה ליוסף, שזכה להיות משביר בר ולחם לכל הארץ. ובבראשית רבה [פד, יז] אמרו על פסוק זה עבירתן של שבטים מאכיל לחם לכל באי עולם, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שהם עצמם ישבו לאכול, רק דהוא הוא דאכילתם ממשיך שפע לכל העולם והוא על ידי עבירתן.)

[מא] אבל אז זכה יצחק לברכות, שאמרו ז"ל דאברהם אבינו ע"ה לא בירכו שלא יתברך עשו, ואמר יבוא בעל הברכות כו'. והש"י גם כן המתין עד שיפרדו זה מזה לגמרי, ונתברר דביצחק יקרא וגו' ולא כל יצחק (נדרים לא, א), שאין עשו קרוי זרעו כלל, וברכת זרעו לא קאי אלא על יעקב. מה שאין כן מקודם היה אפשר שיוכלל גם עשו, והוא היפך הברכה, כי ברכת ה' לא יוסיף עצב עמה, והוא השורש דקללת אדם מצד עירוב הרע של שורש עשו בעצבון תאכלנה, שאכילתו הביאה עצבון ורעבון. ויצחק לא הרגיש בכל זה, כי חשב את עצמו שנימול לשמונה להיות קדוש מלידה מבטן שכבר זכה לשם ישראל להיות מטתו שלימה. והאמת היתה כן, דמשנתברר יעקב לחלק ה' להיות מטתו שלימה, אז גם אברהם ויצחק לא נקראו אבות אלא לזרע יעקב. ואף אברהם נקרא ישראל (בר"ר סג, ג), כמו שאמרו ז"ל דנקרא אזרחי (ב"ב טו, א), שזכה להיות אזרח בישראל. כי באמת גם מטתם שלימה, כי רק ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק, ואין עשו וישמעאל זרעו כלל, רק יעקב שמטתו שלימה. וזהו אחר שנתברר יעקב להיות מטתו שלימה בלא פסולת, אז נתבררו גם הם, כי הפסולת נדחה מליקרא זרעם כלל. ובירור יעקב בלקיחת הבכורה היה מצד עצמו שהוא כולו טוב. ועדיין לא נתברר שלימות המטה, היינו אפילו אם יהיה מזרעו מי שלא כן, מכל מקום לא ידח נדח ושם ישראל לא נעקר ממנו ואפילו יגדיל עוונות עד לשמים, שזהו ענין שאין בו פסולת. דבר זה לא נתברר עדיין עד קבלת הברכות על ידי לבישת הלבוש של עשו.

[מב] כי הנה ענין יצחק שביקש לברך את עשו, וכי סלקא דעתך שרבקה ידעה שיעקב צדיק ועשו רשע והוא לא ידע. אבל זה כל ענין יצחק לבקש גם בעד הרשעים מזרעו שלא יאבדו, כמו שאמרו בשבת [פט, ב] דאברהם ויעקב השיבו ימחו כו', ויצחק טען גם בעד הרשעים שבישראל וקיבל על עצמו עונשם פלגא עלי כו'. וכן אברהם לא נמצא בכתוב שהתפלל על בנים, וכן הוא בזוהר תולדות [קלז, ב] דלא צלי, ובבראשית רבה [מד, ט] דאמר אם עתיד אני להעמיד בנים ולהכעיסך מוטב ואני הולך ערירי. ומשמע דמטעם זה לא נתפלל, כי ידע ודאי אם מוכן להוליד צדיקים גם הש"י מעצמו לא ימנע הטוב, ולמה כל העולם כולו מולידים והוא אינו מוליד, וחשב על כרחך הקב"ה יודע שיצאו ממנו רשעים. וכמו שבאמת גם שורש הרע שבעולם שהוא עשו ועמלק גם כן עתידין לצאת ממנו, ועל כן הניח הדבר לפני הש"י שמה שירצה יעשה. וכמו שלא בירך ליצחק מטעם זה שלא יתברך אילן של סם המות העתיד לצאת ממנו, והניח הדבר להש"י. וגם יעקב השיב לרחל התחת אלהים אני כי מנע ממך פרי בטן, וגם היא ידעה מזה, ומה שאמרה הבה לי בנים וגו', היינו שיתפלל להש"י, אבל הוא השיב מאחר שהש"י הוא ודאי בדין כי הוא שופט צדק ומסתמא ידע שיצאו רשעים. וכמו שהרגישו השבטים ביוסף ורצו להרגו מפני כן, שאמרו עתיד זה להשיאם לבעלים כמו שאמרו בבראשית רבה פרשה פ"ד, כן חשב גם הוא, שעדיין לא ידע זה דאין פסולת בזרעו כלל ואפילו ברשעים. ועל כן אמר התחת אלהים שם דמדת הדין, וכי אני אהיה דיין ואשב לדון במקומו ואומר שהוא עיוות משפט ח"ו, והלא בודאי הוא עשה כן שלא יהיו רשעים, ולהוליד רשעים גם הוא אין רוצה כלל, ומוטב שלא תלד. אבל עליהם אמרו בשבת [שם]243 לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה. וגם טעם לשון עצה כמו בדניאל התיב עיטא וטעם, כי הם לא ידעו שיש להקב"ה עצות על כל דבר, וחשבו דהואיל והם רשעים ימחו ואין להם תקנה.

[מג] ובאמת לכל יש תקנה ועצה, והש"י יכול לעשות משנים שלג ומזדונות זכיות ולהמתיק את המר. ועל זה נאמר בתורה לשון עצה ותושיה, שבתורה יש עצות לכל דבר, ומסיים הכתוב שם לי גבורה, כי אורייתא מסטרא דגבורה נפקא, ומשם הם העצות לתקן כל מיני הקלקולים. דעל כן בברכת הגבורות נאמר מחיה מתים סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים, כי הש"י מתנהג בחסד ורחמים אין קלקול ורע כלל, אבל כשהרע גובר והש"י יושב על כסא דין, לפני זעמו מי יעמוד. על כן במדת הדין עצמה שם הוא קביעת העצות של התיקונים ושיוכלו לזכות גם בדין, והש"י ממתיק את המר במר ולא במתוק, כמו שדרשו בתנחומא בשלח על פסוק ויורהו ה' עץ עכשיו אתה צריך ללמוד וכו', ויראהו לא נאמר אלא ויורהו כו'. [ובשמו"ר [פמ"ג] מבואר יותר שמשה הרהר למה נבראו, וא"ל הקב"ה הכל לצורך, וכך אמור עשה המר מתוק, ודזה היה טענתו לא כך אמרת כו', ואף עכשיו חלי מרוריתן כו' יעוין שם באורך על פסוק ויחל משה.] דדבר זה לימוד עצה בידיעת דרכי הש"י, כאשר הרע גובר ח"ו שאין מקום להמשיך שפע ממדת החסד והרחמים שהוא בלא הגבלה וצמצום ויוכל ח"ו הרע להתגבר יותר, דשלוה לרשעים רע להם ורע לעולם, רק למצוא עצות להמשיך שפע על ידי מדת הדין דוקא. וכענין יצחק ביקש יסורין, והם מעבירין על דעת קונו לפעמים בביטול תורה ועבודה, ומכל מקום הם כמלח הממתיק את הבשר. וכיוצא בזה יש תיקונים גם לתקן הרע הקודם והכל במשפט, וכדרך שאמרו דין דלא כתיב ביה אמת הקב"ה עושה לפנים משורת הדין, והיינו דגם זה דין כי הוא אחד מדיני ומשפטי התורה לעשות גם כן לפנים משורת הדין. וכמו שאמרו בבבא מציעא דינא הכי, אמר ליה אין, דכתיב למען תלך בדרך טובים, שגם זה דין ממש, דזהו המתקת הדינים על ידי מדת הדין עצמה בדרכיו של הש"י להמתיק המר במר דוקא.

[מד] ודוקא יצחק שהוא מדת הדין הוא הציל הרשעים ממדת הדין, והן הן גבורותיו, שהוא כובש כעסו בדין. וכבישה הוא מדת הגבורה שיכול לכבוש איזה דבר שלא יתפשט יותר, והוא מתגבר נגד מדת הגבורה עצמה וכל זינא לזיניה. ושורש הרע נמשך מפסולת הדינין והצמצום שגרמו החושך וההעלם בעולם, ועל כן אמר יצחק פלגא עלי שאני ומדתי הוא הגורם לזה, ופלגא עליך כי ממך הכל, דהא קריבית נפשי קמך שמסרתי נפשי כולה לך.243 וזהו ענין המתקת הדינין בשרשן, שמחזיר הכל למקור ושורש העליון, דשם הכל בקדושה וכולו טוב ואין דבר רע יורד מן השמים. ועל כן יצחק העתיר על בנים, ואמרו בסוכה דהיפך כעתר. היינו דגם הוא ידע כאברהם דסם המות עתיד לצאת, ועל זה נתפלל, כי הלוא הש"י יכול להפך הדבר ולעשות ממות חיים ומרע טוב, וכמו שדרשו על פסוק והנה טוב מאד זה מות ויצר הרע, שכשנמתק ונעשה מן הרע טוב הוא טוב מאד יותר מטוב בעצם. וכידוע המשל ממלך ששמח מבנו שהיה בשביה וחזר אליו הרבה יותר משמחתו בבניו שבביתו מעולם. והרי אין שום דבר עושה את עצמו והכל מהש"י, דעל זה נאמר ואשר הרעותי, דלולי הש"י ודאי לא היה מציאות כלל לשום דבר, וגם מה שהוא ההיפך בעולם הזה הכל הוא ממנו. ואם כן בידו להשיב הדבר לשרשו, דעל ידי זה יתהפך הדבר לטוב מאוד כשיחזור הכל למקורו וישובו לבית המלך מלכו של עולם.

[מה] ובאמת כל התהפכות זה מרע לטוב מאד אינו אלא על ידי זרע יעקב. ועל זה אמרו דלא גלו ישראל אלא להוסיף גרים, היינו לקלוט כל מעט טוב הגנוז בתוך סטרא דרע. שעל ידי זה הוא כל מציאות שלהם בעולם, בשביל אותם פרידות טובות שעתיד הש"י להפריד מהם ולהרכיב בישראל, ואז הנשאר קוצים כסוחים באש יצתו, שלהבת מדת הדין תלהטם. וכן מעט החיות דעשו שהש"י בראו והניחו להתגדל בעולם הזה, ואתה מחיה את כולם כתיב, אותו חיות הוא נפרד והולך ממנו מעט מעט ונכנס בישראל אם על ידי גרים כרבי מאיר מזרע נירון וכיוצא דבשם ישראל יכנו, או על ידי הרבה דרכים אחרים למקום כידוע למשכילים על דרך אמת, עד עת קץ שלא ישאר בו עוד שום חיות, יאבד מן העולם.

[מו] ויצחק כשראה שנענה בתפילתו, ידע שהש"י הסכים עמו שיהפך הרע לטוב מאד, חשב שזה בכלל זרעו. ולא טעה בעצמותו, כי הוא מצד עצמו באמת כן, וכמו שאמרו ז"ל (נדרים לא, א) דעשו אין נקרא זרעו. רק טעה בעשו, כי קודם קבלת הברכות לא נתברר עדיין דבר זה, וחשב שפירוד הלאום מלאום היינו שיעקב כולו טוב שאין בו שום רע כלל, והרע המתהפך לטוב מאוד זהו ברע דעשו. ונודע שיעקב מובחר שבאבות, והוא דבוק במדה בפני עצמה ממדותיו של הש"י, והוא מדת האמת ליעקב, וגדול ממנו כי הוא דבוק בשם הוי"ה שהוא שם העצם המיוחד שלמעלה משאר השמות, דאל אלהים מדת אברהם ויצחק שהם רק כינויים. ומאחר שכולו טוב ומלא קדושה אין צריך לאהבתו וקרבתו וברכתו.

[מז] אך עשו ידע שהוא הפסולת דמדתו, ונמשך מן החושך שלו וכהיון עיניו שהיה על ידי ראיית פני השכינה בעקידה. כי הש"י ישת חושך סתרו, ולא יראני האדם וחי אם לא הסומא החשוב כמת. ולפי שיצחק שהוא מדת היראה אותיות ראיה, שהוא מצד מדתו מדת הצמצום, הוא כח הראיה בהקבלת פני השכינה, וכמו שאמרו בשבת [שם]243 דמחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו, שזהו מצד מדרגתו, לכן הוצרך להסתמא מחיזו דהאי עלמא ועל ידי זה זכה לראיה ברוחניות. והנה האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, ואז כשכהו עיניו הגשמיים מפני הראיה הרוחניות, מסתמא גם הוא היה יכול לראות ללבב, והכיר יפה את עשו דעל כן נאמר כי ציד בפיו, רצה לומר שהוא ידע זה דצידו רק בפיו ולבו בל עמו כלל. ומכל מקום מפני זה אהבו, כי הרגיש בזה שהוא הפסולת של מדתו שממנו נמשך החושך הגמור דמחשיך אנפי בריין, ויוכל להתהפך לטוב מאוד כשיתגלה סתרו יתברך שבתוך חושך זה. ועל כן אהבו, שבאהבה זה שיתקרב אליו בהתקרבות יגרום בזה שישוב לו למקורו שהוא מקור הקדושה. וזה על ידי שציד בפיו, שראה שרוצה על כל פנים להתדמות לפנים ולמראית עין לטוב. ובישראל גם דבר זה טוב, כמו שנאמר ויפתוהו בפיהם וגו' ולבם לא וגו', ואף על פי כן והוא רחום יכפר וגו'. וכידוע דברי הרמב"ם [פ"ב מהל' גיטין] בטעם כופין עד שיאמר רוצה אני, דמה שבלב אין רוצה רק מצד היצר רע. ועל זה נאמר שפתי צדיק ידעון רצון, וקבלתי הפירוש דגם כשרואה שאין רצון לבו עדיין לזה הדבור בפה לטוב, שנקרא שפתי צדיק, מועיל ללמד ולהמשיך רצון ללב גם כן. וחשב יצחק גם עשו כן, מאחר שראהו על כל פנים מפתה בפה, על זה אהבו להמשיכו אליו למקורו. וכן רצה לברכו שיתהפך אז גם לבו לטוב, דעל זה אמר ויתן לך האלהים שאמרו ז"ל יתן לך אלהותו (ב"ר סו, ג).

[מח] והכל מאת ה', שיקבל יעקב הברכות של התהפכות הרע לטוב מאוד, שדבר זה עיקרו מכח יצחק. והוא לא היה מברך ליעקב בזה שראוהו טוב גמור, ובא לתקן חטא אדם הראשון וחשב שאין מציאות לרע אצלו עוד כלל מאחר שהפריד הטוב מן הרע שנתערב בחטא אדם הראשון. והאמת כן היה, כי שרו של עשו שהוא שורש הרע כשנאבק עמו לא יכל לו להכניס בו שום דבר רע, כי הוא כבר נבדל מהרע לגמרי. אבל מכל מקום נגע בכף יריכו, היינו בדורות יוצאי יריכו שבהם יש אחיזה רע, אבל גם זה בנגיעה בעלמא, וכשזרח לו השמש נתרפא מצלעתו, דסוף הכל גם את הנדחה והצולעה יקבץ כשיתהפך חשוכא לנהורא ויהיה לו ה' לאור יומם. אבל זריחה זו הוא לו דייקא, דלכל האומות אדרבא אז חפי חשוכא כמו שנאמר החושך יכסה וגו' ועליך יזרח וגו'. כי אור זה הגדול הוא מסמא את עיניהם התרוטות, ועל כן אור זה נהפך להם לחושך. והוא לתועלת להם לאותם הנשארים מהאומות שלא יאבדו לגמרי, כי ישארו מהם עבדים לישראל כמו שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובני נכר אכריכם וכורמיכם (ישעיה סא). והוא בשכר מצות ציצית [כמ"ש בשבת לב, ב], היינו לבוש של יראת שמים, כידוע דחוט של תכלת הוא גוון מדת יצחק אבינו ע"ה, ומצידו הוא ברכת יעבדוך עמים וגו', על ידי יראת שמים יהיה מוראו על האומות. וזהו על ידי הרע שנתהפך לטוב, דעל ידי זה נתהפך גם הרע דאומות מאותו הראוי להתהפך שיוכל להכיר על כל פנים מעלת ישראל ולרוץ לעבדו, שלכך נבראו דכל העולם כולו לא נברא אלא לשמש לצורת אדם האמתי דאתם קרויים אדם. אבל מי שכולו טוב מתולדה, שאין בו רע כלל, אין לו שייכות עמהם.

[מט] ואמר לו הוי גביר לאחיך, כפי מחשבתו שהוא עשו, היינו שיתהפך לטוב מאוד ויהיה גדול בזה מיעקב, דבמקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין (ברכות לד, ב). וזהו טעם לשון גביר, רצה לומר שהוא יהיה בהתגברות יותר, כי בעל תשובה צריך התגברות יותר נגד היצר, ועל ידי זה יהיה מוראו עליו. וישתחוו וגו', גם כן כי הבעל תשובה צריך להיות דבוק במדת היראה ביותר, ועל ידי זה גם צדיקים גמורים יראים ממנו. והשתחואה הוא ביטול שמחמת יראה. ולא אמר בברכה זו ויעבדוך וגו' גבי אחיו,253 כי הוא חשב שמברך לעשו ולא עלה על דעתו שיעקב יעבדנו ח"ו. רק לפי שכשמתגלה סתרו יתברך שבחושך, שהוא אור הנעלם, הוא גילוי אור עליון למעלה מעלה מאור המושג, ונעלם עד שהוא כאין נגדו, על זה שייך לשון השתחואה, שהוא הביטול להיות כאין וכעפר. אך כשחזר וסיפר הברכות לעשו אמר לו ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים, והנה לשון זה לא אמר בברכתו כלל על אחיו אלא על עמים.

[נ] אך כשנודע לו שבירך את יעקב, וידע שכל ברכות אלו שייכים ליעקב כשמתלבש בלבוש דעשו, היינו שנראה גם כן רע. רק אצלו הוא על הלבוש, כי מעמקי הלב גלוי וידוע שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה, היינו אף העיכובים שבלב שנוטה לרע הוא גם כן רק בהתגלות לבו מצד השאור שבעיסה היושב על מפתחי הלב ושעבוד מלכויות, שהם החוחים הסובבים לשושנה ומלבישים אותה זה מבחוץ וזה מבפנים. אבל הכל רק לבוש, ולא העצמיות שהוא עומק לבו ששם עיקר חיות עצמיותו - זה דבוק בהש"י. כמו שדרשו על פסוק צור לבבי וגו' שהקב"ה לבן של ישראל (שהש"ר ה). וידע דאף דיעקב כולו טוב מכל מקום יוכל להתלבש עדיין פעמים בלבוש דעשו. והריח ריח בגדיו, שהם הלבושים דעשו שאמרו ז"ל ריח בוגדיו, שהפושעים דישראל הם מצד הלבושים דעשו המלבישים אותם בשאור שבעיסה ושעבוד מלכויות. וראה שגם הם מריחים כריח שדה וגו', ואמרו ז"ל (תענית כט, ב) שדה של תפוחין. והוא מה שאמרו (שבת פח, א) מה תפוח פריו קודם לעליו כך ישראל הקדימו נעשה לנשמע, וזהו במעמד הר סיני שהיו כל הנפשות מישראל כולם שבכל הדורות, ואפילו הפושעי ישראל. ובשבילם הוצרך הכפיית הר כגיגית, שהוא הכפייה עד שיאמר רוצה אני, דמהני כפייה, אף דהוא רק בפיהם ולבם לא נכון, זהו בהתגלות הלב לבד ולא במעמקים. מה שאין כן באומות הם בהיפך, שהמעט טוב שיש בהם אינו בעצמיות רק דרך לבוש, ואפילו מה שהוא בלב על זה נאמר אין חפץ לכסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו שהוא חיצוניות הלב, לא שיכנס הבינה שבלב למעמקיו, שאינו רוצה בזה כלל. ועל כן לא כפה לאומות שלא רצו לקבל התורה, אלא לישראל, שהם רצונם בכך שיכפה אותם לעבודתו יתברך. וכן לעתיד אם אין הדור זכאי נאמר כי ביד חזקה וגו' אמלוך עליהם, הוא ככפיה דמתן תורה, ואנו מקוים ומצפים לזה, דכל כי האי רתחא לירתח עלן ולפרוקינן (ר"ה לב, ב).

[נא] מה שאין כן האומות אע"פ שאם כפאום על כרחם היו מתרצים, מכל מקום הם לא רצו זה שיכפום, כי מה שלא רצו לקבל התורה היה מצד עצם רצונם שאין רוצים לעשות רצונו יתברך כלל ולא מצד השאור המסית כלל. ובעבודה זרה [ב, סע"ב] דעתידים אומות לטעון כלום כפית עלינו הר כגיגית, והש"י משיבם הראשונות ישמיעונו כו'. היינו דגם אם כפאם לקבל לא היו מקיימים, דאם הלב באמת אין רוצה מה תועלת בכפיה שיאמר רוצה אני ואנו יודעים דבלבו אין רוצה, ואין זו קבלה, ולכשתסור הכפייה לא ירצה ולא יקיים. וממתן תורה ירדה שנאה וחורבה לאומות העולם [כמ"ש בשבת פט, ב]. היינו דמשנבחרו ישראל לעם בפני עצמו דלבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, היינו אפילו אותם הראוים להתדמות לגוים מצד מעשיהם מכל מקום לא יתחשבו עמהם, דאע"פ שחטא ישראל הוא ונחשב בכלל ישראל לכל דבר. וזהו הבירור וההבדל הגמור שבין ישראל לעמים. מכל מקום נדחו על ידי זה כל האומות מעתה שנפרדו לגמרי ואין להם שייכות עוד עמהם. ועל ידי זה הוא השנאה והחורבה להם, מאחר שאין להם עוד שום חיבור עם ישראל. כי אהבת הש"י אינו אלא ליעקב, ואת עשו שנאתי כתיב, והיינו לפי שהוא שונא את יעקב אחר שנפרד ממנו לגמרי, והם שני הפכים זה לזה.

[נב] ואחר שקבל יעקב הברכות אז נפרד לגמרי, כי בתחלה בלקיחת הבכורה היה הפירוד רק לחלק הטוב שביעקב מן הרע דעשו, וזה מצד עצמו. אבל עדיין היה לו חיבור עם הפושעי ישראל שבזרע יעקב, ומצד הזה היה אהבת יצחק, שחשב שגם הוא שהיה עליו שם ישראל הוא בכלל הפושעי ישראל וראוי לברכה. ולא ידע שהקב"ה שונאו עד אחר קבלת יעקב הברכות, שנתברר שרק הבוגדים שמזרעו הוא שמריחין כן, ואין לעשו יחס גם עם הפושעים שבזרע יעקב, כי הוא בכלל כל האומות. ועל כן כשנכנס אח"כ עשו ראה שנכנסה עמו גיהנם כמו שאמרו בבראשית רבה [ר"פ ס"ז]. ולא הפעם הראשון הוא שנכנס אצלו, אלא שאז נדחה לגיהנם לגמרי, כי נתברר שאין בו עוד תוחלת ואין לו עוד שייכות לשם ישראל ולפושעי ישראל, על כן אמר לו כל אחיו נתתי לעבדים, כי גם הוא בכלל יעבדוך עמים.

[נג] ומכל מקום דייק ואמר גביר שמתיו לך לו ביחוד, ועל העבדות לא אמר אותך נתתי. כי עשו מצד עצמו שנקרא ישראל מומר הרי היה לו עדיין קצת שייכות לשם ישראל ופושעי ישראל, דעל כן זכה להיות ראשו קבור במערת המכפלה בעיטפיה דיצחק. ומה שאמר אח"כ כל אחיו לא קאי עליו עצמו, דלא שייך לשון כל, אף דגם בברכת יעקב נאמר לשון רבים לאחיך וישתחוו בני, היינו דלחד ברא קרו בני כדאיתא [בב"ב קמג, ב], אבל לשון כל ודאי לא שייך על חד. רק רצה לומר על בניו, דבני אחים נקראים אחים, כמו שנאמר באברהם ולוט אנשים אחים אנחנו, ועבדות לא נזכר בברכה על אחיו רק על עמים, ובניו שפיר הם בכלל כל העמים ואין להם שום שייכות לשם ישראל עוד. אבל בברכתו לעשו אמר לו ואת אחיך תעבוד, וזה חידש עתה בברכתו לו שגם הוא עצמו יעבוד, וזה לבד הוא הברכה לו. כי הרגיש שאין ראוי לברכה מעתה, ורק מה שהש"י בראו ונותן לו חיות מה שראה גם בו צורך בבריאה ולא להוסיף עוד. ועל כן מה שאמר תחלה הנה משמני וגו' אמר בלשון הנה, דמשמע שזה דבר נכון ומזומן לפניו ולא שהוא ברכו בזה כמו שאמר ליעקב ויתן וגו', רק שסיפר לו מה שרואה ברוח הקודש מה שהוא מוכן לו מהש"י. והוא ברכו שיעבוד ליעקב, שזהו תכלית שלימות עשו וכל האומות כשיהיו עבדים לישראל.

[נד] ורק כאשר תריד, שתהיה בתכלית הירידה אז ופרקת וגו', שזהו ירידתך, אבל מעלתך הוא שתעבדנו. ואמר על זה והיה שהוא לשון שמחה, ואע"פ שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים אפילו מאומות העולם, היינו שאר אומות, אבל עמלק מזרע עשו כתיב ביה תמחה, ואפילו גרים אין מקבלים מהם. וכן לעתיד לא ישאר מהם כלום, דכל זמן שיש מזרעו בעולם אין השם שלם והכסא שלם, ודאי הש"י שמח במפלתו. ושורש הפריקת עול דישראל מעליו שבעשו הוא בכח עמלק, וזהו תכלית הירידה שלו, ולעולם מפלת עמלק הוא כאשר רוצה לפרוק עול של ישראל מעליו.

[נה] וזהו שמחת ימי הפורים. ועיין שם [במגילה י, סע"ב] בפתח פתחא והיה כאשר וגו' ישיש וגו', ומי חדי כו', לאחרים משיש, עיין שם ברש"י דאויבי ישראל שמחו. ולכאורה מה פתיחה הוא זה לענין המגילה ונס דפורים, ומה נפקא מינה אי שמחו תחלה. רק משום דשם נמי והיה לשון שמחה, לומר שאע"פ שאין הש"י שמח במפלתן של ישראל ח"ו, בזה הוא שמח, במה שמשיש על ידי זה אויביהם. ועיקר אויבי ישראל הם זרע עמלק, ובמגילת אסתר שנאמר סתם והרוג בשונאיהם והכונה על עמלק. והם הם שהיו שמחים לפרוק עול ישראל מעליהם לגמרי. כי מה שישראל נמצאים בעולם זהו גם כן לעול על עמלק, כמו שמציאות עמלק הוא לעול על ישראל, שהרי על ידי זה אין השם והכסא שלם, כך בהיפך להם, כי הם זה לעומת זה. ועל כן לא היה מי שחשב וגזר לאבד לגמרי כל זרע ישראל אלא המן שמזרע עמלק, שכמו שהמצוה למחות שמו וזכרונו לגמרי מן העולם כך חשב הוא להיפך. ומחשבתו נהפכה על ראשו, כי כך ענין עמלק להיות כל פעולותיו נהפכים עליו. וכאשר הוא בתכלית הגיאות הוא בתכלית הירידה והשפלות, וכל מעלתו הוא כשיהיה עבד לאחיו. והמן כשהיה תחלה עבדא דמזדבן בטולמי (שנמכר בלחם) למרדכי, אז היה בשלימות מעלתו. וכשהתחיל להתגאות ולפרוק עול ישראל התחילה ירידתו, וכל מה שנתגאה יותר כפי השעה המשחקת לו, על האמת היתה לו ירידה יותר. וכמו בתכלית גאונו כשהתפאר אף לא הביאה וגו' וגם למחר וגו', ועשה העץ, ואמר למלך על האיש שחפץ ביקרו שחשב למי יחפוץ וגו', שהיה אז בתכלית הרוממות לפי מחשבתו, באמת אז היה בתכלית הירידה והשפלות, כי היה זה באמת הכל בהיפך כדי להאבידו ולא לרוממותו כלל. וכן כשהם בתכלית השמחה על מפלת ישראל ח"ו, אז הוא תכלית עצבונם ואבלם, ועל כן אמר הנביא שישי ושמחי בת אדום וגו', גם עליך תעבור כוס וגו', שציום לשמוח כי על ידי זה גם עליך וגו'. וזהו השמחה דישיש ה' וגו', מה שהם ישושו על ידי זה שמחה לפניו, כי זהו עיקר הגורם למחיית עמלק, שהיה אז על ידי השמחה שהיה להם. ובזה ממילא מתבטל הרע מישראל, כי כל חטאי ישראל גם כן הוא רק כל זמן שזרעו של עמלק מצויים בעולם, שהם שורש השאור שבעיסה ושעבוד מלכויות המעכבין רצונינו מלעשות רצונו יתברך, שזהו פירוד אותיות השם - שתי הראשונות מהאחרונות. שאין השם שלם היינו שאין יחוד אחד לרצונינו עם רצונו יתברך, ששתי ראשונות הם רומזים לרצונו יתברך, שהם חכמתו ובינתו יתברך כידוע, ושתי אחרונות הם הרצונות של זרע ישראל בניו של מקום כידוע, דהם בסוד אב ואם בן ובת, והדברים עתיקים אין כאן מקום ביאורם. וזהו ראש שמחתו יתברך כאשר יתחברו יחד אותיות השם ויהיה יחוד הגמור, וכל כונת הגזירה דהמן היתה לתכלית זה שיגרום שמחה לאויבי ישראל הם זרעו של עמלק, ויבוא למחיית עמלק. ועל כן פסוק זה הוא פתיחה דהא פרשתא דמגילת פורים, כי זהו עיקר שמחת פורים שנובע מאותה שמחה שלהם דנהפוך הוא.

[נו] ועל כן התחלת המגילה ממשתה אחשורוש, שהיה גם כן שמחתו על דמטו שבעים ולא אפריק [כמ"ש מגילה יא, ב]. אחיו של ראש [כמש"ש א'] הוא נבוכדנצר, שהוא רישא דצלם הטמא, כי הוא גם כן משורש דראשית גוים, דעל כן אמרו רפינו את בבל ולא נרפתה, שלא רצו להכניס מזרעו תחת כנפי השכינה כמו שאין מכניסין מזרע עמלק. וכן אחשורש נתחבר להמן, וגם אז אחר שהסכים בגזירה נאמר שישבו לשתות, ועל ידי זה השיב הש"י אפו מעל בני ישראל, כמו שנאמר בנפול וגו' פן וגו'. וזהו והיה כאשר וגו', ממש כח השמחה דלהטיב שהיה בחשק ושמחה ונמשך ממקור החסד המרבה להטיב, כן מה שישיש את שונאי ישראל להרע ח"ו זהו גם כן המשכת חסדים טובים לעמו ישראל, כי על ידי זה יבוטל הדבר, ואדרבא יהפך הגלגל עליהם ויהיה מזה אדרבה שמחה ומשתה לישראל.

[נז] והמן הכניס עין רע בקדושת הזמנים דבני ישראל, דמפקי לכולי שתא בשבת היום פסח היום (מגילה יג, ב). דעל זה כל קנאתו של אותו רשע על בני ישראל שעיקר הקדושה אצלם בשביתה ונייחא, ועל ידי זה ממשיכים קדושה לימי המעשה שיוכלו גם כן לישב על התורה ועבודה ולא יצטרכו לייגע בענייני העולם הזה, ומלאכתן מתברכת כמו שאמרו בחסידים הראשונים, מה שאין כן בגוים דיום ולילה לא ישבותו. אבל כשישראל אוכלין ושותין ושמחין עוסקין בשירות ותשבחות, ואומות העולם בדברי תיפלות, ובכוסו אדם ניכר. וזהו המועד שנוסד עוד על מפלת המן, שחייב לבסומי בו להיות ניכר בכוסו שבו הוא ההכרה לתוקף קדושת ישראל, כי נכנס יין יצא סוד ונתגלה הנעלם שבמעמקי לבו, דישראל קדושים דביקים במעמקי לבם בקדושת הש"י צור לבבם וחלקם. ויונקים מקדושת השבת דקבוע וקיימא, וממנו ממשיכים קדושה לכל הזמנים דישראל מקדשי, ומשם הקדושה חופפת עליהם בכל ימות השנה כולה, ואפילו שהנגלה לא יהיה כן. ומאומות בהיפך, אפילו פושט טלפיים בנגלה, בפנימיות אין להם שייכות לקדושה כלל, וסורו טמא קראו למו על מעמקיהם.

[נח] וקדושת המעמקים דישראל שהוא סוד שאי אפשר להתגלות כלל בעולם הזה, הוא המתגלה בפורים על ידי הביסום. יום אשר נחו היהודים מאויביהם, שזכו לטעום בחול מעין המנוחה דשבת, שאז הוא זמן דמחיית עמלק והיה בהניח ה' אלקיך וגו' תמחה את זכר עמלק וגו'. ובהניח הוא קדושת השבת מנוחה שלימה שאתה רוצה בה שזכו לזה יעקב ובניו שינוחו בו. ויעקב ובניו הם שלושה עשר, ויוסף נחלק לשניים הם ארבעה עשר, ועם יוסף הם חמשה עשר, והם י"ג וי"ד ימי המחייה דעמלק, וי"ד וט"ו ימי הנוח. ואסתר סוף כל הנסים, הוא סוף כל קדושת הזמנים עד שהגיע לקדושת יום שאין בו שביתה ממלאכה, דיום טוב לא קבילו רק משתה ושמחה. והוא נעוץ בתחלתן של קדושת הזמנים, שהוא קדושת יום השבת, שהוא ראש כל הנסים בבריאת עולם כולו יש מאין, והכל בשביל ישראל, אלא שלא נעשה באתערותא דידהו ושהם מקדשי, דעדיין לא היו בעולם. והסוף שהוא ימי הפורים, בו נתגלה דגם כל הקדושה דישראל מקדשי אינו מצד עצמם והשתדלותם, רק הכל בקדושה דקבוע וקיימי בקרבם, וזה מתברר בשעת הביסום עד שלא ידע כנ"ל, דמתגלה דעצמיותם כולו קודש לה'.