טור חושן משפט קכב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן קכב (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

אע"פ שלוה ששלח למלוה חובו בציוויו על יד שלוחו ונאבד פטור אם ירצה הלוה לא ישלחנו לו ע"י שלוחו אפילו אם יש עדים שעשאו שליח להביא לו עד שיבוא בהרשאה: וטעמא משום שיש לו לחוש שמא בטל המלוה את השליחות או מת שאילו מת או בטל השליחות קודם שיתן לשליח ונתן אח"כ לשליח ונאבד חייב באחריותו אע"פ שלא ידע שמת המלוה או בטל השליחות ובעל העיטור כתב שאפילו בטל השליחות קודם שהגיעו המעות ליד השליח ונתנם לו אח"כ ונאבדו פטור הלוה שיאמר למלוה סמכתי עליך שהיית עומד בשליחותך שכשם שחזקה שליח עושה שליחותו כך חזקה שבעל הבית עומד בשליחותו ולא היה לך לחזור בך ואין לי להפסיד בשביל חזרתך והראב"ד כתב כסברא ראשונה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל: לפיכך עצה טובה ללוה או לנפקד שלא יתנו לשליח אא"כ בא בהרשאה שהקנה לו בקנין הממון שיש לו ביד פלוני והשתא ליכא למיחש למידי:

על כן כתב א"א הרא"ש ז"ל כיון שהרשה לשלוחו וכתב לו זיל דון ואפיק לנפשך הוי כאילו נתנה לו במתנה ותו לא מצי לבטל ליה אע"ג דקי"ל שליח שויה היינו לענין דלא מצי למיתפש לנפשיה אבל ודאי אהני מאי דכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך לענין זה שלא יוכל לבטל השליחות אבל הרמב"ם כתב מי שהרשה לאחר ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר רשאי וכ"כ רב אלפס משום רב יהודה:

ואפילו לפי דבריהם כתב א"א הרא"ש ז"ל אם בטל ההרשאה בלא ידיעת המורשה והלך וטען עם המחזיק בנכסים ונתחייב בדין לא מצי מרשה למימר כבר בטלתי שליחותי דכיון דנזקקין ב"ד לדון על ההרשאה והיה כתוב בה זיל דון ואפיק לנפשך דיניהם דין וכן אם נתן לו הממון ונאנס פטור ובלבד שלא ידע שבטל השליחות אבל ידע שביטלו ונתן לו ונאנס חייב שלא היה לו ליתנו כיון שידע שבטל השליחות וכ"כ הרמב"ם: ואם מת המרשה קודם שהגיע הממון ליד המורשה היה נראה לפי סברת א"א הרא"ש ז"ל שאינו יכול לבטל השליחות בחייו ג"כ לא נתבטל במותו אבל הוא כתב בתשובה שנתבטל כשמת:

אבל הקנה לו הממון אגב קרקע כבר זכה בו והיא שלו אפילו אם מת המשלח לא זכו בו יורשיו והרמ"ה כתב אע"ג דבשאר השליחות כשמת השליחות בטל שאני גבי הרשאה כיון דאוקמיה בדוכתיה כל זמן שאינו מבטלו במקומו עומד ואפילו מת התובע נפטר הנתבע והוא שלא ידע הנתבע במיתתו קודם שנתן הממון מתחת ידו אבל בשאר שליחות אפילו לא ידע חייב באחריותו עד שיבא ליד השליח בחיי התובע וכ"כ הראב"ד שאם מת המרשה קודם שהגיע הממון ליד המורשה לא נתבטלה ההרשאה אע"פ שאילו היה חי לא היה יכול לבטלה:

המרשה את חבירו להוציא את שלו מיד המחזיק בו צריך ליקח לו בקנין שהרשוהו וצריך לכתוב לו זיל דון ואפיק לנפשך שאל"כ אם ירצה המחזיק לא ישיב לו דבר שיאמר לו לאו בעל דברים דידי את ומיהו אפי' אם לא כתב לו כן ונתן המחזיק הממון לידי המורשה ונאבד פטור דלא גרע משליח שעשה בעדים:

והרמ"ה כתב שא"צ להקנות לו בקנין אגב קרקע כיון דלאו לאקנויי ליה גופא דממונא מכוין אלא יהיב ליה רשותא למיתבע דיליה:

תשובה לרב אלפס הרשאה יצאה לפנינו וכתב בה זיל סב ואפיק לנפשך ורצו מקצת תלמידים לבטלה כיון דלא כתב בה דון וזכי והשיב כיון שכתב בה סב סב וזכי חדא מילתא היא אבל משום ד"א ראוי לבטלה לפי שאין כתוב בה דון אלא שמצאו כתוב בה כל מאי דמתעני ליה מן דינא בין לזכות בין לחובה עלי הדר וה"ז במקום דון וכשרה ואם לאו פסולה:

ואם כתב זיל דון ואפיק לנפשך ואין כתוב בה כל דמתעני ליה מן דינא עלי הדר כתב רב שרירא גאון שאין הנתבע יכול לפוסלה בכך שכ"ש שאינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את שאין כותבין לשון זה אלא לתקנת המרשה שלא יוכל המורשה להחזיק בממון: ואע"פ שכתב לו זיל דון ואפיק לנפשך אפ"ה אינו אלא שליח ואינו יכול להחזיק בממון ולומר הקנית לי כבר שאינו אלא שליח:

וכן מה שיוצא השליח על עסק זה שהורשה צריך המשלם ליתנו לו: ואפילו לא הקנה המשלח לשליח אלא שליש או רביע שיש לו ביד המוחזק צריך לדון עמו על הכל כיון שהוא בעל דינו על החלק שהקנה לו צריך לדון עמו על הכל וכתב ה"ר אברהם דוקא שליש או רביע אבל אי כתב לו ק' דינרין ממה שיש לו ביד פלוני יהא שלך אינו דן אלא על הק':

הבעל שבא לדון עם אחד שמחזיק בנכסי אשתו צריך הרשאה ואם יש פירות בקרקע א"צ הרשאה:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן שהכניסה לו אשתו שטר שיש לה על לוי והוציאו לגבותו והגבו לו ב"ד קרקע של לוי שאינו עושה פירות ורצה ראובן לבטל השומא ששמו לו קרקע של לוי בטענה שאומר שהשטר אינו שלו אלא של אשתו והיא לא הרשתו ורצה לבטל השומא כי אין הקרקע ששמו לו עושה פירות תשובה נ"ל שאין בדבריו כלום כי אם הכניסתו בנכסי צאן ברזל הרי הוא ברשותו וא"צ הרשאה ואם בנכסי מלוג הרי המעות הכתובים בשטר כשיוציאם מלוי ילקח בהן קרקעות והוא אוכל פירות א"כ היה לו זכות בהן ומיגו דטען בשביל חלקו טעין על הכל ואם שמו לו קרקע שאינו עושה פירות אין בכך כלום כי יכול למוכרו וליקח דבר שעושה פירות ועוד מתחלה היו עומדין המעות שבשטר ליהנות מפירותיהן ע"כ אבל רב האי כתב שאינו יכול לדון בלא הרשאה אלא כשיש בקרקע עצמו פירות אבל אין בו פירות צריך הרשאה אע"ג דכל דבר ראוי לימכר וליקח בהן קרקע ולאכול פירות והכי מסתבר:

שני שותפין שיש לה תביעה על אחד יכול אחד מהן לתבוע הכל ואין יכול לומר זה לאו בעל דברים דידי את דודאי שלוחו הוא: לפיכך אם השותף שדן עם זה יצא חייב צריך שותפו לקבל דינו ודוקא בדברים שאף אם הוא בעצמו בא לדון לא היה יכול לשנות בטענות חברו לפיכך מתחייב גם הוא בטענות חבירו ונפקא מינה שיורדים מיד לנכסיו ואין יכול לומר תנו לי זמן עד שארד עמו לדין אבל אם יכול לשנות בטענות כגון שהודה הראשון או שאמר אין לי ראיה וזה כופר או יש לו ראיה לא הפסיד:

ואפילו כשאינו יכול לשנות הטענות דאמרינן שאינו יכול לומר תנו לי זמן עד שארד עמו לדין דוקא כשהוא בעיר דכיון שהוא בעיר ולא בא ודאי ניחא ליה במה שטען זה בשבילו אבל אינו בעיר לא הפסיד ויכול לומר תנו לי זמן וכתב הרמב"ם לפיכך יכול הנתבע לעכב ולומר לא אדון עמך אלא על חלקך או הבא הרשאה משותפך שהרי יבא שותפך ויתבע גם הוא וכתב א"א הרא"ש ז"ל מאי איכפת ליה אם ידון על הכל אם יזכה בדין כנגדו הרי נפטר מחלקו ועוד מצי האי למימר ליה אם ארד עמך לדין על החצי ואזכה בדין אצטרך לחלוק עם שותפי שיאמר לי מאן פלג לך הילכך כיון שאינו יכול לזכות בחלקו אלא א"כ ירד עמו לדין על הכל צריך להשיב לו על הכל ומסתברא כדברי הרמב"ם דאיכפת ואיכפת שאם יזכה לא יזכה אלא בחצי ואם יתחייב יתחייב בכל א"כ לקתה מדת הדין זכי בשביל שאין התובע יכול לזכות בחלקו אלא אם ירד עמו לדין על הכל נכוף למחזיק שירד עמו לדין על הכל בדבר שיכול להפסיד ולא להרויח וי"א היכא שאינו בעיר שצריך המחזיק לדון עמו פעם אחרת שיוכל להחרים עליו שלא ידע שירד שותפו עמו לדין ושלא צוהו לירד עמו לדין:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אע"פ שלוה ששלח וכו' כ"כ הרי"ף פ' הגוזל עצים דאי לא בעי ההוא דאיתיה לממונא בידיה למיתבינהו ניהליה לשליח שעשאו בעדים לא כייפינן ליה בדינא למיתבינהו ניהליה דהא אמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתיב בה זיל דון וזכי והנפק לנפשיך וסב לגרמיך לאו אורכתא הויא דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את. וכתב הרא"ש וצריך טעם לדבר דכיון דידעינן דשוייה שליח ואם ימסור לו יפטר מאחריות הדרך ושלוחו של אדם כמותו היאך מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את הלא פי השליח כפי הבעלים לכל דבר שנעשה שליח ועשייתו כעשייתו ולמה יתנו חכמים יד לזה לעכב ממון חבירו שלא כדין ונראה לי דחיישינן שמא יבטל המפקיד שליחות השליח בפני עדים אבל כי כתב ליה זיל דון וזכי ואפיק לנפשיך הוי כאילו ניתנו לו במתנה ושוב לא מצי מבטל ליה ואע"ג דמסקינן לעיל בפרק מרובה והלכתא שליח שוייה ואף ע"ג דכתב ליה זיל דון זכי ואפיק לנפשיך היינו לעניין זה דלא מצי שליח למתפס לנפשיה כיון דכתב כל דמתעני מן דינא עלי הדר אבל ודאי אהני הא דכתב ביה זיל דון וזכי ואפיק לנפשיך לענין זה שלא יוכל לבטל השליח עכ"ל: ומ"ש רבינו שאם מת קודם שיתן לשליח ונתן אח"כ לשליח ונאבד חייב באחריותו הוא מדאמרינן בהגוזל עצים (קד.) דרבי אבא הוה מסיק זוזי ברב יוסף בר חמא אמר ליה לרב ספרא בהדי דאתית אייתינהו ניהלי כי אזל להתם אמר ליה מי כתב רבי אבא התקבלתי בקבלתו של רב ספרא לסוף אמר ליה אי כתב לך התקבלתי לאו כלום הוא דילמא אדאתית שכיב רבי אבא ונפלי זוזי קמי יתמי והתקבלתי דר' אבא לאו כלום הוא. ופירש רש"י שכיב רבי אבא וכבר בטל שליחותו קודם שתקבלם ואי הוו אנסי להו מינך באורחא תבעי לן יתמי עכ"ל ובודאי דחששא דרב יוסף בר אמא היתה שלא ידע הוא שמת רבי אבא ויתנם לרב ספרא ואם יאנסו בדרך תבעי ליה יתומים שאם לא כן לימא ליה רב ספרא אם תדע שמת ר' אבא לא תתן לי דבר: ובעל העיטור כתב שאפי' ביטל וכו' נ"ל דלא פליג אלא בביטל שליחותו משום דאיהו דאפסיד אנפשיה אבל במת מודה שנתבטל שליחותו כדמשמע בעובדא דרבי אבא שכתבתי בסמוך ודע סברת העיטור וסברת הראב"ד כתבם בעל התרומות בשער נ' והוא הסכים לדעת העיטור:

ומ"ש לפיכך עצה טובה ללוה או לנפקד שלא יתן לשליח אלא א"כ בא בהרשאה שהקנה לו בקנין הממון שיש לו ביד פלוני וכו' בפרק הגוזל עצים גבי עובדא דרבי אבא שכתבתי בסמוך ואלא מאי תקנתא אמר ליה ניקנינהו ניהלך אגב ארעא ותא את כתוב לן התקבלתי:

על כן כתב א"א הרא"ש ז"ל כיון שהרשה לשלוחו וכו' פ' הגוזל עצים וכתבתיו. בסמוך ולקמן בסמוך אבאר מה היא סברת הרא"ש בדין זה: ומ"ש רבינו אבל הרמב"ם כתב מי שהרשה לאחד ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר רשאי בפ"ג מהלכות שלוחין: ומ"ש וכן כתב רב אלפס משום רב יהודאי בפרק מרובה וכן כתוב בתשובות הרשב"א סימן אלף וע"א שאם הרשה את שמעון ואח"כ הרשה את לוי הרשאה אחרונה מבטלה את הראשונה:

ומ"ש ואפילו לפי דבריהם כתב א"א הרא"ש אם ביטל ההרשאה בלא ידיעת המורשה וכולי בפרק מרובה כתב שכתב הרי"ף איתמר משמיה דרב יהודאי גאון דקי"ל שליח שוייה הילכך אי בעי לבטולי שליחותיה ולשוייה שליח אינש אחרינא אית ליה רשותא למעבד הכי ומתוך הלשון משמע כיון דקי"ל שליח שווייה מצי מבטל שליחותיה ולומר אין רצוני שתהיה שלוחי אבל אם ביטל ההרשאה בלא ידיעת המורשה והלך וטען עם המחזיק בנכסים ונתחייב בדין לא מצי המרשה למימר כבר בטלתי שליחותו דכיון שנזקקו ב"ד לדון על פי ההרשאה והיה כתוב בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשיך דיניהם דין וכן אם נתן לו הממון ונאנס פטור עכ"ל וסובר רבינו שמ"ש בפרק הגוזל הוא סברא דנפשיה ומ"ש במרובה הוא לדעת הרי"ף ורב יהודאי וליה לא ס"ל ולפיכך כתב אבל הרמב"ם כתב מי שהרשה לאחר וכו' וכ"כ רב אלפס משם רב יהודאי ואפילו לפי דבריהם כתב א"א הרא"ש ז"ל וכו' ואם מת המרשה וכו' היה נראה לפי סברת הרא"ש וכו' אבל הוא ז"ל כתב שנתבטל כשמת ולי נראה בהפך שאילו היה הרא"ש חולק על רב יהודאי והרי"ף היה כותב כן בהדיא בפרק מרובה שהוא מקומו אבל ודאי מסכים הוא לפסק רב יהודאי והרי"ף ומ"ש בהגוזל דאהני מאי דכתב זיל דון ואפיק לנפשיך לענין שלא יוכל לבטל השליח היינו לענין שאם בטלו ואח"כ נתן לו הנתבע הממון עד שלא ידע הנתבע שבטלו לא מצי המרשה למימר כבר בטלתי שליחותו ובהכי אתי שפיר אותה תשובה שכ' בה דהיכא שמת מרשה נתבטל השליחות ובהדיא השיב הרא"ש בכלל ס"ב דשליח שוייה ויכול להרשות כמה שלוחים ומשמע מל' הרא"ש בפ' מרובה שאם ידע המורשה בביטול ההרשאה והלך ודן עם הנתבע המרשה בא וסותר דינו אע"פ שהנתבע לא ידע בביטול ההרשאה מיהו מ"ש וכן אם נתן לו הממון ונאנס נראה דכיון שלא ידע הנתבע בביטול אע"פ שהמורשה ידע פטור וכן משמע מלשון רבינו ואפשר שאף אם עמד בדין אחר שידע המורשה בביטול כיון שהנתבע לא ידע אינו סותר דינו ומה שכתב בלא ידיעת המורשה אה"נ שאין צריך שלא ידע המורשה בביטול אלא אורחא דמילתא נקט שכשהמורשה יודע שנתבטלה הרשאתו אינו יורד לדין עם הנתבע אבל אם ירד עמו לדין כיון שהנתבע לא ידע בביטול אינו סותר דינו וראשון נראה עיקר כיון דמורשה ידע שנתבטל ירידתו לדין הוי שלא ברשות והילכך סותר דינו אבל אם נתן לו הנתבע הממון ונאנס כיון שהנתבע לא ידע מה בידו לעשות עוד הילכך פטור: נמצאו ג' חילוקים בדבר שליח שעשאו בעדים ונתן לו הממון ונאבד פטור וכן אם עמד עמו בדין אין הלה סותר דינו ואם ביטל השליחות וזה לא ידע ונתן לו הממון ונאבד לבעל העיטור פטור ולהרא"ש והראב"ד חייב כתב לו הרשאה כמשפטה אף אם ביטל השליחות כיון שלא ידע הנתבע ונתן לו ונאבד פטור ואם מת אע"פ שלא ידע הנתבע ונתן לו ונאבד חייב מעובדא דרבי אבא דלא משכח גוונא אחרינא לפטרו אלא דלקנינהו ניהליה אגב ארעא משום דילמא שכיב וכו' הקנה לו אגב קרקע אפילו אם נתנה לו אחר שמת פטור: ומ"ש רבינו וכ"כ הרמב"ם ז"ל הוא בפ"ג מהלכות שלוחין:

ומ"ש ואם מת המרשה קודם שהגיע הממון ליד המורשה היה נראה לפי סברת א"א הרא"ש שאינו יכול לבטל השליחות ג"כ לא נתבטל במותו כבר נתבאר בסמוך: ומ"ש אבל הוא כתב בתשובה שנתבטל כשמת בכלל ס"ב:

ומ"ש אבל אם הקנה לו הממון אגב קרקע וכולי גבי ההוא דר' אבא שכתבתי בסמוך שחשש רב יוסף בר חמא דילמא שכיב רבי אבא ונפלי זוזי קמי יתמי והתקבלתי דרבי אבא לאו כלום הוא אמרינן דא"ל רב ספרא לרב יוסף בר חמא ואלא מאי תקנתא ניקנינהו ניהלך אגב קרקע ותא את כתוב ליה התקבלתי. ודע שהרא"ש כתב במרובה דר"ת גריס בהאי עובדא דרבי אבא הוה מסיק ברב יוסף בר חמא ואע"ג דקי"ל דאין אדם יכול להקנות הלואתו לאחרים אפילו אגב קרקע שאני הכא דכיון שיכול להרשות משום דקי"ל שליח שווייה נהי שאינו יכול ליתן הלואתו במתנה שליח מצי לשווייה ועוד הביא ראיה לדקדק דאין הרשאה תלויה בקנין אלא ע"כ תקנה היא שעשו לענין שליחות כאילו היה עצמו קונה הקנין קנין גמור והתוספות דחי דמסיק לאו בתורת הלואה אלא בתורת עיסקא דלאו להוצאה ניתנה. וה"ה כתב בפ"ו מהלכות מכירה שהרשב"א כתב דל"ג מסיק אלא הוו ליה והיינו בפקדון וכן דעת הרמב"ן ובפ"ג מהלכות שלוחין כתב הרמב"ם שהגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה ושלא תיקנו כן אלא לאיים על הנתבע אם רצה לדון וליתן בהרשאה זו נפטר שאין הבא בהרשאה זו הרעועה פחות משליח שעשהו בעדים אבל אין כופין הנתבע ליתן לו עד שיבא בעל דינו ומעתה דברי הרמ"ה והראב"ד שפטרו הנתבע אף ע"ג דשכיב מרשה אליבא דר"ת איתנהו אפילו במלוה אבל לדברי הרמב"ם שכתב שאין הבא בהרשאה רעועה פחות משליח שעשאו בעדים משמע דכי היכי דבשליח שעשאו בעדים אי שכיב מרשה התקבלתי דמורשה לאו כלום הוא הוא הדין אם נאנסו ומשמע נמי דלדעת הרמב"ן והרשב"א ודחיית התוס' הוי דינא כהרמב"ם ונ"מ נמי שאם ביטל המלוה שליחותו קודם שיתן לשליח ואח"כ נתן לשליח ונאבד שכתבו הראב"ד והרא"ש שחייב באחריותו כשליח שעשאו בעדים כמ"ש רבינו בתחלת סימן זה היכא שכתב לו הרשאה על מלוה וביטל המרשה הרשאתו ולא ידע הלוה שביטל המלוה הרשאתו ונתן למורשה דמי ההלואה ונאבדו פטור אבל להרמב"ם וסייעתו חייב אי ס"ל כהראב"ד והרא"ש: ומשמע לרבינו דכיון שהקנה לו אגב קרקע הרי הממון הוא שלו ואפילו אי שכיב רבי אבא וידענו בכך לא נפלי זוזי קמי יתמי הילכך אם נתן לו הנתבע הממון אחר שידע שמת המרשה פטור והא ודאי ליתיה בהלואה או בפקדון שאינו קיים שאינם נקנים בקנין אגב: ומ"ש בשם הרמ"ה דגבי הרשאה כל זמן שאינו מבטלו במקומו עומד וכו' משמע לכאורה דקאי למאי דסמיך ליה הקנה לו הממון אגב קרקע וכולי וא"כ הוא יש לתמוה דכיון דהקנה לו הממון אגב קרקע הרי הוא שלו לגמרי ולא נשאר לאחר שום זכות וא"כ היאך כתב כל זמן שאינו מבטלו במקומו עומד דמשמע שיכול לבטלו ואפשר לומר דהרמ"ה לא קאי למאי דסמיך ליה אלא על מה שכתב רבינו בתחלה שאם מת המרשה קודם שהגיע הממון ליד המורשה היה נראה לפי סברת הרא"ש וכו' ג"כ לא נתבטל במותו הרמ"ה חולק ואומר שאם ידע הנתבע שמת קודם שיתן הממון חייב ועוד י"ל שאפשר שרבינו אינו אומר סברא זו לעצמו אלא מתחיל הדין ומסיים לפרשו בדברי הרמ"ה והראב"ד ומ"ש וכ"כ הראב"ד מוכיח כן שבא להוכיח דבריו בתחלת הדין ודברי הרמ"ה שאם מת לא נתבטלה ההרשאה: ויותר נראה בעיני לפרש דברי רבינו דהכי קאמר ואם מת המרשה קודם שהגיע הממון ליד המורשה היה נראה לפי סברת הרא"ש שאינו יכול לבטל וכו' אבל הוא כתב בתשובה שנתבטל ואפי' לפי התשובה כשהקנה לו אגב קרקע אפי' מת המשלח לא זכו בו יורשיו ואפילו ידע שמת בעל הממון אין נותנו ליורשיו אלא לשליח שקנאו ממנו בקנין אגב ואחר כך חזר לענין ראשון דהיינו אם הרשהו בלא קנין אגב ובא לומר מה שכתבתי שהיה נראה לפי סברת הרא"ש שבהרשאה בלא קנין אגב אפילו מת לא נתבטלה כן כתבו הרמ"ה והראב"ד אלא שהרמ"ה חילק בין ידע ללא ידע והראב"ד לא חילק ואם יש חילוק בין הלואה לפקדון היכא שכתב לו הרשאה שהקנה בקנין הממון שיש לו ביד פלוני נתבאר בסימן זה בסמוך. אם אדם יכול להקנות הלואתו לאחר בקנין אגב קרקע עיין במרדכי פרק הגוזל עצים ועיין במה שכתבתי בסמוך: ז"ל הרא"ש בתשובה כלל ס"ב כיון שמת המרשה בטל שליחות המורשה דאמרינן בפרק הגוזל קמא אע"ג דכתב לך התקבלתי לאו כלום הוא דילמא אדהכי והכי נח לנפשיה דר' אבא ונפלי זוזי קמי יתמי והתקבלתי דר' אבא לאו כלום הוא אלא זיל נקנינהו לך אגב ארעא אלמא היכא דאקני ליה אגב ארעא לא חיישינן אם מת לענין אחריות הדרך אם נאנס כיון דאקנינהו ניהליה אגב ארעא מהני התקבלתי דיליה אפילו אם מת כאילו בא ליד רבי אבא מחיים אבל היכא דמית ודאי בטל השליחות ולא יתן הממון אלא ליד היורשים ודוקא בידוע בודאי שמת אבל בקול בעלמא לא מפקינן מחזקת קיים: (ב"ה) נראה מדבריו אלה דאע"ג דאקנינהו ניהליה אגב קרקע כיון שבל' הרשאה כתב ליה כל מה דמתעני ליה בין דינא עלי הדר אינם שלו אלא צריך ליתנם לו או ליורשיו ודלא כדברי רבינו שכתב שאם הקנה לו הממון אגב קרקע כבר זכה בו וכו': כתב הרא"ש בכלל ס"ב סי' ד' שאם הרשה לאחד לתבוע תביעותיו ואחר כך הרשה לאחר לתבוע אותם תביעות עצמם והתנה באחרונה שלא תתבטל הרשאה הראשונה דבריו קיימים וכל אחד מהם יכול לגבות :

המרשה את חבירו להוציא את שלו מיד המחזיק בו צריך ליקח לו בקנין שהרשהו כן כ' הרמב"ם בפרק ג' מהלכות שלוחין וצריך לקנות מידו שהרשהו ואפשר דנפקא ליה מדאיפליגו בגמרא אי שליחא שוייה או שותפא אלמא דבשהקנה לו עסקינן דאי לאו מהי תיתי דשותפא שוייה ועוד ממה שאמר בגמרא שאם הקנה לו שליש או רביע דן על הכל הא לאו הכי אינו דן אלמא קנין בעי כנ"ל וקנין זה היינו קנין סודר שהוא מקנה לו בחליפי הסודר אותו ממון שיש לו ביד פלוני וכן משמע מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר דלהקנות מעות דוקא הוא דבעינן קנין אגב קרקע אבל להרשות סגי בקנין סודר וכדברי הרמ"ה שכתב רבינו בסמוך: וצריך לכתוב לו זיל דון וכו' מימרא דנהרדעי פרק מרובה (דף פ): כתב הרשב"א בתשובה מה שאמרו שצריך לכתוב זיל דון ואפיק לנפשך משום דינא קאמר ואי משכח לישנא אחרינא דמשתמע מיניה דמקני ליה מהני ושפיר דמי עד כאן לשונו: ומ"ש ומיהו אפילו אם לא כתב לו כן ונתן המחזיק הממון ליד המורשה ונאבד פטור וכו' פשוט הוא:

ומ"ש והרמ"ה כתב שאין צריך להקנות לו בקנין אגב קרקע וכו' כבר כתבתי בסמוך שכן משמע מדברי הרמב"ם והכי מסתבר ונ"ל שלא הביא רבינו דברי הרמ"ה אלא לפרש מ"ש צריך ליקח לו בקנין שהרשהו ולפי זה היה ראוי לו לכתוב וכתב הרמ"ה ולא לכתוב והרמ"ה כתב שנראה לכאורה שהוא חולק על מה שכתב קודם לכן אלא דלא דק:

תשובה לרב אלפס הרשאה יצאה לפנינו וכתוב בה זיל סב ואפיק לנפשך וכו' תשובה זו כתבה בעל התרומות בשער נ':

ואם כתב בה זיל דון ואפיק לנפשך ואין כתוב בה כל דמתעני ליה (ב"ה) ופירוש כל דמתעני ליה מן דינא כתב הרמב"ם בפרק שלישי משלוחין כל שתוציא בדין זה עלי לשלמו מן דינא עלי כתב רב שרירא שאין הנתבע יכול לפוסלה בכך וכו' ג"ז בספר התרומה בשער הנזכר: כתוב עוד בספר התרומות בשער הנזכר בשם הרי"ף שאם הרשהו למכור שדהו או מטלטלין א"צ לד' אמות קרקע ולדון וזכי וכו' שהרי מינהו שליח וא"ל מכור אותו אבל אם א"ל דון עם פלוני זו היא הרשאה שצריך כל מה שכתבתי:

ואע"פ שכתב לו זיל דון וכו' שם פלוגתא דאמוראי ואסיקנא והלכתא שליח שוויה והרי"ף אינו גורס בגמרא והלכתא שליח שווייה ומ"מ כתב בשם רב יהודאי דהלכתא דשליח שוייה ונראה דה"מ בשלא הקנה לו אגב קרקע אבל כתב בהרשאה שהקנה לו אגב קרקע שלו הוא לגמרי והוא שלא תהא מלוה שאינה נקנית באגב :

וכן כל מה שיוציא השליח וכו' כ"כ הרמב"ם פ"ג מהלכות שלוחין וכל ההוצאה שיוציא השליח על דין זה שהורשה הרי המשלח חייב בהם שכך כותבים בהרשאה כל שתוציא בדין זה עלי לשלמו ולמד כן מדאמר רב אשי כיון דכתב ליה כל דמתענית מן דינא עלי הדר שליח שוייה ונראה מדברי הרמב"ם שאם לא כתב לו כל דמתענית מן דינא וכו' אינו צריך לשלם לו ההוצאות ויש לתמוה שמדברי רב אשי נראה שאדרבה אז השליח יכול להחזיק לו בממון וי"ל דמ"מ נ"מ שאם לא החזיק בממון ונתנה למרשה שאין הלוה חייב לשלם ההוצאות:

ואפילו לא הקנה המשלח לשליח וכולי מימרא דאביי פרק מרובה: וכתב ה"ר אברהם דוקא שליש או רביע וכו' כך כתב הראב"ד בהשגות פ"ג מהלכות שלוחין וכ"כ בשמו בעל התרומות בשער נ': כתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ב הרשאה שכתב בה מחילתו כמחילתי אם מחל המורשה החוב הוי מחילתו מחילה: (ב"ה) ועיין בכתבי מה"ר איסרלן סימן רי"ז: הבעל שבא לדון וכו' מימרא דאביי בגיטין פרק השולח (מח:) ועיין במה שכתבתי על זה בטור אבן העזר סימן פ': התובע את חבירו מחמת אחר אם יכול להעמיד ערב על ההרשאה כשאין הרשאה בידו כתבו ה"ר איסרלן סימן רי"ד:

שאלה לא"א בתחלת כלל ל"א: אבל רב האי גאון כתב שאינו יכול לדון וכו' דברי רש"י נראין כרבינו האי דאהא דאמר בס"פ השולח ולא אמרן אלא דלא נחית אפירי אבל נחית אפירי מגו דמשתעי דינא אפירי משתעי דינא אגופה כתב רש"י דלא נחית לדון אפירי שאין לו לדון עמו כלום בפירות שאין לו טענות עם אותו האיש בפירות כלל: (ב"ה) וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק שלישי משלוחין: ועיין בתשובת ת"ה סי' שי"ב:

שני שותפין שיש להם תביעה וכו' פרק מי שהיה נשוי (צד.) מימרא דרב הונא. ובפרק שבועת הפקדון (לז.) תניא וכחש בעמיתו פרט למכחש לאחד מהשותפין ואוקימנא כגון דא"ל מתרווינן יזפת וא"ל אנא מחד יזפי דהו"ל כפירת דברים בעלמא וכתב הראב"ד דמכאן למדנו שאחד מהשותפים יכול לתבוע הכל:

ומ"ש לפיכך אם השותף שדן עם זה וכו' כך כתב הרמב"ם פ"ג מהל' שלוחין ופשוט הוא: ומ"ש ודוקא בדברים וכו' עד לא הפסיד הם דברי הרא"ש שם: (ב"ה) ואין נראה כן מדברי הרמב"ם פ' שלישי משלוחין אלא בכל גוונא אינו יכול לעכבו בדבר שמאחר שהיה בעיר מסתמא שמע ששותפו היה תובע לזה והו"ל לבא לטעון ומדלא בא נראה שאין לו טענות יותר מחבירו ועכשיו שראה שנתחייב חבירו הוא בודה טענות אחרות ולפיכך אינם עולות לו ומשמע מדברי הרמב"ם דהני מילי כשהשותפים הם תובעים לא כשהם נתבעים וכמו שאכתוב בסמוך בשם המרדכי פשטא דמילתא הכי משמע וכו' אין מקום לדברי הרא"ש ז"ל שכתב ונפקא מינה שיורדים מיד לנכסיו וכו':

ואפילו בשאינו יכול לשנות וכו' דוקא כשהוא בעיר וכו' מסקנא דגמרא שם שאמרו דהיכא שיכול לומר אילו אנא הואי הוי טענינא טפי חוזר ודן עמו ולא אמרן אלא דליתיה במתא אבל איתיה במתא איבעי ליה למיתי ופרש"י ולא אמרן. שיחזור וידון אלא דלא הוה האי שותף במתא כשבא חבירו לדין: וכתב הרמב"ם לפיכך יכול לעכב ולומר לא אדון עמך וכו' פ"ג מהלכות שלוחין: וכתב א"א הרא"ש מה איכפת ליה אם ידון על הכל וכולי פרק מי שהיה נשוי. וכך הם דברי הרשב"א בתשובה וז"ל אי ליתיה לחבריה במתא מצי א"ל אי הוינא התם הוה טענינא טפי לאו למימרא דלא מצי חד משותפי למתבעיה על כוליה אלא דאי מחייב שותפא בדינא אכתי מצי אידך שותפא למהדר דינא בחולקיה דא"ל אי הוינא התם טענינא טפי ואע"פ שהרמב"ם לא כ"כ בזה עכ"ל: ומ"ש רבינו מסתברא כדברי הרמב"ם דאיכפת ואיכפת וכו' דברי טעם הם ומה שטען הרא"ש מצי האי למימר אם ארד עמך לדין וכו' אינה טענה דלא בשביל כך יפסיד זה ועוד דאעיקרא דדינא פירכא דאינו צריך לחלוק עם שותפו דליכא למימר בהא מאן פלג לך דהא ליכא עדיפותא בהאי מנתא מהאי מנתא דלימא ליה הכי: בסימן קע"ו כתב רבינו דינים אלו ע"ש: כתב המרדכי בפרק מי שהיה נשוי מי שיש לו תביעה על ב' שותפים ותבע את אחד מהן אין שותפו מתחייב בכך: וכתב עוד וז"ל הנהו תרי שותפי כתב ראבי"ה מקובלני מפי השמועה ומפי אבא מארי ומריב"א הא דנקט תרי שותפי דאית להו דינא דוקא כשהשותפין תובעין אבל לא כשהם נתבעים כי יאמר מה ששתקתי כי אמרתי מי יתן שלא היה תובע אותי לעולם לדין וכן מצאתי שפסק. ריב"א בתשובתו אביאסף וכן פסק הר"מ כשתבעו מקצת הקהל את ראובן עבור המס או עבור היישוב דכל הקהל שהם בעיר יודעים באותו תביעה אינם יכולים לחזור ולטעון עליו עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אע"פ שלוה ששלח וכו' עד שיש לו לחוש שמא ביטל המלוה את השליחות או מת שאילו מת או ביטל וכו'. כ"כ הרא"ש פרק הגוזל קמא ואיכא למידק דבפרק כל הגט תנן המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים אלמא דלא חיישינן שמא מת וביטל השליחות וכדפי' רש"י הטעם דמדאורייתא נפקא לן בהכל שוחטין דהעמד דבר על חזקתו י"ל דדוקא לגבי איסורא אזלינן בתר חזקה או רובא אבל אין הולכין בממון אחר הרוב כדאיתא ר"פ המוכר פירות וה"ה אחר החזקה ועי"ל אפילו את"ל דאיכא דוכתא דבממון נמי הולכין אחר הרוב כדכתבו התוספות רפ"ק דסנהדרין (דף ג') בד"ה ד"מ לא וה"ה אחר החזקה הכא אין לנו לכופו ללוה שחשש ליתן לשליח שמא ימות המלוה ויגיע לידי הפסד ושינה רבינו הלשון דבראשית דבריו הזכיר המיתה לבסוף ואח"כ הזכיר מיתה בתחלה דה"ק לא מיבעיא שיש לו לחוש לביטול אלא אפילו למיתה לפי שיגיע לידי הפסד ל"מ במת אלא אפילו בביטול אבל בעל העיטור כתב דבביטול לא יגיע לידי הפסד וס"ל דהא דא"צ ליתן לשלוחו כשלא בא בהרשאה אינו אלא משום חששא דמיתה בלחוד אבל להראב"ד והרא"ש בביטול נמי יגיע ע"י הפסד וקאמר בין לבעל העיטור בין להראב"ד והרא"ש כיון דאיכא עכ"פ חששא והפסד בין למר בין למר לפיכך עצה טובה וכו' ואף על פי דלהרא"ש בתשובה שהעתיק רבינו בסמוך דס"ל דנתבטלה ההרשאה כשמת אפשר שיגיע לידי הפסד אין זה אלא בהרשאה שלא כתב בה דהקנה לו אג"ק אבל בהקנה לו אג"ק ליכא למיחש למידי דלהכי כתב רבינו הכא בסתם דבהרשאה ליכא למיחש למידי אפי' לשמא ימות ליכא חששא כלומר דלמאי דמשמע מפסקיו אפילו בהרשאה דלית בה אג"ק ולמ"ש בתשובה דוקא בהרשאה דאית בה אג"ק ליכא למיחש כנ"ל אבל הב"י כתב וז"ל ולפיכך עצה טובה וכו' בפ' הגוזל עצים גבי עובדא דר' אבהו ואלא מאי תקנתיה א"ל ניקנינהו ניהלך אגב ארעא ותא את כתב לן התקבלתי עכ"ל ב"י נראה מדבריו שמפרש דברי רבינו דעצה טובה דהרשאה היא דהשתא ליכא למיחש למידי דאפילו מת לא נתבטל משום דהקנה לו אג"ק ותימה רבה דהלא לא הזכיר רבינו אג"ק אלא לבסוף כשהביא תשובת הרא"ש שנתבטל כשמת כתב דבכתב אג"ק לא נתבטל אבל עכשיו לא הזכיר רבינו אלא סתם הרשאה דכותבין בה זיל דון וכו' ומשמע דלית בה אלא קנין גרידא בלא אג"ק והיינו אורכתא דר"פ מרובה ואע"פ דעכשיו נהגו בכל הרשאה לכתוב בה גם אג"ק מ"מ בתלמוד ובפוסקים הרשאה לחוד ואג"ק לחוד ורבינו השתא מדבר בסתם הרשאה וכ"כ ב"י גופיה בסמוך נמצאו ג' חילוקים וכו' מבואר בדבריו שגם הוא סובר דהרשאה לחוד ואג"ק לחוד לכן נראה כדפי' דרבינו כתב השתא סתם הרשאה וכוונתו לצדדין דלפסקיו אפי' בהרשאה בלא אגב קרקע ולתשובתו דוקא דכתב בה אגב קרקע:

ומה שכתב רבינו ע"כ כתב א"א הרא"ש וכו' ה"פ דכיון דצריך לפרש הא דאין כופין ללוה ליתן לשליח בעדים אע"פ דשלוחו כמותו לכל דבר ואם נאבד אינו חייב באחריותו בע"כ דהטעם הוא דחיישינן שמא ביטל השליחות או מת וכו' ויפסיד הלוה ע"י כפייה זו אבל בבא בהרשאה לא יפסיד אפילו ביטל או מת על כן כתב הרא"ש דכשכתב לו בהרשאה זיל דון וכו' תו לא מצי לבטל ליה דאי איתא דמצי לבטל ליה ואפ"ה אם נאבד פטור הלוה א"כ אפילו בלא בא בהרשאה נמי אף על פי דמצי לבטל השליחות לא יהא חייב באחריותו ומ"ש שליח בעדים בלא הרשאה משהוא בא בהרשאה אלא ודאי כל היכא דמצי מבטל ליה אם נאבד חייב הלוה אבל בא בהרשאה דלא מצי מבטל ליה הילכך אם נאבד פטור הלוה והיינו טעמא דלא מצי לבטל ליה דהוי כאילו נתנם לו במתנה אבל הרמב"ם ורב אלפס משם ר' יהודאי ס"ל דאפילו בא בהרשאה מצי לבטל השליחות ואפילו לפי דבריהם כתב הרא"ש אם דן ע"פ ההרשאה דיניהם דין וכן אם נאנס פטור הלוה ונראה שדעת הרא"ש הוא לפרש לפי דבריהם כיון דבע"כ צ"ל אם דנו על פי ההרשאה דיניהם דין ונזקקין ב"ד וכו' א"כ מזה נמשך ג"כ דאם נתן לו הממון ונאנס פטור דאם היה חייב הלוה באחריות ודיניהם דין א"כ היה ביטול השליחות לחצאין אלא ודאי כיון דנזקקין ב"ד לדון וכו' גם אם נאנס פטור אלא דמ"מ לכתחלה ודאי אם ידע שביטל השליחות אין לו לירד לדין ולא ליתן לו ואם עבר אין דיניהם דין ואם נאנס חייב באחריותו כך היה מפרש לפי דבריהם:

ומ"ש רבינו ואם מת המרשה [וכו'] היה נראה לפי סברת א"א הרא"ש וכו' פירוש כיון שכתב בפסקיו דבהרשאה לא מצי לבטל השליחות דהוי כאילו נתנם לו במתנה השתא ודאי נראה דלא נתבטלה המתנה במותו דמאי שנא משאר מתנה דג"כ לא נתבטלה במותו וא"כ לפ"ז אפילו לא כתב דהקנה אג"ק מועיל וכ"כ במרדכי פרק מרובה דביומי דר' אבהו אמרו אין תקנה אלא דליקנו ליה אג"ק ושוב אתו נהרדעי ותקנו דא"צ אג"ק אלא זיל דון ואפיק לנפשך ומועיל כאילו הקנו אג"ק עכ"ל. וצריך לי עיון בדברי רבינו שהבין שהרא"ש כתב כהראב"ד דלא כבעל העיטור והוא מדכתב הרא"ש דהא לא כייפינן ללוה שיתן המעות לשליח בעדים בלא הרשאה היינו משום דחיישינן שמא יבטל המפקיד שליחות השליח בפני עדים אלמא משמע דאם ביטל שליחותו ונאבד חייב הלוה באחריותו דא"כ קשה מנ"ל להרא"ש לפרש לפי דברי האלפסי ע"ש רב יהודאי דבהרשאה דמצי לבטל השליחות ולהרשות לאחר מ"מ אם נתחייב השליח בדין א"נ נאנס הממון פטור הלוה ודילמא לרב יהודאי דין הרשאה כדין שליח בעדים בלא הרשאה להרא"ש דכי היכי דס"ל להרא"ש בלא הרשאה דכיון שיכול לבטל השליחות אם ביטל ולא ידע ונאנס חייב הלוה באחריותו ה"נ דין הרשאה לרב יהודאי ועיקר תקנת ההרשאה אינה אלא שיוכל לתובעו לדין ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את וגם המלוה חייב לקיים הדין אם נתחייב השליח בדין משא"כ בשליח בעדים בלא הרשאה דא"צ לקיים הדין וגם הלוה מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את אבל לענין ביטול מצי מבטל ליה ואם נאנס חייב הלוה באחריותו ואין שם עצה אלא להקנות לו הממון אג"ק ואע"פ דמדברי הרמב"ם משמע להדיא דס"ל דאע"ג שיכול לבטל השליחות מ"מ אם ביטל ונאנס פטור הלוה וכמו שהעתיק רבינו בסימן קכ"ג סעיף ז' וז"ש רבינו כאן וכ"כ הרמב"ם מ"מ מנ"ל להרא"ש לפרש כך לרב יהודאי ולרב אלפס ולפיכך נראה לפע"ד דלא כדברי רבינו אלא סברת הרא"ש היא כדברי בעל העיטור דבשליח בעדים נמי אפילו אם ביטל השליחות וזה לא ידע ונתן הממון לשליח ונאנס דפטור הלוה דאין לו להפסיד בשביל חזרתו כדמשמע מל' הרי"ף שכתב בסתם גבי שליח בעדים דאם נתן הלוה הממון לידו נפטר מאחריות הדרך דמשמע בין ביטל שליחותו ובין לא ביטל אלא דעל מ"ש הרי"ף דאם אינו רוצה ליתנם לשליח לא כייפינן ליה הקשה הרא"ש כיון דפטור מאחריות הדרך ושלוחו של אדם כמותו לכל דבר למה לא כייפינן ליה ותירץ על זה דחיישינן שמא יבטל המפקיד שליחות השליח בפני עדים ורצונו לומר דאע"פ דאם נאנס הממון פטור הלוה מ"מ אנן ב"ד חיישינן לפסידא דמלוה ולפיכך היכא דהלוה אמר לאו ב"ד דידי את דשמא ביטל שליחותו לא כייפינן ליה ללוה להפסיד למלוה ולכן פי' הרא"ש גבי הרשאה לרב יהודאי דאף ע"ג דמצי לבטל ההרשאה מ"מ אם דן ע"פ ההרשאה כשהלוה לא ידע הדין קיים וגם אם נאנס הממון פטור הלוה כדין שליח בעדים בלא הרשאה להרא"ש וכמ"ש הרמב"ם להדיא גבי הרשאה ומתוך מה שכתבתי מוכרח אתה לפרש בדברי הרא"ש שכתב אבל כי כתב ליה זיל ודון ואפיק לנפשך הוי כאילו נתנה לו במתנה ושוב לא מצי מבטל ליה רצונו לומר דכייפינן ליה ללוה ליתנו לשליח דליכא למיחש לפסידא דמלוה דילמא ביטל שליחותו כיון דאפילו אם ביטלו אינו מבוטל כלל דליכא לפרש דאינו אלא לענין דאם ביטלו ואח"כ נתן לו הממון כשלא ידע דבטלו לא מצי המרשה לומר כבר ביטלתי שליחותו כמו שפירש ב"י דהא אפי' שליח בעדים לא מצי למימר כבר ביטלתי שליחותו ואם נאנס פטור הלוה דבשליח בעדים לא כייפינן ליה כיון דאם ביטלו מבוטל דחיישינן לפסידא דמלוה אבל בבא בהרשאה אם ביטלו אינו מבוטל והילכך כייפינן ליה כדפי' אלא ודאי הבנת רבינו בדברי הרא"ש בזה הוא דאמת דבהרשאה אינו יכול כלל לבטל אבל במה שהבין רבינו בדברי הרא"ש בשליח בעדים דאם ביטל השליחות ולא ידע הלוה ונתן לשליח ונאנס דחייב באחריותו ליתא אלא סברת הרא"ש כסברת בעל העיטור כדפירש' אכן ודאי השגת ב"י על רבינו היא צודקת לפי הבנת רבינו בדברי הרא"ש גבי שליח בעדים דאם ביטל ונאנס חייב באחריותו דא"כ לפ"ז גבי הרשאה איכא למימר דס"ל להרא"ש דאם ביטלו ונאנס אינו חייב באחריותו כיון דלא ידע דביטלו אבל אה"נ דאם ביטלו מבוטל וכרב יהודאי אבל למאי דפרישית דהאמת הוא דלגבי שליח בעדים נמי אינו חייב באחריותו להרא"ש א"כ בע"כ דגבי הרשאה אם ביטלו אינו מבוטל כלל להרא"ש דלא כרב יהודאי ודוק: ומ"ש ב"י בשם הרא"ש בתשובה כלל ס"ב דשליח שוויה ויכול להרשות כמה שלוחים יש לתמוה דהלא מפורש בדבריו סימן ד' שהשאלה היתה על מי שעשה מורשה בהרשאה וחזר והרשה לאחר והתנה באחרונה שלא תתבטל ההרשאה הראשונה באיזה מהם יגבו או בשניהם והשיב דאף ע"פ שצריך לכתוב זיל דון וכו' וכבר נתנה להראשון קמ"ל דשליח שוויה ויכול להרשות כמה שלוחים עכ"ל ולא הזכיר בדבריו היכא דביטל השליחות ולעולם ס"ל דאינו יכול לבטל השליחות: ומ"ש ואם מת המרשה וכו' להאי פי' בבא בהרשאה בלא אג"ק כתב בתשובה שנתבטלה השליחות אבל באג"ק כבר זכה בו והוא שלו דאפילו אם מת המשלח לא זכי בו יורשיו ולכתחלה יתן הממון לשליח ואצ"ל דאם לא ידע דמית ונתן הממון ונאנס דפטור על זה כתב בתשובה מיהו קשה דמנ"ל הא דמעובדא דר' אבהו בפ' הגוזל קמא לא שמעי' אלא לענין אחריות הדרך אם נתן ונאנס דפטור הלוה אפילו אם מת כאילו בא ליד המלוה מחיים אבל ליתנו לכתחלה אחר שמת ליד השליח מנ"ל והכי משמע מל' הרא"ש בפרק הגוזל קמא שכתב אלא ניחא ליה לאתויי תקנתא מעלייתא דאפילו מת המשלח יפטר הנפקד אלמא דוקא לענין שיהא הנפקד פטור אם נתן ונאנס ביד השליח אבל לכתחלה לא ועיינתי בתשובת הרא"ש כלל ס"ב סימן א' כתוב שם להדיא כדפרישית וז"ל יראה כיון שמת המרשה בטלה השליחות ואין המורשה יכול להוציא מיד לוי כלום דכיון שמת פקע כח המרשה ונפל הממון לפני היורשים והא דאמר בפרק הגוזל קמא ר' אבהו מסיק זוזי וכו' עד אלא זיל וניקנינהו לך אג"ק אלמא היכא דקני ליה אג"ק לא חיישינן אם מת היינו לענין אחריות הדרך אם נאנס וכו' אבל היכא דמית ודאי בטלה השליחות ולא יתן הממון אלא ליד היורשים וכו' עכ"ל אלמא להדיא דנשאל היה ע"ד הרשאה שכתוב בה אג"ק כמנהג שלנו והשיב דלא מהני אג"ק אלא לענין אונסין אם כבר נתן ולא ידע שמת אבל לכתחלה לא יתן הממון אלא ליד היורשין אכן בנוסחאות אחרות כתובה תשובה זו בסגנון אחר דלא כתוב בה והא דאמרינן בפרק גוזל בלשון קושיא אלא דאמרינן בפ' הגוזל וכו' וראיה הביא לפסק שלו מדאמר דבעינן אג"ק לענין אחריות הדרך אם נאנס אלמא דבלא אג"ק היכא דמית ודאי בטלה השליחות ולא יתן הממון אלא ליד היורשין וכן העתיק ב"י לשון תשובה זו ולפ"ז אין חילוק בין דיעבד לכתחלה אלא בין אג"ק להרשאה בלא אג"ק והרא"ש לא השיב אלא על הרשאה שלא היה כתוב בה אג"ק וכך מצאתי בתשובות הנדפסות שנת שס"ז שכתוב בה להדיא אבל בדלא אקנוה ליה באגב היכא דמית ודאי בטל השליחות ולא יתן הממון אלא ליד היורשים ונוסח זה היא נוסחת רבינו ולכך הביא ראיה מתוך התשובה ולא ממ"ש בפסקיו דלא משמע מדבריו שם אלא דבאגב קרקע נפטר הנפקד מהאונסים אבל אפשר דלכתחילה לא יתן לשליח וכדפרישית אבל בתשובתו מבואר דבאג"ק אפילו לכתחילה יתן ליד השליח ולא ליורשין דלא כתב דיתן ליורשין אלא בהרשאה בלא אג"ק ובזה התיישבה הגהת מהר"ם איסרלש שכתב אהיכא שכתב בהרשאה אג"ק דכשידוע שמת לא יתנו לשליח ע"ש סעיף א' והיינו ע"פ נוסחא הראשונה בתשובת הרא"ש וכך ראיתי בס' דרכי משה שהעתיק נוסחא זו לפסק הלכה והיא מכוונת עם מאי דמשמע מפסקיו ודלא כמ"ש רבינו:

והרמ"ה כתב וכו' נראה דקאי למאי דסמיך ליה בדכתב בהרשאה אג"ק וטעמו דמשמע בעובדא דר' אבא דדוקא לענין דיעבד אם כבר נתן ונאנס מועיל אג"ק דפטור אבל לא לכתחילה וכדפרישית ולפ"ז צ"ל דגם הראב"ד לא כתב דבמת לא נתבטלה ההרשאה אלא היכא דלא ידע שמת ונתן הממון ונאנס התם הוא דפטור אבל בידע דמת לא יתן ליד השליח אלא ליד היורשין וכדברי הרמ"ה והיינו נמי בהרשאה דכתב בו אג"ק ולפ"ז צ"ל נמי דהא דס"ל להראב"ד שאילו היה חי היה יכול לבטלה היינו לומר דאפילו לא ידע ונאנס חייב הלוה באחריות הדרך והכי ס"ל להראב"ד בשליח בעדים דאם ביטל השליחות ולא ידע ונאנס דחייב באחריות הדרך כמ"ש רבינו משמו בתחילת סימן זה ופשיטא דה"ה נמי בבא בהרשאה דכיון דאם בטלו מבוטל א"כ כשנתן הממון והוא לא ידע ונאנס חייב דמ"ש הא מהא וכמ"ש בסמוך ראש סי' זה אלא דבמת ס"ל דבדלא ידע פטור כדפי' וקצת תימה דלהרא"ש ס"ל כשהיה חי אינו יכול לבטל ההרשאה אפי' לא כתב ביה אג"ק וכשמת נתבטלה כשאין בה אג"ק ולהרמ"ה ולהראב"ד כשהיה חי יכול לבטלה אפילו כשיש בה אג"ק וכשמת לא נתבטלה בדלא ידע וכ"ז דלא כפי' ב"י שהסכים לבסוף דמה שכתב רבינו בשם הרמ"ה והראב"ד חזר לענין ראשון בהרשאה בלא אגב קרקע ודו"ק:

המרשה את חבירו וכו' כ"כ הרמב"ם פ"ג מהלכות שלוחין ועיין בב"י:

ומ"ש והרמ"ה כתב שא"צ להקנות לו בקנין אג"ק כו' נראה דקאי על מ"ש רבינו דאם לא כתב לו כלל ונתן ונאבד פטור ובא לומר דהרמ"ה נחלק על זה שהרי כתב שא"צ אג"ק וכו' אלמא דקנין מיהא צריך ובדכתב ליה זיל דון וכו' דאי לא כתב ליה כלל ונתן ונאבד חייב באחריותו דאל"כ הוה ליה לאשמועינן דלא בעי קנין וכתיבה כל עיקר אלא ודאי אג"ק הוא דלא צריך הא קנין כתיבה צריך:

תשובה לרב אלפס וכו' עד כיון שכתוב בה סב סב וזכי חדא מילתא היא משמע דלכתחילה צריך למיכתב ביה זכי וה"א בגמרא ובאלפסי ובאשר"י פ' מרובה והרמב"ם רפ"ג דה' שלוחין אלא דכתב הרמב"ם דכיוצא בעניינים אלו אלמא דלאו דוקא לשון זה וכך נהגו עתה שלא לכתוב אלא דון ואפיק לנפשך וכמ"ש רבינו והב"י הביא תשובת הרשב"א דבלישנא אחרינא נמי דמשתמע מיניה דמקני ליה מהני ושפיר דמי:

וכתב הר"א דוקא שליש וכו' נראה דה"ט דבהקנה לו שליש או רביע אם לא ידון עמו על הכל לא יהא נודע שלישו או רביעו הלכך צריך לדון עמו על הכל ומה שיתחייב ע"פ הדין יטול לעצמו שלישו או רביעו אבל אי כתב ליה ק' דינרין לא נפקא לן מידי בדידעינן כמה יתחייב לו שהרי בין ברב בין במעט הקנה לו ק' דינרין בלבד:

שאלה קרקע שאינה עושה פירות פירוש עתה בשעה שהגבו לו קרקע זו לא היה עליה פירות ומש"ה היה רוצה לבטל השומא באומרו שהיה צריך הרשאה כיון שגבה קרקע שאין בה פירות הו"ל כאילו היה דן אקרקע שאין בה פירות אבל אין פי' ארץ גזירה שאין עושה פירות לעולם דא"כ אין הב"ח נוטל הימנו כדלעיל סוף סימן ק"ח: ומ"ש הרי המעות וכו' נראה דדעת הרא"ש היא דדוקא בשהיה דן על הקרקע שאין בה פירות צריך הרשאה אבל כשהיה החוב במעות והמעות שבשטר עומדין לפירות וריוח כל שעה ושעה חשוב כאילו היה דן על הקרקע שיש בה פירות ואעפ"י ששמו לו קרקע שאין בה פירות מ"מ כיון שהיה דן עמו על החוב שהיה במעות שעומדין לפירות וגם עתה יכול למכור קרקע זו וליקח דבר שעושה פירות חזרו המעות לאיתנם הראשון שהיו עומדין ליהנות מפירותיהן משא"כ כשהיה הדין מתחלה אקרקע שאין בה פירות דאעפ"י שיכול ליקח בהן דבר שעושה פירות צריך הרשאה דתרתי בעי וס"ל לרבינו דרבינו האי חולק על זה דמדכתב בסוף דבריו אף על גב דכל דבר ראוי לימכר וכו' משמע דאפי' כשהיה דן על שאר מטלטלין שראוי למכור מיד בכל מקום וליקח בהם קרקע שיש בה פירות אפ"ה צריך הרשאה ה"ה כשהיה דן על החוב שבמעות דמה לי מעות מה לי שאר דבר דדוקא קרקע שיש בה פירות בעינן ולא שאר דבר מיהו יש לדחות דשמא במעות מודה רבינו האי להרא"ש ועיין בתרומת הדשן סימן שי"ב:

שני שותפין וכו' בפ' מי שהיה נשוי אמר רב הונא הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזיל חד מינייהו בהדי' לדינא לא מצי אידך למימר ליה לאו ב"ד דידי את אלא שליחותיה קעביד ולא אמרן אלא דלא איתיה במתא אבל איתיה במתא איבעי ליה למיתי ודברי רבי' הם ע"פ פירוש רש"י והרמב"ם פ"ג מהלכות שלוחין והרא"ש לשם אבל הסמ"ג בעשה פ"ב (דף קס"ט ע"א) כתב וז"ל א"ר הונא ב' אחין או ב' שותפין שיש להם דין עם אחד מבני העיר והלך אחד מהם והלך הנשאר לדין מעשיו קיימין כאילו עשאו שליח אבל אם ישנו בעיר צריכים לבא שניהם עכ"ל. ונראה דקמפרש הא דקאמר לא מצי אידך וכו' הכי פירושו לא מצי הנתבע למימר לאו ב"ד דידי את לחודך אלא נמתין עד שיבא חבירך ויתבעני עמך אלא אמרינן דשליחותא דחבריה קא עביד השתא בתביעתו וקאמר עלה ולא אמרן וכו' פי' הא דאמרן דלא מצי הנתבע למימר הכי אינו אלא בדליתיה לחבריה התובע במתא אבל איתיה במתא צריך ליה למיתי דמצי הנתבע למימר לההיא שותף דקא תבע ליה חברך לא יעיז כ"כ כנגדי בטענות שקרים ועל כן לא אשיב לך עד שיבא חבירך ואעפ"י דרש"י וכל שאר הפוסקים לא פירשו כך מכל מקום הדין ודאי דין אמת ולא מצינו חולק על הדין אלא נחלקו בפי' הלכה בלבד וכל הפירושים עולים אליבא דהלכתא גם תחילת דברי רבינו שכתב יכול אחד מהם לתבוע הכל ואין יכול לומר זה לאו ב"ד דידי את דודאי שלוחו הוא הוא על פי פירוש ספר המצות וזה גם הרמב"ם כתב כן כי רש"י והרא"ש לא פירשו כך ועיין לקמן בסי' קע"ו סעיף ל"א: כתב ב"י סעיף י"ב הא דקי"ל שליח שווייה ה"מ בשלא הקנה לו אגב קרקע אבל כתב בהרשאה שהקנה לו אג"ק שלו הוא לגמרי והוא שלא תהא מלוה שאינה נקנית באגב עכ"ל ולא נהירא שהרי הרא"ש כתב אסתם הרשאה דלית בה אג"ק דהוי כאילו נתנה לו במתנה ואפ"ה אסיקנא דשליח שוייה אלמא דאומדנא דדעתא הוא דלא שוייה כי אם שליח ולא הקנה לו קנין גמור והלכך אפי' כתב לו אג"ק נמי שליח שווייה והכי מוכח בתשובת הרא"ש כלל ס"ב סי' א' לפי נוסחא דגריס בה והא דאמרי' כו' בלשון קושיא אכן דעת רבינו היא כמ"ש ב"י עיין במ"ש למעלה סוף סעיף ו':

דרכי משה

(א) כתב מהרא"י ז"ל סימן רי"ז בפסקיו על מה שנוהגים שאחד תובע את חבירו בשביל אחר אע"פ שאין לו הרשאה כלל ולא עדים שעשאו שליח רק שאומר שרוצה להתערב על ההרשאה וכופין ע"י כך הנתבע לעמוד עמו לדין נראה דאם רואין הב"ד דזכות הוא למפקיד או למלוה מה שזה רוצה לעשות בגינו יש לדון כך ודין תורה הוא שהרי זכין לאדם שלא בפניו אבל אם ב"ד רואין שאין זה הרוצה להיות מורשה מכוין לטובת המלוה או המפקיד אין דבריו כלום ואין לדיין כזו אלא מה שעיניו רואות.

(ב) וכן משמע מהמרדכי ריש מרובה וכתבתיו בסמוך וכתב מהרי"ו בתשובה דלא נתבטלה ההרשאה אע"פ שמת המרשה היינו דוקא שנתן לו הרשאה על איש נכרי אבל אם נתן לו הרשאה לדון עם יורש שלו כשמת נתבטלה ההרשאה אע"פ שהמרשה היה חייב למורשה. וכבר נתבאר לעיל ומתשובת הרא"ש דכל שידוע שמת אין ליתנו למורשה אפילו באיש אחר שאינו יורש:

(ג) ולא משמע כן במרדכי ריש מרובה אלא דמ"מ צריך להשיב לו ולא כתבינן זיל דון וכו' אלא לענין שאם מת המרשה לא נתבטלה ההרשאה וע"ש:

(ד) וכ"כ המרדכי ריש מרובה וכ"נ דברי הרמב"ם פ"ג מהלכות שלוחין ומ"מ כתב בהגהת מרדכי דב"ק ד' נ"ד דנוהגים להקנות בהרשאה באגב קרקע כתב המרדכי פרק מרובה ע"ד וז"ל בתיקון שטרות שעל שטר הרשאה כתוב בו זמן וכתב ר"ש דא"צ דאין לחוש בזו אם הוא מוקדם או מאוחר וכן מה שכותבין ברעות נפשא בדלא אניסנא א"צ דכל היכא דלא שייך מסירת מודעה א"צ לכתוב כן וכ"כ גאון עכ"ל וכן הוא בהגהות דשבועות ד' ש"ס וע"ש ובפרק מרובה במרדכי כל נוסח ההרשאה.

(ה) וכתב בהגהות מרדכי דשבועות ע"ג על אחד שהרשה בפירוש ליקח לו מטלטלים מיד נפקד ואח"כ בא המפקיד ותבע מן הנפקד מטלטליו והשיב דכבר נתנן למורשה שלו אלא שחזר והשכינן לידו ופסק שם דצריך להחזירם דאין המורשה רק שליח ואין בידו להשכינן ולכן צריך להחזירן בחנם וע"ש:

(ו) ואין דבריו נראין דטעמא דשליח שויה לאו משום שלאו דרך הקנאה הוא אלא דאומדן דעתא הוא מאחר שכותב לו בדרך הרשאה דלא שוייה רק שליח ולכן אין לחלק בין אם כתב לו אגב בין אם לא כתב וכן מוכרח בהדיא בדברי הרא"ש בתשובה כלל ס"ב וכתבתי דבריו למעלה.