יריעות שלמה על רש"י/בראשית/מב
סוף ד"ה ודומה לו כו' נ"ב והמדקדק בגמרא בדף י"א משמע מלשון רש"י ותו' כפשוטו שלפי' הראשון הוא ראי' ממש ולא מל' שביעה וכן אית' בשמעוני וז"ל למה תתראו אל תצאו ובידכם פרוסה מפני התרעומו' ואל תכנסו כולכם בשע' אחד מפני העין ע"כ משמע להדיא דלשון ראייה הוא לפי' הראשון כלומר אל תראי עצמיכם כפשוטו ע"כ נראה דללשון כחישה הוא מביא הפסוק ומרוה גם הוא יורה והוא לשון כחישה ובלשון אשכנז טנט זע"ט כמו ודשנו וכן הרבה וק"ל מהרש"ל:
בד"ה ולא אמר כו' והג"א כתב דלכך הל'ל לכו משום דהיה לו לתפוס בדבריו לשון צח והגון ולא לשון ירידה ומה שכתיב וירדו אחי יוסף ל"ק משום דלישנא דקרא הוא ולא ידעתי מה יעשה בפסוק רדה אלי אל תעמוד וגו' וכן והורדתם את אבי וגו' לכן נ"ל כמו שמצאתי ביש נסחאות שלא היה כתוב בהן ולא אמר לכו רק רדו שמה רמז כו' והיינו ממלת שמה מפיק ליה שמיותר הוא דבתר הכי כתיב ושברו לנו משם א"נ דלא הל"ל כלל רדו שמה דהא כתיב בתר הכי ושברו לנו משם אלא עכ"ל רמז כו' וכן משמע במדרש רבות ע"ש:
בד"ה הוא אשר כו' נ"ב ואני שמעתי חיבור הענין כך אמרו בני יעקב אין אנו מרגלים שהרי כולנו בני איש אחד אנחנו וכי מן האפשרות שהאחד ישלח כל בניו למקום הסכנה כזו להיות מרגלים והוא השיב אדרבה הוא הדבר אשר דברתי שאם לא הייתם אחים היה מן הסברא להאמין לכם שאין אתם מרגלים שאין רגילות שעשרה בני אדם יאמינו זה לזה שלא יגלה א' על חבירו אבל מאחר שאתם אחים א"כ אין תימא ודוק מהרש"ל:
בד"ה ויבך כו' מפני ששמע נ"ב ולי נראה לפרש דאי לא שמע שמתחרטין אין כאן בכיה אלא רוגז וכעם היה לו להלביש עליהן ולזכור מה שעשו וההיפוך של הבכיה שבאה מרכות הלב וק"ל מהרש"ל: בד"ה לעיניהן כו' יחידי משמעון כו' נ"ב ונראה לי ליישב מה שאמרו חז"ל בתענית אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו על בני יעקב שאמרו מה זאת עשה אלהים לנו אף שכבר הצדיקו עליהם הדין באמרם אבל אשמים אנחנו אלא שהיו מרננין על מה שהוסיף ה' עליהם הוה אחר הוה ללקות בכפלים והיה להם להשיג מאחר ששמעון ולוי יותר חטאו במכירתם והם היו העיקר משום הכי באו להם סיבות זרות יותר מלאחרים שהאחד נתפס והשני מצא את הכסף ודוק ולפי פיר' האבן עזר' שפי' האחד הוא ראובן א"כ היה מתקונן על מדותיו של מקום ואמר מה זאת עשה אלהים לנו הלא אני אמרתי אל תחטאו בילד ואלי בא הסיבה יותר מכולם והיינו אולת אדם תסלף דרכו שהיה לו להזכיר מעשה בלהה וק"ל מהרש"ל:
סוף ד"ה שמא הרגוהו כו' נ"ב ולי נראה דלק"מ דבודאי מתחילה לא חשדם עד שראה ששמעון איננו אתם א"כ סבר בודאי מכרוהו וסופו יוכיח על תחילתו כשנודע לו אמיתת דבריהם של שמעון חזר אף מן החשד של יוסף וק"ל מהרש"ל: