ישראל קדושים/ו

<< · ישראל קדושים · ו · >>

[א] והנה כפי נוסחתנו בעבודה זרה הקדושה היא המדרגה העשירית מההתחלה דשם. שמתחיל בתורה שהוא התרעא לדרתא דיראה כמו שאמרו ביומא [עב, ב] עיין שם ברש"י, והתחלת הכניסה בהשער לה' אשר צדיקים יבאו בו הוא על ידי התורה שצריך מיד בילדות. קטן היודע לדבר אביו לומדו תורה כמו שאמרו בסוכה [מב, א], שצריך להכניסו מיד בהשער לה' מיד שנפתח פיו לדבר שהוא השער של קומת האדם, דכל עמל אדם לפיהו שהוא התחלת הקומה. כידוע דכל קומה שלימה יש בה עשר מדרגות, וההתחלה מתתא מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. שזהו שורש כנסת ישראל, כמו שנאמר לא עשה כן לכל גוי, ובחגיגה [יג, א] נפקא לן מזה דאין מוסרין דברי תורה לגוי, ועיין שם בתוספות נדחקו בזה. ולדעתי פשוט דדייק מוסרין ולא מלמדין, ורצה לומר מוסרין על דרך שאמרו בריש אבות ומסרה ליהושע. כי משבא משה והורידה לארץ הרי היא מסורה לחכמי ישראל ולא בשמים היא, כמו שאמרו בבבא מציעא [נט, ב] דלא השגיחו בבת קול מהאי טעמא שכבר נמסרה התורה לישראל כדבר המסור לאחר שהיא בידו של נמסר לעשות כרצונו. וזהו התורה שבעל פה המפרשת לתורה שבכתב, דבלא התורה שבעל פה אי אפשר לידע שום מצוה על בוריה כלל, והיא נמסרה לחכמי ישראל, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש זהו תורה שבעל פה. והיא המבדלת בין ישראל לאומות כמו שאמרו בשמות רבה ריש פרשה מ"ז, עיין שם, ונזכר בתוספות גיטין ס' ב'. דלא עשה כן לכל גוי גם בשבע מצוות דידהו אין להם אלא מה דכתיבא ומנחא. ומה שצריך להתפרש הוא מסור לחכמי ישראל, גם דיני בן נח הוא כפי מה שיתפרש על ידם, וכמו שפרשו חכמים בפרק ארבע מתות, ולא נמסר להם כלל. וזה שאמרו אין מוסרין כו', היינו דרך מסירה ללמד להם דרכי הפלפול והחידושים של תורה שבעל פה, דעל זה נאמר מגיד דבריו ליעקב וגו', וכל הגדה ברזא דחכמתא כמו שאמרו בזוהר ויחי [רלד, ב], ובזהר חדש שיר השירים על פסוק הגידה לי שאהבה נפשי. וזהו התורה שבעל פה שמשיגין ברוח הקודש, כמו שאמרו בבבא בתרא [יב, ב] דאמר גברא רבא מילתא כו' יעוין שם ובחידושי רמב"ן שם שהוא ברוח הקודש, והוא המשכה מקודש העליון שהוא חכמה העליונה כנודע, והתורה שבכתב הוא נובלות חכמה העליונה כמו שאמרו בבראשית רבה פרשה י"ז.

[ב] והתורה שבעל פה היא המשכה מעצם חכמה העליונה לחכמה תתאה, שהיא החכמה דכנסת ישראל שבלב חכמי ישראל. דעל כן אמרו עירובין [כא, ב] דחביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה שזה נקרא דודיך, דבזה היא תוקף האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים, ולביא ולביאה בשעה שנזקקין זה לזה. כי כל היחודים הם על ידי התורה שבעל פה, וכל התחדשות דתורה שבעל פה הוא על ידי היחודים ודביקות הגמור דקודשא בריך הוא ושכינתיה, דבכל מקום שגלו שכינה עמהם. והיא המסטורין שלו, כמו שאמרו בתנחומא סוף פרשת תשא לפי שעתידין אומות העולם לתרגם התורה ולומר אנו ישראל, אמר להם הקב"ה מי שמסטורין שלי בידו הם בני, יעוין שם. וזהו הגדת הרזין שהיא רק ליעקב, ולשון הגדה אינו בכתב, כמו שנאמר גבי עדים אם לא יגיד וגו', וממעט מפיהם ולא מפי כתבם (גיטין עא, א), ועל כרחך דאינו גם כן בכלל לשון הגדה. וכן הך מגיד היינו התורה שבעל פה, וזהו המסירת דברי תורה דלא עשה כן לכל גוי. ונראה לי דגם מה שאמרו בסנהדרין [נט, רע"א] עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה, היינו דרך עסק להבין מה שכתוב בה דזהו התורה שבעל פה. שכל דברי תורה שבכתב סתומים והעוסק בה צריך לפרש דבריה, ואי אפשר לעסוק בתורה שבכתב בלא תורה שבעל פה כלל. שאפילו הצדוקים שכפרו בתורה שבעל פה בדו להם איזה פרוש מלבם והמרו בחכמי ישראל האמיתים המפרשים אותה על דרך האמת, והם פירשו בפירוש בדאים שאינו תורה כלל. ולעולם העוסק בתורה על כרחו הוא מתבונן בתורה שבעל פה שהוא פרוש הכתב, ודבר זה הוא מורשה ומאורסה לקהילת יעקב לבד, שהתורה מסורה להם לגמרי וכמו שכתבתי, אבל תורה שבכתב לבד הרי נכתבה על האבנים בשבעים לשון.

[ג] ובסוטה [לה, ב] היאך למדו אומות העולם, שגרו נוטירין כו', ועיין שם ברש"י ובתוספות דבור המתחיל 'כיצד' מהירושלמי. והרי כתבו כן במכוון כדי שילמדו אומות העולם, אף שהיה כדי שיתגיירו מכל מקום איך צוה הש"י לכתוב לתקלה, שהרי אפשר שילמדו ולא יתגיירו וכמו שהיה באמת, ועברו אגזל ועריות, ואיכא משום לפני עור לא תתן מכשול בהנחת המכשול, אף שזה נכשל אח"כ מעצמו על ידי זה. ובחולין [קמ, א] לא אמרה תורה שלח לתקלה, והגם דבאמת על דבר זה נתחתם גזר דין והוה להו לתקלה. ובעל כרחך היה להניח כתוב כדי שלא יהיה להם פתחון פה כמו שכתב שם ברש"י דבור המתחיל 'היאך', מכל מקום אילו היה זה משבע מצוות בן נח שלא ילמדו בתורה כלל היאך הותר לעבור אלפני עור ולהניח לפניהם. ועל כרחך כמו שכתבתי דלהניח תורה שבכתב לפניהם שפיר דמי, והם לא יבינו הפירוש דתורה שבעל פה רק יראו הכתוב לבד, וזה אין איסור גם בגויותם. ואם ירצו להתגייר ילכו אצל בני ישראל ללמדם הפרוש שבעל פה, והם לא ילמדום עד שיגיירום תחלה.

[ד] ועיקר המורשה היינו העסק בה להבין הפרוש שבעל פה. וזה שאמרו בסוכה [מב, א] מאי תורה, תורה צוה לנו וגו', ואף דמלמדו פסוק ראשון דקריאת שמע שהוא גם כן תורה, עיקר התחלת ההכנסה לילד הישראלי בתורה הוא הקנין שיש לבני ישראל בדברי תורה שהוא מורשה להם להיות מסור בידם לגמרי, ובמקרא זה דתורה צוה וגו' שם הוא כח דבר זה שעל ידי זה נעשית התורה מורשה ובקנין. כידוע שכל פסוק בדברי תורה יש בו הכח של אותו דבר, כמו מצות קריאת שמע הוא בפסוק שמע ישראל, שבזה שאומר שמע וגו' הוא משמיע באמת בלבבו כן, וכן בזה שמלמדו פסוק תורה וגו' היא נקנה לו לירושה באמת.

[ה] וזה התחלת כניסת איש היהודי לעבודת הש"י על ידי התורה שהוא בקנין מורשה בלבו, והוא התרעא. ועל ידי זה נכנס לדרתא שהוא היראה, דזה כל האדם, כמו שנאמר בסוף קהלת את האלהים ירא וגו', וכמו שנאמר מה ה' אלהיך שואל וגו' כי אם ליראה. והם שמונה מדרגות שמן זהירות עד יראת חטא, שהוא תכלית שלימות היראה דהן יראת ה' היא חכמה, שהוא מדריגה התשיעית שבעשר מדרגות כל קומה כנודע. כי על ידי שלימות היראה נשלמה גם החכמה והתורה בשלימותה דהא בהא תליא, כמו שאמרו באבות אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה. ומצד הזה המשילו בשבת [לא, רע"ב] יראה למפתחות חיצונות ותורה למפתחות פנימיות, וזה היפך המשל דתרעא ודרתא המוזכר שם גם כן אח"כ. אבל שניהם אמת, דההתחלה צריך להיות קביעות התורה בלב שהיא מורשה לקהילת יעקב וקבועה בקנין בלב כל אחד מישראל. ועל ידי הכניסה בתרעא זו דתורה בפתח כחודה של מחט, אז יוכל ליכנס אחר כך לעבודת הש"י ביראה שבלב, שהוא התכלית דה' שואל מעמך, ודירת הש"י בעולם הזה ששוכן בלבבות בני ישראל אותם הממולאים ביראת ה', וכמו שאמרו [בשבת שם] דאין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד. ובזה זוכה לשלימות החכמה דהביאני המלך חדריו הפנימים ומפתחות הפנימים לחפש בגנזייא דמלכא בפתחים גדולים כפתחו של אולם. והאוצר של יראת שמים הוא בבית גנזיו דהש"י כמו שאמרו בברכות [לג, ב], והן הם גם כן הארבע אמות של הלכה שאין לו להקב"ה בעולמו משחרב בית המקדש אלא הם כמו שאמרו שם [ח, א], דלאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא הוא רק כאשר הש"י שוכן תוך לבו, וכמו שאמרו בסנהדרין [צג, ב] וה' עמו שהלכה כמותו, שאז זוכה לשלימות התורה שבעל פה המשכת חכמה תתאה מחכמה עילאה, ורוח מקודש העליון על ידי שלימות היראה שבלבו דזוכה ליראת ה' היא חכמה. ומזה בא לשלימות הקדושה מה שמקדשין אותו מלמעלה להכניס קדושה בכל מעשיו הגופניים וחמדת היצר, שזה אי אפשר אלא על ידי שלימות התורה המתבלת היצר, שאינו נכפה ומתבטל רק נתתבל ונעשה טוב מאד.

[ו] ודבר זה הוא למעלה מהשגת אדם המלובש בגוף בעולם הזה, ואי אפשר להגיע למדרגה כזו בהשתדלות עצמו ובהשגת חכמתו כלל, רק בסייעתא דשמיא ועזר הש"י אחר שהשלים נפשו בכל תשע מדרגות שבהשגת אדם. ובכחו לקדש עצמו מלמטה על ידי ההשתדלות במצות ה' המקדשת לאדם ועבודתו ויראתו יתברך בכל כחותיו ומדותיו, עד שנעשה כל גופו נרתק למצוות ועבודת הש"י באברי המעשה, ויראתו יתברך בלב, וחכמתו יתברך במוח. אז זוכה גם כן להמשיך עליו אור המקיף של שורש נשמתו, שהיא השורש הנעלם של יניקת חכמתו, וכל כחות הנפש המתפשטים בגוף וכחות הרוח והחיות שבלב וכחות הנשמה הטהורה שבמוח שרשם במקום עליון דמשם אתגזרין נשמתין. והוא הנשמה לנשמה, שהוא חלק ה' עמו דמאן דנפח מתוכו נפח ומפנימיותו. והוא הדבקות דישראל באלהים חיים, והם הכתרים שזכו להם כל ישראל בשעת מתן תורה, כמו שאמרו בשבת [פח, א] דעתיד להחזירם לנו להיות שמחת עולם על ראשם. שהכתר הוא למעלה מהראש וקומת אדם, שהוא נעלם מהשגת אדם בעולם הזה, שהוא השגת הדבקות הגמור דלא יראני האדם וחי. רק בשעת מתן תורה קודם שחטאו דנאמר עליהם אז השמע עם קול אלהים וגו' כאשר שמעת אתה ויחי, דאז היו במדרגת אלהים אתם ובני עליון וגו', דהיו חרות מיצר הרע וממלאך המות.

[ז] והם שני כתרים כנגד נעשה ונשמע היינו תורה ומצוות, שהם כחות גוף ונפש, כידוע דהנשמה לנשמה חלוקה לשניים חיה ויחידה. ושניהם כלולים בחד, דבאמת עיקר הכל הוא התורה, וגם כח דמחיה דהיינו מה שיש לו חיי עולם אינו אלא על ידי התורה שהיא חיי עולם, וכמו שאמרו בכתובות [קיא, א] דרק מי שעוסק בתורה טל תורה מחייהו. אלא שמצאו שם תקנה גם לעמי הארץ, על ידי שמתדבקים לתלמידי חכמים יש להם גם כן שייכות לתורה. והתמכי אורייתא הם רגלי הקומה דכנסת ישראל, והרגלין עם הראש הכל קומה אחת. וכן אמרו בברכות [יז, א] הני נשי במה זכיין, באקרויי כו', היינו זכות התורה שהיא מגינה לעולם, מה שאין כן דמצוה שהוא רק לשעה כמו שאמרו בסוטה [כא, א]. וגם הגוים יש להם שבע מצוות בני נח, וביבוש קצירה תשברנה, כמו שאמרו בבבא בתרא [י, סע"ב] כשיכלה שכר אותם מצוות קלות שלהם, ועל כן כל ממשלתם וגדולתם רק לשעה. כי אין חיי עולם והגנת עולם אלא על ידי התורה, והם אין להם שייכות לה, וכמו שאמרו אם יאמרו לך יש תורה באומות העולם אל תאמין, דהיא רק מורשה לקהילת יעקב. והמצוות שלהם נקראו בשמות רבה [פ"ל] מצוות גולמיות, כי תיקון המצוות על מתכונתן אינו אלא על ידי התורה והלכותיה, ואז היא נקראת מצוה כמאמרם בשבת [סג, א]. והתלמידי חכמים ובני תורה שמדקדקין בעשיית המצוות להיות נעשים על עצמן הם תורה גם כן. אלא שבלימוד התורה היא בפה ולב בלבד, ובמצוה נמשכת גם על אברי המעשה גם כן, ובזה מתקדשים כל אברי הגוף בקדושת התורה ומתגבלים בטל התורה המחיה אותם חיי עולם.

[ח] אך העמי הארץ ונשים העושים רק מצות אנשים מלומדה, הרי המצוה מצד עצמה בלא חיבור התורה אינה אלא נר המאיר לפי שעה לבד. אלא שעל ידי דבקות והתחברות שיש להם עם תורת התלמיד חכם באיזה השתדלות מה (ואפילו על דרך רחוקה מאוד, דבזה לא ימלט שום אחד מזרע ישראל שהש"י מזמין לפניו כדי שלא ידח ממנו נדח איזה דבר שימשך ממנו תועלת לתלמיד חכם, אפילו דרך סבה רחוקה, ואפילו שהוא לא נתכוון לה. כמו שאמרו ז"ל (ספרי דברים רפ"ג) דאפילו איבד סלע ומצאה עני הש"י קובע לו צדקה, ואם בצדקה שנגרם חיי שעה לעני על ידי כן, כל שכן אם נגרם על ידו איזה סיבה לחיי עולם ועסק תורה הש"י קובע לו זכות התורה ונעשה מחובר לטהור טהור.) הרי הם מתאחדין בזה עם כלל הקומה להיות מאיר אור וזכות התורה גם עליהם, וממילא גם מעשה המצוות שלהם נמשכים גם כן מכח התורה, ויש בהם גם כן האור דחיי עולם. דבאמת אמרו באבות לא המדרש עיקר אלא המעשה, ובקדושין [מ, ב] תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ובשבת [פח, סע"א] מה תפוח פריו כו', עיין שם דקרו לנעשה פריו ונשמע עלים, ובאמת התלמידי חכמים הם פי התורה בכל פרטיה ודקדוקיה, ומכוונים בהם לקיים מצוות הש"י בתורתו, הרי המצוות אתכליא (אשכולות) ועמי הארץ - העלים כמו שאמרו בחולין [צב, א].

[ט] אבל גם אצל התלמידי חכמים העשיה עיקר, כמו שאמרו ביבמות [קט, ב] דכל שאינו בעשיה אינו בלמידה ואפילו תורה אין לו, ובברכות [יז, א] תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים וכו' ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, ואמרו שלא יהיה קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו כו'. היינו במניעת עבירה ושב ואל תעשה דגם כן נותנין שכר כעושי מצוה כשבא לידו וניצול כמו שאמרו בקדושין [לט, סע"ב], דזהו דה' שואל מעמך ליראה, שהיא הראשית, ותכלית חכמה יראת ה', שעל ידה ההגדרה מעבירות, וכמו שאמרו בירושלמי בהרואה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט. ועל ידי סור מרע ממילא נמשך לעשה טוב, שהוא נגרר אחריו כמצוה הגוררת מצוה, וזהירות מעבירה מביאה לידי זריזות במצוה. ועיקר השתדלות המעשה דאדם בעולם הזה הוא ביראת חטא והתגברות היצר רע, וכמו שאמרו בקדושין [מ, רע"א] על פסוק גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, כגון רבי צדוק וחבריו.

[י] ובמקרא זה הוא הקדמת עשיה לשמיעה רז שמלאכי השרת משתמשין בו, ואומות העולם טוענין נגד זה וקרו לן על זה עמא פזיזא [בשבת שם]. כי ידוע דאומות העולם חיברו גם כן ספרי מוסרים במדות טובות, שהשיגו מצד שכל האנושי ומדת דרך ארץ מה שהוא מגונה ורע, וחשבו דיוכלו להגדיר עצמם בשכלם. אבל באמת הש"י נתן להם מצוות גולמיות, שאין להם תורה והשגת עשיית מצוות מצד חכמה כלל. ואע"פ שיש בהם חכמה וכמו שאמרו ז"ל על פסוק והאבדתי חכמים מאדום,122 ובמגילה [טז, א] דהאומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם, ובהרואה דמברכין על חכמי אומות העולם, מכל מקום אין להם כח להתנהג בפעל על פי חכמתם כלל. וכמו שם בהמן אע"פ שהגידו לו חכמיו דנפול תפול לפניו, עם כל זה לא עלה בלבו להכניע עצמו לפני מרדכי כלל ולזוז עצמו ממחשבתו הרעה עד ששבה על ראשו. וכן ידוע מראשי פילוסופי היונים שחיבר ספר המדות הידוע, וביאר שם הרבה מגנות התאוה ופחיתותה, והוא עצמו נפתה לאשת עמיתו ובתכלית הגנות כמסופר בספרים קדמונים, ולא הועיל לו כל חכמתו להצילו מיצר הרע כלל. ואע"פ שהכיר הגנות מכל מקום לא יכול לכבוש תאותו כלל, כי הם ברשות לבן, ושכלן כבוש תחת תאות לבן הרעה.

[יא] ובאמת גם אינו יהודי המקיים שבע מצוות בני נח מצד חכמתו אין נקרא מחסידי אומות העולם, רק כשמקיים מצד מצות הש"י כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים, ובודאי הוא מאיזו ברייתא ומדרש רז"ל. כי עיקר קיום המצוות הוא רק כאשר עושה מצות הש"י שאמר ונעשה רצונו, ודבר זה הוא חכמת התורה להכיר שהם מצוות הש"י. והתגברות נגד היצר הוא על ידי התורה כמו שאמרו בקדושין [ל, ב], ודבר זה לא עשה כן לכל גוי. וזכו ישראל לזה על ידי הקדמת נעשה לנשמע, שהם לא ביקשו להתחכם בדבר זה כלל, רק לימשך אחר רצון הש"י, שהוא החכם ויודע מה שהוא לטובתנו ומה שצריך לנו, יותר ממנו.

[יב] וזהו הרז דמלאכי השרת שאין להם יצר רע, ואין צריכים להתחכמות והתגברות נגדו, וכל מעשיהם נמשכים לגמרי אחר הש"י, כי אין להם שום כח עשיה אלא מה שהש"י רוצה שיעשו ואין להם בחירה כלל. וגם בני ישראל זכו לגבורה זו דהתגברות נגד היצר הרע, ועל ידי התורה הוא נימוח ומתפוצץ, והגבורה הוא בהקדמת העשיה, דבזה נקבע בלבבם כן להיות נמשכים לגמרי אחר הש"י, דהחשק שהיה להם קודם מתן תורה לזה זכו לכך בשעת מתן תורה להיות נקבע בלב כן, דעל ידי זה נעשו חרות מיצר הרע וכמלאכי השרת. ואף דאחר החטא חזר היצר הרע למקומו, מכל מקום אחר שכובשו על ידי התורה אז חזר לכח זה דהקדמת העשייה. ואח"כ זוכה לשמיעה הגמורה בקול דברו דבר ה' זו הלכה, וכמו שאמרו בשבת [קלח, ב] וסנהדרין [פז, רע"א] וכריתות [יג, ב]. והוא הרוח הקודש דתורה שבעל פה השופע ללבבות דבני ישראל בהשגת הלכותיה לאמיתן, והם הכתרים שהטעינום מלאכי השרת. כי אין בכח אדם מצד עצמו להשיג זה, דגם הנעשה בגבורת הכח נגד היצר התוקפו ומתגבר בכל יום אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול.

[יג] וזהו המדרגה העשירית דקדושה, שמקדשין אותו מלמעלה על ידי השפעת כתר הנעשה בהופעת אור המקיף דנשמת החיה של שורש נשמתו, והיא מביאתו לרוח הקודש שהוא הכתר דנשמע ושורש היחידה, שהוא ההתדבקות הגמור במלך יחיד חי העולמים. והוא הרוח הקודש שזוכין על ידי התורה, כמו שאמרו בתנא דבי אליהו זוטא [פ"א] וכיון שקרא אדם תורה כו' ושנה הגמרא הפלפול לשמה מיד רוח הקודש שורה עליו שנאמר רוח ה' דבר בי וגו'. והוא דרגא דדוד רבן של בעלי רוח הקודש דוה' עמו שהלכה כמותו, דעל דבר זה נתקנא בו שאול כמו שאמרו בפרק חלק (סנהדרין צג, ב). כי הוא השורש דתורה שבעל פה מדת המלכות פה, דעל כן זכה למלכות ישראל, וכן כל חכמי ישראל נקראים מלכים כמו שאמרו בגיטין [סב, א] מטעם זה. דלרוח הקודש זה זוכין כל חכמי ישראל האמיתים, והיא הנבואה שלא ניטלה מחכמים כמו שאמרו בבבא בתרא [יב, א].114 ואע"פ שניטלה מהנביאים, ובאמת הם חכמים גם כן, וכמו שאמרו בנדרים [לח, א] דאין שורה אלא על חכם. רק הכונה דנבואת הנביאים שהוא השגה דכה אמר ה' בדרך חזון כמראות הנביאים זה ניטל, אבל השגת נבואה שמצד החכמה דהוא השגת רוח הקודש לא ניטל. וכל תלמיד ותיק שזוכה להשיג חידוש תורה השייך לחלקו, זהו השגת רוח הקודש שמשיג על ידי הפלפול לשמה, ואי אפשר לבוא לזה אלא על ידי הקדושה הקודמת, דאין רוח הקודש שורה אלא במקום קדושה. והוא גדר ערוה, שעל זה הם כל מדרגות הקודמות, ועל כן הסמיכו המאמר בעבודה זרה שם להא דשלא יהרהר וכו',10 וכן מאמרים הקודמים שם מענין זה.

[יד] ונקבעו על המשנה דאין מוכרין להם קרקע. וקבלתי דכל המאמרים בגמרא אע"פ שכפי הפשט נראה דנמשכו אגב גררא, מכל מקום על האמת יש להם שייכות גמור להמקום שנקבעו שם, ושם הוא עיקר מקומם הראוי. וכן מקום מאמר זה דלימוד סדר המדרגות להשגת רוח הקודש דתורה שבעל פה שלא עשה כן לכל גוי, כי הוא על ידי התורה המבדלת בין ישראל לעמים, שהוא התרעא ופתיחת מדרגות האלו, נקבע במסכת עבודה זרה שהוא ההרחקה מהעמים ומרוח הטומאה שלהם, שהוא היפוך רוח הקודש דישראל, דה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר כשזוכין לשורש היחידה דאז נעשין גוי אחד בארץ, דיבוער רוח הטומאה מהעולם ויהיו כל העמים משרפות סיד.

[טו] ואמרו בסוטה [לה, ב] על עסקי סיד, פרוש דכונת ושדת אותם בסיד כי החומר הגופני שלהם מעכב וחוצץ ביניהם ובין השגת התורה. אלא שמכל מקום נתן הש"י בהם בינה יתירה לקלוף אותו סיד, כי יש בהם כח להתגבר בכח חכמתם ובינתם על החומריי שלהם ולהסירו, והיינו שיבואו להתגייר. אבל הם לא עשו כן וחזרו לשקוע באותו סיד ולהעלים דברי תורה מלבבם ולילך בשרירות לבם. ורשעים תרדף רעה, שהעבירה עצמה שורפתם, כמו שנאמר (ישעיהו לג, יא) רוחכם אש תאכלכם. וכמו שאמרו דאש של גיהנם הוא מהעבירות עצמן, ותבערת היצר שבלבם בחייהם כתנור בוערה מאופה על ידי היצר רע שיורד ומסית, אח"כ כשעולה ומשטין ויורד ונוטל נשמה הוא שורפה באותו אש וליהט אותם היום הבא להיות משרפות סיד.

[טז] ואז יתפשט חכמת התורה בכל הלבבות דבני ישראל, כמו שאמרו ולא ילמדו וגו' כי כולם ידעו אותי וגו' (ירמיה לא, לג), וכמו שזכו דור המדבר להיות כולם דור דעה. כי באמת כל ישראל מוכנים להשגת התורה, ואפילו היותר פחותים ועמי הארץ יש בהם שורש מה ואחיזה בדברי תורה. אלא שבעולם הזה הוא בהעלם עצום, כי האמת דתורה נעלם מאד בעולם הזה שהוא עלמא דשקרא מצד רבוי השקרים והרע דאומות העולם הממלאים כל העולם. וכשיגודעו קרנות רשעים אז תרוממנה קרנות צדיק, ועמך כולם צדיקים, ויזכו על ידי זה דלעולם ירשו ארץ ירושת עולם. לא כמו שהיה אז ירושה לפי שעה, שזכו לה על ידי ההשגה השלימה דלפי שעה שהיה להם בשעת מתן תורה, שזכו לקרות התורה מאורסה ואין שם יחוד גמור עדיין, אלא לעתיד שיהיו נשואין. וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קו, א) על פסוק אוי מי יחיה משומו אל, מי משים כסותו בין לביא ולביאה כשמזדווגין זה לזה. וכמו שאמרו בפסחים [פז, א] על פסוק תקראי אישי, ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה, כי יהיו ביחוד גוי אחד בארץ הוא ארץ ישראל, שהוא הקדושה אחרונה מעשר קדושות שיש לכל ישראל שייכות לה. דכולם בשם ישראל יכנו, ונבדלים מהעמים בקדושת גופם החומריי והעפריי הרמוז בארץ, דכל הגוים ערלים ועל ידי כן בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם מלאי תאות הבהמיות. דעל כן הם עם הדומה לחמור ואין קרוים אדם, והארץ נתן לבני אדם ולא לבהמות, ואין להם שייכות לקדושת הארץ, ועל כן אסור למכור להם קרקע בארץ ישראל.

[יז] ושלושה דברים כללו שם בעבודה זרה [כ, א] בלאו דלא תחנם, נגד שלושה סימנים טובים שיש בישראל כמו שאמרו ביבמות [עט, א], שהוא מורשה להם מתלת אבהן, שנקבעו כן בטבע תולדות כל צאצאיהם בשלושת הכחות נפש-רוח-נשמה שבנפשותן. גמילות חסדים דרגא דאברהם איש החסד הוא שלימות הנפש הישראלית (דאבא יסד ברתא הנפש דדוד, דהיכן מצאתיו בסדום, על ידי התחברות לוט עם אברהם אבינו נקלט ממנו קצת החסד שהכניס למלאכים תוך ביתו, והם חסדי דוד הנאמנים) שהיא המדרגה התחתונה בהתחלת הכניסה דיהדות. ואברהם אבינו הוא הראשון שזכה להשיג קדושת הארץ במאמר לך לך וגו' אל הארץ וגו', והובטח על ירושתה על ידי זה שזכה לקדש כל כחות הגופניים כולם בקדושה להש"י, שזהו הזכיה לנפש דקדושה, שהיא הנותנת כח וחיות לגוף הקדוש להיות כל מעשהו בקדושה. והובטח ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק, דאין שייכות לקדושה זו אלא זרע יעקב, ואין ליתן לגוים חנייה בקרקע דארץ ישראל, שזהו גמילות חסד הצריך גם לעשירים ליתן לו חניה בקרקע.

[יח] ואברהם אבינו ע"ה ביקש לעשות עמו חסד במכירת קרקע לקבר, וכל אנשי עירו ושכניו ודאי כבר קבלו וקלטו קצת ממדותיו. אבל היה רק מן השפה ולחוץ, ואע"פ שאמרו איש ממנו וגו', וכן עפרון אמר בפה ביני ובינך מה היא, אבל בפועל הוצרך לשלם כסף מלא מה שלעפרון לא היה שוה כלל כל כך, כי הם רחוקים מחסד באמת. וכמו שאמרו בבבא בתרא [י, ב] דכל צדקה וחסד שעושים אין עושים אלא להנאת עצמן. ועל ידי התפשטות מדת החסד דאברהם בעולם נתפשט גם בין העמים, כי הוא נקרא אב המון גוים ואב לכל העולם כולו. אלא שאצלם הוא קרוי חסד רק מצד השקר הגובר בעלמא דשקרא, שאין מביטין אלא למראית העין ולא לאמיתת הכונה שהוא רק להנאתן. ואם כן אינו גמילות חסד כלל, שהרי אין מעשהו להתחסד עם זולתו כלל, ואין מקרבין לאדם אלא להנאתן כמו שאמרו באבות. והגמילות חסד של אמת שהכונה רק לעשות החסד לא נשאר אלא בזרע יעקב איש האמת, שאצלם מדה זו קבועה בלב באמת, דעל ידי זה זכו לקדושת הארץ שהוא קדושת התאות החומריות, שלא לחמוד רק הנאת עצמו ומה שלהנאתו לבד כאומות העולם. ועל כן אע"פ שבני ישראל גומלי חסדים אין להם לגמול חסד בחניית הקרקע דארץ ישראל עם אומות העולם הרחוקים מחסד וקדושה זו, שלא יבואו ויטמאו את ארצם ונחלתם ישימו לתועבה בהכנסת כח הטומאה שהוא העבודה זרה ואל נכר במקום הקדושה.

[יט] ואברהם אבינו ע"ה הוא היה הראשון שזכה להשגת הנבואה ורוח הקודש והשגת התורה עד שלא ניתנה מעצמו ברוח הקודש שבו, על ידי שנעשו כליותיו, ששם משכן עצת האדם כמו שאמרו בברכות [סא, סע"א], כשני מעינות ונובעות תורה. כי סוף המעשה נעוץ במחשבה תחלה, בסוד העיגולים שנעוץ סופן בתחלתן. ועל ידי קדושת הארץ התחתונה ואחרונה בעשר קדושות זוכה לקדושה היותר עליונה שבהם. וכך היא המדה, כשאדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה כמו שאמרו ביומא [לט, א]. וזכה לקדושת הברית שהיא עיקר ההבדלה שבגוף בין ישראל לעמים, דמזה נמשך להם נחלת הארץ, דצדיקים שומרי הברית כידוע בזוהר הם ירשו ארץ. ואז זכה ללידת יצחק שהוא עמוד העבודה ביראה שבלב, ששם משכן הרוח דקדושה הנמשך אחר קדושת הנפש, דזכה יתיר יהבין ליה רוח. וממנו נקבע בזרעו הסימן דביישנים, דילפינן התם130 מקרא דלמען תהיה יראתו וגו', והיינו הבושת מהש"י שמביא היראה כמו שכתב במורה נבוכים והובא בהגהת רמ"א ריש אורח חיים. והוא בהגדרת ערוה ושלא להסתכל במקום שאין ראוי להסתכל, דעל ידי זה לא במהרה הוא חוטא כמו שאמרו בנדרים [כ, סע"א], והיינו שמכיר דשקר החן והבל היופי רק אשה יראת ה' היא תתהלל.

[כ] ועשרה קבין יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים כמו שאמרו בקדושין [מט, ב], היינו דעיקר היופי דגוף אינו אלא במקום שלימות היראה שהוא גדר ערוה, וכמו שאמרו בנדרים (שם) מפני מה בניך יפיפין ביותר כו' עיין שם. ויוסף הצדיק הגדור מערוה, וכתיב ביה את האלהים אני ירא, הוא אדם היחידי שנכתב עליו בתורה שהיה יפה תואר ויפה מראה. דעיקר היופי שייך בנשים כמו שאמר שופרך לנשי בפרק הפועלים, היינו אשה יראת ה', דבלאו הכי הוא שקר והבל, ומצד הגדרת הערוה ויראת ה' נמשך גם לאנשים שופרא דנשי, דעיקר יראת ה' היא מסטרא דנוקבא כידוע. ורבי יוחנן דאשתייר משפירי ירושלים כמו שאמרו שם בבבא מציעא [פד, א], היה מזרעא דיוסף כמו שאמרו בברכות [כ, א], ולא שאלוהו שם לא מסתפי מר מיצר רע כלרב גידל שם (ולו לא שאלו מעין הרע דלא היה משפירי שיתנו עין הרע בהסתכלות ביופיו) כי ידעו דהוא כבר מוגדר בזה בכח יוסף שגדר עצמו מן הערוה וזכה לכל זרעו אחריו. אבל חשו לעין הרע, והוא הודיעם דזה נמשך מזה, כי אין כח עין הרע שולט אלא במי שיש בו פגם בעיניו להסתכל במקום שאינו ראוי, אבל מי שכבר תיקן עיניו שאין בהם שום צד רע אי אפשר לעין לשלוט בו לרעה. שכן היא המדה, דאם זכה לתקן איזה כח אי אפשר שיבוא לו עוד קלקול והיזק מצד אותו הכח מסטרא דרע, שכבר תיקן מצידו שלא יוכל לקרב אליו צד הרע שבאותו כח. ומזה נמשך גם כן היופי שהוא רק למראה עינים, כמו שנאמר נחמד למראה ותאוה הוא לעינים, והסומא אין מרגיש ביופי המראית כי הרגשה זו הוא רק בכח העין. ועל כן עיקר היופי גם כן הוא רק בעינים, וכמו שאמרו בתענית [כד, א] כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה, כי היופי דעינים מעיד גם על היופי דגוף. וכן שעיניה תרוטות כל גופה צריך בדיקה, דכיעור העינים מעיד על כיעור הגוף, דכמו שאין היופי מורגש אלא בעין וניתן בו הרגשת היופי, כך ניתן בו גם כן עצם היופי כיון שאבר זה הוא הכלי לדבר זה.

[כא] ומצד השקר דעולם הזה שהרע גובר, שימוש היופי הוא בתאות רעות להיות עין רואה ולב חומד. ובריאת היופי בעולם לא היה על זה, ומצד מה שהאלהים עשה האדם ישר עיקר היופי הוא רק במקום גדר ערוה ועצימות עין מתאות רעות. ומאותו היופי שבבריאה ירד תשעה קבין, רצה לומר כל המשכת קומת ההשתלשלות עד המדה האחרונה שממנה הוא כח ההתפשטות עד דרגליה יורדת מות ומגיע גם לחיצונים, אבל באותן התשעה קבין הם משפיעים אחד לחבירו עד היסוד בה, ששם כח הצמצום ביסוד דקדושה שלא יתפשט רק במקום הראוי. ובכל אותן התשע מדות הוא רק הצינור להגיע לההתפשטות שהוא במדה עשירית, ושם הוא אחיזת סטרא דעץ הדעת טוב ורע להתפשט לכל צד. ואותן התשעה קבין שהוא עיקר היופי שבעצם ירד לירושלים, ששם משכן עינו של עולם, וכמו שאמרו בבבא בתרא ד' א' הוא סימא עינו של עולם כו' יעסוק בעינו של עולם כו', ועל כרחך שם הוא עיקר היופי של כל העולם. רק אז בזמן שהיה שם עינו של עולם הקדושה, היה שם עיקר היופי דקדושה שהוא היופי של אמת שאינו הבל ושקר, ומשם הוא התפשט הקב ומדה אחרונה יופי שנתפשט בכל העולם כולו, בישראל בסטרא דטוב, ובאומות העולם מסטרא דרע. שהם מסטרא דאשת זנונים, ואצלם הבל היופי שהוא עצמות היופי שאע"פ שיש בו יופי הוא הבל, כיון שאינו יופי אמתי הקיים לעד כיופי דיוסף שנכתב עליו בתורה הקיימת לעד שהיה יפה תואר כי היה עצמיותו ושרשו כן. כי הגדרת הערוה ועצימות העין מראות ברע הוא יופי הגוף בעצם שנשאר קיים לעלמי עד, וכל יופי שנאמר בכתוב הוא כן, וכן הנאמר בנשים אינו אלא באשה יראת ה' המוגדרת בעריות. ובושתי לא נאמר שהיתה יפה באמת, רק להראות העמים והשרים את יפיה, שלמראה עיניהם השקועים בתאות רעות ופרוצים בעריות היה נראה יופי.

[כב] אבל בכל מקום שיספר הכתוב יופי בעצם ובאמת, אינו אלא במי שמוגדר מערוה, וכאבשלום שנאמר עליו לא היה איש יפה בכל ישראל להלל וגו', היה נזיר המופרש מתאות, ועל כן קינא על זנות אמנון. וכן מה שנאמר עליו (שמו"ב יד, כה) מכף רגליו ועד קדקדו לא היה בו מום, ודאי הכונה מה שהוא מום רע על האמת אצל התורה, דהיינו חסרון וקלקול בקדושת שום אבר, כי היה בתכלית השלימות. ועל כן טעו כל ישראל אחריו, ונאמר ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל, היינו במה שהאמינו בו שהוא צדיק גמור. ובאמת היה בו חסרון בשורש שהיה בן יפת תואר, ועל ידי זה נעשה בן סורר ומורה. אלא שהיה רק בשורש, והעלימו מכל מדות התפשטות שמכף רגלו עד קדקדו, שהוא ממדה האחרונה עד החכמה שבמוח, ששם תחלת ההתגלות דיש מאין, היה כולו יפה בלא מום, רק המום שלו היה בשורש. ועל כן היה מהולל ביופיו בכל ישראל, כי זה השורש נעלם בעולם הזה, וחשב להעלימו ולהשיג גם כתר מלכות, שבזה יברר גם השורש והכתר שכולו טוב ויפה.

[כג] וכח ההעלמה שלו היה בשערו שהם למעלה מהקדקוד בדמות כתר על הראש, כמו שאמרו בנזיר נזר אלהיו על ראשו, על ידי שהזיר עצמו מהיין שהוא לגדר ערוה, כמו שאמרו בריש סוטה הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, ומשום דהרבה יין עושה כמו שאמרו שם ז' א', ועל כן נקרא קדוש וזוכה להשגת נזר אלהיו, יחוד שם שמים עליו בהשגת שרשו הנעלם שלמעלה מהשגת אדם שהוא חלק אלהי ממעל. והוא שם אלהים המורה דין, כי כן השערות רומזין למדת הדין כידוע. והוא בקדושה גבור הכובש יצרו כאליהו איש בעל שער בסימניו, מסטרא דפחד יצחק שהפסולת ממנו עשו איש שעיר המלא כעס ורציחה. ואבשלום נתגאה בשערו כמו שאמרו בסוטה [ט, ב], היינו שחשב שהוא נזר אלהיו שעל ראשו. ושורשו דרע מיפת תואר הוא בתאוה, והוא היפך מזה מוגדר בכל תאות גופניות, וכן נזר אלהיו הוא היפך הגאות. אבל כל תאוה שלו היה לכתר המלכות, וזה התאוה זרה שהיה בו בשורשו הנעלם בהעלם עצום ובגניבה גמור בכל שלושת חלקי נפש-רוח- נשמה שהם מתפשטים בכחות הגוף ובמדותיו ואפשר למבין להכירם. וזהו השלושה לבבות ששנינו שם שגנב, לב אביו היינו מצד החכמה שבמוח, ולב בית דין היינו מצד הבינה שבלב, ולב כל ישראל היינו מצד כחות הנפש המתפשטים בכל אברי הגוף, והיא שהביאתו להיות כסורר ומורה.

[כד] וזה שאמרו בסנהדרין [קז, א] מאי טעמא נסבית יפת תואר, אמר ליה רחמנא שרייה. היינו דהבין ממה דהתורה קראתה יפת תואר בתואר עצמיי, על כרחך אינו על היופי הגשמיי לבד שהוא הבל, רק שהיא אשה יראת ה'. דעל כן יש לאיש הישראלי הנכנס למלחמתן של ישראל, דאין מתיירא מעבירות שבידו שאין בידו כל רע ולא יחפוץ בדבר איסור - חשק בה. וכן הסוף שמתגיירת, על כן חשב שהוא היתר גמור. ובאמת לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ואע"ג דיצתה מכלל אשת זנונים כיון דמתגיירת ונעשית אשה יראת ה', מכל מקום כיון דאינו גירות גמור מרצונה, אלא לשם איש או מאונס, שהוא דוגמת הכותים גרי אריות דאת ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים וגו' (מל"ב יז, לג), שלא היו בכלל אומות העולם ולא בכלל ישראל, וכן היא סופה להוליד בן סורר ומורה.

[כה] ומצות כיבוד אב היא מצוה שהחזיקו בה אומות העולם ביתר שאת כמו שאמרו בעשו, וכמו שאמרו בקדושין [לא, א] וירושלמי פרק א' דפאה ללמוד עד היכן מצות כיבוד מגוי דמא בן נתינה. [ושם] יודוך ה' כל מלכי ארץ כו', כיון שאמר כבד אביך ואמך כו', שעל דבור זה הודו מלכי ארץ. וכן איתא בתנא דבי אליהו רבה [פכ"ד] כיבוד אב ואם אם קיימת - נתקיים בכם וראו גוים צדקך. וזו תוליד בן שיעבוד עבודה זרה ויצא מכלל ישראל ומכלל אומות העולם.

[כו] ואע"פ שדוד המלך ע"ה היה כבר לבו חלל בקרבו, וכמו שאמרו בעבודה זרה [ד, סע"ב] דעל כן לא היה ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה, ושם שלא היה להורות תשובה לא היה לו חשק מצד יצר הרע. מכל מקום מאחר דסוף אירע לו אותו מעשה שהוצרך ליענש עליו ולהקים עליו רעה מתוך ביתו, הזמין לו חשק זה, ונמצא לא היה לו החשק מצד היצר רע כלל, אבל מכל מקום היה מצד החטא דעתיד. דעיקר חטאו היה במה שהביא עצמו לידי נסיון כמו שאמרו בסנהדרין [קז, רע"א], והיינו שהוא בטח בנפשו דלבו חלל ואין לו יצר רע שכבר כבשו, ובאמת הזהירו רז"ל (ברכות כט, א) אל תאמין בעצמך, ואלמלא הקב"ה עזרו לא יועיל כלום ולא יכול לבטוח בעצמו. ועל כן גם ביפת תואר שבטח בעצמו דאין חשקו מצד יצר רע, הגם דבאמת היה כן, מכל מקום בא לכלל הטעות דלא דרש סמוכים. והגם שהנולד ממנה היה גם כן יפה באמת בכל קומת גופו, מכל מקום בסוף נתגלה שורשו והעומק ראשית שבמחשבה הנעלם, ועל כן נתלה בשערו.

[כז] ואע"פ שמשנתגלה שראשיתו רע דלא היה נקי אגב אימיה, הרי ממילא גם כל מדות הנמשכות משורש זה הוא כן, כי משורש נחש יצא צפע. מכל מקום לא היה היופי למראית העין דבני אדם בלבד וכפי מה שגנב לבם, שהרי סוף דאסקיה דוד משבעת מדורי גיהנם ואייתיה לעולם הבא (שהוא נגד מדרגה השמינית הבינה דרומזת לעלמא דאתי כנודע, ומכף רגלו ועד קדקדו הם תשע מדרגות, והחכמה לא תיקן כי המרידה באביו הוא קלקול בשורש החכמה שנקרא אבא) כמו שאמרו בסוטה [י, סע"ב], ואם כן נשאר היופי שלו קיים לעד, וכל יופי שבמקרא כן. ועל כן אמרו על פסוק הבל היופי בסנהדרין [כ, רע"א] זה בועז או דורו של יהושע או דחזקיה, שדרשו גם יופי זה על יופי האמיתי, ועם כל זה הוא עדיין הבל, שהוא רק יופי המראה, ואשה יראת ה' היא בעצמיות. אבל באומות העולם לא שייך כלל יופי דמראה באמת, כי מה יופי יש בחמת מלא צואה וסופו להיות רמה ותולעה, ובסוטה [ה, סע"א] 'בשר' - בושה סרוחה רמה, ולא שייך ביופי הבשר שם יופי על האמת כלל, והכל הבל גמור.

[כח] והחן הוא מה שמתקבל בעיני בני אדם, שיש שמתקבל אע"פ שאינו יפה כל כך באמת, כמו שנאמר באסתר ותהי נושאת חן בעיני כל רואיה, ותשא חן וחסד לפניו מכל וגו'. וכפי הנראה מזה גם כן סמך המדרש במגילה [יג, א] דירקרקת היתה וחוט של חסד משוך עליה, ואף שנאמר והנערה יפת תואר לא היתה יפה מכולם. וכן משמע ממה שאמרו בבבא בתרא [טו, ב] איוב בימי אחשורוש, שנאמר ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב כו', והרי נמצאת אסתר יפה מהם, ועל כרחך שגם היא רק שמצאה חן. וכיוצא בזה אמרו בברכות [ז, סע"א] וחנותי אשר אחון אע"פ שאינו הגון, דכך היא משמעות לשון חן, וכן אמרו בבראשית רבה [ר"פ כט] אף נח שנשתייר לא היה כדאי אלא שמצא חן, ועל כן אמר על החן שהוא שקר ולא הבל.

[כט] ובסנהדרין שם דרשו חן איוסף, כי עליו אמרו בסוטה [לו, ב] לעשות צרכיו נכנס ושיצא שכבת זרע מבין צפרני ידיו, ואם כן אינו אלא שמצא חן בעיני הש"י להצילו מגופו של מעשה על ידי דמות דיוקנו של אביו, כי זהו שהצילו על ידי שהיה מזרע יעקב שכולו זרע אמת ואין במטתו פסולת. ומאן דאמר אדורו של משה, דגם דור המדבר שאמרו ז"ל שהוא דור חביב מכל הדורות אינו אלא שמצא חן, שהרי כמה המרו וניסו בכמה נסיונות, וכן תחלת יציאתם ממצרים שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה, אלא שמצאו חן ונתן להם התורה ועשאם דור דיעה. וכיוצא בזה אמרו גם כן בשיר השירים (רבה פ"ו) על פסוק לא ידעתי נפשי שמתני על ישראל ביציאת מצרים שלא האמינו בנפשם כן, ועל זה נאמר [ירמיה לא, א] מצא חן במדבר. ולאידך מאן דאמר (בסנהדרין שם) גם דור יהושע כן, שזכו בכבוש הארץ מה שלא זכה לו שום דור, ואינו אלא חן.

[ל] ובאומות העולם שהיופי שקר אם כן לעולם אינו אלא חן ואסור ליתן להם חן,129 והיינו אפילו ביופי גמור של הגדרת ערוה וכיוצא ממדות טובות אין ליתן חן, כי באמת אין בזה חן ויופי כי הוא רק דרך פשיטות טלפיים כחזיר. ועל זה נאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם, שהיופי הוא רק כחזיר הפושט טלפיו ראו טהור אני, ועל כן לא שייך בהם חן. רק אצל בני ישראל שיש בהם בתולדה מדת הבושה ויראת ה' שעל הפנים מיהת, שאי אפשר לחטוא בגילוי פנים מיהת, וזהו אתחלתא דיראת ה' שישנו בכל אחד מישראל על כל פנים, ומאחר שהם אשה יראת ה' שייך בהם חן ויופי. וזהו שהסמיכו על זה מענין איסור הסתכלות בזנות וגדר ערוה ומאמר רבי פנחס בן יאיר הנזכר בעשר מדרגות עד רוח הקודש שהוא מצד הגדרת הערוה.

[לא] ושלא ליתן להם מתנת חנם הוא נגד מדת הרחמנות שבזרע יעקב מדת יעקב אבינו ע"ה, שבכללו מתנת חנם למי שצריך לה, דזהו עיקר הרחמנות על הבריות. וכל המרחם על אכזרים סוף נעשה אכזר על רחמנים משאול, על כן זה משלימות מדת הרחמנות דישראל שכונתם רק לשם שמים ובשביל מצות הש"י, ולא מצד טבע תולדה בעלמא, כשלא ירחמו במקום שאין לרחם. ועל כן נאמר ביעקב ותעבור המנחה על פניו, ואמרו [בברא"ר פע"ו] אף הוא בעקא, שהיה בצער וכעס על זה שהוצרך לתת לו מתנה.

[לב] וזהו מדת יעקב אבינו ע"ה דאחיד בתרין סטרין. כי גוף הרחמנות נמשך מצד מדת אברהם אבינו ע"ה, דגמילות חסדים גם כן הוא רחמנות, וכן אמרו בביצה [לב, ב] כל שמרחם על הבריות בידוע שמזרעו של אברהם אבינו ע"ה, ותלו באברהם דגוף הרחמנות בצדקה וחסד נמשך ממנו. אלא שהוא היה מרחם על בני אדם ערלים וגוים שלא היו אחרים בימיו, ואע"פ שגיירם הרי אמרו לאחר שאכלו ושתו אמר להם ברכו, והרחמנות היה מקודם, ועל ידי זה הוא שיכול להמשיכם אח"כ להתגייר, ולולא האשל שנטע להמשיך בני אדם אליו על ידי חסדו וצדקתו עמהם לא היה מגיירם אחר כך, ועל כן הרחמנות וגמילות חסדים שלו היה עליהם בעודם גוים. (ואף אחר שנתגיירו לא נשארו תחת כנפי השכינה, שהרי לא נשאר לחלק ה' אלא זרע ישראל לבד, שקרבנו לפני הר סיני ונתן לנו זה יצא ממנו פסולת בישמעאל שהוא החסד דסטרא אחרא המלא תאות רעות. אבל יעקב הוא שלימות הרחמנות כאשר היא מצומצמת בכח הגבורה דיצחק להתאכזר על האויבים, ועל כן הוא הרחמני שבאבות כנשר יעיר קינו וגו' אמר מוטב שיכנס החץ בי ולא בבני (תנחומא עקב ב').

[לג] ולפני מתן תורה נאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא וגו' גם כן במדה זו, כי התורה סם חיים לישראל וסם המות לאומות העולם, וכמו שאמרו בשבת [פט, ב] שירד חורבה ושנאה לאומות העולם עליו. וגוף אורייתא מסטרא דגבורה נפקת כמו שאמרו בזוהר כמה פעמים, והיינו גופי משפטיה וצמצום מצוותיה ואזהרותיה ועונשיה, וזהו מצד מעשה המצוות. אבל התורה עצמה דאין אמת אלא תורה כמו שאמרו בברכות [ה, ב] מסטרא דאמת ליעקב, ונקרא גם כן תורת חסד מסטרא דאברהם, כי מה שנתנה לישראל הוא מצד מדת החסד ודרצה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות (מכות כג, ב). כי היא באה מכח כל שלושה אבות שקיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, דהשיגוה מצד עצמם ושרשם. ומכל מקום עיקר עמוד התורה מסטרא דיעקב איש תם יושב אהלים אהלי תורה, ונאמר מה טובו אהליך יעקב. וכל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים כמו שאמרו בשבת [קנא, ב], ועל כן לא נתנה תורה אלא לישראל, שכפה עליהם הר כגיגית שהוא דרך כפיה וייסור ומצד הרחמנות כאשר ייסר איש את בנו שהוא מהרחמנות דאב על בנים. ולפי שהם מרחמין על הבריות בחיי שעה בכח הרחמנות שלהם, מדה טובה מרובה לרחם עליהם בחיי עולם כפי מדת הרחמנות שלו יתברך. ולא עשה כן לגוים, כטענתם [בע"ז ב, התורה.) כי מדתו היתה בהתפשטות, שלא נתבררה עדיין בצמצוצים כפי התורה, ועל ידי סע"ב] כלום כפית כו', כי אין לרחם עליהם. וגם דהתורה מתנה כמו שנאמר ממדבר מתנה וגו', ונאמר לקח טוב נתתי וגו', והיא מתנת חנם דעל כן ניתנה במדבר שהוא הפקר, ונמשלה למים שהם חנם לכל באי עולם, ואסור ליתן להם מתנת חנם. ואע"פ שהחזירה על כל אומה ולשון, אלו קבלוה ברצון לא היה נחשב כל כך מתנת חנם, מאחר שהם משעבדים עצמם תחת עול מלכות שמים, אבל הכפיה שהוא הכנסת החשק בלב זהו חנם גמור. וגם דעיקר החורבה ושנאה ואיסור מתנת חינם להם ירד בהר סיני ומתן תורה אחר שלא קבלוה הוא שהוזהרו על זה. ולפיכך אין להם שום שייכות לתורה שהוא מדרגה הראשונה דרבי פנחס בן יאיר.

[לד] וכן האחרונה שהיא הקדושה שלמעלה, ואחריה רוח הקודש שהיא השראת שכינה אפילו הגרים אין זוכין לה, וכמו שאמרו בקדושין [ע, סע"ב] דאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחות המיוחסות שבישראל. והסמיכו שם המאמר מעלה יתירה בישראל דכתיב בהוא והייתי לכם לאלהים כו' ברישא, והיינו דלא נתמעטו הגרים לגמרי, שאם ירבו בהשתדלות באתערותא שלהם בכל המדרגות עד שיזכו שיהיו ראוים להשגת רוח הקודש לא ימנע טוב להולכים בתמים, ומקרא מפורש [יואל ג] וגם על העבדים וגו' אשפוך את רוחי. אבל מקרא דלכל משפחות ישראל דמייתי התם (קידושין ע, ב), שם גם כן נאמר אהיה לאלהים ואח"כ והמה יהיו לי לעם. והא דלא מייתי הגמרא אח"כ מקרא זה (וע"ש140 במקרא דאח"כ נסמן ליחזקאל ולא ידעתי למה לא סימנו למוקדם שם בירמיה לא, לב) משום דההוא למשפחות המיוחסות בלבד, ועל כן דרשוהו אהשראת שכינה ברוח הקודש ונבואה, ושם כתיב סתם בית ישראל ואכל ישראל שנשתנו מגרים. ומכל מקום גם ההיא בהשראת רוח הקודש כהאי גונא הבאה באתערותא דלעילא בלא אתערותא דלתתא.

[לה] וכך התחלת הדרגין דרבי פנחס בן יאיר שם בתורה לא אמר לימוד או עסק בתורה ופעולת האדם כמו זהירות וזריזות והשאר, רק עצם התורה עצמה מביאה לזהירות. והוא מצד הש"י שנתן התורה לתחתונים לעורר לבבם, וכידוע על מה שאמרו בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב אוי לבריות מעלבונה של תורה, שהם ההרהורים הנופלים במחשבות אדם בכל יום לעוררו לדברי תורה. והוא מה שהש"י מעוררו בלא אתערותא דיליה הקודמת, וכבקשתינו השיבנו אליך ונשובה, ומשכני אחריך נרוצה. ולעתיד יהיה כן המשכת כל המדרגות הכל על ידי הש"י לבד, דביד חזקה וגו' אמלוך עליכם ובעל כרחם ימשכם גם כן לענין הקיום, וכמו שנאמר שם בירמיה [לא, לב] נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה כמו שהיה במתן תורה בכפיית הר כגיגית. אבל עתה אין לנו אלא התחלת האתערותא על ידי התורה שזכינו לה כבר בשעת מתן תורה שהיה בכפיות, וכן הוא תמיד בכל נפש בפרט. וזהו רק בזרע ישראל לבד.

[לו] והנה בנוסח המשנה דסוף סוטה, שיש שם שינוי וחילוף חסידות בקדושה. ויש עוד שינוי, דפותח שם בזהירות ולא מנה מקודם תורה המביאה לזהירות, והם שם עשר מדרגות בהדי רוח הקודש. ונראה לי דשתי הנוסחאות אמת, ויש מדרגה אחרת ברוח הקודש שאין נמשך בכח התורה. וכמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבה [רפ"י] דגם גוי ואשה ועבד ושפחה הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקודש שורה עליו, עיין שם. וגוי אין לו שייכות לדברי תורה שהוא מורשה לקהילת יעקב. וגם עבד אסור ללמדו תורה כמו שאמרו בכתובות [כח, סע"א]. וכן אשה אסור ללמד בתו תורה כמו שאמרו סוטה [כ, סע"א]. ועל כן תלו לה רק במעשה.

[לז] ובזה לא קשיא ממה שכתב רש"י תענית [ד, סע"א] דאין לחוש שתשרה רוח הקודש אעבד וממזר, דהתם ארוח הקודש דגילוי הלכות ודברי תורה קאי. ועל פי זה יש לומר דלא קשה גם כן מקרא דוגם על העבדים וגו'.141 דאין צריך לדחוק דההוא לעתיד שאני, דכפי הנראה אין לחלק בזה, רק ההוא נמי לאו ברוח הקודש דדברי תורה, דישנו גם בעבדים כההוא דתנא דבי אליהו. ובזה יש לומר גם אגמרא דקדושין הנזכר, דיש לומר דההיא נמי השראת שכינה דגילוי דברי תורה שעתיד לחדש, וכדמסיים גם כן בפסוק שם ונתתי את תורתי בקרבם וגו' והייתי להם לאלהים וגו' ולא ילמדו וגו'. ולא קשה מקרא דיואל הנזכר. ומיהו מה שכתב רש"י [שם] כדאמרינן בנדרים ל"ח א' לא נמצא שם, ובגליון הגמרא הגהתי דצריך להיות כדאיתא בקדושין וכונתו לגמרא הנזכר, וכמדומה דראיתי כן באיזה ספר.

[לח] אך זה אינו כפי מה שכתבתי לעיל, דהתם רק בהשראה שעל ידי אתערותא דלעילא לבד. ואע"ג דכפי מה שכתבתי נדחה הראיה מקרא דיואל, מכל מקום גוף הדבר אמת מסמיכות המאמר. והוא מוכרח גם כן, דהרי עובדיה נביא לה' וגר אדומי היה כמו שאמרו בסנהדרין [לט, ב] ואינו ממשפחת ישראל. ואההוא דקדושין לבד היה אפשר לומר דהתם לעתיד לבא דוקא, אך אי נימא דרש"י מייתי ליה אבזמן הזה גם כן קשה. ובאמת עובדיה קירב את עצמו בהשתדלותו כמו שנאמר דהיה ירא את ה' מאוד, והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כמו שאמרו בברכות [לג, ב] מקרא דמה ה' שואל מעמך, שדבר זה הוא רק בהשתדלות אדם, ואתערותא דלעילא הקודמת היינו על ידי התורה המביאה ליראה.

[לט] וזה שאמרו בסנהדרין שם גדול מה שנאמר בעובדיה ממה שנאמר באברהם, דאברהם גם כן נקרא תחלה לגרים בחגיגה [ג, א], ובהשתדלות עצמו זכה לכל מה שזכה, ומכל מקום לפי שהוא זכה אח"כ להיות התחלת אומה ישראלית ממנו, וכן אמרו במדרש דמצינו אברהם נקרא ישראל, ובבבא בתרא [טו, א] דאיתן האזרחי זה אברהם, ונקרא אזרחי כלשון הכתוב כל האזרח בישראל, שאינו גר ויצא מכלל שם גר להיות נקרא אזרח, ולפיכך לא הוצרך כל כך השתדלות עצמו כעובדיה שהיה גר גמור. וזהו דיוק הלשון גדול הנאמר בעובדיה כו', ולא אמרו דהיה גדול באמת עובדיה מאברהם אבינו, דחס ושלום לומר כן. ובאמת אדרבא גדולתו של אברהם אבינו היא שגרמה לו שלא הוצרך להשתדלות עצמו כל כך כגרים, רק הש"י עזרו כמשפט לזרע ישראל. ונמצא בענין מעלת עצמם בנפשותם הקיימת לעלמי עד אין ערך לעובדיה הוא דעובדיה גדול. וכיוצא בזה גם כן בבבא בתרא [טו, ב] גדול מה שנאמר באיוב ממה שנאמר באברהם, ונראה גם כן רק לענין ההשתדלות, ואתאן למאן דאמר התם דלא היה מישראל ועל כן הוצרך להשתדלות יתירה שיזכה לרוח הקודש, ולפי זה לא קשה מעובדיה אדקדושין.

[מ] אבל על דברי רש"י (תענית ד, א)143 קשה, דהוי ליה למימר גם שם דלמא עבד וממזר צדיק וירא שמים וזכה בהשתדלות עצמו, ומכל מקום פסול לבוא בקהל. אם לא דנימא דעבד וממזר גריעי מגר, ואם כן אין כונתו לגמרא דקדושין הנזכר. ובמה שכתבתי לעיל לא נתיישב, דהרי נבואת עובדיה נכתבה בדברי קבלה שהוא כדברי תורה, והוא גילוי דברי תורה. ומיהו בסנהדרין שם אמרו מפני מה זכה עובדיה לנביאות, מפני שהחביא כו', ופירש"י שהרי גר היה ואין השכינה שורה אלא על המיוחסין שבישראל, כדכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, על כרחך מבואר טעמיה דרש"י מקרא אחרינא. ובקדושין מייתי קרא אלעתיד, וגם שם אמרו משפחות המיוחסות, ויליף ממשפחות דאם נטמע פסול במשפחה ונוגע קצת פגם לו גם כן אמעיט, וזהו רק לעתיד. ונראה כונתו למה שאמרו ביבמות [מב, א] לענין הבחנה משום דאמר קרא עם אברהם אבינו, אבל מהנאמר ומסופר עליהם בענין השתדלותם כל אחד בשעתו בימי חייהם להיות לך וגו', ופירש רש"י שאין השכינה שורה אלא על הודאים כו', עיין שם. והיינו דאי לאו הכי לאיזו צורך הוא הבחנה, ועל כרחך דקאי אלהיות לך לאלהים והשראת שכינה. ואין לומר לפי זה מנא לן דחיובא הוא לכל אדם, דודאי זה כל האדם להיות כלי להשראת שכינה, וכל הולדת בנים הוא שיעבדו הש"י ויכירו אלהותו. ויש לומר היינו נמי מה דהוסיף רש"י שם מהא דנדרים דקריה להו נמי מורדים ופושעים, ואפשר לומר דהיינו לשון פושעים בי, שאין חפיצים וחוששים בי ובהשראת שכינתי. ומה שאמרו שם [ק, ב] התם מאי קמזהיר ליה רחמנא כו' עיין שם, ולא נראה לפרש לענין השראת השכינה, אפשר לומר דרב פפא דהתם (ביבמות ק, ב) פליג אדשמואל בהחולץ (יבמות מב, א), וסבירא ליה כרבא שם דיהיב טעמא אחרינא להבחנה [ודברי רש"י בסנהדרין (לט, ב)148 לשמואל]. ועיין שם בתוספות דבור המתחיל לזרעך149 דרמזו לגמרא הנזכרת אולי כיונו לזה. ומכל מקום הקושיא מאי קמזהר קשה דלא אמרו אהשראת שכינה, ועל כרחך דלא משמע ליה קרא כן, דאטו אכל זרעו יהיה השראת שכינה ברוח הקודש ונבואה, שזה יהיה רק לעתיד דישפוך רוחו על כל בשר. והך להיות לך לאלהים היינו כמו אנכי ה' אלהיך וכדומה הרבה מקראות, וזה ודאי גם מי שאין זרעו מיוחס אחריו בכלל, דאטו לאו ישראל הוא. ועל כן פריך ומשני בשפחה וגויה דולדה כמותה ולאו ישראל הוא. ואפשר הדרש דשמואל בהחולץ דזה אזהרה בפני עצמה לענין הקמת הברית שהיא בשמירת הברית גם זה מכלל שמירת הברית שידקדק ביחס זרעו ודחוק.

[מא] וכונת רש"י שאין השכינה שורה יש לפרש גם כן לאו אהשראת נבואה ורוח הקודש, אלא לענין שיהיה נקרא ה' אלהיו, ומשום דהם בכלל המורדים והפושעים. ואפשר דתליא בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה קדושין [לו, א] כשאין נוהגין מנהג בנים אין קרויין בנים, דרבי מאיר מייתי מוהיה במקום אשר יאמר וגו'. ויש לומר דרבי יהודה סבירא ליה ההוא לעתיד, והוא דייק מרישיה דקרא בהושע שם שאמר כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם וגו', ועל כן לא קרינן גבי מורדים ופושעים להיות לכם לאלהים אף דישראל הוא. אבל לפי זה קשה דבריו דסנהדרין שם, ותינח התם (יבמות מב, א) דהוי ליה בני ערבוביא דקרי להו מורדים אי לא קריה גבייה ושכנתי בתוכם בכלל כל שכן השראת רוח הקודש ונבואה. וגם בזה יש לעיין אם הבן צדיק מי גרע מגוי המתגייר, ומה יעשה אם אבותיו חטאו חטא קל דהבחנה. ואולי זה בכלל דמעת העשוקים ואין להם מנחם, שדרשו במדרש קהלת על ממזרים. וגריעי מגר דכקטן שנולד ואין לו אבות כלל, מה שאין כן זה דמישראל, וחטאת אבותיו גרמו לו חסרון בשרשו. ומכל מקום תינח ללמוד מזה לעבד וממזר דבתענית (ד, א) דגם כן אין נקיים אגב אמם ואבותם, וכן אמרו ביומא [פז, א] אוי לרשעים שמחייבים לבניהם כו', שהרבה בנים היו לו לכנען כו' עיין שם. אבל גר שנתגייר אחר שקירב קרינן ביה דהיה לו ה' לאלהים וכמו שאמרו בקדושין [שם], ואיך ממעטינן מהאי קרא גר.

[מב] ובלאו הכי נמי הרי אפילו גוים לא נתמעטו מנבואה גם אחר אברהם, שהיו נביאי אומות העולם, ובברכות [ז, א] מפורש דמשה רבינו ע"ה הוא שביקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם וניתן לו. ובבבא בתרא [טו, ב] איתא דמכי שכיב משה לא אתנבו עוד מאומות העולם, דלא ניתן לו רק לאחר מותו, ומשום שמצינו אחר זה בסוף ימיו נתנבא בלעם. וגם זה צריך לומר רק בנבואה ולא ברוח הקודש, דלא תקשה ההוא דתנא דבי אליהו (פ"י) הנזכר, דדחוק לומר דקאי כפי מה שהוא ראוי מצד הש"י וכמו שהיה מקמי תפלת משה רבינו ע"ה דהלשון משמע שהוא בהווה כן גם עכשיו ובימיו. ועל כן כיון דכפי הנוסחא דסוף סוטה חסידות מביאה לידי רוח הקודש, ומצינו חסידי אומות העולם, ובסנהדרין [קה, א] ועיין שם ברש"י [קי, ב] דבור המתחיל 'אבל' לרבי יהושע יש להם חלק לעולם הבא גם כן, ושייך בהו חסידות שייך בהו רוח הקודש גם כן. אלא דיש לומר דההוא על כרחך לאו ברוח הקודש דגילוי דברי תורה, דהרי אין תורה באומות העולם. ויש לומר בקשת משה רבינו ע"ה היה בהשראת שכינה בגילוי דברי תורה כנבואת בלעם שנכתב בתורה והוא דברי תורה, ודאיוב שהוא דברי קבלה. ומכל מקום נראה נמי דדוקא נבואה אמר ולא רוח הקודש, ועל כל פנים אפילו תאמר דגם רש"י שם דוקא בנבואה רבינו ע"ה הוצרך להתפלל על זה ולא הובטח אברהם בכך כלל, ועל כרחך דההיא רק להיות לאלהים, ונביאי אומות העולם גם כן לא נקראו עמו.

[מג] וגם נראה לעיין עוד דבירושלמי פרק א' דבכורים והובא בתוספות בבא בתרא [פא, א] דבור המתחיל 'למעוטי' אמרו דהלכה כרבי יהודה דגר יכול לומר לאבותינו, דאברהם אב המון גוים, אם כן נימא דהגרים גם כן בכלל זרעו אחריו דאברהם. דאין לומר דתלמודין סנהדרין שם סבירא ליה כסתם משנה דביכורים ולא כרבי יהודה, דאם כן אמאי פסקו תוספות וכן ברמב"ם ורבינו שמשון פרק א' דבכורים כרבי יהודה וכירושלמי נגד תלמודין. ומיהו על זה יש לומר דנהי דהוא נקרא אב, דמצינו במגילה [יג, א] אב בתורה אב בחכמה, וכן אלישע מצעק אבי אבי, ואף הם שייך לקרותם בנים, דמצינו התלמידים נקראים בנים כמו בני הנביאים, וגם הגרים ההולכים בעקבות אברהם אבינו ע"ה שהיה תחלה לגרים, מכל מקום זרעו לא נקרא אלא היוצא מזרעו דוקא.

[מד] ועל כל פנים אפשר לומר גם בדברי רש"י דתענית דכיוון להך דרשה מולזרעך אחריך,148 דעבד לאו זרעו, וכן ממזר אינו בכלל סתם לשון זרע, כמו שאמרו בקדושין [ד, א] ובסנהדרין [סד, ב] אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין, ועיין בתוספות יבמות [כה, ב ד"ה בן]. ומיהו בקדושין [סו, ב] דרשינן ולזרעו אחריו בין זרע כשר בין זרע פסול. ולפי תירוץ התוספות שם דבור המתחיל 'ולזרעו' עיין קאי, הרי מיהת היה השראת נבואה גם כן אחר אברהם אבינו ע"ה שלא מזרעו כלל, ומשה שם ניחא דגם כאן איכא בנות שהם בכלל השראת שכינה, דהא היו שבע נביאות. וגם כפי מה שכתבתי לעיל אי כתוב לבניך היה משמע גם גרים לרבי יהודה, מה שאין כן מלשון זרע אימעטו. אבל דברי התוספות שם צריך לעיין עוד, דאזלו בתר איפכא ממה שאמרו ביבמות שם, דלפי דבריהם שם אי כתיב לבניו הוי משמע גם פסול על כן כתב לזרעו דמשמע כשרים דוקא. והיה נראה דמלזרעו אחריו דייק, דדרשינן ביבמות [ק, ב] דמיוחס אחריו, וכל דמיוחס אחריו בכלל, וגם זרע פסול הוא מיוחס אחריו כיון דידעינן דהוא זרעו. ושוב מצאתי כן בהריטב"א שם, ואם כן הכא נמי לזרעך אחריך גם ממזר בכלל, ומכל מקום יש לפרש דעת רש"י כתירוץ התוספות הנזכר, או כתירוץ רבינו תם שהביא ריטב"א שם עיין שם [ויש לפרש גם כונת רש"י בתענית למקרא זה וסבירא ליה דהוא הדין נמי לרוח הקודש].

[מה] ואפשר לקיים הגירסא ברש"י143 כדאמרינן בנדרים [לח, א], וכונתו דשם אמרו וכולן ממשה, ונראה הטעם דילפינן ממשה להיות כמותו דוקא, היינו מלשון הכתוב בפרשת שופטים נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך וגו', נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך וגו'. והרי דבפרשת הנביא שהבטיח הש"י להקים וצוה לשמוע לו פירש בהדיא שיהיה כמוהו דמשה, ומזה נתמעט גם גר ועבד וממזר. ועובדיה שהיה גר, יש לומר כיון דלא נתנבא אלא על אדום ומשום מיניה וביה אבא כמו שאמרו בסנהדרין שם, אינו בכלל הכתוב דיקים לך אקים להם, דהיינו להתנבא לישראל דוקא. ואף על גב דרש"י ארוח הקודש קאי, דבנבואה לא יכול לגלות אותן הלכות כמו שאמרו שם בתמורה [טז, א] דאינו יכול לחדש דבר. והני תנאים דנדרים נראה ודאי דאינם אלא בנבואה, דלרוח הקודש אין צריך שיהיה עשיר וגבור. וכל חכמי ישראל האמיתים התנאים ואמוראים השיגו לרוח הקודש זה שעל דרך החכמה כמשמעות גמרא דבבא בתרא הנזכר לעיל114 (וכן משמע מדברי רש"י הנזכר דפשיטא ליה דמה דאהדר עתניאל בפלפולו הוא ברוח הקודש, ומיהו התם לכון מה שהוא הלכה למשה מסיני זה ודאי אי אפשר רק ברוח הקודש ואע"ג דטעמא יהיב וכדאיתא שם בב"ב יב, ב) והרבה מהם היו עניים גדולים, כרבי אליעזר בן פדת בתענית [כה, א], וזכה לגילוי שכינה בחלום כדאיתא התם, וכן רבי חנינא בן דוסא דהתם, עיין שם. ואף שאמר על עצמו בברכות [לד, ב] וכן בבבא קמא [נ, א] לא נביא אנכי כו' היינו נבואה, אבל זכה לרוח הקודש, ועוד טובא. וכל שכן לענין הגבורה, שהרי אמרו בנדרים [מט, רע"ב] מריעי - רבנן, וברש"י ברכות [כב, א] דבור המתחיל 'אפשר' דסתם תלמידי חכמים חולים, ובסנהדרין [כו, ב] שמתשת כחו של אדם. וגם בהא דתמורה שם משמע דעתניאל בן קנז שהחזיר אותן הלכות ברוח הקודש של פלפולו לא היה עשיר, דאמרו עליו שהיה מנוגב מכל טובה. ועל כרחך דלא אמרו אלא בנביא. יש לומר דסבירא ליה לרש"י הא דנקט בנדרים שם רק הני ולא אמר גם כן הא דיהיו ממיוחסים שבישראל, ועל כרחך משום דהני תנאים רק בנבואה, אבל הא דיחוס הוי גם לרוח הקודש, על כן לא מנייה התם, ושפיר למד מהגמרא דנדרים דהתם דגם לרוח הקודש צריך יחוס, ובסנהדרין המציא לו הדרשה מלזרעך אחריך וכמו שאמרו ביבמות (מב, א). ומיהו אינו מוכרח, דיש לומר התם מני רק מה דילפינן מכמוך וממשה ולא אתפרש, אבל יחוס מפורש בגופיה דקרא מקרב אחיהם.

[מו] ובבבא קמא [פח, א] דרשינן מקרב אחיך דמלך ממובחר שבאחיך למעט גר ועבד, והכי נמי ממזר כמו שאמרו בתוספתא המובא בהגהות מיימון פרק א' דמלכים מזה דאין ממנין מלך אלא מהמשיאין לכהונה, והוא הדין לנביא דכתיב ביה נמי כן. ובספרי שופטים פרשה קע"ה דרשו מקרבך ולא בחוץ לארץ, מאחיך ולא מאחרים, ורצונו לומר גוים כלשון הגמרא פסחים [ה, ב] ראש השנה [כד, ב] בבא מציעא [קיא, ב] סנהדרין [נב, ב] ובכמה דוכתי. ואף על גב דסופו למעט גם גרים ועבדים. אפשר לומר דאצטרך נמי גוים, כשישלטו עליהם מלכי גוים ויהיה מלך שלא מקרב אחיך, סלקא דעתך דיהיה גם נביא כן. וגם יש לומר דהך קרא ודאי אינו הבטחה לתפלת משה רבינו ע"ה שלא תשרה שכינה עליהם, דההיא אפילו לענין להתנבא לגוים לא תשרה עליהם, וכאן אמר יקים לך, ודרשו בספרי שם ולא לגוים, ולולי תפלת משה רבינו ע"ה היו נביאי גוים מתנבאים לגוים, והך קרא קאי כפי משפט התורה וחוקי הש"י בזולת תפלת משה רבינו ע"ה, ואם כן הוי סלקא דעתך אם לא יזכו ישראל באיזו דור לנביאים, ואומות העולם יזכו לנביאים להם שיקום מהם, דיוכלו לנבא גם לישראל, ומיעטם כאן, דלהתנבא לישראל מיעטם הקב"ה מעצמו מצד גזירת התורה, ומצד תפילת משה רבינו ע"ה נתמעטו מנבואה לגמרי. ומיהו לא נמצא בספרי דרשא אמקרב אחיהם למעט גר ועבד וממזר, אבל גם גבי מלך לא נמצא שם עיין שם פרשה קנ"ז. וראיתי בהרא"ם פרשת שופטים י"ח ט"ו העתיק מהספרי לשון ארוך שחסר בנדפס, דרש על מלת כמוני מה משה מדבר דבר ואינו מתירא כו', יכול מה משה זקן ובן לוי אף נביא זקן ובן לוי, תלמוד לומר אליו תשמעון מכל מקום. והנה ריבה דאין צריך זקן ובן לוי כמשה רבינו ע"ה ולא אמר טפי אי מה משה ישראל ומיוחס. ועל כרחך דזה צריך באמת דבעינן מקרב אחיהם, ולאו מכמוני דאם כן הוי ליה למימר זה ברישא אכמוני מה משה כו', ועל כל פנים שפיר יש לומר גם זה רק לענין נבואה ולא לרוח הקודש.

[מז] ובלאו הכי אף לנבואה נראה דעל כרחך לאו תנאים מוחלטים הם לסלק הנבואה לגמרי בזולת זה, דהרי מכמוני וכמוך נידוק נמי למעט אשה. ובלאו הכי נמי מפשטיה דקרא נביא משמע לא נביאה, כדדרשינן בספרי פרשה קנ"ז מלך ולא מלכה. והרי היו שבע נביאות שנמנו במגילה י"ד א', וחמש מהן אחר משה רבינו ע"ה, ועל כרחך דעיקר קרא דפתח לענין אזהרת אליו תשמעון, דהנביא שהש"י מקים שחובה לשמוע לו היינו דוקא כמוהו דמשה רבינו ע"ה ובאותם תנאים. אבל יש שזוכים לנבואה לשעה דרך אקראי שאינם בכלל נביא שהש"י מקים, כשאין לו הני תנאים, ואין חובה לשמוע לו ואף על פי שזכה לנבואת אמת. והשתא נמי הני נביאות אין הכי נמי דלא היו בכלל המצוה לשמוע להם. ושוב מצאתי בשיטה מקובצת לנדרים הנדפס מחדש בשם הרא"ם כתב אין הקב"ה משרה שכינתו בקביעות שלא תפסוק ממנו אלא כו' עד כאן. הרי מבואר שבאקראי משכחת לה. ואולי הוכרח לזה משום דהוקשה ליה מאליהו כשאמר לו לילך צרפתה והאשה אלמנה תכלכלו מכד הקמח וצפחת השמן, וכן כשהעורבים כלכלוהו על כל פנים עני היה באותה שעה מיהת, ואיך שרתה עליו ודיבר עמו ה' גם אז, ועל כרחך דבאקראי משכחת לה. (יש לעיין קצת ממה שאמרו בנדרים שם כל הנביאים עשירים היו מנלן כו', ומיונה, והרי יונה כל נבואתו אקראי כמו שאמרו יבמות [צח, א] שנית דברה עמו שכינה שלישית לא דברה עמו, ולרב נחמן בר יצחק שם היינו לגמרי בשום דבר נבואה, ועיין שם בתוספות דבור המתחיל 'רנב"י'.) והכי נמי יש לומר בשבע נביאות ועובדיה. ואם כן קשה גם אדרש"י דהתם נמי רוח הקודש דאקראי.

[מח] ושוב מצאתי גם בדרשת הר"ן דרוש ו' כתב דפעמים ישתנה לצורך השעה יעוין שם (ויש לומר היינו האי דעובדיה מכל מקום זכה כו'). אך ראייתו שם מבלעם אין מוכרח כפי מה שכתבתי דמקרא דנביא אקים וגו' ילפינן, מלבד דיש לומר דהיינו רק מאותה שעה ואילך, היינו נמי רק בנביאי ישראל, וגם כשמנבא לישראל שהש"י הקימו להתנבא לישראל. ואע"ג דבגמרא אמרו סתם אין הקב"ה משרה כו', יש לומר דסמך על מה שאמרו וכולן ממשה, דהכונה גם כן רק דוגמת ההשראה דמשה רבינו ע"ה ללמד תורה לישראל וכיוצא. ועיין שם לפני זה כתב בטעם גיבור ועשיר כדי שיחשב בעיני ההמון עיין שם באורך, ואם כן אינו אלא בנביא השלוח לדבר לפני ההמון, ובזה לא קשה מאליהו דבעניותו לא מצינו לו נבואה לפני ההמון. ונראה דפשטיה דקרא אקים לך ולהם משמע כן, ואם כן גם לפי דבריו לאו בכל השראת שכינה אמרו. וגם לפי דבריו לא קשה מבלעם, דיש לומר גם שאר התנאים רק בשלוח להמון, ואע"פ שבלעם דיבר גם כן דבריו בהמון לפני בלק ושרי מואב, הם לא רצו כלל לשמוע כלל דבר בברכת ישראל, ולא נשלח כלל שיקובלו דבריו להם ולצרכם.

[מט] ועל כל פנים קשה על דברי רש"י תענית, ועל כרחך טעות סופר הראיה מנדרים, וכונתו למה שאמרו ביבמות וסנהדרין, וסבירא ליה דלהיות לאלהים משמע גם השראת דרוח הקודש. ואע"ג דמצינו דיצא עובדיה מהכלל וזכה לנבואה על ידי איזה זכות הגורם אף שאינו מיוחס, ואם כן הכא נמי נחוש לעבד וממזר שיזכה על ידי איזה זכות. אפשר לומר דלא מועיל לזה אלא זכות דהצלת נביאים ממות, ולא היה מצוי זה בדור יהושע וכלב. וגם אפילו תאמר שיועיל גם איזה זכות גדול אחר, הוא דבר שאין מצוי כלל ולא חיישינן ליה. אך לפי זה היה אפשר לומר גם בלאו הכי על כל פנים לא שייך כלל דעבד וממזר יזכו עצמם כל כך עד שיגיעו להשגת רוח הקודש, וסתם עבדים פרוצים ודי שלא יהיה פרוץ. ואף דנמצא הראוי גם לסמיכה כטבי עבד רבן גמליאל, כמו שאמרו ביומא [פז, א], אינו מצוי כלל. וכן הממזרים עזי פנים, כמו שאמרו בקידושין [מט, ב] תשעה קבין עזות כו', עיין שם ברש"י, וברש"י סוטה [מט, סע"א] וב"ב [נח, א] ד"ה 'חביטו', ותנן בסוף פרק ה' דאבות עז פנים לגיהנם, ובתענית [ז, ב] דנקרא רשע. ואע"ג דמצינו במשנה סוף הוריות ממזר תלמיד חכם, ובודאי רצונו לומר שלא יהיה רשע ומיורשי גיהנם. מכל מקום אין מצוי, ועל כרחך דהוי ליה לחוש גם לשאין מצוי.

[נ] וגם נראה דאין להוציא גר מהשגת רוח הקודש, דאונקלוס הגר ודאי תרגום התורה חיבר ברוח הקודש. והוא גם כן תנא דברייתא בבא בתרא [צט, א], ומאחר דנקבע המימרא בברייתא ובתלמוד ודאי הם דברי אלוקים חיים, ומכלל חידושי תלמיד ותיק שנאמר למשה, דהוא בכלל רוח הקודש של החכמים. אף דבבבא בתרא [יב, ב] דייק רק כשאומר לכוון הלכה למשה מסיני, היינו דבזה חזינן דכוון בנבואה, וממילא יצא ללמד על הכלל כולו דלא נטלה מהחכמים שחכמתם ברוח הקודש וכמו שכתב הרמב"ן שם.

[נא] ושוב מצאתי ביפה תואר בבראשית רבה פרשה ס' סימן ד' הקשה על דברי רש"י תענית הנזכר, דמה מייתי מנדרים אפילו תאמר דעבד אינו עשיר, וממזר אינו עניו, שם על כרחך לנבואה דוקא ולא לרוח הקודש עיין שם. (ומה שכתב דהמפרש עשיר השמח בחלקו הוא דרש עיין שם, עיין בדרשות הר"ן שם שדחה פירוש זה ולעניננו לא יהיה מאי נפקא מינה, דאם כן משכחת לה נמי עבד שמח בחלקו). ולדעתו זה בלאו הכי אינו כלום, דאף על גב דעבד אין לו משל עצמו כלום וכל מה שקנה קנה רבו, מכל מקום משכחת לה שיחשב עשיר כשישליטו רבו כפוטיפר ליוסף. וכן עבדי שלמה וכל עבדי מלכים ודאי נקראים עשירים. ואמרו שבועות [מז, ב] עבד מלך מלך, ועבד הראוי לזכות לרוח הקודש ודאי ימצא חן בעיני רבו, ועל כל פנים לא יקפיד על עושר שיזכהו הש"י לקחתו ממנו. ומה שכתב דממזר אינו עניו, נראה דרצה לומר משום דהם עזי פנים, ואם הוא עז פנים אין צריך לזה שאינו עניו דהרי נקרא רשע גם כן ונוחל גיהנם וכמו שאמרו (אבות ה, כ), ובודאי לאו בר השראת רוח הקודש הוא. אלא דזה על הסתם ממזרים, אבל משכחת לה שהוא צדיק גמור עד שראוי לרוח הקודש ואותו הוא עניו גם כן. וגם מה שהחליט גם אענוה דאין מעכב ברוח בקודש, נראה דליתא, כיון דנשנה בסדר המדרגות דרבי פנחס בן יאיר להשגת רוח הקודש ודאי אי אפשר להגיע לרוח הקודש בלעדי זה ובדילוג איזה מדרגה מהם. ועיין שם הביא עוד הא דקדושין, וכתב דהתם לעתיד, ועוד דשם לא מדבר אנבואה רק להיות ה' בתוכם, דהרי יחזקאל מבני רחב הזונה ועובדיה גר. וכי תימא לצורך שעה, הוי ליה לכלב לחוש גם כן לצורך שעה עיין שם. ותמוה מה שאמר מיחזקאל הרי מפורש בקרא דהיה כהן, ועל כרחך רק מצד אם היה ממנה, וגם זו הרי נישאת ליהושע והיה באם מצד אם, ואין זה חוצץ ביחס המשפחה כלל, דמי לנו משפחות מיוחסות יותר מכהנים גדולים ומלכים. וכל כהנים גדולים דבית ראשון מזרע אלעזר הרי הוא נסיב מבנות פוטיאל, דאבוה או אמה היו מיתרו וכמו שאמרו בבבא בתרא [קי, רע"א]. וכן כל מלכי בית דוד שהם עיקר מלכות ישראל מרות המואביה, והוי ליה למימר נמי מישעיה, דאמוץ ואמציה אחי כמו שאמרו במגילה [י, ב], ואתי גם כן מרות. וגם מה שאמר יחזקאל טעות סופר, דבמגילה [יד, סע"ב] דחשיב שמונה נביאים כהנים מרחב ולא מני יחזקאל בהדייהו, וצריך להיות ירמיה. ומה שאמר מעובדיה צריך עיון, דעיין שם בגמרא ורש"י סנהדרין הנזכר148 דכתב באמת דגר אין ראוי, ודלאו משום צורך שעה זכה רק משום זכותו בהצלת נפשות. וגם מה שהיה לכלב לחוש לצורך שעה ליתא, דלא שייך צורך שעה אלא בעובדיה שהיה בדור אחאב שהיו עובדי עבודה זרה והרג נביאי ה' ולא נשאר צדיק גמור הראוי לנבואה אלא הוא שהיה מעבדי אחאב, וכן יחזקאל או ירמיה שהיו בזמן החורבן דגם כן רובן רשעים וכל ישראל היו חוטאים. אבל בדור יהושע וכלב וכל ישראל תלמידי משה רבינו ע"ה, איך סלקא דעתיה שיהיה צורך שעה לשרות רוח הקודש על עבד וממזר דוקא ולא על שום אחד מישראל, אם הוא אינו ראוי לכך אלא כשיש צורך שעה, מה צורך שעה שייך בדור צדיקים כדור יהושע שנחשבו בסנהדרין [כ, א] כדור משה רבינו ע"ה עיין שם שישיג רוח הקודש דוקא עבד וממזר, ולא שייך לחוש זה.

[נב] ועוד שם מסיק דרש"י מסברא אמר דגנאי הדבר, ואם כן אפשר דזהו רק שם בהזכרת אותן ההלכות שנשכחו שהיה צורך כל ישראל, דכל ישראל השתדלו ויגעו בזה בשכלן להחזירן, ובודאי גנאי הדבר שלא יגלו זה מן השמים רק לעבד וממזר ובפרט בדור חשוב כמוהו. אבל שאר רוח הקודש דעלמא לשעה ולאיזה דבר פרטי ואיש או אנשים פרטים פחותי ערך או שהם גם כן עבד וממזר כמוהו דאין גנאי, שפיר ישרה עליו אם ראוי מצד מעשיו, ולא קשה הא דתנא דבי אליהו רבה.

[נג] גם יש לומר לפי מה שכתב עוד שם דאגדה דהתם דמני כלב סבירא ליה באמת דאעבד וממזר גם כן שורה רוח הקודש, ואם כן יש לומר התנא דבי אליהו אזיל בשיטת הבראשית רבה (ס, ד). ואף דכתב עוד שם דיש לומר דסבירא ליה חזרת ההלכות היה על ידי פלפול לבד ולא ברוח הקודש, אשתמטיה בזה סיום הגמרא דבבא בתרא [יב, ב] שמביא בעצמו בתחלת דבריו, דמבואר שם דלימר מילתא לכוין אהלכה למשה מסיני אף דיהיב טעמא בפלפול וסברא אי אפשר אלא בנבואה ורוח הקודש עיין שם. ואע"ג דזה אמת דאסור ללמד עבדו תורה, היינו שילמדנו האדון, אבל מכל מקום משכחת לה שילמד הוא מעצמו. שהרי טבי עבדו של רבן גמליאל היה תלמיד חכם כמו שאמרו בסוכה [כ, ב], והיה ראוי לסמיכה. ועל כן גם בחזרת הנך הלכות הוצרך רש"י למיתי משום רוח הקודש ולא בפשיטות דלא משכחת לה עבד תלמיד חכם משום דאסור ללמדו, ועל כרחך דמכל מקום משכחת לה, ואף דאין מצוי הוי ליה לחוש כמו שכתבתי לעיל.

[נד] וכן אשה מצינו ברוריה דביתהו דרבי מאיר דלמדה תורה כמו שאמרו בפסחים [סב, ב] ובכמה דוכתי, והיא גם כן תנא דברייתא בתוספתא דכלים (ב"מ א, ו). ובגוי משכחת לה בשבע מצוות דידהו כמו שאמרו בסנהדרין [נט, א] על זה דגוי העוסק בתורה ככהן גדול. ומכל מקום האמת יורה דרכו, וקושטא קאי מפשטות לשון התנא דבי אליהו שם דתלוי במעשה ולא בתורה, וכן מהענין שם שאמר מה טיבה של דבורה כו', בעלה עם הארץ היה, אמרה לו אשתו בא ואעשה לך פתילות כו', עיין שם. ואע"פ שדבורה היתה מלמדת תורה ברבים כדאיתא התם אח"כ, ומשום דאין הנבואה שורה אלא על חכם ועל כרחך דהיה בה חכמה, ומכל מקום זכתה לכך לא מצד התורה. דאשה אף שלומדת כיון דאינה מצווה ועושה אין בזה זכות כל כך, וגם מאחר דאינה מצווה אינו שייך לה ואין כח פעולת התורה גדול אצלה כל כך, שאלו היתה תורה גם אצלם תבלין ליצר היה הש"י מצוה גם כן, וגם לחד מאן דאמר בסוטה שם דכמלמדה תפלות ודאיסורא נמי איכא, ועל כרחך אין כח להכניס קדושה בלבות הנשים גם כן, ומתוך שדעתן קלה החכמה והערמומיות שנכנס בה מוציאה לתפלות על הסתם ברוב נשים, ועל כל פנים אינן יכולות לזכות על ידי זה לרוח הקודש ונבואה, רק על ידי זכות המעשים.

[נה] וגם בעלה שהוא ברק כדאיתא התם (ומה שאמרו שם אח"כ מה טיבה של דבורה אצל ברק, והלא דבורה במקומה וברק במקומו, רצה לומר להזדווג לו למקום רחוק, ואע"פ שהותרו כבר השבטים לבוא זה בזה אחר דור יהושע ובאי הארץ כמו שאמרו בבא בתרא [קכא, א], מכל מקום לא מצוי כל כך.) היה עם הארץ כנזכר, וזכה ליטפל אליה באמירת השירה. ואף דלא זכה לנבואה לפי שלא היה תלמיד חכם, מדנטפל לשירה משמע דזכה לרוח הקודש מיהת. (וכמו כל ישראל ששרו על הים עם משה רבינו ע"ה, ואמרו דראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל, דזכו כולם לרוח הקודש ועל ידי זה נפתח הפה לומר שירה שתתיחס עליהם בתורה ובנביאים שהם אמרוה שהשיגו הדבר ברוח הקודש, דלולי כן לא שייך ליקרא על שמם.) ומרוח הקודש זה הוא שדברו בסוף סוטה וקבעוהו שם.

[נו] כי עיקר קדושת המעשה אי אפשר אלא על ידי קדושת היסוד והגדרת ערוה בהרחקה מאשת זנונים וסוטה בקלקולה, וכל רוח הקודש שהוא רוח קדושה אינו אלא במקום גדר ערוה. ועל ידי זה נסמית עינו של אותו רשע שאמר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדבר זה, שהגוים שאין להם שייכות לדברי תורה אצלם חוש המישוש חרפה גמורה כאשר אמר הפילוסוף היוני, והקדושה אינו אלא בפרישות הגמורה, כי לא יכולים להשיג קדושה בענינים הגופנים המלאים אצלם זוהמא וזימה מפני שקיעתם בשרשם בזה. מה שאין כן יעקב אבינו ע"ה אמר הבה אשתי מה שקל שבקלים אינו אומר, ולא הרגיש גנות וחרפה בזה, כי לא נתכוין אלא להעמיד תולדות, ולא היתה לו שום כונה אחרת ושום הרהור של תאוה גופנית כלל, אם כן הכל בקדושה, וזהו הקדושה הנזכרת בעם ישראל הנמשכת מהתורה דלא עשה כן לכל גוי כמו שכתבתי לעיל.

[נז] והעמי הארץ אע"פ שהם מזרע ישראל שכל אחד יש לו אחיזה בדברי תורה ויש לו גם כן שייכות לקדושה, מכל מקום כיון שאינו בהתגלות ליבו אין קדושה זו מתגלית אצלו בעולם הזה גם כן, והקדושה שלו היא רק בהגדרה, ועל כן לא נמנית עוד באחרונה בסוף סוטה ובאה החסידות במקומה, משום דלא עם הארץ חסיד כמו שאמרו באבות, וכן אם אין תורה אין יראה. על כן אחר שהשלים נפשו בשבע תחתונות שהם כח המעשה (אשר האחרונה שבהם הענווה בהכרת שפלותו, כי כל שלימות עם הארץ הוא בכח המעשה ובזה צריך לענוה, מה שאין כן בחכמה ובינה אין צריך לענוה. אבל התלמיד חכם עיקר הענוה שצריך הוא כשמגיע לשלושה רישין ולהבינה שבלב שלא יתגאה בה, ולכך אצלו הענוה השמינית.) ובא לבינה שבלב, ששם במעמקי הלב שורש נפשו יש לו שייכות ואחיזה באיזה דברי תורה. ועל ידי זה זוכה ליראה ומשם לחכמה שבמוח הוא מעורר בו קצת רוח חכמה יותר. ואז יכול לזכות גם לחסידות כי כבר יצא משם עם הארץ גמור. ואז זוכה אח"כ גם לרוח הקודש, דודאי אי אפשר בעם הארץ גמור רק שיש לו ריח תורה על כל פנים, כי רוח הקודש מביאה לידי תחית המתים דהיינו חיי עולם, וזה אי אפשר אלא על ידי טל תורה המחייהו, ורוח הקודש הוא הטל תורה היורד מלמעלה על הנפשות דבני ישראל, כידוע דאותיות שאחרי שם הויה הם בגימטריא 'טל'. כי שם הויה הוא התגלות הדברי תורה בפועל, והוא התורה שהוריד לנו משה רבינו ע"ה ומסרה לבני ישראל בפומבי. והטל הוא האחוריים והנעלם ממנה, והוא שופע תמיד ולא מיעצר, רק כאשר יהיה כלי מוכן וראוי לקבל אותו הטל דברכה אז הוא נקלט בכל רמ"ח איבריו הרוחניים המחיים להגופניים ונקשר בהם, עד שאין נפרד גם לאחר מיתה והסתלקות הנפש הוא נשאר תוך ההבלא דגרמי שבעצם הלוז שאין נרקב וכלה לעולם כדברי רבותינו ז"ל.

[נח] ודבר זה הוא על ידי הקדושה הגמורה שבזרע יעקב שגם כל ענייני הגופנים הם כולם לה' לבדו, דעל כן אמרו תענית [ה, ב] יעקב אבינו ע"ה לא מת, כי מי שכל עניניו הגופנים בקדושה כיעקב לא שייך ביה מיתה כלל. ואע"פ שחנטו חנטיא וקברו קבריא, היה רק למראית עין בעולם הזה עלמא דשקרא שאין האמת דיעקב נגלה בו לעין כל. וגם כל זרעו אף העמי הארץ נקראים בשם יעקב כמו שאמרו בבבא מציעא [לג, ב], שיש בהם גם כן קדושה זו, אלא שהוא בעולם הזה בהעלם עצום. ומי שזוכה להשלים מדרגתו בעולם הזה עד שיגיע למדרגת רוח הקודש שהוא המדרגה האחרונה והעליונה שיכול להגיע אליה בעולם הזה אפילו העם הארץ, אחר שהגיע לכך כבר הגיע לשורש אחיזתו בדברי תורה, דלעתיד כולם ידעו וגו', ולאדם שטוב מטעימן מפרי מעשיו בעולם הזה וזוכה לשמץ מאותה ידיעה, והוא הרוח הקודש שמשיג שפע הטל תורה המחייהו. כי בהשגת רוח הקודש הוא זוכה ממילא גם כן לקדושה זו העליונה, קדושת יעקב אבינו ע"ה שכל מעשיו לשם שמים, ואז זוכה לתחית המתים מצד עצמו ולא מצד דיבוקו לתלמיד חכם כשאר עם הארץ, כי כבר יצא מכלל עם הארץ אחר שזכה לרוח הקודש. ומצדו הוא התחית המתים לאלתר, וכמו לעתיד כשיזכו כל ישראל להשלים נפשותם עד שישפוך רוחו על כל בשר אפילו העבדים ושפחות ועמי הארץ. ויתגלה אז הקדושה שיש גם בכל כחות הגופנים היותר פחותים שיש בישראל, שעל זה רומז השם בשר כמו שאמרו בסוטה [ה, א], ובכמה מקומות בכתוב נקרא כן אבר הברית כמו שנאמר בפרשת מצורע זב מבשרו רר בשרו החתים בשרו, ובירמיה [י"א] בשר קודש יעברו מעליך פירש רש"י על המילה, וביחזקאל [ט"ז] על מצרים גדלי בשר, ושם [כ"ג] בשר חמורים בשרם וזרמת וגו'. וידוע דעיקר השגת רוח הקודש תלוי בהגדרת אבר זה, כי כאשר היסוד קדוש אז הכל קדוש כי הוא יסוד הכל. והמקום שבו תוקף הפחיתות אצל אומות העולם הערלים, שם הוא עיקר הקדושה אצל בני ישראל הנימולים שהכל אצלם בקדושה. וכל מקום שנראה יותר פחיתות, כאשר יש בו קדושה הרי הוא תוקף קדושה יותר, שאף במקומות הפחותים יש קדושה. ועל זה נאמר מבשרי אחזה אלוה, שעל ידי קדושת הבשר הגופני זוכה לרוח הקודש.

[נט] וכשיתגלה קדושה זו שבכל ישראל יהיה שפיכת רוח הקודש על כל בשר ואז יהיה תחית המתים לכל ישראל. אבל בעולם הזה אף אם איזה יחידים זכו לזה, הרי לא זכו לזה עדיין כל הכנסת ישראל, וכולם קומה אחת, ואי אפשר לתקן אבר ממנה ולהפרידו מכלל הקומה, שזהו פירוד משרשו, ולפיכך צריך כל אחד לסבול בשביל זולתו. ואפילו הצדיקים גמורים סובלים עוונות שאר בני דורם להיותם מקומה אחת, כמו כאשר הרגל כואב סובל גם הראש היסורים שיש מכאב שברגל. אבל יעקב אבינו ע"ה שהוא היה בדורו כולל הכנסת ישראל כולו, וכן כל דורות העתידים לצאת ממנו כולם כלולים בו, כאשר הוא תיקן נפשו הרי כל הקומה שלימה, ולפיכך מצד עצמו לא מת כלל באמת, רק מצד ההתפשטות דדורותיו בעולם הזה שלא נתבררו עדיין לא נתגלה זה בעולם הזה.

[ס] וכן רבינו הקדוש שנקרא כן בסתם, כי נתייחד בתוקף הקדושה שאפשר להשיג בעולם הזה, היה ניצוץ יעקב אבינו ע"ה כידוע מהאריז"ל [עיין בספר יין המשומר וזולתו], דעל כן אתי כל בי שמשי לביתיה כמו שאמרו בכתובות [קג, סע"א] דגם כן לא מת. והיינו שהוא היה נשיא ופרנס הדור וכולל כל נפשות דורו, וכשהשלים נפשו כל כך עד שיזכה לשם קדוש סתם, היינו כשלא יגיע לו שום פגם עוד, ועל כרחך שהשלים גם נפשות כל דורו האחוזים בו. ולפיכך אמרו בסנהדרין [צח, סע"ב] אי מן חיי הוא כגון רבינו הקדוש, שחשבו עליו שהוא משיח כי כבר תיקן נפשו כל כך עד שהמשיך ותיקן כל דורו עמו. אלא שעדיין לא היה הדור כדאי שיהיה גם אצלם בהתגלות כן, כי עדיין לא נתקנו גם הדורות הבאים הכלולים בהם, דלעולם נפשות הבנים כלולים באבותם. ורבינו הקדוש תיקן נפשו לגמרי עם כל הנתלה בו מזרעו עד סוף כל הדורות, וכן מנפשות כל בני דורו. אבל מה שנתלו בנפשות דורו מדורותיהם אחריהם עד סוף כל הדורות - זה לא נתקן עדיין, דזה לא היה נתלה בתיקונו, ולפיכך לא זכו שיהיה אז עת קץ ותחית המתים ושיהיה הוא המשיח. ומכל מקום הוא זכה לנפשיה דמצד עצמו לא מת, אלא שלא היה בהתגלות בדור מצד הדור. והוא יסד התורה שבעל פה, שזהו עיקר הטל תורה המחייה ורוח הקודש דחכמים המביא לתחית המתים.

[סא] ומשניות מסכת סוטה מסיים משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא, שהם שתי מדרגות הקודמות לקדושה כפי הסדר שבמסכת עבודה זרה, שהוא שלימות הקדושה שזכה לה רבי. ואלה השלוש הם שלושה רישין של הקומה השלימה דתלמיד חכם המתחיל בתורה. והקדושה היא המדרגה עליונה שלמעלה מקומת אדם, שהוא מה שהש"י עוזרו. ועל זה לא שייך ביטול, דישועת הש"י אינה בטילה ח"ו ושפעו אינו פוסק וימינו פשוטה לעולם לקבל השבים אליו. והביטול שייך רק במה שבהשתדלות אדם, והם שתי הקודמות, שכל השלושה רישין כולם חד. וכפי מה שהם בתלמיד חכם, שהענווה הוא בבינה שבלב, והיראת חטא הוא בחכמה שבמוח שהוא תכלית שלמות היראה, שעל ידי הכרת הנוכח דה' לנגדי תמיד כמו שכתוב בהג"ה דריש אורח חיים, שהוא על ידי שלימות החכמה דחכים לשון הכרה בארמי. ומשמת רבי שהוא שלימות הקדושה הנמצא בנפשות דישראל בהתגלות בעולם הזה, בטלו גם שתי אלה. ונשאר רק השבע תחתונות, שהם שלימות כחות המעשה הכוללים הקדושה שבפעל בהגדרת ערוה, דעל זה הוא כל מסכת סוטה למודים למי שעובר עליו רוח טהרה כמסקנת הגמרא שם [ג, א] (ומאן דאמר רוח טומאה היינו שישים עלילות דברים באשה יראת ה', ויש בזה דברים עמוקים שאי אפשר לבאר בכתב ועל כן המסקנא אינו כן.) להיות שונא זימה. ושוני המשניות בדורות המאוחרים חיברו אחרי זה הברייתא דמשחרב בית המקדש ועקבתא דמשיחא. כי מיתת רבינו הקדוש, שנקרא בשם קדוש סתם שבו היה משכן הקדושה בישראל בעולם הזה, היא ממש חורבן בית המקדש שהוא משכן הקדושה בישראל במקום ומצד העולם. ורבי היה משכן הקדושה מצד הנפש. הוא הראשון אחר החורבן שהיה ראוי להיות משיח אלמלא זכו ישראל, וממנו התחלת עקבות משיח שכבר התחילו עקבותיו להיות נודעים. וכדי לסיים בטוב סיימו בברייתא דרבי פנחס בן יאיר בסדר השלמת האדם מצד הגדרת המעשים לבד אחר שמת רבי ובטלה ענווה ויראת חטא, שהם המדרגות להשגת שלימות הקדושה הגמורה, ולפי מה שהיה הדור אז אחר זמן רבי היה ביטול גמור לענוה ויראת חטא.

[סב] אבל בדורות שאחר כך, מכי אתו רב לבבל והרביץ תורה הרבה שם, וקמו דורות האמוראים שסיגלו תורה הרבה בקדושה ובטהרה וברוח הקודש שבהם, עד שהוסיפו התלמוד על המשניות שיסד רבי שהוא השלמת התורה שבעל פה, הוסיפו שם לא תתנו כו' והוא סיום הגמרא דמסכת סוטה בדברי רב נחמן דלא תתני יראת חטא דאיכא אנא.187 ומכל מקום לא מחקו זה מן המשנה, כי חכמי המשנה לא כתבו דברים בטלים, וכל דבריהם ברוח הקודש וידעו מה שיהיה עד סוף כל הדורות. והם היו תנאים שגדולים מאמוראים, ואין אמורא יכול לחלוק על משנה, רק הם דברו כפי השגתם במדרגה הגדולה שלהם, לאותה המדרגה היה ביטול. אבל כפי השגת האמוראים בדורם, שחזרו להקים דגלה של תורה בבבל, שהוא במחשכים כמו שאמרו בסנהדרין [כד, א], היינו בהעלם ולא בהגלות כל כך שהיה בדורות התנאים בארץ ישראל. ואע"פ שזה מדרגה קטנה מצד, הוא מדרגה גדולה גם כן מצד, כי יוכלו להשיג האור בתוך החושך וההעלם גם כן, ומצד הזה לא היה ביטול.

[סג] ורב נחמן הוא שאמר על עצמו גם כן שם בסנהדרין [צח, סע"ב] אי מן חיי הוא כגון אנא, וכפי הנראה הוא היה השני אחר רבי שהיה ראוי להיות משיח אם היו הדור כדאי (אבל אותן שאמרו שם שילא ינון וחנינא שמו דדרשו גם כן על שם רבם לא אמרו אלא על השם ולא על רבם ביחוד, והיינו שלא היו עצם נפש משיח רק היתה להם איזה הופעה מאורו במה שנקרא בשמו של משיח) שהיה גם כן ראש בדורו הכולל כל נפשות דורו. והשלים עצמו בתכלית השלימות בכל מדרגות קומתו אע"פ שלא נקרא בשם קדוש כרבי, לפי שהיה מצד המחשכים וההעלם ולא בהתגלות לכל, והקדושה שהוא השורש הנעלם היה אצלו בתכלית ההעלם, ועל כן לא נתגלה זה גם בגמרא עליו, כי היה נעלם עדיין גם ממנו מצד התגלות לבו. רק מצד השגת הנעלם ברוח הקודש שבו היה משיג זה שהשלים הכל עד שראוי להיות משיח.

[סד] ואף היראת חטא שהוא תחילת הגילוי לא נתגלה אלא לו לבד, והוא שהעיד וגילה על עצמו דאיכא אנא השלם ביראת חטא כרבי. ובזה החזיר העטרה ליושנה, דאחריו כל אחד ימשוך לזכות ולהגיע לשלימות כל המדרגות, דמשמת רב נחמן לא בטלה עוד. כי רק מצד ההתגלות בעולם הזה כמו שהיה לרבי עד דקרו ליה רבינו הקדוש, וכן נתגלה גם כן בעולם הזה הא דלא מת דאתי לביתיה, זה נתבטל במותו. כי אחר שמת הוא שהיה הראשון הראוי להיות משיח, אין מתגלה עוד אור בהיר כזה עד עת קץ שיבוא המשיח האמתי. שאפילו יהיה באיזה דור גם כן מי שיתקן כמוהו ושראוי להיות משיח, מאחר שלא יהיה משיח בפעל, וכבר נגלה זה על ידי רבי שמת שיש שראוי להיות משיח בכח ועם כל זה אין עולה לו בפעל, אם כן אין בו אור זה. ורק בימי רבי שעדיין היו מקוים לו שהוא יהיה משיח אם יהיה הוא בשלמות הגמור, כי עדיין לא נגלה זה דמיתת נפש הראוי להיות משיח, היתה קדושתו בהתגלות גמור. ואחר מיתתו הוא שנגלה דבר זה, ואז עד עת קץ אין עוד התגלות גמור רק הכל במחשכים, ולזה אין עוד ביטול.

[סה] ורב נחמן החזיר היראת חטא שהוא מדרגת החכמה, ועל כן אמר על עצמו סנהדרין [ה, רע"א] כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי, שהוא מצד שלימות החכמה, כמו שאמרו בסוף בבא בתרא הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות. וכן בבכורות [לז, רע"א] דחכם מתיר לבדו, אמר רב נחמן כגון אנא. ואע"פ דמקרא צווח יהללך זר ולא פיך, אבל הוא לא בא להלל את עצמו רק להודיע הדין גדר המומחה והחכם. ולא אמר על אחר כי לא הגיע לשלמות החכמה אלא הוא, ולא ידעו אחרים ממעלתו גם כן. רק הוא עצמו שידע מעלתו, שכבר נשתלם במדת הענוה הקודמת ובטח ליבו שמכיר ערכו באמת ולא מגסות הרוח, הודיע שפיר דין החכם והמומחה שהוא דוקא כשיהיה בתכלית השלימות כמותו. וזה על דרך שאמרו נדרים [סב, א] שרי לאודועי באתרא דלא ידעו ליה, והיינו לצורך כההוא דעבדך ירא את ה' וגו'. ובתשובות רשב"א חלק א' סימן פ"ד הביא דאמרו לו לרב פפא מה שמך, אמר להם רב פפא, אמרו לו והכתיב יהללך זר וגו', אמר להם ואי אין זר - פיך, עד כאן. ולא ידעתי מקום מאמר זה, וכפי הנראה כוון לעובדא דפסחים [פו, ב] עיין שם, והיה בגירסתו כן שם. ומיהו בזהר בלק [קצג, סע"ב] איתא הא דואין זר פיך, וכתבו דהיינו לפתוח פיו בדברי תורה ולא לשבח נפשיה, דסימן דלא ידע כלום שבוחי, עיין שם. אבל זה במכוין לשבח עצמו, אבל רב נחמן לא כוון לשבח וכמו שכתבתי.

[סו] ורב יוסף היה לפניו המתחיל בהחזרת מדריגות אלו, והוא נסתמא על ידי שלא רצה להביט מצדדין ולפניו כמו שכתוב בתשובת הגאונים הנדפס מחדש בשם שערי תשובה סימן קע"ח, ומפני שרצה לסלק עצמו מחיזו דהאי עלמא, דעין רואה ומכניס הרהורים ללב להיות חומד. ועינו של אותו רשע בלעם נסתמא בשביל שלא האמין בקדושת ישראל שיהיו גם חמדותיהם שבענינים הגופנים מלא קדושה. ובדין היה שיסתמא, כיון שלא ידע שיש מציאות קדושה בהסתכלות של חמדה גופנית גם כן. והוא מפני לבו שהיה מלא זוהמא, ושוריינא דעינא בלבא כמו שאמרו בעבודה זרה [כח, ב], ומזה היתה לו עין רעה. וגם בענין זה היתה לו עין רעה על ישראל שקינא בהם שהיתה להם קדושה כזו, ועל כן פקעה עינו כדרך שאמרו בעבודה זרה [סה, א] בבר שישך. ועינו של אותו צדיק נסתמא על ידי שחפץ ונשתוקק גם כן לזכות לקדושה זו שיהיו כל חמדותיו בקדושה, וזה אחר שיגדיר עצמו כפי האפשר בכח אדם בכבישת החמדה שבלב והגורם לו עין רואה. ונתרצה להסתמא לגמרי כדי שלא יראה שום דבר שיביא חמדה זרה ללב, והש"י עשה רצונו. והסומא חשוב כמת, ובזה נתבטלו אצלו כל חמדות עולם הזה. ועל ידי זה זכה לענוה השלימה הבאה מכח הבינה שבלב, שהוא האתחלתא לקדושה השלימה. וכבר תיקן השוריינא דעינא, ונתתקן גם האובנתא דלבא להיות שפל רוח היפך בלעם הרשע שהיה עין רעה ורוח גבוה. ובזה היתה אתחלתא להשגת השלושה רישין ועד שלימות הקדושה ורוח הקודש הגמור, ובא רב נחמן אחריו והשלים הכל. וזהו השלמת מסכת סוטה בהגדרה בפעל כפי האפשר, שזה מדת כל אחד, ואפילו עם הארץ יוכל להגיע ממדרגה למדרגה עד סוף כל דרגין בהשפעת הקדושה הגמורה ללב, שיהיו כל מעשיו לשם שמים כולו קודש לה'.