טור מנוקד אבן העזר לז
<< | טור · אבן העזר · סימן לז (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
האב זכאי בבתו לקדשה משעה שתולד עד שתבגר, בין בכסף בין בשטר בין בביאה.
וכסף קידושיה שלו.
וכן זכאי במציאתה ובמעשה ידיה.
אלא שבכסף יכול לקדשה מיד אחר שתולד וקידושין קידושין גמורין והיא כאשת איש, אבל אינו יכול למוסרה לביאה עד שתהיה בת שלוש שנים ויום אחד.
ומשבגרה, אין לו רשות בה.
קדשה אביה בבקר והיא קדשה עצמה בערב, ושניהם ביום שנשלם בו ששה חדשים של ימי נערות, ובדקנוה ומצאנוה בוגרת - מחזיקין אותה בחזקת בוגרת מהבקר, וקדושי האב אינן כלום אפילו אינה מכחישתו לומר שבאו הסימנים בבקר.
והרמ"ה כתב - דוקא במכחישתו, אבל אם אינה מכחישתו צריכה גט משניהם.
אבל בתוך הששה חדשים, אם קדשה אביה שלא לדעתה והיא קדשה עצמה שלא לדעת אביה ונמצאו לה סימנים - הוי ספק וצריכה גט משניהם.
קידשה ונתארמלה או נתגרשה קודם שתבגר - חוזרת לרשות אביה, אפילו כמה פעמים.
אבל אם השיאה ונתאלמנה או נתגרשה קודם שתבגר - אין לו עוד רשות בה.
וכשם שיכול לקדשה בעצמו, כך יכול לקדשה על ידי שלוחו, או על ידי עצמה שיאמר לה 'צאי וקבלי קידושיך', בין בכסף בין בשטר.
ומכל מקום מצוה שלא יקדשנה עד שתגדיל ותאמר 'בפלוני אני רוצה'.
ואם נתן רשות לשלוחו לקדשה והלך גם הוא וקבל קידושיה - איזה מהם שקדם הויין קידושין.
אין ידוע איזה קודם - אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם.
וכתב הרמ"ה - אי שוי שליח אחרינא לקידושין ולא בטליה לשליח קמא בפירוש ואזל כל חד מינייהו וקדש, דבתרא הוי קדושין ולא דקמא, דכיון דשויה שליח לבתרא בטליה לקמא.
וסיום דבריו: הדין הוא סברא דילן, ומיהו לענין מעשה לא מורינן הלכה למעשה אלא בעיא גט מתרוייהו.
קטנה או נערה שקידשה עצמה או נשאת בלא דעת אביה - אינו כלום, ואפילו מיאון אינה צריכה, ואפילו שדכה אביה תחילה.
וכתב רב אלפס - אפילו נתרצה האב כשידע ואפילו נתקדשה בפניו אינו כלום, ואם נתגרשה מאותן נישואין מותרת לכהונה, וכל שכן אם מת המקדש ונפלה לפני אחיו שאינה צריכה לא חליצה ולא מיאון.
ואדוני אבי ז"ל תמה על רב אלפס שכתב אפילו נתרצה האב.
וכן כתב הרמ"ה: דוקא סתם דלא ידעינן אם נתרצה אם לא, כגון ששמע ושתק, אבל אם נתברר שנתרצה כששמע, הוו קדושין משעת שמיעה, אפילו אם לא שידך, ואפילו אם לא נתרצה מיד כששמע אלא שתק ולא מיחה ואחר כך נתרצה, הוכיח סופו על תחילתו והוה קידושין משעת שמיעה, אפילו אם נתאכלו המעות קודם שמיעה.
במה דברים אמורים? - שלא מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה, אבל אם מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה, לא הוו קידושין אפילו נתרצה האב אחר כך.
וקטנה שקדשה עצמה למי שגילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה - חיישינן שמא נתרצה והוו קידושין, כל זמן שלא שדכה עם אחר וטרח לחזור ולשדכה לשני.
ואם נתקדשה לדעת אביה ונישאת שלא לדעתו, ואביה כאן או שהלך למדינת הים - אינן נשואין, ואם כהן הוא אינה אוכלת בתרומה, ואם מתה אינו יורשה ואינו מטמא לה.
קטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאוה אחיה ואמה - כתוב בשאלתות דהוו קדושין וצריכה מיאון, וכדאתי אבוה לא בעיא קידושין אחריני.
והתוספות כתבו - שאינן קידושין ואפילו מיאון אינה צריכה, ומכל מקום אין לאסרה עליו משום דתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות, כיון דדרך קדושין ונשואין היא אצלו.
המקדש בתו סתם, או שאמר לו 'אחת מבנותיך מקודשת לי' - אין הבוגרת בכלל, אפילו נתנה לו רשות לקבל קידושין ושיהיה הכסף שלו, והוו קידושי הקטנה ודאי.
וכתב הרמ"ה - ודווקא דשויתיה שליח לקבל קידושין סתם ולא אמרה לפלוני, אבל אמרה ליה מפלוני, מסתמא כי קביל מיניה אדעתא דידה בלחוד הוא דקביל, ואפילו הכי לא מכרע מילתא לאפוקי שאר בלא גט אלא היא, וכל הקטנות והנערות מקודשות מספק, ושאר הבוגרות אינם בכלל.
וכן אם שידך בתו הגדולה והיו לו בנות אחרות ואמר לו המשדך 'בתך מקודשת לי' ועשתה אותו שליח לקבל הקידושין - אין דעתו על האחרות והוי מקודשת קידושין ודאין. ואפילו לא שידך ואמר לו "בתך הגדולה מקודשת לי" ואין לו בנות אלא מאשה אחת - ודאי דעתו על הגדולה והיא מקודשת בודאי.
ועוד היה אומר רבינו תם: אפשר לומר אפילו לא אמר לו 'בתך הגדולה' אלא 'בתך' סתם - דעתו על הגדולה אפילו בלא שידוכין, דלא חשיב קידושין שאין מסורים לביאה אלא כשאמר "אחת מבנותיך". ומכל מקום לא להורות הלכה למעשה אמר כן.
כתוב בשאלתות: ראובן היו לו ארבע בנות, ונתן לו שמעון קידושין סתם על אחת מבנותיו ולא פירש למי היה נוטל - בתו הגדולה (אינה) ברשותו ואינה מקודשת, ואותן שהן קטנות שהן ברשותו לקדשן נאמן לומר לזו נתכוונתי ועליה קבלתי הקידושין, ואם אינו יודע ששכח, כולן צריכות גט.
שאלה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל - על ראובן שהיו לו שתי בנות קטנות רחל ולאה, וקידש רחל לבן אחיו ושידך לאה עם כהן אחד, ושוב לא נשא הכהן חן בעיניו והסכים בדעתו לקדש לאה לאחר לפוסלה על הכהן, ובא אחי ראובן למקום שראובן אחיו מצוי ולאה בתו, והוציא טורטנייש ואמר לראובן בפני עדים 'הילך קידושין לבתך' ולא פירש איזה מבנותיו ולא למי קדשה, ולא דבר בענין קידושין כלום בפני עדים קודם המעשה, אך אחר שפרשו משם שאלו אחד מהעדים למי קדשה והשיב לעצמו קדשה. והשיב: שאין כאן בית מיחוש ואינה צריכה גט.
מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים וכולן ברשותו לקדשן, ואמר 'קדשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות ואם גדולה שבקטנות או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות' - כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות.
וכן אם אמר 'קדשתי את בתי הקטנה ואיני יודע אם הקטנה שבקטנות או קטנה שבגדולות או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מהקטנות שבגדולות' - כולן מותרות חוץ מהקטנה שבקטנות.
מי שיש לו חמישה בנים ועשו כולם את אביהם שליח לקדש להם נשים, ואמר אבי הבנים למי שיש לו חמשה בנות 'אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני' וקבל האב הקידושין - כל אחת צריכה גט מכל האחים, הואיל וכולם נתנו רשות לקדש להם.
מת אחד מהם, כל אחת צריכה ארבעה גיטין וחליצה אחת מאחד מהן.
האב שאמר 'קדשתי את בתי ואיני יודע למי' - אסורה לכל העולם עד שיאמר "נודע לי למי קדשתי". ואפילו לא נודע לו עד שבגרה.
בא אחד ואמר 'אני קדשתיה' - נאמן, ומותרת לו, כיון שהאב אומר איני יודע. אבל אם האב מכחישו, אינו נאמן אפילו להצריכה גט ממנו.
באו שנים וכל אחד אומר 'קדשתיה' - שניהם נותנים לה גט, ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס.
בא אחד וכנסה, ואחר כך בא אחד ואמר 'אני קדשתיה' - אינו נאמן לאוסרה עליו.
האשה שאמרה 'קדשתי את עצמי ואיני יודעת[1] למי', ובא אחד ואמר 'אני קדשתיך' - נאמן ליתן לה גט להתירה לעלמא, אבל לא לכונסה.
האב שאומר על בתו בעודה קטנה או נערה 'קדשתיה וגירשתיה' - נאמן לפוסלה לכהונה.
אבל לאחר שבגרה אמר 'קדשתיה וגירשתיה כשהיתה קטנה' - אינו נאמן.