טור חושן משפט שיב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שיב (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

המשכיר לחבירו בית או חצר או מרחץ או חנות לזמן קצוב אינו יכול לחזור בו ולהוציאו תוך זמנו: אפילו נפל ביתו של משכיר שאין לו מקום לדור בו ואפילו העני וצריך למכרו לאחר אינו יכול להוציאו והמקח קיים והלוקח צריך להניחו ביד השוכר עד שישלים זמנו: ואם הקדים לו השכר אפי' לזמן מרובה אינו יכול להוציאו עד שיכלה זמן כל השכירות שהקדים לו: וכ"כ הרמב"ם ז"ל אם אחד שהשכיר ביתו לפלוני חזר ומכרו או השכירו לעכו"ם או לאנס שהפקיע לזה שיעבודו הראשון חייב להשכיר לו בית אחר וכן כל כיוצא בזה ע"כ:

וכן אם משכנו לשנים ידועים בכך וכך לשל שנה ושנה כל זמן שלא יפדנו וחזר ומכרו לאחר אין הלוקח יכול ליקחנו מיד המלוה תוך השנה אבל אחר השנה יכול ליקחנו: ולכשיכלה זמן הקצוב לו יכול להוציאו מיד אפילו כלה הזמן באמצע ימות הגשמים:

השכירו לו ללינה אין פחות מיום א' לשביתה אין פחות מב' ימים לנשואין אין פחות מז' ימים:

השכירו לו סתם בכל וכך לחודש אינו יכול להוציאו אא"כ הודיע לו ל' יום קודם כדי שיבקש לו מקום בד"א בימות החמה אבל בימות הגשמים אם לא הודיעו עד אחר הסוכות אינו יכול להוציאו עד הפסח ואפילו כשיגיע הפסח אינו יכול להוציאו אלא א"כ הודיע לו שלשים יום קודם דהיינו מט"ו באדר ואם הודיעו קודם החג ולא נשלמו כל השלשים יום לפני החג אפילו לא נשאר מהם רק יום אחד כגון שהודיעו כ"ט ימים לפני החג אינו יכול להוציאו כל ימות הגשמים בד"א בעיירות אבל בכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים צריך להודיעו קודם י"ב חודש ובחנות בין בעיירות בין בכרכים צריך להודיעו תחלה י"ב חודש ובחנות של נחתומים וצבעים צריך להודיעו תחלה בכל מקום ג' שנים וכשם שהמשכיר צריך להודיע לשוכר תחלה כך השוכר צריך להודיע למשכיר תחלה ל' יום בעיירות ובכרכים י"ב חודש כדי שיבקש מי שידור בביתו ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא אם כן יתן לו השכר: וכשם שאינו יכול להוציאו אם לא הודיעו כך אם בא להוסיף עליו בשכירות אין שומעין לו במה דברים אמורים בשלא נתייקרו שכירות הבתים אבל נתייקרו שכירות הבתים יכו לומר לו בסוף כל ל' ושלשים או צא או תוסיף בשכירות כפי מה שנתייקרו אע"פ שלא הודיעו וכן אם הוזלו יכול השוכר לומר למשכיר או השכר לי בשער של עכשיו או אצא:

נפל בית המשכיר שהיה דר בו יכול להוציאו לסוף שלשים אף על פי שלא הודיעו לו: אבל אם נתן המשכיר בית לאחר במתנה או מכרו גם האחר אינו יכול להוציאו כיון שלא הודיעו קודם שלשים יום שלא יפה כח זה מזה שבא מחמתו:

השיא את בנו וצריך הבית לבית חתנות או שנתן ביתו לבנו וצריך אבי הבן את הבית לעצמו אם היה יודע שבנו ישא לזמן פלוני והיה אפשר לו להודיעו אינו יכול להוציאו ואם עכשיו נזדמנה לו אשה שלא היה יכול להודיעו מוציאו אע"פ שלא הודיעו:

ששאלת בענין שכירות הבתים שיש ראשי שנים קובעים לשכירות הבתים והכל יודעים מתי כלה הזמן וראובן שכר בית משמעון לשנה אחת ואחר שכלתה השנה נשאר בבית חודש אחד ולא דברו זה עם זה כלום בשכירות שנה הבאה ואח"כ רצה ראובן ליתן שכירות מה שדר בבית עד עתה ולצאת ושמעון אומר כיון שלא הודעתני שלא היה רצונך לישאר בבית סמכתי עליך שתשאר בו ולא בקשתי שוכר אחר ולכן אתה חייב לי שכירות שנה שלמה אף אם תצא. תשובה הדין עם שמעו דכיון שרגילין לשכור הבתים לשנה ונכנס חודש בשנה השנית נתחייב בשכירות כל השנה כי כבר (נשתכרו כל הבתים) [ס"א שכרו כל השוכרים] ולא ימצא להשכירו והיה לו להודיעו איני רוצה לדור בביתך אלא חודש וכיון שלא הודיעו סמך האחר עליו שידור בבית כמנהג העיר ששוכרים הבתים לשנה והתחייב בשכירות שנה אחת:

השוכר בית בסכום ידוע לשנה ונתעברה השנה א"צ להוסיף לו בשביל חודש העיבור וכתב הרשב"א ז"ל בד"א כשעמד בר"ה ואמר לו שנה זו אי נמי השנה דקיי"ל דהוי כאומר שנה זו אבל אם אמר לו שנה אחת אין לו אלא י"ב חודש כרוב שנים שאינן מעוברות השכיר לו לחדשים צריך להוסיף לו בשביל חודש העיבור הזכיר לו חודש ושנה בין שא"ל דינר לחודש י"ב דינרין לשנה בין שאמר בי"ב דינרין לשנה דינר לחודש חודש העיבור הוא של המשכיר דמספקא לן אי תפש לשון ראשון או לשון אחרון וקרקע בחזקת בעליה עומדת ואין מוציאין אותה מידו ואפילו לא בא לשאול השכירות עד סוף החדש שכבר דר בו צריך ליתן לו השכירות: וכתב הרמב"ם וכן אם אמר בעל הבית לזמן הזה השכרתי לך והשוכר אומר בסתם השכרת לי או לזמן ארוך על השוכר להביא ראיה ואם אינו מביא ראיה ישבע המשכיר ומוציא השוכר מן הבית:

נפל הבית לאחר שהשכירו אם אמר לו בית זה אני משכיר לך אינו חייב לבנותו אלא מחשב עמו מה שנשתמש בו ומחזיר לו המותר וכן אם לא פרעו עדיין צריך ליתן לו כל מה שנשתמש בו וכתב הרמ"ה שאם יש בעציו ובאבניו כדי ליקח אחר יקח ואם אין בהם כדי ליקח אחר ויש בהן כדי לשכור ישכור וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאפילו אם יש בעציו ובאבניו כדי ליקח אחר או לשכור אינו צריך ליתן לו אחר ודוקא כשנפל כולו בהא אמרינן כיון דנפל אזדה ליה אבל אם הוא קיים אלא שנתקלקל עד שהוא סכנה לדור בו חייב המשכיר לתקנו דהשתא לא שייך למימר אזדא ליה דמסתמא הוא עומד לתקן שעדיין נקרא בית אלא שהוא מסוכן לדור בו הילכך חייב המשכיר לתקנו עד כאן ואם המשכיר סותר הבית חייב ליתן לו אחר:

אמר לו בית סתם חייב לבנותו או יתן לו אחר מיהו יכול הוא לשנותו ולעשותו קטן מהראשון שהרי סתם בית אמר לו ובלבד שיהא נקרא בית אמר לו בית כזה אני משכיר לך אינו יכול לשנותו אלא צריך לעשותו כמידת ארכו ורחבו של ראשון ואינו יכול לומר לא אמרתי לך כזה אלא שיהא קרוב לנהר או למרחץ אלא חייב להעמיד לו כמותו לפיכך אם היה קטן לא יעשנו גדול היה גדול לא יעשנו קטן ולא יפחות בו מהחלונות ולא יוסיף בו אלא מדעת שניהם:

וכתב הרמ"ה הא דצריך להעמיד לו בית כי אמר בית סתם לאו למימר שיכופו אותו לבנות לו בית או לשכור לו דאע"ג דקנו מיניה שישכור לו או לבנות לו לא היה בעולם ולא חל עליו הקנין אלא להכי קאמר שחייב להעמיד לו בית שאם קבל כל השכירות שחייב להחזירו לו עד שיתן לו בית שאם קבל כל השכירות שחייב להחזירו לו עד שיתן לו בית ואפילו נפל בחצי הזמן שאינו מוצא לשכור אלא בכל השכר שנתן לו צריך להחזיר לו כל השכר או ליתן לו בית מיהו אם היה למשכיר בית אחר שלא היה משועבד בשעת שכירות לאדם אחר חל הקנין עליו דבית סתם אמר לו וצריך ליתנו לו ולפי מ"ש א"א הרא"ש ז"ל גבי שוכר חמור דבמה שמשכו נשתעבדו לו הנכסים ליתן לו חמור אחר הכי נמי כיון שקנו מיניה נשתעבדו לו כל נכסיו להשלים לו תנאו אפי' לבנות לו בית אחר:

מי שיש לו בית ועלייה על גביו והשכיר לחבירו את העלייה ואמר לו עלייה זו אני משכיר לך ונפלה א"צ ליתן לו אחרת ונותן לו שכירות כפי הזמן שדר בו אמר לו עלייה סתם חייב ליתן לו עלייה ומיהו אם ירצה יתן לו עלייה אחרת אבל אם אמר לו עלייה זו שעל בית זה אני משכיר לך הרי שעבד הבית לעלייה לפיכך אם נפחתה בארבעה טפחים או יותר חייב המשכיר לתקן לו ואם לא יתקנו ירד השוכר [וידור] עם בע"ה ונכנס ויוצא דרך פתח הבית עד שיתקן לו העלייה אבל אם נפל הבית והעלייה א"צ לבנות לו אחר כיון שאמר לו בית זה:

כההוא דאמר לחבירה דלית שעל גבי פרסק זה אני משכיר לך ונעקר הפרסק ממקומו ואסיקנא שחייב להעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימת והרמ"ה כתב דוקא נפחתה העלייה יורד לבית אבל אם נפלה לא שלא שעבד הבית לעלייה אלא בעודה קיימת וכתב עוד אי נפל ביתא וקיימא עלייה כגון דקימא על גבי קונדיסין לא מיחייב למבני בית כי היכי דאמרינן גבי עלייה זו אם נפלה אזלא לה הכא נמי כיון דאמר ליה בית זה כי נפל אזרא ליה אע"ג דאמרינן גבי פרסק שחייב להעמיד לו פרסק אחר שאני התם אע"ג דנעקר הפרסק ממקומו הא איתיה לפרסק מ"מ ולא פקעו לשעבודיה מיניה כל היכא דאיתיה אבל בית שנפל אזל ליה ופקע שעבודיה מיניה לגמרי והא ליתיה כלל וה"ה נמי גבי פרסק אי נקצץ לא מיחייב לאוקמי אחרינא ואפילו היכא דנפחתה העלייה או נעקר הפרסק דשעבדיה בית לעלייה ופרסק לדלית ה"מ גבי בית ופרסק גופיה בית למידר ביה שוכר עד שיתקן לו העלייה וגבי פרסק לאהדוריה לדוכתיה אבל להוציא יציאות לבנות לו העלייה לא מיחייב ליה והא דאמרינן שחייב להעמיד לו פרסק לא להחזירו למקומו אלא שלא היה רשאי להכריתו והיה צריך להעמידו בפני השוכר בענין שהשוכר יכול להחזירו ע"כ ואין נראה אלא ב"ה חייב לבנות לו את העלייה וכן אם נפלה כולה חייב לבנותה לו כל זמן שהבית קיים:

היו לו שתי עליות זו על גבי זו והשכיר לו העליונה ונפחתה יורד ודר בתחתונה:

השכיר לו את התחתונה ונפחתה מיבעיא אם ירוד ודר בבית או אם עולה לדור בעלייה ולא איפשיטא לכך לא ידור בבית ואם דר אין מוציאן מידו:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

(ב) (ג) המשכיר לחבירו בית או חצר או מרתץ או חנות לזמן אינו יכול לחזור בו ולהוציאו תוך זמנו אפילו נפל ביתו של משכיר וכו' ואפילו העני וצריך למכרו לאחר אינו יכול להוציאו והמקח קיים ולוקח צריך להניחו ביד השוכר עד שישלים זמנו בס"פ השואל (קא:) אהא דקאמר נפל ביתא דמשכיר א"ל לא עדיפת מינאי כלליה לבריה אי הוה אפשר להודיעו איבעי ליה לאודועי ואי לא מצי א"ל לא עדיפת מדנפשאי כתב הרא"ש כולה שמעתין איירי בסתם אבל אם שכרו לזמן קצוב כמכר דמי אבל אם אין לו מה יאכל יכול למכרו אפילו בתוך הזמן והכי איתא בירושלמי דפרקין המשכיר בית לחבירו ורצה למכרה אמר רבי אמי לא עלתה על דעתו שימות ברעב ורבי זעירא ורבי לא אמרו מ"מ קנוי לו אלא דאמרינן לשבקיה עד דמלי אנקלוניא דידיה. (פירוש זמן שלו) אתא עובדא קמיה דרבי איסא ולא קביל מה פליג ולא ביתיה הוה ממשכנתא גבי חד רומאי ולא פליג הדין פירוש דירושלמי רבי אמי סבר לא עלתה על דעתו שימות ברעב ויצא השוכר לאלתר רבי זעירא ורבי לא סברי כהא דרבי אמי דהמכר מכר ומיהו אמר ליה מוכר ללוקח שבקיה לשוכר שידור בו עד שישלם זמנו ומכאן ואילך יתן לך השכר ובא מעשה לפני רבי איסא ולא קבל דבריהם ומה פליג בתמיה וכי רבי איסא פליג עלייהו וסבר כרבי אמי דיצא לאלתר ומשני דלא פליג אלא מעשה שהיה כך היה שהיה ביתו של א' ממושכן אצל יהודי אחר במשכנתא דסורא או כל ימיו בכך וכך לשנה כל זמן שלא יפדנה ולא היו לו מעות לפדותה ובזה הורה כרבי אמי שיצא מיד אבל משכיר בית לשנה וצריך למכרה מחמת דחקו צריך להניח שוכר בבית עד שישלים זמנו כר' זעירא ורבי לא והכי נמי איתא בירושלמי דמקום שנהגו כך כתב לי מורי רבינו מאיר ז"ל בתשובה ועוד כתב דאם הקדים לו שכר אפילו לזמן מרובה אינו יכול להוציאו עד שיכלה זמן כל השכירות שהקדים לו והביא ראיה מירושלמי פרק מקום שנהגו המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו ה"ז דר בתוכה ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל הקדים לו שכרו ה"ז דר בתוכה חנם והיינו טעמא דכיון דהקדים לו שכרו ונשתמש זה במעותיו מפני דחקו של משכיר לא יפסיד השוכר עכ"ל וכל זה כתב עוד הרא"ש בתשובה כלל צ"ב ועיין במרדכי פ' השואל ואיכא למידק מה בא לחדש שאם הקדים לו השכר אינו יכול להוציאו עד שיכלה זמן כל השכירות שהקדים לו הא עדיפא מינה אשמועינן ברישא שאם השכירו לזמן קצוב אפילו לא הקדים לו שכר אינו יכול להוציאו תוך זמנו וצ"ל דבסיפא מיירי בשכר ממנו סתם ולא לזמן קצוב והקדים לו מעות וקמ"ל שאף ע"פ שלא קצב עמו זמן כנגד מעותיו קנה ואינו יכול להוציאו עד שיכלה זמן כל השכירות שהקדים לו:

ומה שאמר וכ"כ הרמב"ם אם אחר שהשכיר ביתו לפלוני חזר ומכרו או השכירו לעכו"ם או לאנס וכו' חייב להשכיר לו בית אחר וכן כל כיוצא בזה בפ"ה מהלכות שכירות וז"ל ה"ה בספ"ו מהלכות שכירות כתב הרשב"א נפל בית המשכיר יש לו להוציאו דוקא בשוכר סתם שכל שעה זמנו ואינו מחוסר אלא זמן ההודעה אבל בשוכר לזמן ידוע אינו יכול להוציאו תוך זמנו וכן מוכח בירושלמי עכ"ל וז"ל הרשב"א בתשובה המשכיר לזמן מפורש אפי' כלליה לבריה ואפילו נפיל ביתיה לא מצי מפיק ליה וכן נ"ל מתוך גירסת הירושלמי דגרסינן התם המשכיר בית לחבירו ובקש למכרו ר' אמי אמר לא עלה על דעת שימות זה ברעב וכו' ומה פליג לא ביתיה הוה ממשכנא גבי חד רומאי ולא הו"ל למפרקה והורה כר' אמי שימכרנה בגין כך הורה כרבי אמי עכ"ל: וכתב בסי' תשמ"ג שדעתו נוטה כדעת האומרים שהמשכיר בית לחבירו לזמן שאינו יכול לאסרו עליו וטוב להחמיר עכ"ל:

ומה שאמר וכן אם משכנו לשנים ידועים בכך וכך לכל שנה ושנה כל זמן שלא יפדנו וחזר ומכרו לאחר אין הלוקח יכול ליקחנו מיד המלוה תוך השנה וכו' בס"פ איזהו נשך (עג:) רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא עכו"ם ביתא הדר זבנא לרבא נטר תריסר ירחי שתא שקל אגר ביתא אמטי ליה לרבא א"ל הא דלא אמטאי למר אגר ביתא עד האידנא דסתם משכנתא שתא אי בעי עכו"ם לסלוקי לא הו"מ מסלק לי השתא לישקול מר אגר ביתא:

ומ"ש ולכשיכלה הזמן הקצוב לו יכול להוציאו מיד אפי' כלה הזמן באמצע ימות הגשמים ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בס"פ השואל אם השכירו לזמן ידוע אפי' הגיע בימות הגשמים הגיע מ"ט מידע ידעה דזימניה בטבת או בשבט וכאילו הודיעו דמי וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שכירות וכתב ה"ה שכן נראה מן הגמרא שלנו ושכן כתבו הגאונים ז"ל: ואע"פ שפרש"י אהא דקאמר בגמרא א"ר יהודה להודיע קתני וה"ק המשכיר בית לחבירו סתם אינו יכול להוציאו וכו' דאם כלו ימי שכירותו בימות הגשמים אינו יכול להוציאו אא"כ הודיעו בימות החמה ל' יום והיינו מט"ו באלול צריך להודיעו ל' יום קודם החג וכן אם כלו ימי שכירותו בימות החמה אינו יכול להוציאו עד ל' יום משהודיעו ואם בא להוציאו בזמנו צריך להודיעו ל' יום קודם הזמן ובכרכין צריך להודיעו י"ב חדש קודם יציאתו לענין פסק הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל הסכימו כדברי הירושלמי הכי נקטינן וכך יש לפרש דברי גמרא דידן בענין שיסכים עם הירושלמי וז"ל הרמב"ן זה שכתב רש"י שכלו ימי השכירות בימות הגשמים ומשמע ששכרו ממנו לזמן ידוע אינו עיקר אלא כדברי ר"ח ורבינו ז"ל שכתבו שאפילו כלה זמנו בימות הגשמים הגיעו דכמאן דהודיעו דמו ומתני' כגון ששכרו בדינר זהב לכל חודש סתם והיינו דאמרינן בגמרא ה"ק המשכיר בית לחבירו סתם אין יכול להוציאו וכו' אלמא שכרו לזמן כיון שהגיע זמנו מוציאו ואינו צריך להמתין עכ"ל:

השכירו לו ללינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות משני ימים לנשואין אין פחות מז' ימים ירושלמי כתבו הרי"ף והרא"ש בס"פ השואל והרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שכירות: (ב"ה) אלא שכתב לנשואין אין פחות משלשים יום:

השכירו לו סתם בכך וכך לחודש אינו יכול להוציאו אא"כ הודיעו ל' יום קודם כדי שיבקש לו מקום בד"א בימות החמה אבל בימות הגשמים אם לא הודיעו עד אחר סוכות אינו יכול להוציאו עד הפסח ואפילו כשיגיע הפסח אינו יכול להוציאו אא"כ הודיעו שלשים יום קודם וכו' משנה בס"פ השואל (שם) המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח ובימות החמה ל' יום ומפרש בגמרא דלהודיע קתני וה"ק המשכיר בית לחברו סתם אין יכול להוציאו בימות הגשמים מחג ועד הפסח אא"כ הודיעו ל' יום מעיקרא תנ"ה כשאמרו שלשים יום וכשאמרו י"ב חודש לא אמרו אלא להודיע וכבר כתבתי בסמוך פירוש משנה וברייתא זו לדעת הרמב"ן מסכים עם דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל. וכתב רבינו ירוחם משכיר בית לחבירו סתם כלומר לחדשים או בכך וכך לשנה ולא אמרו לכמה שנים וכלתה שנה בימות החמה אינו יכול להוציאו עד שלשים יום אחר שהודיעו. וכתב ה"ה פ"ו מהלכו' שכירות פרש"י וממילא שמעינן דבימות החמה אין יכול להוציאו עד ל' יום משהודיעו וזה דעת רבינו והרמב"ן ז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב והראב"ד ז"ל אמר דבימות החמה יכול להוציאו מיד בסוף החודש אע"פ שלא הודיעו מתחלה משום דשכיחי בתי ונ"ל כדבריו עיקר כל שהוא קודם חצי אלול דשכיחי בתי אבל מט"ו באלול ואילך לא דהיינו טעמא דימות הגשמים שכולם מקדימים ושוכרים שלשים יום קודם החג לצורך ימות הגשמים עכ"ל. ומ"ש דמט"ו באלול חשיב ימות הגשמים לענין זה כך פרש"י וכ"כ רבינו ירוחם ולענין מ"ש שכדברי הראב"ד נ"ל עיקר אינו נראה לי: ומ"ש ואם הודיעו קודם החג ולא נשלמו כל הל' יום לפני החג אפילו לא נשאר מהם רק יום אחד וכו' אינו יכול להוציאו כל ימות הגשמים (שם) א"ר אסי אם נכנס יום אחד בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח והא אנן שלשים יום תנן ה"ק אם נכנס יום אחד בימות הגשמים מהני שלשים יום אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח:ומ"ש בד"א בעיירות אבל בכרכין אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים צריך להודיעו קודם ובחנויות בין בעיירות בין בכרכים צריך להודיעו תחלה י"ב חודש שם במשנה. ופרש"י בכרכים. שהן מקום השווקים שהכל נמשכים לגור שם והבתים אין מצויין לשכור: ובחנויות. שחנווני מקיף הקפות למכירים ושוהין מלשלם לו ימים רבים וכשמביאין לו מעותיו באין על פתח החנות שהקיפו שם ואם הלך למקום אחר אינם יודעים אנה ימצאוהו אין יכול להוציאו כל י"ב חודש:ומ"ש ובחנות של נחתומין ושל צבעין צריך להודיעו תחלה בכל מקום ג' שנים שם במשנה רשב"ג אומר חנות של נחתומין ושל צבעים ג' שנים ומפרש טעמא בגמרא מפני שהקיפן מרובה לזמן ארוך והרמב"ם בפ"ו מהלכות שכירות השמיט הא דרשב"ג משמע דס"ל דלית הלכתא כוותיה וכתב ה"ה שכ"כ בעיטור אבל הרי"ף והרא"ש כתבו הא דיהיב טעמא בגמרא לדברי רשב"ג מפני שהקיפן מרובה משמע דס"ל דהלכתא כוותיה וכיון דהרי"ף והרא"ש מוסכמים לדעת א' הכי נקטינן: (ב"ה) מיהו בזמן הזה אפילו חנות של נחתום ושל צבעים אינם צריכים להמתין יותר מי"ב חודש דהא חזינן דבהכי סגי להו האידנא ואפשר שמטעם זה השמיט הרמב"ם הא דרבן שמעון בן גמליאל: ומ"ש וכשם שהמשכיר צריך להודיע לשוכר תחלה כך השוכר צריך להודיע למשכיר תחלה ל' יום ובכרכים י"ב חודש כדי שיבקש מי שידור בביתו שם בברייתא:ומ"ש ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אא"כ יתן לו השכר כ"כ הרמב"ם בפ"ו מה' שכירות ופשוט הוא. והיה נ"ל דכיון דטעמא די"ב חודש בחנות לא הוי אלא משום שבאים לפרוע הקפותיו על פתח חנותו כמו שנתבאר א"כ כשהשוכר מניח החנות א"צ להודיעו י"ב חודש קודם דהא לא שייך ביה האי טעמא ויותר נראה לי דה"נ שייך האי טעמא שהמשכיר לא ימצא מי שיניח חנותו ויקח שלו אא"כ יניחנו י"ב חודש קודם כדי שיגבה הקפותיו וגם כדי שיודיע לבעל החנות שלו שרוצה לצאת והיכא שהשוכר רוצה לצאת ולא הודיעו קודם לכן ויש שוכר אחר שרוצה ליכנס לדור בבית שהניח זה נראה דכיון שאין המשכיר מפסיד כלום אינו יכול לעכב על ידו ואפי' היה שכור בידו לזמן קצוב ויצא בתוך הזמן ויש להביא ראיה משוכר את הספינה ופרקה לה בחצי הדרך שנתבאר בסי' שקודם זה דאי שכיח לאגורי אין לו עליו אלא תרעומת ומיהו אם השוכר שרוצה ליכנס בבית אינו הגון מאד יכול המשכיר לומר אילו הודעתני קודם הייתי מבקש אדם הגון מאד שישכרנו והכי דייק לישנא דגמ' דקאמר דא"ל אי הודעתן הוה טרחנא ומתיבנא ביה אינש מעליא וחף ע"ג דגבי שוכר ספינה אמרינן דאין לו אלא תרעומת דשנוי דעתא ומכל מקום אינו יכול לעכב עליו בשביל כך התם שאני שאינו סובל אותו שנוי דעת אלא קצת ימים אבל שוכר בית שצריך הוא לסבול שנוי דעתו ה של שנוי זמן רב מעכב הוא על ידו מפני טענה ואפילו אין המשכיר דר אצל אותו בית איכא למיקפד בשנוי דעתא בשעת גביית השכירות ובשכונתו עם השכנים אולי לא תהיה דעתם נוחה הימנו ויצטרך להוציאו וכיוצא בזה ואע"פ שכתב הרב המגיד בפ"ה מהל' שכירות והעתקתיו בסימן שי"ו שלא אמרו שיש לו תרעומת אלא בספינה מפני שיש לו לבעל הספינה לדור עם השוכר ולסבול דעתו אבל בבית אפי' תרעומת אין לו עכ"ל נ"ל שמה שכתבתי הם דברי טעם:

ומ"ש וכשם שאינו יכול להוציאו אם לא הודיעו כך אם בא להוסיף עליו בשכירות אין שומעין לו בד"א בשלא נתייקרו שכירות הבתים אבל נתייקרו שכירות הבתים יכול לומר לו בסוף כל ל' ול' או צא או תוסיף בשכירות כפי מה שנתייקרו אע"פ שלא הודיעו בס"פ השואל א"ר הונא ואם בא לרבות בדמים מרבה ופרש"י אם בא ב"ה להרבות לו בדמי השכר מרבה משיגיע זמנו ואפי' לא הודיעו א"ל ר"נ האי לינקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלימיה הוא לא צריכא דאייקר בתי. וכתב הר"ן מיהו דוקא דאתנו הכי קודם זמן ואע"פ שעבר זמן הודעה הא עמדו בסתם מסחמא דעתם היה על השכר הראשון וכ"כ הריב"ש בסי' תע"ה בשם רבינו האי וכ"כ הרשב"א בתשובה וז"ל כל האומר אני משכיר לך בית זה בכך וכך לשנה כל שיעמוד שם אינו חייב אלא לפי אותו סך בלבד ואפילו אייקור בתי שלא לשנה אחת בלבד השכירה לו אלא כך אמר ליה כל זמן שתעמוד שם ולא אוציאך משם תעלה לי כך וכך בכל שנה ולא עוד אלא אפי' בא להוציאו משם משנה ראשונה ואילך אינו רשאי אלא אם כן הודיעו הזמן הקצוב בגמרא בימות החמה ובימות הגשמים: וכתב הרא"ש בתשו' כלל צ"ב שאם השכירו לזמן ידוע אינו יכול להרבות אפילו נתייקר שער הבתים : (ב"ה) ועיין עוד שם: ומה שאמר וכן אם הוזלו יכול השוכר לומר למשכיר או השכר לי כשער של עכשיו או אצא כן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות שכירות ופשוט הוא שלא יהא כח השוכר גרוע מכח המשכיר:

(יא) נפל בית המשכיר שהיה דר בו יכול להוציאו לסוף שלשים יום אף על פי שלא הודיעו אבל אם נתן המשכיר ביתו לאחר במתנה או מכרו גם האחר אינו יכול להוציאו וכו' השיא את בנו וצריך הבית לבית חתנות וכו' אם היה יודע שבנו ישא לזמן פלוני והיה אפשר לו להודיעו אינו יכול להוציאו וכו' גם זה בס"פ השואל פשיטא נפל ליה ביתא א"ל לא עדיפת מינאי זבנה או אורתה או יהבה במתנה א"ל לא עדיפת מגברא דאתית מיניה כלליה לבריה חזינן אי אפשר לאודועי איבעי לי' להודיעו ואי לא אמר ליה לא עדיפת מינאי. ופרש"י נפל ליה ביתיה. למשכיר. א"ל. לשוכר: לא עדיפת מינאי. הואיל והגיע זמנו מוציאו וא"ל הלא אינך בא עלי אלא מחמת שלא הודעתיך ואתה אינך מוצא בית לשכור אף אני לא היה לי להודיעך שלא ידעתי שיפול ביתי ואני איני מוצא בית לשכור ולא טוב שתדור אתה בפנים ואני בחוץ: זבנה לאחר. האי משביר או אורתה או יהבה במתנה: א"ל. שוכר לזה שקנאה: לא עדיפת מגברא דאתית מיניה. שמכרה לך כשם שהוא לא היה יכול להוציאני אף אתה אין כחך יותר ממנו: כלליה לבריה. השיא את בנו וצריך לבית חתנות. וכתב הרשב"א בתשו' דהא דנפל ליה ביתא א"ל לא עדיפת מינאי במשכיר סתם הוא אבל בשקבע לו זמן לא עכ"ל. וכ"כ ה"ה בשמו בפ"ו מהלכות שכירות וכן מוכח בירושלמי וכ"כ הרא"ש ונ"י כתב ידורו שניהן יחד: ראובן שהשכיר ביתו לה' שנים ואם ירצה השוכר להשאר בבית עד תשלום עשר שנים לא אוכל אני והבא מכחי להוציאו כי אם לצרכי אם מכרה לאחר אין האחר יכול להוציאו אפי' לעצמו הריב"ש סימן רנ"ז: כתב הריב"ש בסימן תק"י על מי שהשכיר קרקע לחבירו בקנין ובשטר והקדים לו השכירות והיה דוחה המשכיר לשוכר מיום אל יום מלמסור לו הקרקע וכראות השוכר כך א"ל אחר שאינך מוסר לי הקרקע החזר לי מעותי ועתה רוצה המשכיר להחזיר לו דמי השכירות ואומר שכבר נסתלק מהשכירו' ומחל אותו והשוכר אומר שלא נסתלק מהקרקע כיון שלא קנו מידו ו והשיב שהדין עם השוכר. דיני המשכיר בית לחבירו ונמצא שאינו שלו נתבארו בסימן שפ"ג. הדר בחצר חבירו שלא מדעתו נתבאר ג"כ בסימן הנזכר. ראובן שהשכיר ביתו ללוי לי' שנים ולוי השכיר ליהודה ואמר ראובן ליהודה מה אתה אתה עושה בתוך שלי מרדכי פרק חזקת. כתב המרדכי בריש בתרא המשכיר בית לחברו לזמן קצוב ובתוך הזמן רצה לבנותו אינו יכול לכופו לצאת ואפילו לבית יפה ממנו וכן אינו יכול לכופו להכניס בו פועלים לבנותו. מצאתי כתוב על ראובן שהיה דר בבית לאה ורצו להחזיק בקצת הבית ולא עלה בידו והיא טוענת שאינה יכולה לדור עמו שפיר טענה דדמי עלי כאריא ארבא ע"פ כל אלה התואנות והקינטורים שנעשו ביניהם אין אדם דר עם נחש בכפיפה . עו"ש מ"ש ראובן שלא יוכל לצאת בחורף וזמנו הוא בראש חודש אלול איני רואה דבריו דכיון דימים רבים הוא שטענה עמו לאה איבעי ליה למיחש שמא תוציאנו אף כי מר שמואל אמר לו שאין צריך להוציא מוחזק שלו מתחת ידו כיון דציית דינא הוא לפניו מ"מ לא פסק לו שזכה בבית:

ששאלת בענין שכירות הבתים שיש ראשי שנים קבועים לשכירות הבתים וכו' הדין עם שמעון וכו' בתשובת הרא"ש כלל (צ"ב) [א'] וכ"נ מדברי רש"י שכתבתי:

השוכר בית בסכום ידוע לשנה ונתעברה א"צ להוסיף בשביל חודש העיבור משנה בס"פ השואל (קב.): ומה שאמר בשם הרשב"א בד"א בשעמד בר"ה ואמר לו שנה זו וכו' אבל אם א"ל שנה אחת אין לו אלא י"ב חדש כרוב שנים שאינם מעוברות הר"ן בס"פ קונם יין כתב דברי הרשב"א אלה שהיה אומר להלכה וסתר אותם וה"ה בפ"ז מהלכות שכירות הביא דברי הרשב"א בפרק קונם יין וכתבו עליהם אבל אין כן דעת רבינו שהרי כתב בפ"י מהל' נדרים שהאוסר דבר על עצמו שנה אחת ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה והרשב"א נחלק עליו בנדרים ומהם למד לדין השכירות ופשט המשנה שבפרק השואל כדברי רבינו עכ"ל. ואין ספק שרבינו וה"ה לא באה לידם תשובת הרשב"א בענין זה שאילו באה לידם היה להם לכתוב שאף הרשב"א לא אמרה אלא להלכה ולא למעשה שהרי כתב בתשובה כלשון הזה אבל מה אעשה וחבירי ורבותי חולקים עלי והרמב"ם גם הוא כתב באומר שנה אחת שהוא אסור בחודש העיבור ולמעשה אנו מבטלים דעתינו מפני דעתם. ובתשובה אחרת כתב עוד וז"ל ומיהו דברים אלו שאמרתי כדעת המפרשים דכל האומר בית זה בכך וכך לשנה סתם נתעברה השנה נתעברה לשוכר אבל אני אומר להלכה שכל שנה סתם אינה אלא כשנים הפשוטות שהם הרוב ואין חודש העיבור בכלל אלא בבא בתחלת שנה ואמר שנה זו ואתה דרוך על הדרך שדרכו הראשונים נ"ע ועוד דאפוקי ממונא הוא ולראשונים שאמרו שנתעברה לשוכר ואין מוציאין מידו שומעין עכ"ל (ועיין בנ"י פ' השואל): וכתב עוד שנשאל על המשכיר בית לחברו בכך וכך לשנה ודר בו ב' וג' שנים לאותו סך והשנה האחרונה היתה שנת העיבור ותובע ממנו המשכיר שנת חדש העיבור והשיב כל האומר בית זה אני משכיר לך בכך וכך לשנה הוי כאומר לו כל שתעמוד שם ולא אוציאך משם תעלה לי כך וכך בכל שנה ואפילו בח להוציאו משם משנה ראשונה ואילך אינו רשאי אלא אם הודיעו קודם לכן הזמן הקצוב בגמרא ואפילו בח להרבות בשכר הזמן שכבר עמד שם אינו יכול ומעתה אם נתעברה השנה נתעברה לשוכר והרי הוא בכלל משנתינו ששנינו המשכיר בית לחברו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר דכל שלא הודיעו אינו יכול להוציאו והרי הוא בכלל השכירות הראשון עכ"ל: השכיר לו לחדשים צריך להוסיף לו בשביל חודש העיבור בס"פ השואל במשנה: ומה שאמר הזכיר לו חודש ושנה בין שאמר לו דינר לחודש י"ב דינרין לשנה בין שאמר בי"ב דינרין לשנה דינר לחודש חודש העיבור הוח שנ המשכיר דמספחא לן אי תפיס לשון ראשון או אחרון וקרקע בחזקת בעליה עומדת ואין מוציאין אותו מידו ואעילו לא בא לשאול השכירות עד סוף החודש שכבר דר בו צריך ליתן לו השכירות בס"פ השואל פלוגתא דאמוראי ופסקו הפוסקים כרב נחמן דחמר הכי וכתב רש"י שהטעם שאפי' בא בסוף החודש כולו למשכיר מפני שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחלת החודש נולד והעמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חברו וצריך להעלות לו שכר:

ומ"ש בשם הרמב"ם וכן אם אמר בעל הבית לזמן זה השכרתי לך והשוכר אומר בסתם השכרת לי או לזמן ארוך על השוכר להביא ראיה וכו' בפ"ז מהל שכירות. וכתב ה"ה ג"ז מהטעם האמור למעלה שקרקע בחזקת בעניה עומדת וכן הדין בכל מנתח דלא עבידא לאיגלויי ע"כ:ומ"ש הרמב"ם ישבע המשכיר מבוחר בדבריו שהיא שבועת היסת:

נפל הבית לאחר שהשכירו אם אמר ליה בית זה אני משכיר לך אינו חייב לבנותו אלא מחשב עמו מה שנשתמש בו וכו' בס"פ השואל (קג.) אהא דתנן המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית קאמר בגמרא ה"ד אי דא"ל בית זה נפל אזל. ופרש"י אי דא"ל בית זה. אני משכיר לך: אזדא ליה. הנך לו מזלו גרם ואמאי חייב להעמיד לו בית. וכתב הרא"ש אזדא ליה ואינו חייב להעמיד לו בית אחר אלא יחזיר לו שכרו המגיעו עד סוף זמנו וחם לא קבל השכר יתן לו שכר המגיעו עד זמן נפילה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות שכירות וכן כתב הרשב"א בתשובה. וכתב הרב המגיד בפרק י"ח מהלכות אישות גבי מדור אלמנה שנפל אין מחייבים אותו לבנותו כתב הרשב"א ז"ל ולאו למימרא שאין חייבים לבנותו אבל אם בנאוהו שתהא היא דרה בו אלא מכיון שנפל נסתלק זכותה ממנו עכ"ל ומשם יש ללמוד דהוא הדין למשכיר ונראה לי דכי היכי דמדור אלמנה שנפל ואמרה הניחו לי לבנותו אין שומעין לה הוא הדין לשוכר: עיין בנ"י כי יש שם חידושים בדינים דשייכי לזה: ומה שאמר רבינו בשם הרמ"ה שאם יש בדמיו כדי ליקח אחר יקח וחם חין בהם כדי לשכור ישכור למד כן מדין שוכר את החמור ומת שנתבאר בסימן ש"י: ומה שאמר בשם הרח"ש שאפילו יש בעציו ובאבניו כדי ליקח אחר או לשכור אינו צריך ליתן לו אחר בפרק האומנים גבי ההיא דשוכר את החמור ומת אם יש בדמיו ליקח יקח וכו' כתבו התוספות והא דאמרינן בסוף פרק השואל אי דאמר ליה בית זה נפל אזדא ליה ולא אמרינן אם יש בדמיה ליקח יקח וכו' דהתם אין הבית עומד לימכר אלא להוסיף עליו ולחזור ולבנותו כבתחילה וכיון דאמר בית זה ונפל אין למכרו וגם לא קבל עליו להוסיף יציאה בבנין בית זה אלא בית זה כמו שהוא השכיר לו לדור כל זמן שיוכל וכי נפל אזדא אבל חמור אין עומד אלא למכרו בדמים ולכך יש בדמיה ליקח יקח לשכור ישכור וכן כתב ה"ה בפ"ה מהלכות שכירות: ומה שאמר ודוקא בנפל כולו בהא אמרי' כיון דנפל אזדא ליה אבל אם הוא קיים אלח שנתקלקל עד שהוא סכנה לדור בו חייב המשכיר לתקנו דהשתא לא שייך למימר אזדא ליה דמסתמא הוא עומד וכו' כ"כ הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סימן ו' על מה שכתבתי שחילקו התוס' בין דין שוכר חמור זה ומת לשוכר בית זה ונפל וז"ל ומזה יש ללמוד דאם נתקלקלו הקורות ותקרה מסתמא עומד הוא ליתקן ולא שייך למימר אזדא ליה דעדיין נקרא בית אלא שמסוכן לדור בו ודמי לההיא דחמור: ומה שאמר ואם המשכיר סותר הבית חייב ליתן לו אחר כ"כ הרמב"ם בפרק ה' מהל' שכירות וז"ל אבל אם סתרו חייב להעמיד לו בית אחר או ישכור לו כמותו וכן אם חזר אחר שהשכירו לזה והשכירו או מכרו לעכו"ם או אנס שהפקיע שכירות הראשון הרי זה חייב לשכור לו בית אחר כמוהו עכ"ל וכתב ה"ה אבל אם סתרו וכו' פי' שלא אמרו אלא בשנפל מאליו שאין המשכיר סבה בנפילתו אבל אם סתרו פשיטא שחייב להעמיד לו בית ובודאי שהשוכר מעכב עליו שלא יסתרנו בזמן שכירות אבל אם עמד וסתרו ודאי חייב להעמיד לו בית ופשוט הוא ומה שאמר וכן אם חזר אחר שהשכירו וכו' גם זה פשוט שכל שהמשכיר סבה בענין שהוא חייב להעמיד לו בית: השוכר בית מחבירו והקדים לו השכירות לזמן ונשרף הבית תוך הזמן והשוכר תובע שיחזיר לו מעותיו עיין בתשובות מיימונית דספר משפטים סי' כ"ז ומ"ז ובמרדכי פרק האומנים:

אמר לו בית סתם חייב לבנותו או יתן לו אחר מיהו יכול הוא לשנותו ולעשותו קטן מהראשון וכו' א"ל בית כזה אני משכיר לך אינו יכול לשנותו וכו' ואינו יכול לומר לא אמרתי לך כזה אלא שיהא קרוב לנהר או למרחץ וכו' לפיכך אם היה קטן לא יעשנו גדול וכו' עד אלא מדעת שניהם משנה וגמרא בסוף פרק השואל שם ומשמע מדברי רש"י שם שאם הבית הראשון קרוב לנהר או למרחץ צריך להעמיד לו בית שיהיה קרוב לאותם המקומות :

ומה שאמר בשם הרמ"ה הא דצריך להעמיד לו בית כי אמר בית סתם לאו למימרא שיכופו אותו לבנות לו בית או להשכיר לו וכו' דברי טעם הם לכאורה אלא שיש להשיב עליהם ולומר דכשהחזיק בבית על התנאי הנזכר נשתעבד לו אותו הבית לקיים התנאי עד כדי דמי אותו בית ואפילו לא קנו מידו: ומה שאמר רבינו ולפי מה שכתב א"א הרא"ש גבי השוכר חמור דבמה שמשכו נשתעבדו הנכסים ליתן לו חמור אחר נתבאר בסי' ש"י:ומ"ש ה"נ כיון שקנו מיניה נשתעבדו לו כל נכסיו להשלים לו כל תנאו וכו' אפילו בלא קנין משהחזיק בבית של התנאי ההוא חייב לבנות או להשכיר בית אחר עד כדי דמי בית ראשון ולא כתב רבינו קנין אלא לענין אם צריך לבית השני יותר מדמי בית ראשון :

מי שיש לו בית ועלייה על גביו והשכיר לחבירו את העלייה וא"ל עלייה זו אני משכיר לך ונפלה אינו צריך ליתן לו אחרת וכו' א"ל עלייה סתם חייב ליתן לו עלייה ומיהו אם ירצה יתן לו עלייה אחרת אבל אם א"ל עלייה זו שעל בית זה אני משכיר לך הרי שעבד הבית לעלייה לפיכך אם נפחתה בארבעה טפחים או יותר חייב המשכיר לתקן לו ואם לא יתקנו ידור השוכר עם בעל הבית וכו' בפ' הבית והעלייה (קיו:) תנן הבית והעלייה נפחתה העלייה ואין בעל הבית רוצה לתקן הרי בעל העלייה יורד ודר למטה עד שיתקן לו את העלייה ובגמרא נפחתה בכמה רב אמר ברובה ושמואל אמר בארבעה וידוע דהלכה כשמואל בדיני. ואמרינן תו התם היכי דמי אי דאמר עלייה זו אזדא אלא דאמר עלייה סתם לוגיר ליה אחריתא ואסיקנא אלא אמר רב אשי דאמר ליה עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך דהיא שיעבד בית לעלייה וכו' הא דאמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק מעשה באחד שאמר לחבירו דלית שעל גבי פרסק זה אני מוכר לך ונעקר הפרסק ובא מעשה לפני רבי חייא ואמר חייב אתה להעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימת ופירש רש"י שעבד לבית לגבי עלייה דאי לאו לשעבדו למה ליה למימר שעל גב בית והא קא חזי ליה דעלייה זו קאמר ליה: ומה שאמר ואם לא יתקנו ידור השוכר עם בעל הבית ונכנס ויוצא דרך פתח הבית עד שיתקן לו העלייה שם בעי רבי אבא בר ממל כשהוא דר לבדו כדמעיקרא (כלומר ובעל הבית יצא מביתו) או דילמא שניהם דרים ואם תמצא לומר שניהם דרים כשהוא משתמש דרך פתחים משתמש או דרך גגין כדמעיקרא ואם תמצא לומר דרך פתחים שתי עליות זו על גבי זו מהו איפחית עליונה נחית ודר בתחתונה איפחית תחתונה מהו למיסק ומידר בעליונה מי אמר ליה שם עלייה קבילתה עלך או דילמא אמר ליה חדא עלייה קבילית עלי תרי עליות לא קבילית עלי תיקו וכתב הרא"ש ומסתבר דכל הני אם תמצא לומר הלכתא נינהו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' שכירות:ומ"ש אבל אם נפל הבית והעלייה אין צריך לבנות לו אחר כיון שאמר לו בית זה מבואר בגמרא דכל היכא דאמר זה נפל אזדא ליה ולא חייבוהו כאן ליתן לו דירה בבית אלא משום דאמר ליה שעל גבי בית זה וכיון דבית נמי נפל אזדא ליה:

ומה שאמר כההוא דאמר לחבריה דלית שעל גבי פרסק זה אני משכיר לך וכו' ארישא קאי דאמר נפחתה בארבעה טפחים או יותר חייב המשכיר לתקן ואם לא יתקנו ירד השוכר ודר עם בעל הבית ואהא קאמר כההוא דאמר לחבריה דלית שעל גבי פרסק אני משכיר לך וכו': ומה שאמר בשם הרמ"ה דוקא נפחתה העלייה יורד לבית אבל אם נפלה לא וכו' כן יש ללמוד מעובדא דפרסק שאמרו חייב להעמיד לו פרסק כל זמן שדלית קיימת משמע הא אין דלית קיימת אינו חייב לו להעמיד לו פרסק וכן כתב הרב המגיד בפ"ה מהלכות שכירות בשם הרשב"א וז"ל דוקא נפחתה תקרת הבית שבני העלייה דורסין עליה שבאה התקלה מחמת תקרת הבית וזה שיעבד לו הבית כשאמר שעל גבי בית זה שכל זמן שנתקלקלה עלייתו מחמת בית או יתקן או ידור עמו בבית אבל אם נפלו כותלי העלייה אינו חייב לתקן ולא ידור עמו בבית שאין זה הקלקול מחמת הבית וכן כתב ר"י בשם הרשב"א: ומה שאמר עוד בשם הרמ"ה אי נפל ביתא וקיימא עלייה כגון דקיימא על גבי קונדיסין לא מיחייב למיבנא בית וכו' אבל בית שנפל אזל ליה ופקע שיעבודיה מיניה לגמרי והא ליתיה כלל והוא הדין נמי גבי פרסק אי נקצץ לא מיחייב לאוקמי אחרינא דברי טעם הם: ומה שאמר עוד ואפילו היכא דנפחתה העלייה או נעקר הפרסק וכו' ה"מ גבי בית ופרסק גופא וכו' אבל להוציא יציאות לבנות לו העלייה לא מיחייב ליה דברי טעם הם דכיון דאמר ליה שעל גבי בית זה נפל הבית אזדא ליה: ומה שכתב לגבי פרסק לאהדורי' לדוכתיה היינו לומר שהשוכר יחזירנו למקומו ולא יוכל המשכיר לעכב על ידו אבל אין לפרש שיחזירנו המשכיר למקומו שהרי כתב בסמוך והא דאמרינן שחייב להעמיד לו פרסק לא להחזירנו למקומו וכו' והיה צריך להעמידו בפני השוכר בענין שהשוכר יכול להחזירו: ומה שאמר אלא שלא היה רשאי להכריחו היינו לומר דהא דאמר רבי חייא חייב אתה להעמיד פרסק לא להעמידו בידים קאמר להחזירו למקומו אלא שלא היה רשאי לכרתו שאז אין לו תקנה בחזרה למקומו דצריך הוא להעמידו בפני השוכר בענין שהשוכר יכול להחזירו: ומה שאמר רבינו ואין נראה אלא בעל הבית חייב לבנות לו את העלייה וכן אם נפלה כולה חייב לבנותה לו כל זמן שהבית קיים לשון זה תמוה בעיני מצד הלשון דמאי וכן דסיפא ורישא חד מילתא היא וגם מצד הענין הוא תמוה שדברי הרמ"ה דברי טעם הם כמו שנתבאר והיכי דחי להו בגילתא דחטיתא בלי טעם וראיה :

ומה שאמר היו לו שתי עליות זו על גב זו והשכיר לו עליונה ונפחתה יורד ודר בתחתונה כבר כתבתי בסמוך שהוא פשוט בגמרא:

ומה שאמר השכיר לו את התחתונה ונפחתה מיבעיא אם יורד ודר בבית וכו' כבר כתבתי בסמוך לשון הבעיא ופירש רש"י איפחית תחתונה. והוא שכר את התחתונה מהו דנדחייה משכיר אצל העליונה או נכוף את המשכיר וידור עמו בבית וכתבו התוספות ואם תאמר אי דאמר ליה עלייה שתחת עלייה זו אני משכיר לך פשיטא שידור בעליונה ששעבד לו ואי אמר שעל גב בית זה אני משכיר לך פשיטא שלא יוכל לסלקו לילך לעליונה ויש לומר דלעולם דאמר ליה שעל גבי בית זה אני משכיר לך ומספקא ליה דילמא עלייה עליונה נמי היא בכלל בית והא דאמר ליה שעל גבי בית זה משום דעיקר הבית הוא למטה: ומה שאמר רבינו לכך לא ידור בבית ואם דר אין מוציאין מידו כן כתב הרמב"ם בפ"ה מהל' שכירות ופשוט הוא: כתוב בתשובות הרשב"א סי' אלף וכ"ח שנשאל על ראובן שהשכיר בית לשמעון לשנה או יותר ומת שמעון אחר שנים או שלשה חדשים שדר בו אם בנו יכול לומר ביתך איני רוצה ושכירות איני משלם לך אלא לפי חשבון שדר בו אבי והשיב שאינו יכול דשכירות לזמניה ממכר הוא בין ידור או לא ידור. וכן דעת התוספות בפרק חזקת עלה נ"א לאפוקי ממה שכתב המרדכי פרק האומנים: וכתב המרדכי בפ' חזקת מצאתי ראובן השכיר ביתו ללוי [לי'] שנים וכו' ורוב אותם הדברים הם דחויים למתבונן בהם זולת מה שכתב בסוף הדברים וז"ל ואין לוי יכול לומר כיון שנתתי השכירות כל ימי השכירות תהא בורה שלא ע"מ כן השכירה שתהא שאייה דביתא דמייתיב יתיב עכ"ל: המשכיר או ממשכן בתים לחבירו ויש בהם עליות ע"ג עליות וכתוב בשטר איך ראובן השכיר או משכן ביתו מתחתית המשכונא עד סוף עלייתא כתבתי משפטו בסי' שי"ג: כתב הרשב"א שאלת מי שדר בחצר ואומר שכורה היא אצלי עד זמן פלוני וזה אומר לא כי אלא שאולה עד זמן שארצה תשובה ב"ה נאמן כל שלא החזיק בה שני חזקה דקרקע בחזקת בעליה עומדת שאילו החזיק בה שני חזקה היה נאמן במגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המשכיר לחבירו בית וכו' כך כתב הרא"ש דהא דאיתא בס"פ השואל נפל ביתו של משכיר לא עדיף השוכר ממנו ויצא לא איירי אלא בסתם שלא השכיר לו לזמן קצוב אבל השכיר לזמן קצוב אין יכול להוציאו תוך הזמן כדמוכח בירושלמי: ומ"ש והמקח קיים וכו' כלומר לא תימא כיון דמכרו תוך הזמן הו"ל כאילו מוכר דבר שאינו ברשותו וכדשלב"ל ואין המקח חל לכך אמר דלא דמי דהכא גוף הבית שלו אלא דהשוכר משתמש בו עד זמן קצוב והו"ל ככותב נכסיו לבנו לאחר מיתה גוף מהיום ופירי לאחר מיתה דאם מכר הבן אין ללוקח בהם כלום עד שימות האב והמקח קיים כדלעיל בסימן רנ"ז. כ"ש כאן דהמקח קיים וצריך להניחו ביד השוכר עד שישלים זמנו וגם דין זה כתב הרא"ש לשם ודה"א בירושלמי וכ"כ התוס' פרק א"נ (דף ע"ג) בד"ה השתא נשקול מר ועיין שם כי הקשו על זה ופירשו דבמשכנת' אין יכול למכור אלא מה שהוא יתר על החוב:

ומ"ש ואם הקדים לו השכר אפילו לזמן מרובה וכו' פי' לא השכירו לזמן קצוב אלא הקדים לו השכר וכו' קנה בבית כנגד מעותיו שקיבל מידו אע"פ שלא קצב עמו זמן וגם זה כתב הרא"ש לשם ודהכי איתא בירושלמי ומ"ש וכ"כ הרמב"ם וכו' איכא לתמוה מה ענין זה לזה ויש ליישב בדוחק דמדכתב בסתם משמע דאע"פ שמכרו מפני דוחק עניות שאין לו מה יאכל אפי' הכי חייב להשכיר לו בית אחר כיון שמכרו לאנס תוך זמן הקצוב ומשמע נמי דבמכרו לחבירו שאינו אנס אינו יכול להוציאו דאל"כ למה נקט אנס מיהו אין נראה שיאמר על דיוק כזה וכ"כ הרמב"ם ותו קשה טובא דלמה לא הבא רבינו מ"ש הרמב"ם בפי' פ"ו משכירות וז"ל המשכיר בית או חצר או מרחץ או חנות או שאר המקומות עד זמן קצוב ה"ז כופהו לצאת בסוף זמנו וכו' דאלמא דבתוך זמנו אינו יכול לכופו לצאת כלל וכדמוכח להדיא ממ"ש אחר כך כל הני דשמעתין דמיירי דמשכיר בסתם וכדכתב הרא"ש דכולה שמעתין מיירי בסתם ולבי אומר לי דטעות סופר איכא הכא וכצ"ל וכן כתב רבינו מאיר כתב הרמב"ם וכו' וכדאיתא להדיא באשיר"י שכל זה כתב לו רבינו מאיר בתשובה ומביאו ב"י ואח"כ מביא רבי' הא דכתב הרמב"ם במוכר לאנס או עכו"ם:

ומ"ש וכן אם משכנו לשנים ידועי' כו' גם זה כתב הרא"ש לשם ודהכי איתא בירושלמי דעובדא הוה דביתיה הוה ממושכנת בחד רומי ולא הו"ל למיפרקיה. ופי' הרא"ש מעשה שהיה כך הוה שהיה ביתו של אחד ממושכן אצל יהודי אחד במשכנתא דסורא או כל ימיו בכך וכך לשנה כל זמן שלא יפדנה ולא הו"ל מעות לפדותה ובזה הורה כרבי אמי שיצא מיד אבל משכיר בית לשנה וצריך למוכרה מחמת דוחקו צריך להניח שוכר בבית עד שישלם זמנו כר' זעירא ור' אילא עכ"ל וסובר רבי' דהאי שיצא מיד היינו מיד לאחר כלות השנה ולא אמרינן דהו"ל כמוכר תוך הזמן הקצוב שהרי השכינו אצלו כל ימיו א"נ במשכנתא דסורא דהיינו לשנים ידועים כגון לעשר שנים וא"כ תוך עשר שנים הו"ל תוך זמנו הא ליתא דכיון שהתנה עמו כל זמן שלא יפדנה א"כ המכירה היא לו כמו פדיון מיהו תוך השנה אין יכול להוציאו שהרי השכיר לו כל שנה ושנה בכך וכך ומיד שדר בו בתחלת השנה ל' יום אין יכול להוציאו כדפסק הרא"ש בתשובה הביאו רבינו בסמוך סעיף י"ג אלא מיד בכלות השנה קאמר אבל אחר השנה יכול ליקחנו ואין זה נקרא תוך הזמן הקצוב אבל ב"י כתב דרבינו למד דין זה מפ' איזהו נשך מעובדא דרב מרי בר רחל ורבא (דף ע"ג) ולא הבנתי דבריו דהתם לא קאמר אלא במשכנתא בסתם וכדאמר רב מרי דסתם משכנתא שתא אי בעי עכו"ם לסלוקי לי לא הוי מצי מסלק לי וכו' אבל הכא במפ' לשנים ידועים במשכנתא דסורא ואין ראיה זו ענין לנדון זה אלא כדפי' עיקר: כתב הרא"ש וז"ל וכן נמי אם נפל ביתו של משכיר או כלליה לבריה נראה שאין יכול להוציאו דשכירות לזמן קצוב כמכר דמיא אבל אם אין לו מה יאכל יכול למכרו אפילו בתוך הזמן וה"א בירושלמי וכו' וט"ס הוא שהרי בסוף דבריו כתב אבל משכיר בית לשנה וצריך למוכרה מחמת דוחקו צריך להניח לשוכר בבית עד שישלם זמנו אלא כצ"ל דשכירות לזמן קצוב כמכר הוא אפילו אם אין לו מה יאכל אבל יכול למכרו אפי' בתוך הזמן וה"א בירושלמי וכו' והיינו כמו שכתב בסוף דהמכר שמכר תוך הזמן המקח קיים ואינו כמוכר דבר שאינו ברשותו אבל אינו יכול להוציאו תוך הזמן וכדי להסיר מכשול מן המעיינים בב"י שהביא לשון הרא"ש כמו שהוא נדפס בטעות כתבתי תיקונו: לנשואין אין פחות מל' יום כצ"ל וכך הוא באלפסי ובאשר"י פ' השואל וברמב"ם פ"ו מה' שכירות וכ"כ רבינו בסי' שמ"א סעי' ג' וגם זה בירושלמי:

השכירו לו סתם בכך וכך לחדש וכו' משנה ואוקמתא דגמרא ס"פ השואל והסכימו הפוסקים דכולה שמעתין איירי בסתם דהיינו דהשכירו לו בכך לכל חדש וחדש כל זמן שידור בו והתם הוא דצריך להודיעו ודלא כפרש"י דמיירי בהשכירו לזמן קצוב והגיע זמנו וצריך להודיעו קודם שיגיע הזמן ל' יום דליתא לפירושו דכיון דקצב לו זמן כמאן דהודיעו דמי ואפי' באמצע יה"ג מוציאי מיד בסוף הזמן אפי' לא הודיעו. ומ"ש ואפי' כשיגיע הפסח אינו יכול להוציאו וכו' איכא למידק לאיזה צורך יחזור ויודיעו ל' יום קודם פסח הלא כבר הודיעו אחר הסוכות אלא שלא היה הדין עם המשכיר להוציאו כל יה"ג א"כ יודע כבר השוכר דבכלות יה"ג צריך ליצא מן הבית וי"ל דמצי טעין השוכר אמרתי מה שהודעתני אחר הסוכות הוא לפי שעלה ע"ד שתוכל להוציא אותי קודם יה"ג וגם היה לך אז אדם אחר שישכיר בית זה אבל לאחר שהיה הדין נותן שלא תוכל להוציאני כל יה"ג שוב אין דעתך להוציאני כי אין לך איש אחר שיבקש לדור בבית זה והא ראיה שלא הודעתני כל יה"ג ולכך צריך לחזור ולהודיעו מט"ו באדר. בד"א בעיירות וכו' שם במשנה ופרש"י בכרכים שהם מקום השווקים שהכל נמשכים לגור שם והבתים מצויים לשכור ובחניות שהחנווני מקיף הקפות למכירים ושוהים מלשלם לו ימים רבים וכשמביאים לו מעותיו באין על הפתח החנות שהקיפו שם ואם הלך למקום אחר אינה יודעים אנה ימצאוהו אין יכול להוציאו כל י"ב חדש ובחנות של נחתומים וצבעים הקיפן מרובה לזמן ארוך: וכשם שהמשכיר צריך להודיע וכו' משמע דוקא בעיירות ובכרכים צריך השוכר להודיע אבל בחנות א"צ להודיע י"ב חדש וסגי בל' יום דהאי טעמא דהתנווני מקיף הקפותיו לא שייך אלא לענין דצריך המשכיר להודיע אבל לא השוכר ולכן לא הזכיר רבינו בדין זה שהשוכר צריך להודיע כי אם עיירות וכרכים ולא הזכיר חנות אבל ב"י כתב דאין חלוק בין משכיר לשוכר והאריך עוד בחלוקי דינים אלו ע"ש:

השוכר בית בסכום ידוע לשנה משנה ס"פ השואל המשכיר בית לחברו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר השכיר לו לחדשים נתעברה השנה נתעברה למשכיר מעשה בצפורי באחד ששכר מרחץ מחברו בי"ב דינר זהב לשנה מדינר זהב לחדש ובא מעשה לפני רשב"ג ורבי יוסי ואמרו יחלקו את חדש העיבור. וכתב הרשב"א ז"ל בד"א כשעמד בר"ה וכו' משמע מדברי הרשב"א דבאומר שנה אחת אין לו אלא י"ב חודש בין שעומד באמצע השנה או בר"ה דאזלינן בתר רוב השנים שאינן מעוברות דעל דעת סתם שנה שאינה אלא י"ב חדשים השכיר לו בית זה ומתני' דפרק השואל לא מיירי אלא בעומד בר"ה ואמר שנה זו או השנה התם הוא דנתעברה לשוכר ולא קשה לפלוג וליתני בדידיה בין אומר שנה זו או השנה לבין אומר שנה אחת די"ל דמפליג בין משכיר לשנה ובין משכיר לחדשים משום דבעי למיתני בסיפא דאם אמר שתי הלשונות דחולקין את חדש העיבור לרשב"ג ורבי יוסי ומשמע להדיא דדוקא בעומד בר"ה ואמר שנה זו או השנה אבל בעומד אחר ר"ה או באמצע החורף ואומר שנה זו או השנה לא השכיר לו אלא עד תשלום השנה דהיינו עד תשרי וכמו שהוא לענין נדרים דבעומד בתוך השנה ואמר קונם עלי יין שאני טועם שנה זו אינו אסור אלא עד תשרי כ"כ הר"ן בפרק קונם יין דבנודר בר"ח שבט ואומר קונם יין שאיני טועם השנה פשיטא דהשנה עד ר"ה משמע ואף על פי דבנדרים תנן ר"פ קונם יין נדר שנה אחת אסור מיום ליום מפרש הרשב"א דאין ר"ל אלא י"ב חדש אפילו השנה מעוברת וז"ל הר"ן לשם דבאומר שנה אחת סתם אין חדש העיבור בכלל אע"פ דאותה שנה שנדר בה מעוברת והוסיף עוד הרשב"א דאפי' באומר שנה אחת מיום זה אין חדש העיבור בכלל ואינו נ"ל אלא כל שקדם הנדר לחדש העיבור ואמר שנה אחת מיום זה מונין י"ג חדש ואני חוכך עוד לומר דאפי' בנדרו שנה אחת סתם אסור בעיבורה דמסתמא שנה זו משמע וכו' עכ"ל. וגם רבינו בי"ד פסק בסימן ר"ך דבאומר שנה אחת או שנה סתם אם השנה מעוברת אסור י"ג חדשים מיום ליום ומ"מ הרשב"א לא סבירא ליה הכי אלא בנדרים לעולם אינו אסור אלא י"ג חדש אא"כ בעומד בר"ה ואומר זו או השנה דאז אסור י"ג חדש והוא הדין למשכיר אלא דקצת קשה דבי"ד פסק בסתם דבאומר שנה אחת בסתם אסור י"ג חדשים וכאן הביא דברי הרשב"א דאינו אלא י"ב חדש ולא כתב הפך זה ונראה ודאי דאע"ג דהרשב"א גופיה ס"ל דדין משכיר ושוכר כדין נדרים מ"מ רבינו מחלק ביניהם וסבירא ליה דדוקא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכשאומרין שנה אתת אוסרים עליהם י"ג חדשים כמו השנה שעומדין בה שהיא מעוברת אבל בעלמא שנה אחת אינו משמע אלא שנה מרוב השני' שאינן אלא י"ב חדש ולכן במשכיר (ושואל) [ושוכר] אינו אלא י"ב חדש: השכיר לו חדש ושנה כו' הכי אסיק רב נחמן בגמרא דמספקא לן אי תפוש לשון ראשון או לשון אחרון וקרקע בחזקת בעליה קיימת ופרש"י ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר שהספק לא נולד עכשיו אלא מתחלת החדש נולד והעמד קרקע על חזקתו ונמצא דר בשל חברו וצריך להעלות לו שכר אבל בהך דכור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך דראשון ראשון קנה התם משום דתפיס הלוקח כל סאה וסאה כשנמדד לרשותו ואין בנו כח להוציא מידו והעמד דבר על חזקתו ועיין לעיל בסימן ר' סוף סעיף י"א ולא דמי למדה בחבל הן חסר הן יתר לעיל בסי' רי"ח סעיף ט' דקרקע היא ונחלקו בה הגדולים ולשם התבאר דבכל אחד מב' הלשונות איכא קולא וחומרא ועיין שם:

וכתב הרמב"ם וכן אם אמר בעה"ב וכו'. פי' גם בטענות אלו אמרינן דהמשכיר מוחזק בקרקעו אע"ג דהשוכר דר בו כגון דהבעל הבית טוען דלזמן זה השכרתי לך והיום או למחר הוא סוף הזמן והשוכר אומר סתם השכרתני ולא תוכל להוציא אותי כל יה"ג ואפי' ביה"ח צריך להודיע קודם כשיעור שנתנו חכמים או שאמר השוכר לזמן ארוך השכרת לב' וג' שנים המשכיר נאמן בשבועת היסת דקרקע בחזקת בעליה קיימת:

נפל הבית לאחר שהשכירו וכו'. ס"פ השואל: ומ"ש בשם הרמ"ה וכו' שהם יש בעציו ואבניו וכו'. למד כך מדין השוכר את החמור ומת שנתבאר בסימן ש"י ס"ב אבל הרא"ש מפרש כפר"י בתוס' פרק האומנין (דף ע"ט) בד"ה ואם יש בדמיו וכו' דמדאמרו גבי בית היכא דנפל אזדא לה ולא אמר אם יש בדמיו ליקח יקח וכו' אלמא דבית שאני דאינו עומד למכור אלא להוסיף עליו ולחזור ולבנותו כבתחלה וכיון דא"ל בית זה ונפל אין למכרו וגם לא קבל עליו להוסיף יציאה בבנין בית זה אלא בית זה כמו שהשכיר לו לדור בו כל זמן שיוכל וכי נפל אזדא אבל חמור אינו עומד אלא למכרו בדמים ולכך אם יש בדמים ליקח יקח לשכור ישכור ומכאן למד הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סי' ה' דאם נתקלקלו הקורות דמסתמא עומד הוא ליתקן לא שייך לומר אזדא ליה ודמי לההוא דחמור הילכך חייב המשכיר ליתן עכ"ל הרא"ש והביאו רבינו כאן ונראה לפע"ד דלהרמב"ם דמחלק דדוקא בהשכירו לרכיבה הוא דאמרינן דאם יש בדמיה ליקח יקח וכו' אבל בהשכירו למשא אפילו יש ליקח לא יקח וכפי' טעמו כי טוב הוח לעיל בסי' ש"י ניחא לדידיה נמי הא דאמר הכא אי נפל אזדא ולא אמרינן אם יש בדמי עצים ואבנים ליקח יקח וכו' והיינו משום דאמרינן דאין ספק דלא עלה ע"ד להתנות אלא באם יפול דלא יתחייב לו להעמיד בית אחר בדמי עציו ואבניו אבל לא אמרינן דאתני לענין זה שאם יתקלקלו הקורות והתקרה שלא יתחייב המשכיר לתקנו דאפילו לא אתני נמי אין חייב לתקנו כיון דאפשר לדור בו כך בלא סכנה וכן הדין בחמור בהשכירו למשא ומת דאין אומרים אם יש בדמיו ליקח יקח וכו' ע"ש: ואם המשכיר סותר את הבית חייב ליתן לו אחר. כ"כ הרמב"ם בפ"ה משכירות וז"ל אבל אם סתרו חייב להעמיד לו בית אחר וכו' ופי' ה' המגיד בודאי שהשוכר מעכב עליו שלא יסתרנו בזמן שכירותו אבל אם עמד וסתרו ודאי חייב להעמיד לו בית עד כאן לשונו וא"כ לפי זה צריך לפרש דמ"ש רבינו ואם המשכיר סותר את הבית היינו שהתחיל כבר בסתירתו עד שאי אפשר לדור בו עוד דאל"כ הלא השוכר מעכב עליו שלא יסתרנו:

א"ל בית סתם וכו' משנה וגמרא ס"פ השואל: א"ל בית כזה וכו'. שם פריך אהא דתנן אינו יכול לשנותו ומוקי לה דא"ל בית כזה אני משכיר לך ואכתי מאי למימרא לא צריכא דקאי אגודא דנהרא מה"ד מאי כזה דקאי אגודא דנהרא קמ"ל ופרש"י דאכולי מילתא אתני עכ"ל משמע מפירושו דכשאומר לו בית כזה לא יכול לשנות בכלום ממה שהיה בתחלה ודלא כנ"י לשם:

ומ"ש בשם הרמ"ה דאין יכול לכופו לבנות לו בית או לשכור לו וכו'. היינו דוקא בדא"ל בית סתם דאי א"ל בית זה יכול לכופו לבנות לו בית אם יש בדמיו ליקח כדכתב הרמ"ה לעיל הי"ו: ומ"ש ולפי מ"ש א"א הרא"ש וכו' ה"נ כיון שקנו מיניה וכו'. כתב בית יוסף וז"ל אפילו בלא קנין משהחזיק בבית על התנאי ההוא חייב לבנות או להשכיר בית אחר עד כדי בית ראשון ולא כתב רבינו קנין אלא לענין אם צריך לבית השני יותר מדמי ראשון עכ"ל ולפעד"נ קרוב דרבינו ה"ק דכיון שקנו מיניה אע"ג דלא החזיק בבית נשתעבדו לו נכסיו בקנין ואה"נ דאם החזיק בבית לשם קנייה אע"ג דלא קנו מידו נשתעבדו כל נכסיו אך צריך לעיין הא דכתב הרמ"ה דבקנו מיניה להשכיר לו או לבנות לו לא היה בעולם תיפוק ליה דלבנות הו"ל קנין דברים כדכתב רבינו בשמו בסימן קנ"ז ס"כ וי"ל דכאן כתב הרמ"ה דאפילו היכא דקנו מיניה דמיחייב ליתן כך וכך דרך הודאה א"נ דרך שעבוד דמשעבד נפשיה להכי ולאו קנין דברים הוא אפ"ה לא חל הקנין כיון שלא היה בעולם ובסי' קנ"ז ליכא למימר לא היה בעולם דפשיטא הוא דבמשעבד נפשיה לבנות המחיצה מגויל וגזית במקום שנהגו לעשות מהוצא ודפנא דבר שהוא בעולם הוא אלא דוקא כאן דהחיוב הוא לכשיפול הבית שיבנהו זהו דבר שלא בא לעולם ולא חל עליו הקנין ועל כן הוצרך רבינו לומר דאף להרא"ש דבלבנות לא הוי קנין דברים כלל כדלעיל בסימן קנ"ז מ"מ כאן הוי דבר שאינו בעולם אלא צ"ל דהקנין הוא דחל על הנכסים שנשתעבדו לו כל נכסיו להשלים תנאו אפילו לבנות לו בית אחר ומיהו בהחזיק בבית על התנאי הוא חייב לבנות או לשכור בית אחר עד כדי דמי בית הראשון אפילו לא קנו מיניה ואפילו הכי נשתעבדו לו כל נכסיו בחזקה זו כמו גבי שוכר חמור דבמה שמשכו נשתעבדו הנכסים ליתן לו חמור אחר אפילו לא קנו מיניה להרא"ש דלא כהראב"ד לעיל סימן ש"י ס"ב ע"ש ועי"ל דהא דנקט רבינו כיון שקנו מיניה היינו כשכבר דר באותו בית ולא נתכוין לקנות במה שהחזיק בבית דאז צריך קנין וראשון עיקר:

(כ) מי שיש לו בית ועלייה וכו' משנה וגמרא פ' הבית והעלייה: ומ"ש ונותן לו שכירות כפי הזמן שדר בו. כ"כ התוספות והרא"ש כתבו עוד דהא דלא אמרינן הכא אם יש בדמיה ליקח יקח ולשכור ישכור כדאמר גבי חמור מפורש הטעם גבי המשכיר בית לחבירו ונפל ע"נ בסמוך סעיף י"ו: לפיכך אם נפחתה ד' טפחים וכו'. שם פלוגתא דרב ושמואל דרב אמר ברובה אבל בד' לא דכיון שאינו מחוסר אלא מקום כלי אחד כגון תיבה או מגדל כנגדו יתן כלי אחד למטה וכשירצה להשתמש בו ילך למטה וישתמש בו אבל דירתו בעלייה היא ושמואל אמר אפילו נפחתה בד' יורד ודר למטה דאין אדם דר חציו למעל' וחציו למטה ופסקו הפוסקים כשמואל דהלכה כמותו בדיני: ומ"ש ואם לא יתקנו השוכר ירד השוכר וידור עם בעה"ב ונכנס ויוצא דרך פתח הבית וכו'. שם קמיבעיא ליה באת"ל ופסק הרא"ש דהני את"ל הלכתא נינהו וידור עם בעל הבית ולא לבדו כדמעיקרא ונכנס ויוצא דרך הפתח אבל לא דרך גגים לעלות מבחוץ דרך סולם הקבוע לכניסת פתח העלייה כדמעיקרא ויכנס לעלייה הנפחת ומשם ירד לבית בסולם דעלייה קביל עליה וירידה לא קביל עליה: ומ"ש אבל אם נפל הבית והעלייה וכו'. פירוש דלית גפן מודלית על אילן שפירותיו אפרסקין הכי איתא בגמרא אהא דמוקי למתני' דא"ל עלייה זו שע"ג בית זה אני משכיר לך דהא שיעבד בית לעלייה ומייתי ראיה עליה מעובדא דדלית שע"ג פרסק ונראה שמה שהביא רבינו הך עובדא דלכאורה לא היה צריך לכתבו דאי להורות דין דלית שע"ג פרסק הו"ל לכתבו דין בפני עצמו ולא לומר כההוא דאמר לחבריה לתלות בדין שלפניו אלא לפי שמביא אחריו מ"ש הרמ"ה בדין עלייה על גבי קונדיסין ולחלק בינו לבין פרסק לכך הביא תחלה מאי דקאמר תלמודא ואייתי ראיה מדין דלית ע"ג פרסק לדין עלייה זו ע"ג בית זה דמתוכו יובנו דברי הרמ"ה על נכון ומהאי טעמא נמי אע"ג דמ"ש רבינו הך דפרסק ארישא קאי וכדפי' וכן כתב ב"י לא כתבו רבינו אלא בסוף כדי להביא עליה דברי הרמ"ה דמחלק בדין עלייה שע"ג קונדיסין לבין פרסק ועוד יתכן לפרש דאסיפא נמי קאי אהא דכתב לפניו אבל אם נפל הבית והעלייה א"צ לבנות לו אחר כיון שאמר לו בית זה ועל זה מביא ראיה נמי מהך דפרסק אסיקנא חייב להעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימת דמשמע דאם שניהם אינן קיימין לא הדלית ולא הפרסק דפשיטא דא"צ להעמיד לו כלום וה"ה נפלו שניהם הבית והעלייה דא"צ לבנות לו כלל: והרמ"ה כתב דוקא נפחתה העלייה וכו'. דין זה ג"כ נלמד מהך דפרסק דמדאמר כל זמן שהדלית קיימת אין חייב להעמיד לו פרסק וכ"כ ה' המגיד פ"ד משכירות ע"ש הרשב"א בטעם מספיק ומביאו ב"י ע"ש: ומ"ש ואפילו היכא דנפחתה לו העלייה וכו'. דעתו דבדעת בעל הבית הדבר תלוי דאם אינו רוצה לתקן העלייה אין השוכר יכול לכופו להוציא הוצאות לבנין אלא ידור עמו בביתו כל זמן שהבית קיים עד סוף זמן השכירות ואם רוצה לתקן לו העלייה חייב השוכר לצאת מן הבית אבל דעת רבינו אינו כן וחולק עליו בתרתי חדא בנפחתה העלייה וס"ל דהא דתנן יורד ודר למטה עד שיתקן לו העלייה ה"פ עד שיעור שיוכל לתקן לו העלייה בתוך אותו הזמן דכיון דהיה דר לבדו מעיקרא אין יכול לכופו שידור עמו בבית כיון שהיה לו זמן לתקן העלייה אלא בעה"ב יוצא מביתו בע"כ והשוכר דר בו לבדו דאפי' בתוך זמן התיקון של עלייה קמיבעיא ליה לתלמודא אם ידור בו השוכר לבדו והבעה"ב יוצא מביתו בעל כרחו ונהי דקיי"ל כאת"ל דידור עמו בביתו הבו דלא לוסיף עלה שאינו חייב לדור עמו אלא בתוך זמן תיקון העלייה אבל לא יותר והכי ודאי מסתברא אידך חלק על דבריו במ"ש אם נפלה העלייה כולה דהיינו כותלי העלייה לא שיעבד הבית לעלייה אלא בעודה קיימת ורבינו ס"ל דכיון דא"ל עלייה זו שע"ג בית זה כל זמן שהבית קיים חייב לתקן לו העלייה ל"ש נפחתה ל"ש נפלה כולה ולא אמרו בגמרא אי דא"ל עלייה זו אזדא אלא בדלא א"ל עלייה זו ע"ג בית זה אלא סתם עלייה זו אבל עלייה זו ע"ג בית זה שיעבד לו הבית לעלייה כל זמן שהבית קיים והא דתנן נפחתה רבותא אשמועינן דאפי' נפחתה וכ"ש נפלה העלייה כולה זו היא דעת רבינו והב"י הקשה על דברי רבינו ולא דק ע"ש: כתב ב"י דהא דכתב הרמ"ה לגבי פרסק לאהדוריה לדוכתיה היינו לומר שהשוכר יחזירנו למקומו ולא יוכל המשכיר לעכב על ידו אבל אין לפרש שיחזירנו המשכיר למקומו שהרי כתב בסמוך לא להחזירו למקומו וכו' בענין שהשוכר יכול להחזירו עכ"ל ופשוט הוא: ומ"ש אלא שלא היה רשאי להבריחו כצ"ל. ובס"א כתוב להכריתו במקום להבריחו: כתב ב"י וז"ל כתב בתשובות הרשב"א סי' אלף וכ"ח שנשאל על ראובן שהשכיר בית לשמעון לשנה או יותר ומת שמעון אחר ב' וג' חדשים שדר בו אם בנו יכול לומר ביתך איני רוצה ושכירות איני משלם לך אלא לפי חשבון שדר בו אבי והשיב שאינו יכול דשכירות לזמניה ממכר הוא בין ידור או לא ידור וכן דעת התוספות בפרק חזקת עלה נ"א ולאפוקי ממ"ש המרדכי פ' האומנים עכ"ל ולפע"ד אין ראיה זו דשכירות לזמניה ממכר הוא מכרחת להוציא מיד היורשין דבתוס' בפ' הזהב כתב דדוקא לגבי אונאה דרבייה קרא דעובר על לאו דלא תונו בשכירות כמו בממכר אמר דלזמניה ממכר הוא אבל בעלמא שכירות לאו ממכר לזמניה חשיב ליה ד"ת ולפיכך אמרי' בפ"ק דע"ז דלא ישכיר ביתו לעובד כוכבים לבית דירה וישראל ששכר פרה לכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה וטעמא דשכירות לא קניא ד"ת והילכך בנ"ד אינו בדין שיוציא מיד היורשין כיון דד"ת לא קניא שכירות וכין דמת אין לך אונס גדול מזה דאין צריך לו ופטורין היורשין וכדפסק מהר"ם במרדכי פ' האומנים והא דכתבו התוספות בפ' חזקת אינו אלא לענין זה שהבית מושכר ליורשיו ואין המשכיר יכול לדחותו שהרי כתבו לשם וז"ל ואומר ר"ת דגדול קניינו של שוכר מזה שאפילו מת בתוך הזמן המקום מושכר ליורשיו עד הזמן משא"כ באשה שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות עכ"ל אלמא דלא אמרו התוספות אלא דהמקום מושכר ליורשיו ואין המשכיר יכול לדחותו אבל אם אין היורשים חפצים בבית הדין עמהם וכנ"ל עיקר:

דרכי משה

(א) כתב נ"י פרק השואל דף קי"ח ע"ב המשכיר בית לחבירו לזמן ידוע כשהיה אוהבו ואח"כ היתה מריבה ביניהם אין יכול להוציאו מן הבית שהשאיל או השכיר לו ומשמע שם שאם א"ל תחילה שאין משכיר לו אלא משום שהוא אוהבו ונעשה שונאו יכול להוציאו וע"ש ובתשובת הרא"ש כלל א' סימן ה':

(ב) ומסיים צריך לצאת אפי' באמצע החורף דכיון שטען עמה ימים רבים איבעי ליה למיחש שמא יפסיד ותוציאנו ולא הוצרכה להודיעו עכ"ל:

(ג) וכתב נ"י פרק השואל ד' קי"ט ע"א הא דמספקא לן היינו דוקא בב' לשונות סמוכים זה לזה אבל אם אינם סמוכים זה לזה לכ"ע אחרון עיקר וכדאמרינן בשטרות עכ"ל כתב הרשב"א בתשובה סי' תרמ"ה השוכר מלמד בב' דינרין לשנה כל חודש בב' פשיטים ונתעברה השנה אין האב חייב לשלם לו חודש העיבור ולא דמי לקרקע שבחזקת בעלים קיימא ועוד דמלמד שלמד עמו מדעתו אע"פ דגלי דעתו שמחמת שכירות השנה לומד עמו א"צ לשלם לו ועוד שהמלמד בן חבירו שלא מדעת האב אין האב חייב לשלם לו כלום וע"ש ולקמן סי' של"ד:

(ד) וכתב המ"מ פ"ז מהלכות שכירות וכן הדין בכל מילתא דלא עבידא לגלויי:

(ה) ובסי' כ"ז פסק דצריך ליתן כל השכירות מיהו אם נשרף כל העיר הוי מכת מדינה ומנכה לו מן חכירו בין הקדים לו שכרו בין לא הקדים לו כן כתב הרשב"א עכ"ל התשובה וע"ל בסי' של"ד ושי"ו:

(ו) וכנ"י סוף השואל לדעת הרמב"ם נראה דאפילו קודם שנפל יכול להוציאו וליתן לו בית אחד שהוא ד"א ולא נראה לריטב"א אלא מאחר שהורידו לעכו"ם לא יוכל לשנות לו אא"כ נפל וכ"ע שם על משכיר לו בית והוא נפל אדעתא לבנותו הוא דמוגיר ליה.

(ז) וכנ"י סוף השואל וליכא קפידא אלא בארכו ורחבו אבל אינו צריך להיות נאה כזה בבנינו ובקישוטו עכ"ל:

(ח) ונ"י סוף השואל כתב בשם ריטב"א כדברי הרמ"ה ובפרק האומנין דף ק"ז ע"ב פסק כדברי הרא"ש:

(ט) ועיין (בסי' כ"ב כתבתי) מתשובת הרשב"א המשכיר בית לחבירו ועלייה על גבה אי משמע ג"כ העליות העליונים