טור חושן משפט שלד
<< | טור · חושן משפט · סימן שלד (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]השוכר הפועל לחפור בשדה ובא מטר בלילה בענין שאינו יכול לחפור אם הראה לו השדה בערב פסידא דפועל הוא דכיון שראה אותה והכירה שאינה ראויה לחפור אם ירד עליה מטר לא היה לו לבא ואינו נותן לו כלום לא הראה לו תחילה נותן לו שכרו כפועל בטל לפי שבעל הבית היה מכיר את שדהו והיה לו להודיעו שלא יבא והרמב"ם כתב אם ביקר בעה"ב מלאכתו מבערב ומצא שצריכה פועלים אין לו לפועל כלום דמה היה לו לעשות לא ביקר אותה מבערב נותן להם שכרם כפועל בטל וכ"כ הרמ"ה דכיון שלא ראה אותה פשע:
השוכר הפועל להשקות שדהו מן הנהר ופסק הנהר אם אין דרך הנהר לפסוק או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר פסידא דפועל ואין בעל הבית נותן לו כלום אע"ג שגם בעל הבת יודע דרך הנהר אבל אם אין הפועל יודע דרך הנהר והבע"ה יודע נותן לו שכרו כפועל בטל דלעולם לא יתחייב בע"ה אלא א"כ היה יודע והפועל לא ידע אבל אם שניהם יודעין או שניהן אינן יודעין הפועל מפסיד שהמוציא מחבירו עליו הראיה וידו על התחתונה: לפיכך אם שכרו להשקות שדהו ובא מטר בלילה בענין שאינו צריך אינו נותן לו כלום וכן אם בא בחצי היום אינו נותן לו מחצי היום ואילך כלום אבל אם עלה הנהר והשקה השדה פסידא דבע"ה הוא ונותן לו שכרו כפועל בטל לפי שהוא מכיר שדהו והיה לו להתנות שאם יעלה הנהר וישקנה שלא יתן לו כלום אבל הפועל אינו מכיר השדה אפילו הוא מן העיר:
בד"א בפועל אבל מי שהתנה עם אריסו שאם ישקה השדה ג' פעמים שיקח חצי הפירות ושאר האריסין שאין משקין אלא שני פעמים אין נוטלין אלא השליש ובא מטר ולא הוצרך לדלות ולהשקותו נוטל חצי הפירות שאין דין האריסין כדין הפועל לפי שהוא כשותף בשדה:
וכיוצא בזה כתב ה"ר יואל הלוי מי ששכר מלמד לבנו וחלה התלמיד אם אינו רגיל באותו חולי או אפי' אם רגיל והמלמד מן העיר ומכיר בו פסידא דמלמד אבל אם רגיל בחולי ואין המלמד מכיר בו כגון שאינו מן העיר פסידא דבע"ה הוא: ונותן לו שכרו משלם ולא כפועל בטל דכל לומדי תורה כשאין לומדין הבטלה גורם להם שכחה דדמי דאוכלוסי דמחוזא דכי לא עבדי חלשי:
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
השוכר הפועל לחפור בשדה ובא מטר בלילה וכו' אם הראה לו השדה בערב פסידא דפועל הוא וכו' לא הראה לו תחלה נותן לו שכרו כפועל בטל וכו' בר"פ האומנין (עו: עז.) אמר רבא האי מאן דאגר אגירי לרפקא ואתא מטרא ומליא מיא אי סיירא לארעיה אורתא פסידא דפועלים לא סיירא לארעיה מאורתא פסידא דבעל הבית ויהיב להו כפועל בטל. ופירש רש"י סיירא לארעא מאורתא. הוליך הפועלים וראוה ולא הבינו שהיתה לחה או שירדו גשמים בלילה לית להו כלל דהא חזו אינהו גופייהו וע"מ כן נשתכרו לו והרי לא יכולים ולא היה להם לילך בבקר: לא סיירוה מאורתא. עליו היה לתת לב בדבר ולהודיעם אם תמצאו שדה לחה לא אתן לכם כלום ויהיב להו כפועל בטל: פסידא דפועלים. גשמים שירדו הפסד פועלים הוא דלא יהיב להו מידי דאמר להו מזלייכו גרם: לא סיירא פסידא דב"ה. דאמרי ליה מי יימר דאדעתא דההוא ארעא אגרתן. וכתב הרא"ש אי לא סיירא לארעא פסידא דב"ה לפי שב"ה מכיר את ארצו ויודע דכי אתי מיטרא לא חזיא לריפקא והול"ל בבקר לפועלים שישכירו עצמן למקום אחר והפועלים לא הכירו את ארצו נמצא שבגרמתו הפסידו שכר פעולת היום אי נמי כיון שלא הראה מבערב באי זה שדה יעשו מלאכה יכולים לומר לריפקא סתם השכרתנו תנה לנו שדה אחרת דחזיא לריפקא הלכך נותן להם שכרם כפועל בטל עכ"ל:ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל אם בקר בעל הבית מלאכתו מבערב וכו' בפ"ח מה' שכירות וטעמו מפני שהוא ז"ל מפרש דסיירא לארעא מאורתא קאי לב"ה כלומר שהוא עצמו בקר שדהו:
השוכר הפועל להשקות שדהו מן הנהר ופסק הנהר אם אין דרך הנהר לפסוק או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר פסידא דפועל וכו' שם (עז.) אמר רבא האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק הנהר בפלגא דיומא אי לא עביד דפסיק פסידא דפועלים עביד דפסיק אי בני מתא פסידא דפועלים לאו בני מתא פסידא דבע"ה וכתב הרא"ש אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים דכל אונסא דלא איבעי לאסוקי אדעתייהו לא פועל ולא בע"ה אי נמי תרוייהו איבעי לאסוקי אדעתייהו פסידא דפועלים דהמע"ה וידו על התחתונה הוה רגיל דפסיק אי בני מתא נינהו פסידא דפועלים בני מתא אחרינא פסידא דב"ה דאיבעי ליה אתנויי: (ב"ה) והרמב"ם פירש פ"ט משכירות בענין אחר וכבר השיגו הראב"ד:
ומ"ש לפיכך אם שכרו להשקות שדהו ובא מטר בלילה וכו' אם בא בחצי היום וכו' אבל אם עלה הנהר והשקה השדה פסידא דב"ה הוא וכו' שם אמר רבא האי מאן דאגיר אגירי לדוולא ואתא מיטרא ופסידא דפועלים אתא נהרא פסידא דב"ה ויהיב להו כפועל בטל ופרש"י לדוולא. להשקות שדות: ואתא מיטרא. והשקה אותה ואינה צריכה לדוולא: אתא נהרא. גדל הנהר ועלה ונכנס בחריצין העשויין בשדה ומהם היא שותה ואינה צריכה לדוולא:
ומ"ש בד"א בפועל אבל מי שהתנה עם אריסו שאם ישקה השדה שלש פעמים שיקח חצי הפירות וכו' בפרק מי שאחזו (ד' עז) ההוא גברא דא"ל לאריסיה כ"ע דלו תלת דליאתא ואכלי ריבעא את דלי ארבעה ואכיל תילתא לסוף אתא מיטרא א"ר יוסף הא לא דלה רבה אמר הא לא איצטריכא ליה ופסקו הפוסקים כרבה ופרש"י הא לא איצטריך ומזלו גרם. וכתב הרי"ף וק"ל ההיא דאמר רבא בפרק האומנין האי מאן דאגר אגירי לדוולא ואתא מיטרא פסידא דפועלים ומסתברא לן דשאני אריס מפועל דאריס כשותף דמי דאי אתניסא ההיא ארעא לא הוה שקיל מידי הילכך כיון דקביל עליה דדלי ארבעה קנה ליה תילתא וכיון דלא אצטריך לא פקעא מנתא דיליה וכן כתב הרא"ש והר"ן כתב וז"ל אבל הראב"ד ז"ל כתב דלאו דוקא אריס שאפילו קבלן נמי כך היא דינו שאם קבל קמה לקצור וקצר חציה ובאו אחרים או נמלים וקרסמוה זכה בשכירות דדוקא בפועל הוא דאמרינן דפסידא דידיה לפי ששכרו אינו אלא כפי טרחו וכל שאינו טורח אינו נוטל אבל קבלן אין שכרו תלוי אלא בגמר מלאכה וכל שנגמר בין על ידו בין ע"י אחרים נוטל קבלנותו עוד כתב הרב ז"ל בשם אחרים שאפילו בפועל כך הוא דינו כל זמן שהתחיל במלאכה שמאותה שעה זכה בשכירותו ואע"פ שלא נעשית על ידו ורווחא דידיה הוא וכי אמרינן פסידא דפועלים דוקא בשלא התחילו במלאכה וראיה לדבר מדאמרי' התם בסמוך דמאן דאגר אגיריה לעבידתיה ושלים עבידתא בפלגא דיומא דאי לית ליה דכוותה נותן להם שכרם משלם כלומר של כל היום אלמא דאפילו פועל כל שהתחיל בה אף על פי שלא טרח בה כפי מה שנשכר נוטל שכרו משלם והרמב"ן חולק בשתיהן בפועל כל שלא עשה שליחותו אף על פי שמשהתחיל במלאכה נעשית מלאכתו מאיליה לא זכה בשכרו וראיה לדבר מדאמרינן בהגוזל בתרא (קטז.) גבי שטף נהר חמורו וחמור חברו בעא מיניה רב מר' ירד להציל מהו א"ל זו שאלה אין לו אלא שכרו איתיביה השוכר את הפועל להביא לו כרוב ודורמסקנין לחולה ומצאו שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם ושני ליה התם עבד שליח שליחותיה הכא לא עבד שליח שליחותיה אלמא טעמא דעבד שליחותיה הא לאו הכי אף על פי שנעשית מלאכה מאליה כגון שבאו לו דורמסקנין ממקום אחר הפסיד שכרו ואפילו בקבלן נמי הפסיד דמסתמא הך ברייתא דמצאו שמת או הבריא בקבלן הוא ואפ"ה טעמא דעבד שליח שליחותיה הא לאו הכי אינו נותן לו שכרו וכ"ת א"כ קשיא הא דאמר רבא אי לית ליה עובדא דכוותה נותן להם שכרם משלם ואמאי והא לא טרח לאו קושיא היא דהתם נמי עבד שליח שליחותיה דההיא ע"כ בשכרו בפירוש למלאכה ידועה היא דאי לא תימא הרי מלאכה דקשיא מינה אמאי לא מפקינן להו והא כיון ששכרו סתם אי בעי מסר ליה קשיא בריש' אלא ודאי בששכרו למלאכה ידועה היא וכיון שכן ב"ה דהו"ל לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה דכולא פשיעותא דידיה היא דאיהו הוא דידע אבל פועל לא ידע לא הו"ל לאתנויי עכ"ל. וכל זה כתב ג"כ בנ"י בפרק האומנים. והרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שכירות כתב כדברי הרי"ף שמחלק בין פועל לאריס וכתב הרב המגיד כתב הרמב"ן דקבלן דינו כפועל שלא כדברי הראב"ד ועיקר עכ"ל :
וכיוצא בזה כתב רבינו יואל מי ששכר מלמד לבנו וחלה התלמיד אם אינו רגיל באותו חולי וכו' עד סוף הסימן הכל דברי הרא"ש בר"פ האומנים שלמד כן מההיא דרבא שכתבתי בסמוך האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא אי לא הוה רגיל דפסק פסידא דפועלים ועיין שם במרדכי ועיין בתשובות מיימונית דספר קנין סימן ל"א. ומ"ש ודמי לאוכלוסי דמחוזא וכו' יתבאר בסי' שאחר זה ומ"ש שלומדי התורה דומים לאוכלוסי דמחוזא כ"כ הרשב"א בתשובה וכן כתב בתשובות להרמב"ן סימן א' ובמישרים נכ"ט ח"ג וכתב עוד שאפילו יש למלמד תלמידים אחרים זה שחוזר בו משלם משום דדיבור לאחד דיבור לק' ויכול לשמוע בכלל האחרים וכן ראוי לדון עכ"ל: וכתב רבינו ירוחם בנכ"ט ח"ג ואינו יכול לכוף למלמד שילמוד אחר במקום בנו: וכתוב עוד בנתיב הנזכר בשם הר"פ והרא"ש חזרת המלמד כמו פועל בכל דיניו וכן בשוכר עליהם או מטען עליהם אלא תרעומת ואם המלמד חוזר בו מחמת חולי או אם חוזר בו ב"ה עיין שם ובתשובות מיימוניות דספר קנין סימן ל"א ובמרדכי פרק האומנין ואכתוב דבריו בסמוך. וכתב עוד שם רבינו ירוחם כי שכר מלמדי תינוקות בעיירות קטנות שאין יכולין היחידים לשכור מלמד כי הוא על כל הקהל לפי ממון ואח"כ נסתפק בדבר. מצאתי בתשובת מהרי"ל שאם שינוי אויר בעיר והבריח הבן דינו שוה להא דרבינו יואל : כתוב בתשובת הרשב"א סי' תתע"ג ובמרדכי פ' האומנין על מלמד שהתחיל ללמוד ואמר לו בע"ה לך מעמדי ונתרצה המלמד ושוב חזר בו בעל הבית ורצה לעכבו דלא נמחל שעבודו באמירה בעלמא . וכ"כ רבינו ירוחם בנכ"ט ח"ג. וכתב עוד שם ואם תבעו המלמד מה שהיה יכול להרויח הזמן שאמר לו לפרעו ולא פרעו אומדין כמה אדם רוצה ליתן במעות בזמן כזה עכ"ל וכבר כתבתי בטור יורה דעה שזה כשגגה היוצאה מלפני השליט : המלמד את בן חבירו שלא מדעת האב אין האב חייב לשלם לו בתשובה הנזכרת סימן תרמ"ה ובמי' בסוף נכ"ט כתוב אם אמר לפועל או לשכיר בפני ב"ד או בפני שנים לך פטור בלא מחילה אחרת וי"א כי אם אמר לו בכעס שאינו פטור בפ"ק דקדושין עכ"ל: דינים דשייכי לשוכר מלמד בתשובות הרשב"א סי' תרמ"ג ותרמ"ה ואלף מ"ב ואלף קנ"ז: אשה ששכרה מלמד לבנה שלא מדעת בעלה עיין בטור יורה דעה סימן רמ"ח. כתוב בהגהות ראשונות דמרדכי פ"ו דמציעא שאין המלמד יכול לחזור בו בתקופה דלא דמי לפועל שחוזר בו בחצי היום ועיין לקמן בסמוך. כתוב ע"ש ב"ה שאמר למלמד למוד בני ולא נדר לו כלום ולאחר זמן לא רצה ליתן לו מאומה צריך ליתן לו כפי הזמן שלמד. וכתב עוד שם רבים ששכרו מלמד אין יכולים לחזור בהן אע"פ שעדיין לא התחיל במלאכה אם אינו מוצא להשכיר עצמו במקום אחר שכל דבר שנעשה בפני ג' אין יכולין לחזור בהם. וכתוב עוד שם בשם סמ"ג מי ששכר מלמד ע"י קנס חייב לשלם הקנס אע"פ שלא הקנה דדמי לאם אוביר ולא אעביד וצ"ע: וכתוב עוד שם יש ליזהר למלמד או לסופר או לשאר בעלי מלאכות להשכיר עצמו שלא להיות בבית ב"ה להיות סמוך על שלחנו בלי הפסק יותר מג' שנים. כתב המרדכי בפ' האומנין מלמד החוזר בו ואינו רוצה לגמור יד בע"ה על העליונה שוכר עליו או מטעהו ואם כבר קבל המלמד שכרו צריך להחזיר עד כדי שיוכל להשכיר אחר ואע"פ שרבינו יואל פסק דמלמד יכול לחזור בו כפועל ר"מ כתב דהלכה למעשה דדבר האבד הוא וכתב דה"ה לסופר דהרבה היזק היא הספר שהוא משתי כתיבות והו"ל כדבר האבד: וכתב עוד שאם ביטל המלמד מחמת המושל בעיר הוי מכת מדינה וההפסד של ב"ה. וכתב עוד שהולכים אחר ניהוג המדינה בלהשכים ולהעריב: וכתב עוד שהמלמד אין לו לעסוק בשום מלאכה אחרת ואסור להיות נעור בלילה יותר מדאי כדי שלא יהא למחר עצל מללמוד ואין לי להתענות ולא לעצור במאכל ומשתה וגם לא להרבות במאכל ומשתה וכל המשנה ידו על התחתונה ומעברינן ליה והכי אמרינן בירושלמי לא יחרוש אדם בפרתו בלילה וישכרנה ביום ולא יעשה בשלו בלילה וישכיר עצמו ביום לאחרים ולא ירעיב עצמו מפני שממעט במלאכתו של בע"ה עכ"ל: השוכר מלמד לבנו לזמן ומת הנער בתוך הזמן ב"ה פטור ממה שלא למד מרדכי שם. וכתב ע"ש אם חלה הנער ובע"ה אומר תלמוד לי נער אחר במקומו עד שיתרפא בני הרשות בידו וכגון שאותו הנער אינו קשה בלימודו יותר מהראשון כדאמרינן הכא דקשה מיניה לא עבדי ה"מ היכא דאינו רוצה להוסיף על שכרו אבל אם רוצה להוסיף על שכרו לפי שמלאכתו שניה כבדה מהראשונה הרשות ביד ב"ה: וכתב ע"ש אם חלה המלמד אין שוכר עליו הואיל ואניס ונותן לו ב"ה שכרו משלם ואם צריך המלמד לשלם ימי חליו ע"ש ובתוספתא פ"ק דקדושין ובהגהות ראשונות דמרדכי פ"ז דמציעא ובתשובות מיימוניות דספר קנין סימן ל' ול"א שליח שהיה נושא איגרות בשכר ומצא תגר וחזר אי הוה פסידא דפועל עיין במרדכי פרק האומנים: השוכר מלמד ללמוד את בנו וא"ל שילך אצל לוי שינסהו אם יודע ללמוד ולימד את הבן ואחר כך נודע לו שלא הלך אצל לוי לנסותו ולכן לא רצה ליתן לו שכרו עיין במרדכי פרק מי שמת בתשובת הר"ש בר צמח סימן ס"ד כתב בדיני שוכר מלמד:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
השוכר הפועל לחפור וכו' ר"פ האומנים אסיקנא דהא תניא הלכו פועלים ומצאו שדה שהיא לחה נותן להם שכרן כפועל בטל היינו בדלא סיירא לארעא מאורתא ותו איתא התם אמר רבא האי מאן דאגר אגירו לרפקא ואתא מטרא ומליא מיא אי סיירא לארעא מאורתא פסידא דפועלים לא סיירא לארעא מאורתא פסידא דבע"ה ופרש"י בהך אוקמתא וז"ל הא דסיירא לארעא. פי' הוליך הפועלים וראוה ולא הבינו שהיתה לחה או שירדו גשמים בלילה לית להו כלל וכו' ורש"י לא זו אף זו נקט דל"מ היכא דלא הבינו שהיא לחה כדקתני בברייתא דהטעו את עצמם דחזו אינהו גופייהו ולא הו"ל לילך בבקר אלא אפילו לא היתה לחה אלא שירדו גשמים בלילה כי הך דרבא ג"כ פסידא דפועלים דהו"ל להכיר מעצמם שהמטר שירד על שדה זו בלילה לחלח אותה שלא תהא ראויה לחפור ולא הו"ל לילך ולפי זה ניחא הא דלא כתב רבינו הא דפירש רש"י וראוה ולא הבינו שהיתה לחה שדבר פשוט הוא אלא אשמועינן רבותא דאפילו ירד עליה מטר בלילה נמי פסידא דפועלים היא: ומ"ש והרמב"ם כתב אם ביקר בע"ה מלאכתו וכו' טעמו דהוא ז"ל מפרש דסיירא לארעא מאורתא קאי לבע"ה כלומר שהוא עצמו ביקר שדהו אם כן אנוס הוא ופסידא דפועלים לא ביקר פושע הוא ונותן להם שכר כפועל בטל וז"ל הרמב"ם הלכו פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה או ששכרן להשקות השדה ומצאוהו שנתמלא מים אם ביקר בעה"ב מלאכתו וכו' ולא כתב להך דרבא דאגר אגירי לרפקא ואתא מטרא נראה שלא היה גורס להך דרבא אלא לאידך דרבא בלחוד האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא ואתא מטרא וכו'. ולפי זה אפשר לומר דמודה הרמב"ם דאם הכירו הפועלים שדה של בע"ה שאם ירד עליה מטר לא תהיה ראויה לחפור אפילו לא ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב פסידא דפועלים היא אלא דוקא היכא דלא ירד המטר בלילה ומצאוה שהיא לחה התם הוא דאיכא לחלק דאם לא ביקר בעה"ב אפילו הכירו הפועלים את השדה מניין יהיו יודעים שהיא לחה עכשיו ולפיכך נותן להם שכרן כפועל בטל דכיון דלא ביקר פשע ואם ביקר בעל הבית וכו' אנוס הוא ופסידא דפועלים:
השוכר הפועל להשקות שדהו וכו' שם מימרא דרבא ועל פי מה שפירש הרא"ש לשם:
ומ"ש לפיכך אם שכרו להשקות שדהו ובא מטר בלילה וכו' פי' דכיון דאין שניהם יודעים שירד מטר בלילה פסידא דפועל היא ואינו נותן לו כלום: ומ"ש וכן אם בא בחצי היום וכו' מימרא דרבא שם האי מאן דאגר אגירי לדוולא ואתא מיטרא פסידא דפועלים אתא נהרא פסידא דבעל הבית ויהיב להו כפועל בטל ופרש"י פסידא דבעל הבית. דפועלים אינן יודעים שמנהג שדהו שיהא נהר עולה להשקותו אך הוא היה יודע עכ"ל והתוספות כתבו דאיכא ספרים דגרסי ואתא מיטרא בלילה פסידא דפועלים וצ"ל דמיירי בסיירא לארעא דבלא סיירא לא הוה פסידא דפועלים כדאמר רבא לעיל. נראה מדבריהם דלספרים דידן דלא גרסי בליליא דמשמע דבא בחצי היום ניחא דקאמר דהוי פסידא דפועלים ולפי דהתוספו' כתבו ועוד י"ל דהכא גבי דוולא אפי' לא סייריה הוי פסידא דפועלים ולהכי לא מפליג בה בין סיירא ללא סיירא כבאידך דהתם אי לא סיירא לא הוי פסידא דפועלים לפי שהפועלים אין להם לידע שהמטר ימנע קרקעו מריפקא אבל בדוולא רוב השדות מתמלאות בהם יאורים על ידי המטר ולא הו"ל לירא יותר מפועלים ולא פשע במה שלא הוליכם שם עכ"ל לפיכך כתב רבינו בסתם בבא מטר בלילה לפי שתופס עיקר כשינויא בתרא דתוספות דהכא גבי דוולא אפי' לא סיירא הוי פסידא דפועלים וכתב ג"כ וכן אם בא בחצי היום כספרים דידן דלא גרסי בליליא: ומ"ש אבל אם עלה הנהר והשקה השדה פסידא דבע"ה כתבו התוס' יש להקשות אמאי לא מפליג בין רגיל למיתי ללא רגיל למיתי ובין בני ההוא מתא לבני מתא אחריתי ויש לומר דסתמא עביד למיתי שעל כן יש בו חריצין להוליך המים בכל השדה ולא מפליג בין בני ההוא מתא וכו' דאפילו איתנהו בההוא מתא הוי פסידא דבע"ה דאין להם לידע ענין שדהו אם בא מן הנהר לתוכה אבל אם פסק הנהר יודעים כל בני העיר עכ"ל:
בד"א בפועל אבל מי שהתנה עם אריסו וכו' התוס' ר"פ האומנים והרא"ש פרק מי שאחזו כתבו חילוק זה בין פועל לאריס אבל לא מטעם שהאריס כשותף בשדה אלא דשאני שכירי יום דאין להם כלום אם לא עשו מלאכ' אבל בפ' מי שאחזו כתבו התו' טעם זה דהאריס יש לו חלק בקרקע כמו בעל השד' וכו' וכ"כ האלפסי טעם זה בפ' מי שאחזו וע' בב"י שהאריך בזה מדברי הפוסקים:
דרכי משה
[עריכה](א) במרדכי פרק האומנין דף קמ"א ע"ג ונשאל למוהר"ט על אשה ששכרה בית ומתה ועתה אין היורשים רוצין לפרוע אלא מה שדרה בה או להושיב שם דיורין אחרים ופסק דאם לא נתנה כל השכירות הדין עם היורשין דהוו פסידא דפועל שהוא בע"ה ולא דמי לספינה סתם ויין זה דאמרינן אם לא נתן אמאי לא יתן שאני התם דגם בעל הספינה אבד ספינתו אבל גבי פועלים דלא הפסידו כלום אלא שמתבטלין כיון דבע"ה אנוס לא יתן להם כלום ה"נ מיתה אין לך אונס גדול מזה מיהו מה שדרה בו צריכין היורשין לשלם וכן אם כבר נתנה השכר צריך בע"ה להחזיר ליורשין נגד מה שלא דרה בה או היורשין יכולין להושיב בו אחד דכותיה אבל לא דקשה מיניה וכן פסקתי לענין מלמד שמת התינוק בחצי זמן ופטרתי הבעל הבית מטעם זה עכ"ל. ובתשוב' הרשב"א סי' אלף ק"ה פסק בשם הראב"ד דאם שכר בית לשנה ומת צריכין היורשין לשלם לו כל השכירות דכ"ז השכירות הוא כאילו מכרו לו וע"ש ובב"י ס"ס שי"ב שכן הוא דעת התוס' פרק חזקת הבתים ד' נ"א וכ"מ לקמן ס"ס של"ה בתשוב' הרשב"א ובת"ה סי' שכ"ט פסק כדברי מוהר"ם אלא שמשמע שם דאם הקדים לו השכר א"צ להחזירו לו וע"ש ע"ל סימן רס"ד שדכן שהתחיל זיווג ולא גמרו מה דינו או אם נדר לו הרבה:
(ב) וכ"כ בת"ה סי' שפ"ט הא דאם אירע אונס דהוי פסידא דפועל כגון שהראה לפועל מלאכה זו אבל אי שכרו מסתמא יכול לומר תן לי שדה אחר להשקות או מלאכה אחרת לעשות עכ"ל:
(ג) וכ"כ מוהר"מ פדו"ה וע' במרדכי פ' מי שמת:
(ד) כדאמרי' פ"ק דקדושין לענין עבד ועוד דכיון דשכרו ללמוד עם בנו לאו כל כמיניה דאב למחול שעבודו כו' וכ"כ בתשובת הרשב"א סי' תתע"ג:
(ה) כ' הרשב"א בתשוב' סי' תרמ"ה המלמד את בן חבירו שלא מדעת האב אין האב חייב לשלם לו אבל במרדכי ר"פ האומנין ע"ג ובהגהות שם דף קנ"א משמע דחייב לשלם לו דלא גרע מיורד לשדה חבירו שלא ברשותו עכ"ל וע"ש עוד כתב המרדכי שם בשם מוהר"ם על א' שאמר למלמד למוד עם בני ולא נדר לו כלום אפ"ה צריך לשלם לו כאחרים המשלמין כו' ואפשר שאף בזה גם הרשב"א מודה אע"ג דבמרדכי לא משמע כן דמשמע שם דחד טעם אית להו וע' בטוי"ד סי' רע"ח מדין אשה ששכרה מלמד לבנה:
(ו) והמלמד אמר ינסנו עכשיו אם לא אוכל ללמוד עמו והיה עד א' מעיד שלא היה יודע ללמוד באותו שעה ששכרו ופסק שם דהדין עם המלמד דהואיל וידע עכשיו ללמוד מוקמינן ליה אחזקתיה דידע ג"כ כבר ונשבע נגד העד ונוטל שכרו וע"ש שהאריך בזה מוהר"ם בתשוב' ועיין בהגהות סוף סי' פ"ב מדין מלמד שהלוה על משכנות בבית בע"ה ורוצה בע"ה לפשר עם העכו"ם כו' בב"י בסימן של"ג בשם תשובת מוהר"ם על שוחט ובודק ששכרוהו לכך והקצבים אינן רוצים להניחו לבדוק מפני ששוהה יותר מדאי בבדיקה אם דרך טבחי עכו"ם להקפיד בכך הוי פסידא דפועל ואם אין דרך טבחי עירו להקפיד ודרך טבחי עיר הקהל שהשכירו להקפיד הוי פסידא דקהל ואם מקפידים בדבר שאין רגילין להקפיד הוו פסידא דפועל מ"מ כתב מוהר"מ פד"ו סי' מ"ז בתשובותיו על רב א' שהיה לקהל ב' או ג' שנים למורה באיסור והיתר ודרש להם ואח"כ שכר עמהם להבא ולא דבר ממה שעבר לאחר זמן בקש מהם שכר על מה שעבר ופסק דהואיל ושתק להם תחילה בודאי מחל להם השתיקה כהודאה הוו דאע"ג דרגילות הוא ליטול שכר הוראות מ"מ יש קצת איסור בדבר ולכן אין יכול לתבעו מה שעבר וע"ש שהאריך בדין שכר המלמד. כתב מהרי"ו בתשובות סי' ק"ג דשכר חזנים ומלמדים ומנהג הוא ליתן להם חצי שכרו בתחלת הזמן כדי שיכלכל בהן ביתו עכ"ל ונראה דהכל לפי מנהג המדינה וע"ל סי' שי"ב ולקמן סימן של"ו מדיני מלמדים.