טור חושן משפט שא
<< | טור · חושן משפט · סימן שא (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]כל דין השומרים אינו נוהג בעבדים ושטרות וקרקעות והקדשות בין לענין שבועה כמו שפירשתי למעלה בסימן צ"ה בין לענין תשלומין שאם הופקדו אצלו אחד מכל אלו ונגנב או נאבד או נאנס אינו חייב לשלם אבל נשבעין עליהן מדרבנן:
וכתב הרמב"ם שלא פטר בהם אלא גניבה ואבידה ואונסין בידים דמי וא"א הרא"ש כתב דאפילו פשע בהם ונאבדו פטור מלשלם ואפילו השואל וכן כתב רב אלפס: ולמעלה בסימן צ"ה כתבתי מה הדין במי שהוריד אריס לכרמו ופשע בו ולא עבדו:
והמוסר לחבירו לשמו דבר המחובר לקרקע דינו כקרקע ואפילו ענבים העומדים ליבצר:
הופקדו אתו מעות של עניים דינו כשל הקדש ופטור עליהן בד"א במקום שאין לעניים כל אחד קצבתו ידועה אבל אם יש לכל אחד קצבתו ידועה הוה ליה כאילו הפקיד כל אחד את שלו וחייב: ומעות של יתומים אין להן דין הקדש אלא הרי הן כשאר כל אדם ואסור להשתמש בהן:
וכתב הרמב"ם ז"ל הפקיד הקדש ואח"כ פדהו והרי הוא חולין ביד השומר או שהשאילו חולין ואח"כ הקדישו והרי הוא ביד השואל וכן העכו"ם שהפקיד ואח"כ נתגייר והרי הוא ביד ישראל כל אלו אין בהן דין שומרים עד שיהא תחלתן וסופן נכסי הדיוט ונכסי ישראל:
אין השומר חייב אא"כ שיתננו לו בתורת שמירה אבל אם נתן לו לאבד פטור דדרשינן לשמור ולא לקרוע:
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כל דין השומרים אינו בעבדים ושטרות וקרקעות והקדשות בין לענין שבועה וכו' בין לענין תשלומין וכו' משנה בפרק הזהב (נו.) ובפ' שבועת הדיינים (מב:) אלו דברים שאין נשבעין עליהן העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות ש"ח אינו נשבע נושא שכר אינו משלם ובגמרא יליף לה מקראי וכתב הרא"ש בפרק הזהב נהי שאינו משלם שכרו מיהא מפסיד עד שישבע ששמר כראוי וכן משמע התם בגמרא ופשוט הוא וכתב הרא"ש בפרק שבועת הדיינים הומ"ל שואל אינו משלם אונסין וגניבה ואבידה דאיתקש לש"ח אלא כיון דתנא פטור שבועה בש"ח ופטור תשלומין בש"ש ה"ה בכולם ועוד מש"ה לא תנא שואל משום דלא שייך בהקדש וכ"כ נ"י בפרק הזהב בשם האחרונים ז"ל:ומ"ש אבל נשבעין עלוהן מדרבנן כ"כ הרי"ף והרא"ש בפרק שבועת הדיינין לא אמרן דאין נשבעין עליהן אלא שבועה דאורייתא אבל מדרבנן נשבעין עליהן דה"ג בפרק הכותב (פז.) בענין הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא וכו' אמר רבא ב' תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אלא אמר רבא מדרבנן דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דלידק וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מהלכות טוען דנשבע עליהן היסת אם היתה שם טענת ודאי וכתב עוד שם הרא"ש והא דאין נשבעין על אלו ה"מ בפני עצמן אבל ע"י גלגול נשבעין דתנן נכסים שאין להן אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן: כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות שכירות תקנו חכמים שנשבעין על ההקדשות שבועת השומרים כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשות והוא מבואר בגמרא פרק הזהב (נח.) וכתבו הגהות מיימון וה"מ בהקדש גמור אבל בשל עניים לא חיישינן כולי האי ולא תקנו לישבע עליהם כשהוא פטור מלשלם וכן מוכח מדברי רי"ף ע"כ ומשום דהקדש גמור לא שכיח האידנא מפני כך השמיט רבינו דין זה: כתב הרב המגיד בפרק הנזכר בשם המפרשים שבאלו אפי' משבועה שאינה ברשותו פטורים מן הדין לבד בהקדישות מן התקנה ועיקר עכ"ל . וכן כתב נ"י בפ' הזהב ודקדק כן מהגמרא. כתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר ואם קנו מידו חייב באחריותן והוא מבואר בגמרא פרק הזהב (שם) ולא ידעתי למה השמיטו רבינו. כתב נ"י אע"ג דבסוף פרק הפועלים (צד.) קיי"ל כרבי יוחנן דלא בעי קנין גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל דבההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה אפילו בדברים בעלמא י"ל דשאני התם שהוא שומר חנם וכיון שהוא בדין השומרים יכול הוא לחייב עצמו להיות כשואל אפילו בדברים אבל כאן שאינו בתורת שומרים כלל א"א שיחול עליו שום חיוב אלא א"כ קנו מידו ומש"ה בעינן הכא קנין והתם לא כן העלו הרשב"א והרנב"ר ז"ל עכ"ל י וכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות שכירות דה"ה לנכסי עכו"ם אין נשבעין עליהן מדכתיב רעהו וכתב ה"ה שכך מבואר במכילתא:
וכתב הרמב"ם שלא פטר בהם אלא גניבה ואבידה ואונסין אבל אם פשע בהן ונאבדו חייב לשלם דפושע כמזיק בידים דמי בפ"ב מהלכות שכירות וכתב ה"ה זה מחלוקת ישנה בין המפרשים ז"ל ויש שדקדקו ממה שאמרה המשנה באלו ש"ח אינו נשבע ולא אמרה אינו משלם דדוקא אינו נשבע ונאמינהו במה שאמר שלא פשע הא אם נודע שפשע משלם וכן נראין דברי רש"י ודין הפושע בשטרות לדעת רבינו שהוא כמזיק כבר נתבאר בפ"ז מהלכות חובל השורף שטרותיו של חבירו על איזה דרך הוא חייב והרמב"ן והרשב"א חלוקים בזה ואומרים שאין זו טענה שהמשנה לא הזכירה אלא מה שנזכר בכתוב ובש"ח לא נאמרו תשלומין בכתוב כלל ומ"מ הדין שוה שאפי' פשעו פטורין דפושע לאו מזיק הוא שהרי פשיעה בבעלים פטור ואילו מזיק בבעלים חייב וזה דעת הר"א בהשגות עכ"ל. והרא"ש כתב בפרק הזהב לכאורה משמע דבשבועה דוקא פטריה רחמנא שלא פשע הא אם מודה שפשע בשמירתו או אם יש עדים שפשע ונגנבו או נאבדו חייב וכן מצאתי בפירוש הראב"ד וכן הרמב"ם ורי"ף כתבו בתשובה המפקיד שטרות אצל חבירו ומודה שפשע בהם ונגנבו או אבדו פטור מלשלם ודבריו נראין דכיון שהוציא את אלו מכלל פרשת השומרים אין לחייבם אלא מטעם אדם המזיק ופושע בדבר ונאבד לא חשיב אדם המזיק שהרי פשיעה בבעלים פטור ואילו חשיב כאדם המזיק אמאי פטור בבעלים עכ"ל ועוד האריך בזה בפרק שבועת הדיינים וכן הם דברי המרדכי בפרק הנזכר בשם ר"י ורבינו יואל:ומ"ש רבינו בשם הרא"ש פטור מלשלם ואפילו השואל בפרק שבועת הדיינין כתב כן וכבר כתבתי דבריו בראש סימן זה ונ"י כתב בפרק הזהב נראה מדברי רש"י דמשבועה הוא דפטריה רחמנא אבל היכא דידעינן דפשע משלם וכ"כ הרמב"ם וכ"כ הראב"ד אבל הרי"ף כתב בתשובה דפטור וכתב הרשב"א שכן עיקר ונראה שכן דעת הר"ן ז"ל שכתב בחידושיו שכן דעת הר"י הלוי עכ"ל. ומאחר שהרי"ף והרא"ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן וכ"ש בנדון זה שנלוו אליהם הר"י הלוי והרמב"ן והרשב"א והר"ן והראב"ד ז"ל בהשגותיו. הפושע במעות צדקה עיין במהרי"ק סימן ו' :
ולמעלה בסימן צ"ה כתבתי מה הדין במי שהוריד אריס לכרמו ופשע בו ולא עבדו שם נתבאר
והמוסר לחבירו לשמור דבר המחובר לקרקע דינו כקרקע ואפילו ענבים העומדים ליבצר בפרק שבועת הדיינין (מב:) א"ל י' גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמשה ר"מ מחייב וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ובגמרא מוקי פלוגתייהו בענבים העומדין ליבצר וידוע דהלכה כחכמים ובסימן צ"ה כתבתי בזה יותר:
הופקדו אתו מעות של עניים דינו כשל הקדש ופטור עליהן בד"א במקום שאין לעניים כל אחד קצבתו ידוע וכו' בס"פ החובל (ד' צג.) תניא לשמור ולא לחלק לעניים ההוא ארנקי דצדקה דאתא לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע ביה אתו גנבי גנבוה חייביה רב יוסף א"ל אביי והתניא לשמור ולא לחלק א"ל עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו ולשמור היא. ופרש"י ולא לחלק. לעניים. דלא קרינן ביה לשמור דכיון דא"ל חלקוהו תו לאו דמפקיד נינהו ומאן קא תבע ועניים לא מצו תבעו דבכל חד וחד מצי אמר לאו לדידך יהבינא אלא לאחריני: קיץ להו. ממון כך וכך לשבת לכל אחד הו"ל ממון שיש לו תובעין וקרינן ביה לשמור. וז"ל הרמב"ם בפ"ה מהלכות שאלה מי שהפקידו אצלו מעות של עניים או של פדיון שבויים ופשע בהן ונגנבו פטור שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעין אפילו באו עליו גנבים וקדם והציל עצמו בממון שבויים פטור שאין לך פדיון שבויים גדול מזה בד"א בשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה או לשבויים אבל אם היה לעניים אלו או לשבויים אלו והרי הוא קצוץ להם ה"ז הממון שיש לו תובעים וישלם אם פשע או ישבע שלא פשע כדרך השומרים וכתב ה"ה אבל אם היה לעניים אלו או לשבויים והרי הוא קצוץ להם וכו' נראה שהכוונה היא דתרתי בעינן שיהיו אנשים ידועים ויהיה חלק כל אחד ידוע וזהו שכתב והרי הוא קצוץ להם וכן פרש"י עכ"ל ועיין במהרי"ק סי' ו' ועיין במישרים נ"ל ח"ב ומה שאמר אפי' באו עליו גנבים וקדם והציל עצמו בממון שבויים פטור מעשה בפ' הגוזל בתרא (קיז:) וכבר נתבאר בסימן רצ"ב:
ומעות יתומים אין להם דין הקדש אלא הרי הן כשאר כל אדם כלומר ונשבעין עליהם: ומה שאמר ואסור להשתמש בהם בפרק אלו מציאות (כט:) רחבה הוה ליה הנהו זוזי דיתמי אתא לקמיה דרב יוסף א"ל מהו לאשתמושי בגווייהו אמר ליה הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי טרפון מותר להשתמש בדמי אבידה אמר ליה אביי ולאו איתמר עלה ל"ש אלא בדמי אבידה הואיל וטרח בה אבל מעות אבידה דלא טרח בהו לא והני כמעות אבידה דמו אמר ליה זיל לא שבקו לי דאשרי לך:
וכתב הרמב"ם הפקיד הקדש ואחר כך פדהו וכו' כל אלו אין בהם דין שומרים עד שיהא תחלתן וסופן נכסי הדיוט ונכסי ישראל בפרק ב' מהלכות שכירות וכתב ה"ה במכילתא וכי יתן איש אל רעהו וכתיב ישלם שנים לרעהו ולא להקדש ולא לאחרים פירוש בעינן לרעהו בשעת נתינה ובשעת תשלומין ופירוש אחרים עכו"ם:
אין השומר חייב אלא אם כן שיתנו לו בתורת שמירה אבל אם נתן לו לאבד פטור דדרשינן לשמור ולא לקרוע בסוף פרק החובל (צג.) תניא לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע ופירש רש"י לשמור: כי יתן וגו' לשמור ומפרש בגמרא דה"מ היכא דאתא לידיה מעיקרא בתורת קריעה אבל אי אתא לידיה מעיקרא בתורת שמירה והדר אמר ליה קרע חייב אי לא אמר ליה על מנת לפטור.
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כל דין השומרים וכו'. משנה פ' הזהב ופ' הדיינים:
וכתב הרמב"ם שלא פטר בהם אלא גניבה כו'. בפ"ב משכירות כתב וז"ל אבל אם פשע בה חייב לשלם שכל פושע מזיק הוא וכו' וכבר הקשו שהוא סותר למ"ש רפ"ה מטוען לענין שטר שאפילו פשע בו ואבד הרי זה פטור וכבר התחבט בזה ה"ר ירוחם סוף נתיב י"ד ואמר שלא יכול להבין דברי ולפע"ד נראה לדקדק בלשונו שבהלכות שכירות כתב אבל אם פשע בה חייב לשלם היינו לומר שע"י שפשע בה אינה בעולם כגון מלוגא דשטרי דפשע ביה ואשדיה לנהרא וכיוצא בזה שע"י פשיעתו נפסד לגמרי ואיננו בעולם התם ודאי הוה ליה מזיק אע"ג דלא הזיקו בידים אלא ע"י פשיעתו נפסד לגמרי שכל פושע כזה מזיק הוא אבל בפ"ה מטוען כתב שאפילו פשע בו ואבד פטור הלשון משמע שאין שם אלא אבדה ואפשר שימצאנו וא"כ אין כאן מזיק מיהו מדכתב רבי' כאן בשם הרמב"ם דאם פשע בהם ונאבדו חייב לשלם וכו' נראה דלא ס"ל לחלק בכך מיהו ישוב נכון ומתקבל הוא דלא סתרי דברי הרמב"ם ז"ל: ומ"ש אבל נשבעין עליהן מדרבנן. ע"ל בסימן צ"ה ס"ח אם גם בהקד כשבעים עליהן מדרבנן אם לאו גם בדין שבועה שאינו ברשותו דאיכא פלוגתא ביש הפוסקים בכל זה ועי' במ"ש לשם ס"ז:
והמוסר לחבירו וכו' ואפילו ענבים. התבאר דין זה על נכון בסימן צ"ה בס"ד ע"ש:
הופקדו אתו מעות של עניים וכו'. בסוף פרק החובל תניא לשמור ולא לחלק לעניים פירוש דוקא בנותן פקדון לשמור אותו להשיבו ליד המפקיד התם הוא דחייב עליהם אבל לא במוסר לו מעות לחלק אותם לעניים דכיון דאמר לו חלקהו תו לאו דמפקיד נינהו ועניים נמי לא מצו תבעיה דמצי אמר לכל חד וחד לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני והוה ליה ממון שאין להם תובעים אבל אם יש לכ"א מעניי העיר קצבתו ידועה א"כ הו"ל ממון יש לו תובעים דכל אחד בא לתבעו לתת לו קצבתו והרב המגיד דקדק בדברי הרמב"ם פ"ה משאלה דתרתי בעינן שיהיו אנשים ידועים ויהיה חלק כ"א ידוע עכ"ל ואיני מבין מה צורך שיהיו אנשים ידועים כיון שהקצבה היא ידוע לכל עני ועני הפושט יד יתנו כך וכך לכל שבת ושבת הרי ממון שיש לו תובעים הוא דכל עני תובע הקצבה המגיע לו. והא ל"ק אפילו קצבתן ידוע ליפטר מדכתיב רעהו ולא של הקדש די"ל דשל עניים בכלל רעהו הוא וכ"כ המרדכי פרק המפקיד:
ומעות של יתומים וכו'. ה"א בפרק א"מ מיהו משמע דוקא מעות של יתומים דלא טרח בהו אבל דמי מטלטלין וקרקעות שטרח בהו ועשאן דמים משמע דמותר להשתמש בהם דומיא דדמי אבדה ודמי פקדון ועיין במ"ש רבינו לעיל בסימן רס"ז סעיף כ"ז:
וכתב הרמב"ם הפקיד הקדש ופו'. בפ"ה משכירות וכתב ה"ה דה"א במכילתא מדכתיב כי יתן איש אל רעהו בשעת נתינה רעהו וכתיב ישלם שנים לרעהו בשעת תשלומים בעינן רעהו ורעהו אתא למעט הקדש ועכו"ם דלאו רעהו נינהו:
אין השומר חייב וכו'. ס"פ החובל תני' לשמור ולא לאבד וכו':
דרכי משה
[עריכה](א) ודלא כהר"ן פרק שבועת הדיינין:
(ב) וכתב המרדכי פרק שבועת הדיינים דף של"ו ע"א השואל בית ונשרף פטור דהוי קרקע וכן בהקדשות כו' כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ט סימן ב' אע"ג דדברים אלו פטורים אפילו מפשיעה אפ"ה בשומר שמסר לשומר חייב דהוי כאילו השליכו לנהר וזהו דלא כתשובת מהרי"ק שורש ו' שפוטר בהקדשות שומר שמסר לשומר וע"ש במישרים נ"ל ח"ב:
(ג) ובמרדכי פ' החובל ע"ג אבל אם הגבאי אמר לשומר שמור לי לצרכי ארנקי של צדקה ואם תפשע תתחייב לי חייב והוא משלם לגבאי והגבאי לעניים עכ"ל. ובמרדכי פ"ק דב"ב דף רמ"ו ע"ג תשובה בזה. כתב מהרי"ק שורש ו' שומר הקדש כשומר שכר דמי: