יומא יד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לומר שאינו עובד כל היום גזירה שמא יאכל א"ל רב אדא בר אהבה לרבא ומי גזר רבי יהודה שמא יאכל והתנן ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ואי מייתא אשתו עביד עבודה ולא גזר רבי יהודה שמא יאכל אמר ליה הכי השתא התם כיון דיום הכפורים הוא דכולי עלמא לא קא אכלי הוא נמי לא אתי למיכל הכא דכולי עלמא אכלי הוא נמי אתי למיכל וכי האי גוונא מי חיילא עליה אנינות והא מיגרשא נהי דאנינות לא חייל עליה אטרודי מי לא מיטריד:
מתני' אכל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומיטיב את הנרות ומקריב את הראש ואת הרגל בושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב גשכהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש:
גמ' מאן תנא אמר רב חסדא דלא כרבי עקיבא דאי ר"ע הא אמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו היכי עביד עבודה דתניא (במדבר יט, יט) והזה הטהור על הטמא על הטמא טהור ועל הטהור טמא דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים אין הדברים הללו אמורין אלא בדברים המקבלים טומאה מאי היא כדתנן דנתכוון להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב ישנה נתכוון להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה מ"ט דר' עקיבא נכתוב רחמנא והזה הטהור עליו מאי על הטמא שמע מינה על הטמא טהור ועל הטהור טמא ורבנן האי לדברים המקבלין טומאה הוא דאתא אבל הכא קל וחומר הוא אם על הטמא טהור על הטהור לא כל שכן ור' עקיבא היינו דקאמר שלמה (קהלת ז, כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ורבנן ההוא למזה ולמזין עליו טהור הונוגע בהן טמא ומזה טהור והכתיב (במדבר יט, כא) ומזה מי הנדה יכבס בגדיו מאי מזה נוגע והכתיב מזה והא כתיב נוגע ועוד מזה בעי כיבוס בגדים נוגע לא בעי כבוס בגדים אלא מאי מזה ונושא ונכתוב רחמנא נושא מ"ט כתיב מזה הא קמ"ל זדבעינן שיעור הזאה הניחא למ"ד הזאה צריכה שיעור אלא למ"ד הזאה אין צריכה שיעור מאי איכא למימר אפילו למ"ד הזאה אין צריכא שיעור הני מילי חאגבא דגברא אבל במנא צריכה שיעור דתנן כמה יהא בהן ויהא כדי הזאה טכדי שיטבול
רש"י
[עריכה]
לומר שאינו עובד כל היום - עד הלילה אבל בלילה אם בא להקטיר חלבים ואימורים יקטיר:
גזירה שמא יאכל - כל היום אסור באכילת קדשים מן התורה אבל באנינות הלילה משנקבר המת ביום אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים והכי שמעינן ליה לר' יהודה במסכת זבחים (דף צט:) והכי קאמר רבי יהודה כל היום הוא באנינות ולא יקריב:
והא מיגרשא - דהכי אוקימנא דאי חזי לה דמתה קדים ועייל לבית הכנסת ומשוי ליה לגיטא דההיא דמתה גיטא למפרע:
מי לא מיטרד - ובקדשים בעינן שמחה וגדולה דכתיב (במדבר יח ח) לך נתתים למשחה כדרך שהמלכים אוכלים (חולין קלב:):
מתני' הוא זורק את הדם - של תמידין כדי שיהא רגיל ומזומן בעבודת יוה"כ:
ומטיב את הנרות - מדשן מן אפר הפתילות שכבו וכן כל יום ויום מטיבן בבקר שנאמר בבקר בבקר בהטיבו את הנרות וכל יום מקטירין קטורת בהיכל פרס בשחרית ופרס בין הערבים:
ושאר כל הימים אם רצה - להיטיב ולהקריב את כל קרבן שירצה מקריב ואין המשמר יכול לעכב על ידו:
מקריב חלק בראש - ראש הוא להקטיר ולהקריב כל חלק שיבחר:
ונוטל חלק - בחלוקת אכילת קדשים:
בראש - מנה יפה שיבחר לו:
גמ' דרבי עקיבא - לקמן בשמעתין:
היכי עביד עבודה - כל שבעה הרי מזין עליו:
על הטמא טהור ועל הטהור טמא - אם הזה על הטמא נעשה טהור ואם הזה על הטהור נעשה טמא ויליף טעמא מעל הטמא יתירא כדמפרש לקמן:
וחכמים אומרים - על הטמא לדרשא אתא לומר שאין דברי הזאה אמורים אלא בדברים המקבלים טומאה אבל בדברים שאין מקבלים טומאה אין הזאה הניתזת עליהן קרויה הזיה ונפקא מינה שהשיריים שיש באזוב שירי פסולי הן ואין להכשירן להזות:
כדתנן נתכוון וכו' אם יש באזוב ישנה - כלומר ראויין השיריים להזות על אדם שצריך הזאה דלא נתכוון (לו) וחוזר ושונה ואין צריך לחזור ולהטביל:
לא ישנה - דנפסלו במלאכה דהזאה של בהמה אין הזאה עליה והוו להו כמים שנעשית בהן מלאכה:
למזה טהור - דדריש הכי והזה הטהור אף לאחר שהזה קראו טהור:
הניחא למאן דאמר כו' - פלוגתא היא בזבחים בפרק התערובת (דף פ.):
אגבא דגברא - כל שהוא שנותן עליו מטהרו:
אבל במנא - שהוא מטבל ראשי גבעולי אזוב בו צריכה שיעור:
תוספות
[עריכה]
למזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא. תימה מזין עליו אינו טהור עד שיטבול ויערב שמשו יטהר וא"כ למאי הוה נוגע טמא טפי ממזין עליו וי"ל דה"ק מזין עליו ההזאה גורמת לו טהרה ונוגע מי חטאת גורמין לו טומאה אי נמי י"ל מזין עליו טהור היינו טהור שנפלו עליו הזאה דהוי טהור לגמרי:
מאי מזה נושא. וא"ת ומנא ליה לגמרא למעקר קרא ממשמעותיה לומר דמזה טהור ומזה דקרא היינו נושא אימר מזה ממש י"ל מדכתיב והזה הטהור אלמא דהמזה טהור ואף על גב דדרשינן מיניה טהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שהוא כשר בפרה י"ל תרתי שמע מינה:
אלא מאי מזה נושא. והא קמ"ל דעד דדרי כשיעור הזאה תימה לי א"כ מאי טעמא הדר ביה ממאי דאמר מאי מזה נוגע אי משום דקשיא ליה והכתיב נוגע והכתיב מזה ועוד מזה בעי כיבוס נוגע לא בעי כיבוס לימא הא דכתב נוגע ולא כתב ביה כיבוס היינו כי לא נוגע כשיעור הזאה ומזה דבעי כיבוס היינו כי נגע כשיעור הזאה ואין לתרץ דמש"ה לא מוקמינן ליה בנוגע וכדפריש משום דנוגע לא בעי כיבוס אפילו כי נגע בכשיעור מדכתיב והנוגע במי הנדה יטמא ולא כתב ביה כיבוס ומי הנדה משמע מים הראוין להזות שיש בהן כשיעור דהא ודאי ליתא דמי הנדה לא משמע הכי דאי לא תימא הכי א"כ כי פריך ונכתוב נושא מאי קא משני הא קמשמע לן עד דדרי כשיעור הזאה אכתי תיקשי לך ליכתוב והנושא מי נדה יכבס בגדיו דמי הנדה משמע שיש בהן כדי הזייה ועוד אי מי הנדה משמע דוקא שיש בהן כדי הזייה אם כן אין בהן כדי הזייה לא יטמא במגע כלל והא ליתא דבריש מסכת כלים משמע דמטמו במגע דתנן התם אבות הטומאות השרץ וכו' עד ומי חטאת שאין בהן כדי הזייה הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע ואין מטמאין במשא ואין לתרץ דה"ק מאי מזה נושא אף נושא והוא הדין במגע דשקולין הן והי מינייהו מפקת דאם כן מאי פריך ולכתוב נושא לישני אי הוה כתב נושא הוה אמינא דוקא במשא ולא במגע להכי כתב מזה דהשתא אתי תרוייהו ועוד הלשון אינו משמע כן דקאמר עד דדרי כשיעור הזאה ולא קאמר עד דנגע כשיעור הזאה לענין כיבוס בגדים ונ"ל דלהכי לא אוקמא במגע ולענין כיבוס דא"כ הוה משמע במגע לענין כיבוס ובמשא טהור גמור והא לא אשכחן טומאה דלא מטמיא אלא במגע לענין כיבוס ובמשא טהורה אע"ג דשרץ מטמא במגע ולא במשא מ"מ לא בעי כיבוס להכי אוקמי במשא דבמשא בעי כיבוס ובמגע לא בעי כיבוס דאשכחן טומאה כיוצא בה דנבילה מטמא אדם ולא בעי כיבוס ובמשא בעי כיבוס אי נמי נ"ל דמי הנדה משמע הכי ומשמע הכי בין יש בהן כשיעור בין אין בהן כשיעור ולהכי לא מצי לאוקמא במגע דהא כתיב והנוגע במי הנדה יטמא ומשמע אפילו בכשיעור יטמא גרידא טומאה קלה בלא כיבוס בגדים והשתא נמי ניחא הא דקאמר עד דדרי כשיעור הזאה דאי הוה כתב והנושא מי הנדה יכבס בגדיו הוה אמינא בין יש בהן כשיעור בין אין בהן:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/יומא/פרק א (עריכה)
נז א מיי' פ"א מהל' יוה"כ הלכה ה':
נח ב ג מיי' פ"ה מהל' כלי המקדש הלכה י"ב:
נט ד מיי' פ"י מהל' פרה אדומה הלכה ח':
ס ה ו ז מיי' פט"ו מהל' פרה אדומה הלכה א':
סא ח מיי' פ"י מהל' פרה אדומה הלכה ח':
סב ט מיי' פט"ו מהל' פרה אדומה הלכה א':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/יומא/פרק א (עריכה)
מתני' כל שבעת [הימים] הוא זורק כו'.
אמר רב חסדא מתני' דלא כרבי עקיבא דאי ר' עקיבא הא אמר טהור שנפלה עליו הזאה נטמא. השתא כיון שהוזה על כ"ג נטמא היכי עביד עבודה כו'. ר' עקיבא מאי היא דתניא והזה הטהור על הטמא.
הזה על הטמא טהור ועל הטהור טמא דברי ר' עקיבא וחכ"א אין דברין הללו אמורין אלא בדברים שמקבלין טומאה מאי היא כדתנן בפרה פרק י"ב נתכוין להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב ישנה להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב לא ישנה זה הכלל דבר המקבל טומאה הזאתו חוזרת עליו ודבר שאינו מקבל טומאה אין הזאתו חוזרת עליו פי' אם נתכוין להזות על אדם או על כלים המקבלין טומאה והזה על (או) הבהמה או כלי אבנים שאין מקבלין טומאה (הזאתו חוזרת עליו טומאה) אין הזאתו חוזרת עליו לטמאו ועדיין טהור הוא.
ואם יש באזוב ישנה שאני קורא בו והזה הטהור. אבל נתכוין להזות על דבר שאינו מקבל והזה על דבר המקבל טומאה הזאתו חוזרת עליו (טמאו) [וטמאו] ואינו יכול לחזור ולהזות ולא עוד אלא שטבילת אזוב פסולה זה טעם רבנן. אבל המזה על הטהור בטהרתו עומד ולא נטמא. מצאנו בשחיטת קדשים פרק שני בתחלתו פי' דברים הללו תניא שרפה אונן מחוסר כפורים כשרה. יוסף הבבלי אומר אונן כשרה מחוסר כפורים פסולה. ואוקימנא בהאי קרא פליגי והזה הטהור על הטמא. טהור מכלל שהוא טמא מר סבר מכלל שהוא טמא טמאה כולה.
מ"ס טומאה דהך פרשה.
גזרה שמא יאכל: פי' שמא יאכל באנינות שהוא איסור תורה וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה:
וכי האי גונא מי חיילא עליה אנינות והא מיגרשה פרש"י ז"ל מאי מקשי' מעיקרא ביום הכפורים דכי האי גונא בכהן גדול ביום הכפורים אפילו היה בחול דכולי עלמא אכלי מי איכא למיחש למידי והא מיגרשה כדאוקי' לעיל ואין כאן אנינות ליאסר בהקרבה ולא באכילה ופרקי' דנהי דאנינות לא חיילה עליה מיטרד מי לא טריד וקיימא לן למשחה בהם לאכול קדשים בדרך גדולה כדרך שהמלכים אוכלין והקשו עליו בתוספות חדא דלא אסר רחמנא אכילת קדשים למצטער שאינו אונן אטו טבעה ספינתו בים הכי נמי דאסור בקדשים ועוד דהא דכתיב למשחה בהם לא דרשי' ליה אלא לומר שיאכל קדש בצלי ובחרדל וי"ל לפי שטת רש"י ז"ל דמצטער בעלמא אינו אסור בקדשים אבל זה שהצער בא לו מחמת מיתת שארו שהיתה כבר כיון שלבו דוה עליו שהרי מחמת הצורך גירשה שפיר קרינא ביה אנינות והא דכתיב למשחה בהם לא צלי וחרדל כתיב ביה אלא למשחה בהם כדרך שהמלכים אוכלין ומה לי לאכל צלי וחרדל או שלא לאכל בצער אנינות כך יש לומר לשטה זו. אבל בתוספות פירשו למה לי לתרוצי דכיון דכולי עלמא לא אכלי איהו לא אכיל וכי האי גונא מי חיילא עליה אנינות דאפילו תימא דהיכא דכולי עלמא אכלי איכא למיחש דילמ' אכיל הכא בכהן גדול ליכא למיחש דהא גרושה היא ואין כאן אונן. ופרקינן דנהי דאנינות ליכא איטרודי מי לא טריד וחיישינן מתוך צערו לא יתן דעתו ויאכל ביום הכפורים דאית ביה כרת ולהכי אצטריכינן לומר דכיון דכולי עלמא לא אכלי איהו נמי לא אכיל. (הגהה ישנה לאחד קדוש ז"ל) מה שתמצא כתוב בגליון התוספות שיש שבוש בפירוש רש"י ז"ל במה שכת' על מה שאמ' הספר וכי האי גוונא מי חיילא עליה אנינות והא מגרש' בהא שבושא כי פרש"י ז"ל וז"ל והא מגרשא דהכי אוקימנא דכי חזי לה דמיתה קדים ועייל לבית הכנסת ומשוי' לה לגיטא דההיא דמתה גיטא למפרע עכ"ל. וזה שבוש כי זה הלשון נאמר לעיל כשתמות רחל השניה שהתקין והספר הקשה כאן ממיתת אשתו ראשונה וההיא לא מבטל גיטא בעיולי לבי כנישתא וכך היה לו לפרש והא מגרשא דהא כל היכא דאמרת דמתה לאה אשתו הראשונה לא תמות רחל דלמיתה דתרתי לא חיישי' כדאיתא לעיל וכל שרחל קיימת הויח לאה מגורשת למפרע דהא אמר לה הרי זה גיטיך אם לא תמות חברתיך רחל ודוק ומיהו רש"י ז"ל מפרש דהא אמרינן לחדא אמר לה ע"מ שלא תמות חברתיך שאמר כן לרחל וללאה הוא דאמר על מנת שאכנס אני לבית הכנסת).
דאי רבי עקיבא כיון דאמר טהור שנפלה עליו הזאת טמאתו היכי עביד עבודה כו': והקשו בתוספות ודילמא האי תנא סבר דטומאה הותרה בצבור שאין מזין על כהן בשבעת ימי פריש' דיום הכפורים. ותירצו דכיון דסתם מתני' ר' מאיר מסתמא מתני' רבי מאיר היא דסבירא ליה במתניתא דלעיל שמזין עליו כל שבעה.
גרש"י ז"ל נתכון להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב ישנה נתכון להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה: ופי' הוא ז"ל נתכון להזות על הבהמה שאינה בת הזאה והזה על האדם אם יש באזוב שיורי מימי חטאת ישנה להזותו על אותו אדם כי המים לא נפסלו מפני הכונה שנתכון לבהמה ומ"מ אותו אדם לא נטהר בהזאה ראשונה כיון שהיתה הזאתו שלא בכונה וצריך הזאה אחרת. ובלשון שני פי' ז"ל כי האדם ההוא יצא ידי הזאה אע"פי שהזה עליו בלא כונה. וה"ק ישנה על אחרים שצריכין הזאה לומר שלא (כפר) פסל לו שיורי האזוב. ובלשון הא' יותר נכון אף לפי שטה זו חדא דלישנא דייק כוותיה ועוד דהא קי"ל במס' פרה שהמזה צריך להתכון ולהזות על הטמא ואם אין שם דעת מזה הזאתו פסולה אבל זה שמזין עליו אינו צריך כונה אלא מזין עליו בין מדעתו בין שלא מדעתו וסיפא דקתני נתכון להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה פירש רש"י ז"ל לא ישנה כלל לא הוא ולא אחרים מפני שנפסלו השיריים במלאכה ומלאכה פוסלת בין בפרה בין במי חטאת. והקשו בתוספות דהא בהדיא תנן במסכת פרה שאין מלאכה פוסלת במי חטאת אלא קודם קדוש אבל לאחר קדוש שנתן בהם האפר לא. ובספרי מייתו לה מדכתיב למשמרת למי נדה וכבר הם למי נדה והנכון כגר"ח ז"ל שגורס בהפך נתכון להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב לא ישנה. על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב ישנה וה"פ דרישא כיון שנתכון במזיד להזאת על הבהמה הוה ליה נושא מימי חטאת שלא לצורך והוא טמא כדאיתא לקמן וכיון שהוא טמא אף מימי חטאת נפסלו ולא ישנה לא הוא ולא אחרים. ואחרים פרשו כי הוא לא ישנה מפני שהוא טמא והכתוב אומר והזה הטהור אבל אחרי' מזין בו. והלשון הראשון יותר נכון וכן פר"י ז"ל. וסיפא דקתני שאם נתכון להזות על האדם והזה על הבהמה ישנה וכיון שנתכון להזות על האדם אין כאן נושא מימי חטאת שלא לצורך ולפיכך לא נפסלו וכן אמרו בתוספתא דתניא טבל האזוב לשם דבר שאינו ראוי להזאת והזה על דבר הראוי להזאת הואיל ותחלת טבילתו פסולה הזאתו פסולה ואם תחלת טבילתו כשרה הזאתו כשרה:
ועוד מזה בעי כבוס בגדים וכו': פי' אפילו תימא דסיפא פירושא דרישא הוא מ"מ זה אי איפשר דבמזה טעון ככוס בגדים ולא בנוגע אלמא תרי מילי נינהו:
אלא מאי מזה נושא: תמי' מילתא מנא לן לאפוקי קרא מפשטא ולומר דמזה ממש [טהור] (טמא) ואי משום ק"ו [הא] גזרת הכתוב הוא כי היכי דהוי גזירת הכתוב בהא דאמרי' דנושא או נוגע טמא ומזין עליו טהור תירץ ר"י ז"ל דדייקי לה מדכתיב והזה הטהור על הטמא שאין צריך לומר הטהור דהא פשי' דטהור בעי כדכתיב ואסף איש טהור. אלא ודאי הא קמ"ל שאינו מקבל טומאה על ידי הזאה ואם כן על כרחי' אית לן לומר דמזה היינו נושא שיעור הזאה כדק' מפרשי' וכן פרש"י ז"ל.
מתוך: תוספות ישנים על הש"ס/יומא/פרק א (עריכה)
ואי מתה אשתו עביד עבודה ולא גזר ר' יהודה שמא יאכל. וא"ת מה ענין זה לשאר ימות השנה דליכא קפידא בכהן גדול אבל הכא דגמרינן ממילואים אין לנו להתקין כהן אחר א) הערת המדפיס: צ"ל שלא פירש שבעה בשביל כך. (בשביל כך שלא פירש שבעה) ואיכא למימר דעדיפא מינה קמשני. ה"ר אלחנן:
אטרודי מי לא מיטריד. פירש בקונטרס אנן למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים בעינן ב) הערת המדפיס: צ"ל ולדבריו הכי. (לדבריו דהכא) פי' וכי האי גוונא מי חיילא עליה אנינות ואפילו הוו כולי עלמא אכלי לא הוה שייך למיגזר שמא יאכל דודאי מותר לאכול ותימה דלא אשכחן האי דרשא על כי האי גוונא אלא על אין נאכלין אלא צלי ובחרדל (חולין דף קלב:) ועוד אלא מעתה דטבעה ספינתו בים הכי נמי והכי פריך בברכות (דף יא.) על קריאת שמע ועוד דתלמודא הוה ליה לפרושי האי טעמא כיון דאכתי לא איירי בהך שמעתא ג) הערת המדפיס: צ"ל ונראה דהכי פירושו. והכי פירושא וכי האי גוונא מי חיילא עליה אנינות ואפילו הוה שייך למיגזר ביום הכפורים שמא יאכל ואע"ג דכולי עלמא לא אכלי הכא לא שייך למיגזר דלאו אונן הוא ומשני איטרודי מי לא מיטריד לפי שלא גרשה אלא על תנאי ולצורך שעה ומצטער הוא על כך הלכך אי הוה שייך למיגזר הוה פריך שפיר דאית לן הכא למיגזר פן יאכל כשעוסק בעבודה והוא אסור משום יוה"כ וכן פירש הר"ב פור"ת:
דאי ר"ע כיון דאמר טהור שנפלה עליו הזאה כו' עביד עבודה. הקשה ה"ר אלחנן דילמא דתנא דידן [לית] ליה הזאה כל שבעה (ואפילו) [ומשום] הכי עובד א"כ היכי [אתיא] דלא כר' עקיבא:
רש"י גריס נתכוון להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב ישנה. דכיון דהזה על דבר המקבל טומאה לא נפסלו בהן דלא חיישינן לכוונתו אבל בשנתכוון להזות על האדם והזה על הבהמה נפסלו במלאכה ולכך אם יש באזוב לא ישנה אבל קשה להרב ארי"ה דפסול מלאכה לא שייכא אחר שהניח האפר במים דתנן במסכת פרה (פ"ד מ"ד) פרה נפסלת במלאכה עד שתעשה אפר מים נפסלין במלאכה עד שיתן בהן אפר ובספרי מפיק ליה מקרא יכול [אפילו] קדשו ת"ל מי נדה כבר הם מי נדה ושמא יש פסול מלאכה כאן מדרבנן אבל לא תיקשי למה אינו טמא משום נושא כשהזה על הבהמה דכיון שנטלה לצורך הזאה על דבר המקבל טומאה לא הוי כמו שאר נושא אבל רבינו חננאל גורס בע"א להפך וגריס בנתכוון להזות על הבהמה לא ישנה פירוש לפי שהאדם טמא משום נושא והמים טמאים וא"ת כיון שהאדם טמא משום נושא מנא ליה שהמים הן פסולין דילמא לא ישנה משום דטמא הוא וי"ל דממילא הן נפסלין כשעוסק בהן טמא אע"פ שאינו נוגע בם ועוד דלישנא לא ישנה משמע ליה שפיר אמי חטאת דאפי' אחר לא ישנה נתכוון להזות על האדם כו' ישנה דאזלינן בתר כוונתו ולא נפסלו בכך:
ומאי מזה נושא. וא"ת אימא מזה ממש וי"ל דוהזה הטהור על הטמא משמע שהמזה טהור בכל ענין:
ועוד מזה בעי כיבוס בגדים ונוגע לא בעי כיבוס בגדים. פי' ולכך אין להעמיד מזה כנוגע ובמשנה דריש מסכת כלים תני בהדיא דנוגע במי חטאת לא בעי שיעור הזאה רק נושא מי חטאת לבדו ומקשים כיון דהכא לא מוקמי מזה כנוגע משום דליכא כיבוס בגדים בנוגע כמו במזה א"כ בנדה בפ' יוצא דופן (דף מב: ושם) גבי והאוכל מנבלתו יכבס בגדיו דכתיב בנבלת בהמה טהורה ומוקמי ליה ליתן שיעור לנוגע ולנושא כאוכל ד) הערת המדפיס: צ"ל דבכזית. כזית והיכי מוקמינן שיעור אכילה בנוגע כיון דלא כתיב ביה כיבוס בגדים כמו באוכל ובנושא גרידא הוה לן לאוקמי דכתיב ביה כיבוס בגדים ואומר רבי דהכא לא פריך כלל מדבנוגע לא כתיב בגדים ובמזה כתיב אלא ה"פ מזה בעי כיבוס בגדים כמו שכתוב בו בפירוש נוגע קים לן דלא בעי כיבוס בגדים כמו ששנינו בהדיא במסכת כלים וא"כ א"א לתרץ מאי מזה נוגע והלשון מוכיח כן דלא קאמר במזה כתיב כיבוס בגדים בנוגע לא כתיב ועוד דמשמע דקאמר ועוד על מה שהקשה הא כתיב מזה הא כתיב נוגע ועוד דאפילו לא היה כתיב נוגע כלל מצינו שאין דינם שוה ונוגע אינו צריך כיבוס בגדים וא"ת נהי דמוכיח מן המשנה דנוגע אין זה מזה מ"מ אנן מנא לן דלא מוקמת מזה בנוגע דילמא בעי מזה שיעור י"ל שאין לנו להעמידו בנוגע שהנוגע הוא בכלל מזה ולא נושא אבל והאוכל דנדה יש לנו להעמידו בנוגע ובנושא שאינו משמע זה יותר מזה אך תימה קצת אמאי כתיב כיבוס בגדים באוכל בדרשא דנדה כיון שמשמע נמי נוגע דלא בעי כיבוס בגדים י"ל דלשום דרשא איצטריך ועוד י"ל דלהכי שדייה רחמנא לאוכל בין נושא לנוגע למימר דקאי אתרווייהו למילף שיעורא וה"ר יהודה מקורבייל דוד גיסי רבינו שמשון תירץ לכתוב רחמנא אוכל במקום נושא כמו שכתוב כאן מזה במקום נושא אלא ש"מ דאוכל כתיב ללמד שיעור אכילה על שניהם דאין להעמידו בנושא וא"ת וליכתוב אוכל בלא הזכרת כיבוס בגדים כיון דקאי אתרווייהו י"ל [דהוה] מוקמינן ליה בנוגע לחוד שהיה מעניינו שלא היה כתוב בו כיבוס בגדים וקשה על זה דהא בנוגע לחוד לא הוה מיתוקם דא"כ לא ניכתוב נוגע כלל והוה מוקמינן באוכל כיון דלא כתיב ביה כיבוס בגדים כמו בנושא י"ל דבנוגע לחודיה לא הוה מוקמינן [דבעי] שיעור אכילה דאדרבה סברא יותר להצריך שיעור לנושא מבנוגע כדאשכחן במי חטאת דנוגע לא בעי שיעור לטומאת מגע וטומאת משא צריכה שיעור הלכך לא הוה מיסתבר לאוקמי שיעור אכילה בנוגע לחוד ולא בנושא כיון שלא היה כתוב כלל נוגע בתורה והוה מוקמינן ליה בנושא לכך הוצרך לכתוב נוגע ומעתה איצטריך להעמידו בנוגע כיון דנוגע ואוכל בשניהם לא היה כתוב כיבוס ובנושא היה כתוב ועוד י"ל דכיון דנוגע לא היה כתוב בתורה לא הוה מוקמינן ליה בנוגע אי לא כתוב נוגע והא דלא כתוב ביה כיבוס בגדים לא חש לכתבו דממילא מיתוקם בנושא הכתוב בתורה אבל מזה למה כתיב בו כיבוס בגדים בחנם אי מוקמת ליה בנוגע להכי אייתר לכתוב בו כיבוס בגדים להוכיח דמשתעי בנושא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה