טור חושן משפט/הלכות הפקר ונכסי הגר
מתוך: טור חושן משפט רעג (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן רעג (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
זכייה מהפקר ובנכסי הגר
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]כל דבר של הפקר כל הקודם בו זכה בו לא שנא היו לו בעלים והפקירוהו לא שנא דבר שהוא מופקר ועומד: והוא שיפקירנו בעליו הפקר גמור אבל אם אינו מפקירו אלא לעניים ולא לעשירים לא הוי הפקר:
כתב הרמב"ם ז"ל ההפקר הרי הוא כגדר ואסור לחזור בו: ומהו הפקר שיאמר נכסי אלו יהו הפקר לכל בין מטלטלי בין מקרקעי: וכל הקודם בהן זכה ואפילו זה שהפקירו הוא כשאר כל אדם וזוכה בו: הפקיר עבדיו הגדולים זכו בעצמן קטנים כל הקודם בהן זכה בהן: אמר דבר זה הפקר וזה הוי השני ספק הפקר אבל אם אמר וזה כמו זה או שאמר וגם זה הוי גם השני הפקר גמור:
וכתב עוד דבר תורה אפילו הפקר בפני אחד הוי הפקר אבל חכמים אמרו שלא יהא בפחות משלשה וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאם הפקירו אפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר:
דבר של הפקר ובא אחד וישב אצלו לשמור והביט בו שלא יטלנו אחר לא קנהו אלא עד שיגביהנו אם הוא מטלטלים או יחזיק בקרקע כדרך שמחזיק הלוקח: ואיזהו דבר מופקר ועומד כגון המדברות והימים והנהרות וכל אשר בהן לפיכך הצד דג מן הנהרות וחיה או עוף מן המדברות זכה בהן:
כתב הרמב"ם ז"ל אע"פ שאין אדם רשאי לפרוש מצודה בשדה חבירו לצוד חיה או עוף אפי' הכי אם פירש וצדם קנה: ואם בעל השדה עומד בצד השדה ואומר יזכה לי שדי קנה בעל השדה ואין לבעל המצודה כלום אבל הצד בביבר שיש לו בעלים אפי' הוא גדול מאוד והן מחוסרין צידה הרי הן של בעל הביבר והצד ממנו הרי זה גזל ע"כ ונראה דאפי' אם עומד בצד שדחו לא זכתה לו אא"כ הוא בענין שיכול לקחתם בתוך השדה כדפירשתי לעיל ואז זכתה לו שדהו אפי' לא אמר כלום:
דגים שקפצו לתוך הספינה קנאם בעל הספינה ולא חשבינן לה חצר המהלכת לפי שהיא נחה על המים והמים מוליכין אותה:
מי שפירש מצודה לצוד וצד חיה ועוף ודגים ובא אחר ונטלם ממנה אם המצודה עשויה ככלי הרי קנו לו כליו והנוטלין ממנה גזלן הוא ומוציאין מידו ואם אינה ככלי אז אין על הנוטל דין גזלן אבל אסור לו ליטלם. עני המנקף בראש אילן ומשיר פרותיה ונפלו לארץ אם באו ליד העני קודם שנפלו לארץ קנאם ואם נטלם אחר לאחר שנפלו לארץ מוציאין מידו אבל אם לא באו לידו תחילה אין בהן משום גזל להוציאן מיד הנוטל אבל לכתחלה אסור לו ליטלם:
שחלים הגדלים בשדה פשתן מותרים לכל אדם ליטלם מפני שהן הפקר שמפסידין את הפשתן ואם עמדו על המיצר או שגדלו כל צרכן אסורין:
כל שדה שיש בו כלאים כגון שיש בו אחד מכ"ד ממין אחר כמפורש בכלאים הרי הוא הפקר וכל הקודם לזכות בזרעים שבה קנאם:
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כל דבר של הפקר כל הקודם בו זכה בו לא שנא היו לו בעלים והפקירוהו ל"ש דבר שהוא מופקר ועומד פשוט הוא:
ומ"ש והוא שיפקירנו בעליו הפקר גמור אבל אם אינו מפקירו אלא לעניים ולא לעשירים לא הוי הפקר בפ"ו דפאה ב"ש אומרים הפקר לעניים הפקר וב"ה אומרים עד שיופקר אף לעשירים וידוע דהלכה כב"ה ופר"ש אינו הפקר וחייב במעשר ואם קדם עני וזכה לא עשה כלום כדמוכח בפרק אלו מציאות (ל.) בעובדא דרבי ישמעאל ברבי יוסי:
כתב הרמב"ם ההפקר הרי הוא אמר דבר זה הפקר וכו'. וכתב כנדר ואסור לחזור בו וכו' עד גם השני וכו' הפקר בפ"ב מהלכות כריב"ל לגבי רבי יוחנן בפ' נדרים:
ומ"ש עבדיו הגדולים זכו בעצמן קטנים כל הקודם בהם זכה אין בהם בפ"ק דקדושין גבי גר שמת (כג.):
ומ"ש דבר זה הפקר וזה הרי השני ספק הפקר בפ"ק דנדרים (ז.) איבעיא לן אי יש יד להפקר או לא ולא איפשיטא ומפורש שם בגמרא דאי אמר האי ליהוי הפקר והאי נמי הפקר מעליא הוי כי איבעיא לן היכא דאמר האי ליהוי הפקר והאי מי אמרינן והאי נמי ליהוי הפקר קאמר או דילמא והאי למילתא אחריתא קאמר ודיבורא הוא דלא אסקיה:
וכתב עוד ד"ת אפילו הפקר בפני אחד הוי הפקר וכו' בפ' הנזכר טעמו מדגרסינן בס"פ אין בין המודר (כא:) אמר רבי יוחנן כל המפקיר בפני שלשה הוי הפקר בפני שנים לא הוי הפקר ורבי יהושע בן לוי אמר ד"ת אפילו באחד הוי הפקר ומאי טעמא אמרו בשלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים וקיי"ל דהלכה כרבי יהושע בן לוי לגב רבי יוחנן וכן פסקו הרא"ש והר"ן ז"ל אלא שהרא"ש כתב הילכך הוי הפקר מן התורה אפילו באחד וה"ה נמי אפי' בינו לבין עצמו וא"ת דכיון דמד"ס אינו הפקר עד שיפקירנו בפני שלשה מאי נפקא מינה במה שכתב הרא"ש דאפי' בינו לבין עצמו הוי הפקר יש לומר דנ"מ לענין אם השאיל בהמתו לעכו"ם ולא החזירה לו קודם השבת שיפקירנה בינו לבין עצמו ודיו וכן מבואר שם בדברי התוס' והרא"ש ז"ל ובפסקיו שם כתב שזהו דעת רבינו שמשון והאריך לתת טעם לדבריו:
דבר של הפקר ובא אחר וישב אצלו לשמו' והביט בו שלא יטלנו אחר לא קנאו וכו' בסוף מציעא (דף קיח:) אסיק רבא כלישנא בתרא דהבטה בהפקר לא קני: (ב"ה) ופסקו הרמב"ם בפ"ב מנדרים ושם כתב כל דיני הפקר (י) ואיזהו דבר מופקר ועומד כגון המדברות והימים והנהרות וכו' כל אשר בהם לפיכך הצד דג מן הנהרות וכו' זכה בהם כ"כ הרמב"ם בפ"א מה' זכייה ופשוט הוא:
(יב) כתב הרמב"ם ז"ל אע"פ שאין אדם רשאי לפרוס מצודה בשל חבירו לצוד חיה או עוף אפילו הכי אם פירש וצד קנה ואם בעל השדה עומד בצד שדהו ואומר יזכה לי שדי קנה בעל השדה ואין לבעל המצודה כלום אבל הצד בביבר שיש לו לבעלים וכו' הרי זה גזל בפרק הנזכר:ומ"ש רבינו ונראה דאפילו עומד בתוך שדהו לא זכתה לו אלא אם כן הוא בענין שהוא יכול לקחתם בתוך השדה ואז זכתה לו שדהו אפילו לא אמר כלום אין כוונת רבינו להקשות על דברי הרמב"ם שהרי כתב בסימן רס"ח שהרמב"ם סובר דאי אמר זכתה לי שדי קנה ואי לא לא קנה ואע"ג דהרא"ש פליג ואמר שאף ע"פ שלא אמר קנה אינו בדין להקשות להרמב"ם מסברת הרא"ש לכן צריך לומר שלא בא רבינו כאן אלא לגלות דעתו ובשיטת הרא"ש אביו ורביה אמרה וכבר נתבאר בסי' רס"ח שכדברי הרמב"ם ז"ל נקטינן והראב"ד כתב על דברי הרמב"ם ואיך לא חילק בין צבי רץ כדרכו וגוזלות מפריחין לשאינן מפריחין והלא המשנה חלקה בהן וכתב עליו ה"ה והלא דין שהוא במציאה כבר נתבאר פי"ז מה' גזילה ושם כתב חילוק המשנה אבל כאן דין אחר הוא זה והענין פירש מצודה ונצוד בו חיה או עוף ואחר שנצוד קודם שבא זה ונטלה אמר הלה זכתה לי שדי וכיון שהוא עומד בתוך שדהו זכה בו לפי שזה שפירס מצודה בשדה חבירו שלא ברשות לא תקנו חכמים שיהיה בהן גזל מפני דרכי שלום שלא אמרו אלא בפורס במקום הפקר שהוא רשאי לצוד שם אבל בפורס שלא ברשות ודאי לא תדע לך שהרי אמרו שם דבמצודה שיש לה תוך הלוקח משם הוא גזלן גמור ואי ברשות חבירו ודאי כליו של אדם ברשות חבירו לא קנה וקל וחומר הוא מכליו של לוקח ברשות מוכר שאע"פ שיש שם דעת אחרת מקנה דלא קנה אלא ודאי בפורס שוא ברשות אפי' יש למצודה תוך קנה בעל הקרקע ואם היא חצר המשתמרת קנה לאלתר ואע"פ שהפורס מצודה גרם להיות נצודין ואם אינה משתמרת בעומד בתוך שדהו ואמר זכתה לי קנה זה נ"ל לדעת המחבר ונכון בעצמו עכ"ל. ומ"מ עדיין צ"ע מהיכן למד הרב ז"ל חילוק זה:
דגים שקפצו לתוך הספינה קנאם בעל הספינה ולא חשבינן לה חצר המהלכת וכו' בפ"ק דמציעא (טו:):
מי שפירש מצודה לצוד וצד חיה ועוף ודגים ובא אחר ונטלה ממנו וכו' פ' הניזקין (נט:) תנן מצודות חיות ועופות ודגים יש בהם גזל מפני דרכי שלום ר"י אומר גזל גמור ובגמרא (ס:) באוזלי ואוהרי כ"ע ל"פ כי פליגי בלחי וקוקרי. ופרש"י אוזלי. רשתות של חוטים שיש להם תוך: כ"ע לא פליגי. דכיון דיש להם תוך קנו לו כליו והוי גזל גמור לחי. חיכים: קוקרי. שאר מצודות ומכשולים. וידוע דהלכתא כת"ק: עני המנקף בראש האילן ומשיר פירותיה וכו' גם זה שם במשנה (נט.) עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום רבי יוסי אומר גזל גמור ופי' רש"י מנקף חותך ובגמרא (סא.) תנא אם ליקט ונתן ביד הרי זה גזל גמור ופי' רש"י אם ליקט ונתן על גבי קרקע ביד הואיל ומטו לידיה גזל גמור הוא:
שחלים הגדלים בשדה פשתן מותרים לכל אדם ליטלם וכו' בפרק המקבל (דף קז.) א"ר יהודה הני תחלי דבי כיתנא אין בהם משום גזל עומדות על גבולין יש בהם משום גזל ואם הוקשו לזרע אפילו דבי כיתנא יש בהם משום גזל מאי טעמא מאי דאפסיד אפסיד:
כל שדה שיש בו כלאים וכו' הרי הוא הפקר וכל הקודם לזכות בזרעים שבה קנאם בריש שקלים תנן באחד באדר משמיעין על הכלאים ובט"ו בו הוי מפקירים כל שדה שיש בו כלאים ובריש מ"ק מפרש דלא הוי מפקירין אא"כ מצאו בה אחד מכ"ד ממין אחר. ומ"מ יש לתמוה על רבינו למר כתב הרי הוא הפקר דמשמע דממילא הוי הפקר והתם משמע דב"ד מפקירין אותו שדה אבל ממילא לא הוי הפקר:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כתב הרמב"ם ההפקר הרי הוא כנדר ואסור לחזור בו. פירוש שיחזור ויאמר אני חוזר מדיבורי כיון שלא עשיתי קנין אלא הרי הוא כנדר דכתיב בו לא יחל דברו ואע"פ שהוא עצמו יכול לזכות בהן זהו מדין הפקר אבל לא מתורת חזרה:
ומ"ש ומהו הפקר שיאמר נכסי אלו יהיו הפקר לכל וכו'. דנראה מלשונו זה דבדלא אמר אע"פ שהשליך כיסו בר"ה לא הוי הפקר לטעמיה אזיל שכ"כ בפי"א מה' גזילה והבאתי לשונו בסימן רס"א אלא דקשיא עליה מהא דקאמ' ר"פ א"מ במכנשתא דבי דרי עסקי' קב בד' אמות דנפיש טירחייהו לא טרח אינש ולא הדר אתא ושקיל להו אפקורי מפקיר להו וכו' ותו קאמר התם הכא במכנשתא דבי דרי עסקינן דאבידה מדעת היא אלמא דבסתמא נמי אמרינן דמפקיר להו ואפשר דשאני התם דכיון דנטל לאחר דישה את העיקר ונותרו אלו ולא נטלן גלי דעתיה דלא חשיבי ליה אי נמי נפיש טירחייהו לקבצן וחשוב כאילו אמר בפירוש שיהיו הפקר לכל דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שהפקירן אבל בעלמא בסתמא לא הוי הפקר אלא אם כן מפרש דליהוו הפקר ועיין במ"ש בסימן רס"א בס"ד:
אמר דבר זה הפקר וכו'. וכתב עוד ד"ת אפי' הפקר בפני אחד וכו'. פסק כריב"ל לגבי רבי יוחנן בפ' אין בין המודר ואיכא לתמוה לדעת הרא"ש דאפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר מן התורה דא"כ לא הו"ל לריב"ל לומר ד"ת אפילו באחד הוי הפקר אלא עדיפא מיניה הו"ל לאשמועינן דאפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר ד"ת וי"ל דלא קמיירי התם אלא לענין שיהא זוכה בו אחר ואם לא הפקיר בפני שום אדם אלא בינו לבין עצמו לא ידעו בו שיהיו זוכים בו והרא"ש לא קאמר דבינו לבין עצמו הוי הפקר ד"ת אלא להיכא שהשאיל בהמתו לעכו"ם ולא החזירה לו קודם שבת דבמפקירה בינו לבין עצמו אינו עובר עליו אבל לענין זכייה ודאי א"א שיהא זוכה בו אחר כיון שאינו נודע לשום אדם שבעליו הפקירו:
דבר של הפקר וכו'. כך הוא לשון הרמב"ם ספ"ב דנדרים ונראה דגירסתו סוף פרק בתרא דמציעא הבטה בהפקר לא קני אכן מלשון רש"י שכתב שם וז"ל כגון לשמור או להשליך מעלייה לארץ דליכא הגבהה וכו' משמע דגורס חבטה בחי"ת וה"א באשיר"י לשם ומבואר כך בתוס' ר"פ אין צדין דאהך דתניא והמקושרין והמנוענעין בכל מקום אסורים משום גזל דפי' רש"י דאסורין למוצאן משום גזל דהראשון שקשרן או נענען קנאן בהגבהתן שהפקר נקנה בהגבהה הקשו תוס' דלא שייך כאן הגבהה דקישור ונענוע לאו הגבהה הוא ולכך פירשו דה"ט דקנו דחבטה קונה בהפקר הואיל ומתעסק בהן קצת ובריש מציעא (דף ב' בסוף ע"א) כתבו נמי דהבטה בהפקר דקני היינו שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן אלמא כיון דבעיא מעשה קצת דגרסינן חבטה בחי"ת אלא דמ"מ קשיא דמשמע דס"ל דהלכתא כלישנא קמא דרבא דחבטה בהפקר קנה וזה שלא כדעת כל המחברים דפסקו כלישנא בתרא דלא קנה ותו קשיא אמאי לא הביאו הפוסקים הך ברייתא דהמקושרים והמנוענעין דאסורים משום גזל ואפשר דס"ל דהך ברייתא ס"ל דחבטה בהפקר קנה דלא כהלכתא ולפי זה צ"ל דס"ל כדעת התוס' דאילו לפי' רש"י דמקושרין ומנוענעין קנאן לבהגבהה הלכתא היא מיהו צ"ע בפ"ב דב"ק (דף י"ט ע"ב) שפי' רש"י לגבי ?דלי קשרו אדם חייב הקושר דקנייה בהגבהה ויש לו להאי דליל בעלים עכ"ל אלמאי דקושר איכא הגבהה איברא דהתוס' גם לשם נחלקו על פרש"י אלא דנחלקו מטעם אחר ע"ש וע"ל בסימן קל"ט במ"ש על שם הרמב"ם משמע דביושב אצל הערימה ומביט בה חשיב בה מוחזק ויש לחלק דהתם בשאינו הפקר אלא באומר השלי הוא ע"ש אבל גבי הפקר בין השליכו לארץ בלא הגבהה דהיינו חבטה בין ששב אצלו והביט בו לא קנה וכ"כ רבינו בסימן רס"ט סעיף ה' דאם הטלית מונח ע"ג דף דחבטה בלא הגבהה לא קני ונפקא ליה ממה ששנינו בפרק הניזקין עני מנקף בראש הזית ע"ש ויתבאר בסמוך סעיף י"ד וע"ל בסימן של"ו סעיף ג' ובמ"ש לשם בם"ד:
כתב הרמב"ם אע"פ באין אדם רשאי וכו' נראה דאפילו אם עומד בצד שדהו וכו'. כבר כתב רבינו מחלוקת זה בסימן רס"ח וחזר וכתבו כאן לאורויי דאף בכה"ג שהפורס המצודה גרם להיות ניצודין במצודה שלו והמצודה יש לה תוך דאיכא למימר דכליו קונין לו אפ"ה בעל השדה הוא שקנה דבר הניצוד במצודה זו להרמב"ם כדאית ליה ולרבינו כדאית ליה:
מי שפירש מצודה וכו' והנוטלן ממנה גזלן הוא. פי' גזלן דאורייתא אבל אם אינן ככלי אינן אלא גזל מדרבנן וכ"כ לקמן בסימן ש"ע סעיף ט' ואיכא למידק דהכא משמע דאינו גזל אא"כ כבר צד ובפרק לא יחפור (ד' כ"א) תניא מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג וכמה עד פרסה וקאמר טעמא שאני דגים דיהבי סייארא ופרש"י דגים נותנים עין בהבטתם להיות רגילין לרוץ למקום שיראו שם מזונות הילכך כיון שהכיר זה חורו ונתן מצודה ומזונות בתוך מלוא ריצתו בטוח הוא שילכדנו והוה ליה כמאן דמטא לידיה ונמצא חבירו מזיקו אלמא דהוי גזל מדרבנן אפילו לא לכדו וי"ל דהתם במכיר את חורו אבל בשאר דגים אינו גזל אפי' מדרבנן כל זמן שלא צדן: עני המנקף וכו'. עיין בסימן רס"ד סעיף ח' בדין טלית המונח ע"ג דף דנפקא ליה מדין עני המנקף:
שחלים הגדלים. מימרא דרב יהודא פרק המקבל (דף ק"ז) ומשמע דוקא בשחלים שהן מאכל אדם אינן הפקר אלא א"כ מפסידין וכו' אבל כל שאר עשבין שאינן מאכל אדם הן הפקר מתנאי יהושע כמו שיתבאר בתחלת הסימן שאחר זה:
כל שדה שיש בו כלאים וכו' ה"ה הפקר. בריש שקלים תנן באחד משמיעין על הכלאים ובט"ו בו היו מפקירין כל השדה שיש בו כלאים כתב ב"י ויש לתמוה על רבינו למה כתב הרי הוא הפקר דמשמע דממילא הוי הפקר והתם משמע דבית דין מפקירין אותו שדה אבל ממילא לא הוי הפקר עכ"ל ואין זו קושיא שהלא לא נמצא במשנה לשון זה שהעתיק הרב ובט"ו בו היו מפקירין אלא כך שנינו בט"ו בו קורין את המגלה וכו' ויוצאין אף על הכלאים אמר ר' יהודא בראשונה היו עוקרין וכו' התקינו שיהו מפקירין כל השדה כו' פי' דהתקינו שלאחר שהשמיעו באחד באדר שיהיו נזהרין לנקות השדה מהכלאים אז ילכו אח"כ שלוחי ב"ד לבדוק בשדות וכל שדה שימצאו שם כלאים יהיו מפקירים כל השדה א"כ כל מי שילך לבדוק בשדות ועושה שליחות ב"ד תע"ב שכבר התקינו שכל שלוחי ב"ד ילכו בשדות לבדוק והכי מוכח להדיא בתוס' סוף מרובה (דף פ"א) בד"ה כאן לזירים שכתבו התוס' וז"ל וא"ת כיון דאיכא איסור כלאים אמאי אסור ללקט והאמרינן בפ"ק דמ"ק התקינו שיהיו מפקירין כל השדה שיש בו כלאים וי"ל דהכא בדליכא שיעורא עכ"ל אלא דס"ל לתוס' דבדאיכא שיעורא דכלאים דהיינו אחד מכ"ד ממין אחר מותר לכל אדם ללקט אפילו נטע זה התלתן לזירים שהרי כל השדה הוא הפקר אם כן בע"כ דס"ל לתוס' כדס"ל לרבינו שמתחלה התקינו כך שאחר שישמיעו על הכלאים ושלוחי ב"ד יוצאין ומוצאין דאיכא שיעורא דכלאים הרי כל השדה הפקר לכל אדם וכל מי שמוצא כלאים בשדה הוא נעשה שליח ב"ד דשלוחי מצוה נינהו וכך הוא באשיר"י סוף מרובה אלא דמ"מ קשה דמשמע ודאי דאין עושין הפקר אלא א"כ הזהירו והשמיעו תחלה באחד באדר ואחר כך יוצאין שלוחי ב"ד מט"ו ואילך לבדוק בשדות ומפקירין כל שדה וכן כתב הרמב"ם סוף פרק שני דכלאים ורבינו לא כתב שום זמן ויש לומר דזמן שהוזכר במשנה אינו אלא בא"י אבל בח"ל אין התבואה גדילה באדר הילכך אין תלוי דין הפקר במה שמשמיעין תחלה בא' באדר אבל פשיטא שאין לשדה דין הפקר אלא א"כ הזהירו תחלה עליו בבתי כנסיות דאין עונשין אלא א"כ מזהירין ולפי שהוא דבר פשוט לא היה צריך לפרש:
מתוך: טור חושן משפט רעד (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן רעד (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]עוד יש דברים המותרים אע"פ שאינם הפקר משום תקנת יהושע שנוהגת אף בחוצה לארץ:
ואלו הן שיהא כל אדם רשאי לרעות בהמתו ביער חבירו ודוקא בהמה דקה ביער שאילנותיו גסים אבל בהמה דקה ביער שאילנותיו דקים או גסה ביער גסה לא ואצ"ל בהמה גסה ביער דקל דלא ומלקטין קוצים לחים המחוברים בכל מקום אבל התלושין או אפילו המחוברים והן יבשים וכן כל שאר עצים בכל ענין אסור:
ומלקטין עשבין בשדה כל אדם בכל השדות חוץ מבשדה תלתן לפי שהעשבים יפין לתלתן והוא שזרען לאכול הקנים או שזרען להאכיל התלתן לבהמה שאז העשבין יפין לה אבל אם זרען לזרע אז העשבים קשין לה ומותר ללקטן:
וקוטמין נטיעה בכל מקום ליטע או להרכיב במקום אחר ולא יקפיד בעל האילן חוץ מבגרופיות של זית שאין רשאי לקטמן וכאשר יקטום צריך להניח בזיתים כביצה גבוה על פני הקרקע ובקנים ובגפנים יקטום מן הפקק התחתון ולמעלה כך פירש"י והרמ"ה פירש בזית כביצה מעיקר הענף וכן בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה מעיקר הענף אבל מגוף האילן לא יקטום כלל ובשאר האילנות לא יגטום אלא מן הענפים הדקים וממקום שיש שם הרבה ענפים ומאילן חדש שאינו עושה פירות אבל לא מהענפים שנתקשו כבר ולא מגזע האמצעי שבראש האילן באמצעיתו ולא מאילן ישן שכבר עשה פרי:
מעין היוצא אפילו מחדש בני העיר מסתפקין ממנו וכ"ש מישן שהיה מעולם:
ומחכין בימים של כל אדם אבל אסור לכל אדם לצוד ברשתות ובמכמורות אלא לבעל הים ואפילו בעל הים אינו רשאי לפרוש קלע שלא יעכב מהלך הספינות:
ונפנין אחורי הגדר ואפי' בשדה המליאה כרכוס שהריח קשה לה ונוטל הימנה צרור לקנח בו: לאחר שנקצרה התבואה הולכים בשביל שעל פני השדות עד שבעה עשר במרחשון שהוא זמן רביעה שנייה ומשם ואילך אינו רשאי ליכנס בשדות שדריסת הרגל קשה להן:
ומסתלקין לצידי הדרכים מפני היתדות ואפילו בשדה זרועה:
והתועה בכרמים כורת הזמורות ויוצא עד שיגיע לאם הדרך ומשלם לו הפסדו:
ומת מצוה קונה מקומו והוא של יהא מוטל על המיצר ואם הוא מוטל על המיצר מפנהו לימין הדרך או לשמאלו שדה בור ושדה ניר מפנהו לשדה בור שדה ניר ושדה זרע מפנהו לשדה ניר היו שתיהן בורות או נירות או זרועות מפנהו לאיזה רוח שירצה:
רבי יהודה אומר עוד תנאי בית דין שיוציא אדם את זבלו לר"ה בשעת הוצאת זבלים וצוברו כל שלשים יום כדי שיהא נישוף ברגלי בני אדם וברגלי בהמה ומיהו אם הזיק חייב לשלם רבי ישמעאל אומר עוד תנאי ב"ד שמי שברח לו נחיל וישב לו על אילן חבירו שיכול להציל נחילו ולקוץ הענף ויתן לו דמי ענף והרואה את חבירו שיש לו חבית של דבש שנסדקה וקרובה להפסד והוא יש לו חבית של יין וחבירו אומר לו שפוך יינך ואמלא חביתך דבשי הנפסד ואפרע לך דמי יינך שחייב לעשותו וכן אם יש לחבירו חמור טעון פשתן ומת חבירו ולו יש חמור טעון עצים אומר לו לפרוק עציו ולהציל פשתנו והוא יפרע לו דמי עציו שחייב לעשותו וכתב רב אלפס שאין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי ישמעאל וכ"כ הרמ"ה וא"א הרא"ש ז"ל פסק כדבריהם:
עובד כוכבים שמכר קרקע לישראל וקבל הדמים ולא כתב לו השטר הרי הוא כהפקר וכל הקודם בהן זכה ולמעלה כתבתיו (קצ"ד):
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
עוד יש דברים המותרים אע"פ שאינם הפקר משום תקנת יהושע וכו' כל סימן זה הוא בסוף פרק מרובה (פא.):
ומ"ש והרואה את חבירו שיש לו חבית של דבש שנסדקה וכו' ז"ל התלמוד תנאי ב"ד שיהא זה שופך את יינו ומציל את דובשו ופר"י רשאי בעל הדבש לשפוך את היין אבל בעל היין אם שופך את היין מדעתו יכול לומר בעל הדבש לא מרצוני נעשית ולא הייתי שופך כי הייתי דוחק ומציל ואין לו אלא שכרו:ומ"ש וכתב רב אלפס שאין הלכה לא כר' יהודה ולא כרבי ישמעאל בפרק הגוזל בתרא כתב כן והביא ראיה לדבריו והרא"ש דחה ראיותיו וכתב דאיפשר דהלכתא נינהו ועיין בדברי רבינו בסימן ש"ס והרמב"ם בפ"ה מה' נזקי ממון כתב תקנות שתיקן יהושע והשמיט לדר' יהודה ודרבי ישמעאל ובפ"ו מהלכות גזילה פסק בהדיא דלא כר' ישמעאל ובפי"ג מהלכות נזקי ממון פסקה לדרבי יהודה ונראה שדעתו כדעת הרי"ף ומ"מ מדחזינן בפרק המניח מהדרי אמוראי בתראי לאוקמי מתניתין כרבי יהודה הלכה כוותיה ומיהו במאי דקאמר שהוא מתקנת יהושע לית הלכתא כוותיה אלא כסתם ברייתא דסוף פרק מרובה דעשר תקנות תיקן ולא מני האי בהדייהו ומש"ה השמיטה בפ"ה מהל' נזקי ממון:
עובד כוכבים שמכר קרקע לישראל וקבל הדמים ולא כתב לו את השטר הרי הוא כהפקר וכו' נתבאר בסי' (קצ"ו) [קצ"ד]:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
עוד יש דברים וכו' משום תקנת יהושע שנוהגת אף בחוצה לארץ נראה מלשונו דסבירא ליה דיהושע ודאי לא התנה תנאיו אלא בארץ ישראל וכדמשמע מדקאמר תלמודא שעל מנת כן הנחיל להן את הארץ אלא דמכל מקום כבר נהגו לקיים תנאיו גם בחוצה לארץ והיינו כשמואל סוף פרק מרובה דהלכתא כוותיה בדיני דקאמר אפי' בחוצה לארץ וכן פסקו האלפסי והרמב"ם והרא"ש:
ומ"ש ואלו הן שיהא כל אדם רשאי לרעות בהמתו ביער חבירו ודוקא בהמה דקה וכו'. פירש"י דקה ביער גסה אינה מכלה את האילנות: ומלקטין קוצים לחים וכו'. פי' רש"י בתלושין אחרי שטרח ב"ה עליהן ותלשן אסור ליטלן דדעתיה עלייהו יבשין דעתו עליהן לאור ויש לתמוה דבגמרא אמרו ובלבד שלא ישרש ולמה לא כתבו רבינו ואפשר שלא היה כתוב כך בגירסתו גם הרא"ש לא הביאו אבל הרמב"ם בפרק ה' מהל' נזקי ממון כתבו:
ומלקטין עשבים וכו'. פירוש העשבים העולים מאליהם ואינם ראויין אלא לבהמה דאילו זרעם לבהמה אסורות לכל אדם וכ"כ הרמב"ם להדיא העולים מאליהם: ומ"ש והוא שזרען לאכול הקנים וכו'. שם בגמרא מפרש שכשאינו עשוי ערוגות מוכיח שהוא לבהמה ואיכא למידק בעשוי ערוגות שמוכיח שהוא לאדם אכתי מנא ידעינן אם עומדין לאכול הקנים או עומדין לזרע וי"ל דמספק ודאי אין ללקוט העשבי' כשהקנים רכים וראויין לאכול ואין היתר לעשבים אלא לאחר שהוקשו תלתן לזרע הוצרכו לפרש אלא להך אוקימתא דאינו מחלק בין זרען לאכול קני' ובין זרען לזרע אלא בין זרען לאדם דשרי ובין זרען לבהמה דאסור דלפ"ז אין להם היתר אלא בעוד שהתלתן רכין דראויין לאדם אבל לאחר שהוקשו קצת דאינן אלא לבהמה אסורין לפי זה ודאי קשיא מנא ידעינן הלא מספק לא יהא לעשבים היתר כלל ומפרש שכשעשוי ערוגות מוכיח שהוא לאדם ושרי אבל רבינו דחשש לחומרא למאי דמוקמינן נמי לחלק בין זרען לאכול קנים לזרען לזרע לפיכך קאמר דאין להם היתר אלא לאחר שהוקשו לזרע ודוק:
וקוטמין וכו' חוץ מבגרופיות. פי' רש"י הקוצץ זיתיו לשרוף מניח ב' גרופיות מלוא ב' אגרופין והן מחליפות ומוציאין בדין ומשם אין לקטום נטיעה מפני שמפסיד את הגרופיות עכ"ל ומשמע דבגרופיות אין לקטום כלל: ומ"ש בזית כביצה וכו' היינו אילן שלם שלא נקצץ וז"ש רבינו וכאשר יקטום וכו' פירוש כאשר יקטום באילנות שלמים שלא נקצצו כך דיניהם אם הוא זית לא יקטום מן הבדין היוצא ממנו אלא אם כן יניח כשיעור גובה ביצה מלמטה סמוך לגזע ופירש רבינו דהיינו כביצה גובה על פני הקרקע מניח כל הבדין שלא יקטום אותן כלל אלא הבדין שיוצאין למעלה מגבוה ביצה יקטום אותן וכן כתב הרא"ש כך היא דעת רש"י אבל דעת הרמ"ה דבהנחת עיקר הענף קאמר שיניח כשיעור גבוה ביצה מעיקר הענף סמוך לגידועו מן הזית ואפילו גבוה הרבה מן הקרקע לא יחתוך הענף סמוך לחיבורו בזית אלא יניח כביצה כדי שיחזור ויחליף להוציא ענף וכן בקנים וכו' וכך פי' בנ"י ומדברי הרמב"ם נראה דמפרשו על שיעור אורך הקטימה דבזית לא יקטום יותר מאורך גובה ביצה ובקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה:
ומחכין וכו'. פי' דרך ציידים לתקוע יתדות ולעשות גדרי קנים במים להלכד שם דגים [ואסור] מפני שמעכב ומעמיד את הספינה וזה אסור אף לבעל הים ודברי רבינו בזה כדעת רוב המפרשים דלא כמ"ש הרמב"ם לשם וע"ש בדברי ה"ה:
ונפנין וכו'. ובגמרא קאמרינן א"ר חסדא ואפילו בשבת וכך פסק הרא"ש אבל רבינו שהשמיטו נמשך אחד האלפסי והרמב"ם שלא [העתיקוהו] ונראה דס"ל דבפרק במה אשה משמע דלא התירו אלא לטלטל אבנים מוקצים מפני כבוד הבריות אבל לא התירו סתירת אוהל שהוא אחד מאבות מלאכות אע"ג דליכא איסורא דאורייתא אלא בסותר ע"מ לבנות מ"מ שם סתירה איכא דאית ביה איסורא דאורייתא ועיין בא"ח בסי' שי"ב:
ומסתלקין לצדי הדרכים מפני היתדות. פירש רש"י בי"ח יבש הטיט ונעשה כיתדות מקום דריסת אדם ובהמה שדרסו שם בימות החורף ונעשו כשחיתות עכ"ל:
ומת מצוה וכו' על המצר. פרש"י מוטל ברוחב הדרך ועוברין ומאהילין עליו עושי טהרות ומיטמאים עכ"ל: איתא בגמרא אמרי עשרה הני י"א הוויין ופריקו מהלכי בשבילי הרשות שלמה אמרה וכו' וכ"כ הרמב"ם שם אבל הרא"ש כתב בסתם כלשון הברייתא ואחריו נמשך רבינו נראה דס"ל דיהושע ודאי התנה גם תנאי זה מקמי דאתא שלמה אלא דיהושע לא תיקן אלא בארץ אבל בח"ל לא תיקן ואין חיוב כלל לקיימן בח"ל וקאתי שלמה ותיקן דאף בח"ל נקרא רע אם ימנע טוב מבעליו ולא יניח להלוך בשבילי הרשות והשתא הא דמני להו לכל י"א בתנאין שהתנה יהושע לאורויי דבארץ כופין עליהן לקיימן אלא דבח"ל ליכא אלא עשרה שאינן אלא מנהג והרשות בידו מדינא ואינו חייב אבל בשבילי הרשות נקרא רע אם עבר עליו אף בח"ל:
רבי יהודה אומר וכו' ומיהו אם הזיק חייב לשלם. נראה דר"י גופיה ס"ל דאפילו הזיק פטור כדמוכח בפ' המניח ופ' הבית והעלייה אלא רבינו הוא דפוסק בהזיק דלא כר"י דאע"ג דהלכה כמותו דיכול להוציא הזבל ולצברו כל שלשים יום כמו שפסק הרא"ש מ"מ במאי דפוטר ר"י אם הזיק לא קיי"ל כמותו וכן מבואר באשיר"י פרק המניח ובהגוזל בתרא. ומ"ש רבינו דרב אלפס כתב דאין הלכה כר"י ואינו רשאי להוציא הזבל אפילו בשעת הוצאת זבלים. כ"כ הרא"ש משמו לשם והכי משמע מפשט דברי הרי"ף בהגוזל בתרא מיהו מלשונו פרק המניח שאמר ואפ"ה ליתא לדר"י דפטר בשעת הוצאת זבלים דהא אוקימנא ליה בשיטה וכו' משמע דבמה שפוטר מלשלם לית הלכתא כוותיה אבל רשאי להוציא ולצברו כל ל' יום דאי הוה ס"ל לרי"ף דלית הלכתא כר"י כל עיקר ואינו רשאי להוציא זבלים כלל א"כ דין שעת הוצאת זבלים שוה לשלא בשעת הוצאת זבלים ופשיטא דחייב לשלם אפילו לר"י גופיה והכי משמע מדברי ה"ה שמפרש דברי הרי"ף דבמה שפוטר ר"י מלשלם בלבד פסק דלא כר"י שהרי הרמב"ם פי"ג מנזקי ממון פסק דרשאי להוציא בשעת הוצאת זבלים ולצברו כל ל' יום ואע"פ כן אם הזיק חייב לשלם וכתב עליו ה"ה שכן כתב בהלכות וצ"ל לפי זה דמ"ש הרי"ף בהגוזל בתרא דלית הלכתא כר"י משום דיחידאה הוא היינו דוקא לענין שפוטר מלשלם ואע"ג שהרי"ף לא הזכיר לשם מדין פיטור תשלומין איכא למימר דבמאי דקאמר ר"י צוברו שמעי' דאי אזיק פטור מלשלם כמו שכתב בנ"י פ' המניח וכך צ"ל הסוגיא דפרק המניח ופרק הבית והעלייה דמעיקרא הכי אסיק אדעתיה דמדקאמר צוברו וכו' שמעינן דאי אזיק פטור ואע"ג דדחי ליה תלמודא דמודה ר"י דאם הזיק חייב לשלם מ"מ למסקנא דס"ל לר"י דפטור מלשלם כדתניא ור"י פוטר הדרינן למאי דסלקא דעתך מעיקרא דמדקאמר ר"י צוברו אלמא דס"ל לר"י דאי אזיק פטור ובהא לחוד פסק רי"ף בהגוזל דלית הלכתא כוותיה כך היא דעת הרב המגיד בפי' דברי הרי"ף אבל דעת הרא"ש דהרי"ף פסק דלא כר"י ואינו רשאי להוציא הזבל אפילו בשעת הוצאת זבלים כפשט דבריו בהגוזל בתרא ומ"ש בפרק המניח ה"פ דאע"פ דאינו רשאי להוציא הזבל אפי' בשעת הוצאת זבלים מ"מ רשאי הוא להוציא הזבל בשעת הוצאת הזבלים ולהוליכו מיד לשדה דאילו שלא בשעת הוצאת הזבלים אסור להוציאו כלל וכמו שפי' בנ"י סוף פ' הבית והעלייה ועל אותה שעה מועטת שיש לו רשות להניח הזבל בר"ה בשעת הוצאת הזבלים להוליכו מיד לשדה כסתם מתני' בסוף פ' הבית והעליי' כתב הרי"ף בפ' המניח דאם הזיק חייב לשלם ואף ע"פ שהוציא ברשות ודלא כר' יהודא דפוטר מלשלם דלית הלכתא כוותיה בהא זאת היא דעת הרא"ש ורבינו בפירוש דברי הרי"ף ועיין במ"ש בסימן תי"ד בס"ד: רבי ישמעאל אומר וכו' והרואה את חבירו וכו' וחבירו אומר לו שפוך יינך וכו'. בברייתא לא תניא הכי להדיא אלא ותנאי בית דין הוא שיהא זה שופך יינו ומציל דובשנו של חבירו וכו' אלא דלפי שהתוס' סוף פרק מרובה פי דמיירי דחבירו שופך לו יינו בע"כ של חבירו אלא שנותן לו דמי יינו מתוך דובשנו כתב ג"כ רבינו וחבירו א"ל שפוך יינך וכו' אלא דאיכא לתמוה טובא מה שכתב רבינו עליה דהך דרב אלפס כתב דאין הלכה כר' ישמעאל דהלא לא כתב רב אלפס דרבי ישמעאל מדבר בחבירו א"ל שפוך יינך וכו' ושאף ע"פ כן אין הלכה כמותו אלא הביא בהגוזל בתרא הך ברייתא דרבי ישמעאל כצורתה וכתב עלה דכיון דבס"פ מרובה קאמר ביחידאה לא קאמר אלמא דלאו הלכתא היא אלא קיימא לן כמתניתין דתנן אין לו אלא שכרו ומפשט דברי האלפסי לא משמע אלא דהיכא דשופך את יינו מדעתו כדי להציל דובשנו של חבירו דס"ל לר' ישמעאל דבהא נמי נותן לו דמי יינו וקאמר האלפסי דליתא אלא קיימא לן כמתני' דאין לו אלא שכרו אבל כשחבירו א"ל שפוך יינך וכו' גם האלפסי מודה דנותן לו דמי יינו וכמו שכתב גם רבינו למעלה בסימן רס"ד בסתם ולא כתב דהאלפסי חולק על זה ולפי הנראה דאין שום פוסק נחלק על זה וצריך לומר דלא בא רבינו כאן אלא לומר דרב אלפס כתב שאין הלכה לא כרבי יהודא ולא כר' ישמעאל אבל בפירוש דברי ר' יהודא ור' ישמעאל לא מיירי כל עיקר ויכול להיות שהאלפסי מפרש דברי ר' ישמעאל בשופך יינו מדעתו ובזו דוקא אין הלכה כמותו אלא אין לו אלא שכרו אבל בא"ל שפוך יינך וכו' מודה דנותן לו דמי יינו כדפרישית:
מתוך: טור חושן משפט ערה (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן ערה (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]גר שמת ולא הוליד בישראל אחר שנתגייר אע"פ שהוליד בנים בעודו עובד כוכבים אין יורשין אותו וכל הקודם בהן זכה: ואין בעל המיצר יכול לסלקו שהפקר אין בו משום דינא דבר מצרא:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל גר שמת ואין לו יורשין ובזבזו ישראל נכסיו אם חייבין הן בקבורתו. תשובה יראה דמיד כשמת הגר הופקרו נכסיו ושעבוד קבורתו לא מצינו שתהא מוטלת על שעבוד נכסיו דמחיים לא חל שעבוד זה שאם בא ב"ח ונוטל נכי המת בחובו אין מחייבין אותו לקברו: וכ"פ הרמב"ם ז"ל דאלמנה שגבתה כל הנכסים בכתובתה דאינה חייבת בקבורת בעלה:
היה לגר הרבה שדות זה אצל זה ואין דבר מפסיק ביניהם החזיק באחד מהם לקנות כולם קנה את כולם אפילו במכוש אחד לא פירש לקנות כולם אלא החזיק סתם לא קנה במכוש אחד אלא כמלוא מענה לאורך השדה ולרחבו ואם נכש בגבול השדה באמצעיתו קנה מלוא מענה לימינו ומלא מענה לשמאלו ומלוא מענה לפניו מרובע כגון אם המענה מאה אמה קנה מאתים על מאה ואם נכש באמצע השדה קנה מאתים על מאתים במה דברים אמורים בשדה בית הבעל אבל בבית השלחין קונין במכוש אחד כל מה שנקרא על שם הגר כגון שיאמר שדה פלוני רגיל להשקות מבור פלוני ואם הוא מסויים במצריו כגון שיש ביניהם דבר המפסיק כל מה שהוא בתוך המיצר קונה במכוש אחד ומהו דבר המפסיק כגון מיצר וחצב והרמב"ם ז"ל כתב שאם אין ביניהם דבר המפסיק והוא בקעה גדולה קונה במכוש אחד כל מה שנקרא על שם אותו הגר וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:
היו לו שתי שדות חלוקות במיצר והחזיק באחת לקנותה קנאה לקנותה ואת חבירתה אותה קנה וחבירתה לא קנה לקנות לחבירתה אף אותה לא קנה החזיק בה לקנותה ואת המיצר ואת חבירתה או שהחזיק במיצר לקנות את שתיהן מיבעיא אם קנאה או לא ולא איפשיטא לפיכך אם בא אחר והחזיק בהן כראוי קנה:
היו לו שני בתים זה לפנים מזה החזיק בחיצון לקנותו קנאו לקנותו ואת הפנימי חיצון קנה פנימי לא קנה לקנות הפנימי אף חיצון לא קנה ואם החזיק בפנימי לקנותו קנאו לקנותו ואת החיצון קנה שניהם לקנות החיצון אף הפנימי לא קנה ורב אלפס נתן לפנימי כל דין החיצון וכ"כ הרמב"ם ז"ל וסברא ראשונה היא סברת רשב"ם ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:
כיצד היא החזקה בנכסי הגר כדרך שמחזיק הלוקח כגון נעל גדר ופרץ כל שהוא כדפרשינן לעיל ויש שהיא חזקה בלוקח ואינה חזקה בנכסי הגר כגון אכילה פירות דבלוקח הוי חזקה אבל לא בנכסי הגר דאפילו אכל הפירות כמה שנים ולא תיקן גוף הקרקע לא הוי חזקה לפיכך המוצא שדה הגר חרושה וזרעה ולא כיסה אחר הזריעה וצמחה ואכלה לא הוי חזקה חניקה השדה מעצים ועשבים שבה אם כיון לתקנה לזריעה ומעשיו מוכיחים שכיון לכך כגון שליקט הכל גדולים וקטנים קנה ואם אין ניכר מתוך מעשיו שכיון לתקן לזריעה כגון שליקט הגדולים והניח הקטנים לא הוי חזקה ואפי' שאומר שכיון לתקנה וגם [היא] מיתקנה בכך שצריכין שיהו מעשיו מוכיחין שמכוין לתקן הקרקע כרת זמורות הגפנים ושריגי האילן אם ניכר שכיון לתקנה כגון שכרת מכל צד קנה ואם אינו ניכר כגון שכרת הכל מצד אחד לא קנה השוה פני השדה אם ניכר שכיון לתקנה לזריעה כגון שלקח ממקום הגבוה ונתנו למקום הנמוך קנה ואם אינו ניכר שמכוין לכך אלא להשוותה לעשות בה גורן כגון שלא הקפיד להשוותה כולה אלא משליך העפר והצרורות בכל מקום בלא הקפדה לא קנה כדפרישית שצריך שיהו מעשיו מוכיחין שמכוין לתקנה וכתב הרמ"ה ז"ל וה"ה נמי בלוקח דהוי דינא הכי אבל רבינו הא כתב דלוקח קונה בכל ענין דלעולם איכא הוכחה דאדעתא למיקני עבד דאי בפניו כל זמן שעסוקים באותו ענין ודאי אדעתא למיקני עבד ואי שלא בפניו וא"ל לך חזק וקני מסתמא שליחותיה דמקנה עבד ואדעתא למיקני עבד:
הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להן דלתות הראשון לא קנה שהרי לא עשה כלום בגוף הקרקע והוי כמי שעושה גל של אבנים על גבי הארץ שאינו קונה והשני המעמיד דלתות קנה שהרי מועיל להיות נשמר מה שבתוכה וכגון שעשה הדלת ונעלה:
וה"ה אם עשה הראשון גם הדלתות ולא נעל ובא השני ונעל קנה וכתב ה"ר ישעיה והעצים והאבנים בין אם הם שלו או של גר וקנאם כבר בהגבהה חייב השני ליתנם לו וכיון שהראשון לא קנה קרקע הוה ליה כיורד לתוך חורבת חבירו וכנאה שלא ברשות והרמ"ה כתב אם הלבנים היו של גר אע"פ הגביהם ראשון לא קנאם כיון שלא כיון לקנותם אלא ע"י בנין ובזה לא קנאם הילכך בתרא קנה הכל אבל אם היו הלבנים משלו או משל גר וכיון לקנותם לא קנה לא זה ולא זה ראשון לא קנה הקרקע כדפרישנא והג' נמי לא קנה קדיימא לן דיורד לתוך חורבת חבירו שלא ברשות ובנאה שיכול לומר עצי ואבי אני נוטל וא"כ יכול לומר הראשון עצי ואבני אני נוטל נמצא שלא הועילו דלתות השני כלום אם יטול הראשון עציו ואבניו הילכך אם קדם קמא ומסלק דלתות דבתרא ואוקי הוא דלתות מדידיה קנה ואי לא דינא הכי דשקיל קמא לבנים דידיה ובתרא דלתות וארעא הוי הפקר כדמעיקרא ומאן דמחזיק בארעא זכה ע"כ וא"א הרא"ש ז"ל כתב דלא משכחת ליה דקנה השני אלא כשבנה הראשון בלבני הגר ע"י פועלים שהם לא כיונו לקנות ונמצא שנשארו הפקר עד שהעמיד השני דלתות וקנה הכל בהעמדתן אבל אם בנה הראשון בעצמו אם בנה בשלו ודאי לא יקנה השני הבנין שבנה הראשון אלא הראשון נוטל עציו ואבניו ואף אם בנה משל הגר הרי קנאם בהגבהת העצים ואבנים ולא נשאר אלא הקרקע ואותו הקרקע לא קנה השני בהעמדת דלתות לפיכך לא משכחת לה אלא כשבנה הראשון ע"י פועלים כדפרישנא:
המוצא פלטרין בנויין ועומדין והוסיף בהן אפילו ציור או כיון של שאמה על אמה כנגד הפתח קנה וכן אפילו לא צר בהן אלא צורה אחת של חיה או עוף קנה כיון דחשיב:
המציע מצעות בנכסי הגר ושכב עליהן קנה אע"פ שלא עשה מעשה בגוף הקרקע הואיל ונהנה מגוף הקרקע: ודוקא שהציע מצעות ושכב עליהן אבל מצאן מוצעות ושכב עליהן או שכב בבית בלא מצעות לא קנה: וכתב א"א הרא"ש ז"ל שאם ערך בהן שולחן ואכל עליו קנה:
היתה מחיצה בנויה בנכסי הגר ובא אחר ובנה עליה מחיצה להחזיק בו לא קנה אפי' נבלעו המחיצות התחתונות ונשארו העליונות קיימות שבשעה שבנה לא הועיל ובשעה שהועיל בא מאליו:
היה גודר ופורץ ולא כיון להחזיק כגון שהיה סבור שהוא שלו ונמצא של גר לא קנה: אבל אם היה סבור לזכות בנכסי גר פלוני ונמצא שלא היה שלו אלא של גר אחר קנה מאחר שכיו לקנות:
משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו דכיון שמת הגר פקע שיעבודו וחזר לבעליו: וה"ה נמי אם יש לו [שטר על] משכונת קרקע מוחזק ביד ישראל ומת חוזר הקרקע לבעליו:
משכונו של גר ביד ישראל ובא אחר והחזיק בו הראשון קונה כנגד מעותיו והשני קונה המותר בד"א שלא היה המשכון בחצר הראשון אבל אם הוא בחצרו ומשתמר הראשון קנה הכל:
גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שאשתו מועברת או שעדיין לא מת חייבים להחזיר:
החזירו ואח"כ שמעו שהשמועה הראשונה אמת ובראשונה מת או מת בנו או הפילה אשתו והחזיקו בהן אחרים המחזיקים בשנייה קנו והמחזיקים בראשונה לא קנו:
גר שמת והיו לו עבדים גדולים וקטנים הגדולים זכו בעצמן ויצא לחירות והקטנים כל הקודם בהן זכה:
גר שבזבזו ישראל את נכסיו והיו עליו חובות כל מלוה שנגבית מן היורשין ומן הלקוחות נגביה גם מאלו שזכו בהן ואן גובין מהן אלא בשבועה היו רבים שהחזיקו בהן אחרון אחרון נפסד אין לו גובין משלפניו:
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
(ב) גר שמת ולא הוליד בישראל אחר שנתגייר אע"פ שהוליד בנים בעודו עובד כוכבים אין יורשים אותו וכל הקודם בהם זכה זה פשוט בכמה מקומות מהם פרק חזקת (מב:) ופ"ק דקדושין (יז:) ובפרק מי שמת (קמט.) גבי עובדא דאיסור גיורא הו"ל י"ב אלפי זוזי ביד רבא משמע דאפילו היה לו בן שלידתו בקדושה כיון שהורתו היתה שלא בקדושה אינו יורשו :
ומ"ש ואין בעל המצר יכול לסלקו וכו' ז"ל הרמב"ם בפ"א מהלכות זכייה אין בעל המצר יכול לסלקו בדמים שזו כמתנה היא:
שאלה לא"א ז"ל גר שמת ואין לו יורשים ובזבז ישראל נכסיו אם חייבים הם בקבורתו וכו' בכלל ט"ו:
ומ"ש הרא"ש בשם הר"מ דאלמנה שגבתה כל הנכסים בכתובתה אינה חייבת בקבורת בעלה עיין בהריב"ש סי' ק"ד ובתשובות הרשב"א אלף וק"ג ובתשובות להרמב"ן סימן ס"ד ונתבאר בטור אבן העזר:
היה לגר הרבה שדות זה אצל זה ואין דבר מפסיק ביניהם החזיק באחד מהם לקנות כולם קנה כולם אפי' במכוש אחד לא פירש לקנות כולם אלא החזיק סתם לא קנה במכוש אחד אלא כמלוא מענה וכו' בפ' חזקת (נד.) איתמר שדה המסויימת במצריה אמר רב הונא אמר רב כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה ושמואל אמר לא קנה אלא במקום מכושו ושאינה מסויימת במצריה עד כמה אמר רב פפא כד אזיל תיירא דתורי והדר. ופירש ר"ש המסויימת במצריה. שיש לה מצר בד' רוחותיה: כיון שהכיש בה. וחפר במרא מכוש א' הכאה אחת בקרקע קנה כולה דהיינו רפק בה פורתא. והלכתא כרב דהא רב נחמן עבד עובדא כוותיה וכן פסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל וכן פסק הרמב"ם בהלכית זכייה וכד אזיל תיירא דתורי והדר פר"ש כשיחרוש צמד בקר שורה אחת מקצה גבול השדה ועד קצהו והדר ובחזירתו יעשה עוד שורה אחת דהיינו שתי שורות ע"פ כל השדה משפתו אל שפתו ממזרח אל מערב מתוך כך קנה כל השדה גם מן הצפון לדרום דכיון דחרש ב' שורות ע"פ כל אורך השדה או על כל רחבו כאילו חרש כולו שהרי החזיק בו מראשו ועוד סופו והתו' דחו פי' זה ופירשו כמה יקנה במכוש אחד כשיעור מדת תלם והם היו יודעים מדת התלם כמה היה אורך שלו דבשדה גדולה לא היו חורשים במענה א' כל אורך השדה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ' א' מהל' זכייה וכתב ה"ה שכן פי' הרשב"א ז"ל וכן פירשו הרמב"ן והר"ן ז"ל וכן פי' הרא"ש וז"ל קנה במכוש אחד כשיעור מענה לאורך השדה ולרחבו ואם ניכש בגבולי השדה באמצע השדה קנה מלוא מענה לימינו ומלוא מענה לשמאלו ומלוא מענה לפניו מרובע כגון אם המענה מאה אמה קנה ק"ק אמה על ק' ואם ניכש באמצע השדה קנה ק"ק על ק"ק:ומ"ש בד"א בשדה בית הבעל אבל בבית השלחין קונין במכוש אחד כל מה שנקרא על שם הגר וכו' ואם הוא מסויים במצריו כגון שיש ביניהם דבר המפסיק כל מה שהוא בתוך המצר קונה במכוש אחד וכו' שם אמר רב אסי אמר רבי יוחנן המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר אין שם מצר ולא חצב מאי הירש רב מרינוס משמו כל שנקרא על שמו ה"ד אמר רב דקרו ליה ביה גרגותא דפלניא וכתב הרא"ש י"מ דקאי אפאה ואטומאה אבל אנכסי הגר לא קאי דהא אמרינן לעיל כד אזיל תיירא דתורי והדר וי"ל דקאי שפיר אקנייה דנכסי הגר ולעיל מיירי בשדה בית הבעל והכא מיירי בשדה בית השלחין מדקאמר דקרי לה גרגותא דפלניא וכן סברת רב אלפס מדהביא זה לפסק הלכה וכן ההיא דלעיל ופירושא קמא עיקר כדמוכח בתוספתא דטהרות עכ"ל ומשמע שסובר רבינו שלא כתב הרא"ש דפירושא קמא עיקר לדחות פירוש שני אלא היינו לומר דאף פירושא קמ' עיקר וכ"כ הרמב"ן והר"ן דההיא דלעיל בשדה בית הבעל והא דהכא בשדה בית השלחין וכפר"ח: והרמב"ם כתב בפרק א' מהלכות זכייה כלשון הזה בקעה גדולה שיש בה שדות רבות וכולן של גר א' ולא היה ביניהם לא מצר ולא חצב ולא דבר מדברים המפסיקים ובא אחד והחזיק במקצת הבקעה לקנות את כולה כל הנקרא על שם אותו גר קונה אותו וכתב ה"ה ז"ל בהשגות א"א אינו כן שהרי כבר אמרו בגמרא כל שנקרא על שמו ה"ד דאמרי בי גרגותא דפלניא ופי' ר"ח שדה בית השלחין ששותה מגרגותא חדא ע"כ ועתה אבאר כוונת שניהם כתב רשב"א ז"ל וא"ת והא לעיל אמר כד אזיל תיירא דתורי והדר וי"ל דההיא משמיה דרב והא משמיה דרבי מרינוס ופליגי ויש מתרצים דלא פליגי ודרב בשדה לבן ור' מרינוס בשדה בית השלחין וכך פר"ח וזו היא כוונת הר"א ודעת המחבר נ"ל דע"כ לא אמרו כד אזיל תיירא דתורי והדר אלא כשקנה במכוש אחד ושם אינו קונה אלא זה השיעור אבל כאן הוא כשהחזיק בחזקה אחרת כגון הדברים המתבארים בפ"ב וזהו שכתב והחזיק במקצת הבקעה אין מכוש אחד חזקה לקצתה וכן נראה דעת ההלכות שלא חילקו והביאו שתי המימרות עכ"ל ולי נראה. דאפשר עוד לחלק דהא דר' מרינוס בשנתכוין לקנות את כולה וכמבואר בדברי הרמב"ם וההיא דלעיל בשנתכוין לקנות סתם ולא פירש שכוונתו לקנות את כולה:
היו לו ב' שדות חלוקות במצר והחזיק בא' לקנותה וכו' עד אף פנימי לא קנה בפרק הנזכר (נג:): ומ"ש ורב אלפס נתן לפנימי כל דין החיצון טעמו מפני שהוא גורס בפנימי החזיק לקנות אותו ואת החיצון פנימי קנה חיצון לא קנה ורשב"ם גורס בזו קנה שתיהן והטעם משום דכיון דחיצון משועבד לפנימי לדריסת רגל הוא בטל לגבי הפנימי להיות נקנה בחזקתו כל שנתכוין לקנות גם אותו והכריע הרא"ש כגירסת רשב"ם וגם ה"ה בפ"א מהלכות זכייה כתב דקצת נראה כגירסת רשב"ם והר"ן כתב שגירסת הרי"ף והרמב"ם היא גירסת הגאונים ונ"ל דכל כה"ג הקדמונים היו בקיאים יותר בגירסאות וכוותייהו נקטינן:
כיצד היא החזקה בנכסי הגר כדרך שמחזיק הלוקח כגון נעל גדר ופרץ כל שהוא משנה שם (מב.): ומה שאמר כדפרישית לעיל הוא בסי' קצ"ב:ומ"ש ויש שהיא חזקה בלוקח ואינה חזקה בנכסי הגר כגון אכילת פירות דבלוקח הוי חזקה אבל לא בנכסי הגר וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"במה' זכייה וכתב ומעשה באשה אחת שאכלה פירות דקל י"ג שנה ובא אחד והחזיק באילן ובעבודה שעבד בגוף האילן ובא מעשה לפני חכמים ואמרו זה האחרון קנה ונראה שפירש כן בההוא עובדא דמייתא בפ' חזקת (נד.) ההיא איתתא דאכלה דיקלא בתפישת' י"ג שנין אתא ההוא רפק תותיה פורתא אתא לקמיה דלוי אוקמיה בידיה אתאי קא צווחא קמיה א"ל מאי אעביד לך דלא אחזקת כדמחזקי אינשי ואע"פ שרשב"ם פי' בתפישתה פ"א מ"מ גם הוא כתב גבי האי מאן דשדא ליפתא בי פילי דארעא דאכילת פירות אינה קונה ולא הויה חזקה לקנות שהרי עושה בלקיטת הפירות ולא באכילתם שום תיקון בקרקע שיהא דומה לנעל וגדר ופרץ: ומ"ש לפיכך המוצא שדה הגר חרושה וזרעה ולא כיסה אחר הזריעה וצמחה ואכלה לא הוי חזקה שם אמר רב יהודה האי מאן דשדא ליפתא בי פילי דארעא דגר לא הוי חזקה מ"ט בעידנא דשדא לא הוי שבחא השתא דקא שבח ממילא קא שבח: ניקה השדה מעצים ועשבים שבה אם כיון לתקנה לזריעה ומעשיו מוכיחים וכו' מימרא שם:ומ"ש ואפי' שכיון לתקנה וגם מיתקנה בכך שצריכים שיהיו מעשיו מוכיחים שמכוין לתקן הקרקע כ"כ שם הרא"ש:ומ"ש כרת הגפנים ושריגי האילן אם ניכר שכיון לתקנה כגון שכרת מכל צד קנה וכו' השוה פני השדה אם ניכר שכיון לתקנה לזריעה וכו' מימרא שם:ומ"ש בשם הרמ"ה דה"ה נמי בלוקח ומ"ש בשם רבינו האי דלוקח קונה בכל ענין וכו' רבינו ירוחם בני"א הסכים לדעת רבינו האי:
(יא) הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להן דלתות הראשון לא קנה וכו' והשני המעמיד הדלתות קנה וכו' מימרא בפרק חזקת (נג:) ופר"ש דטעמא משום דכל זמן שלא העמיד מאי קא עביד מעיקרא עיילי ברווחא והשתא נמי עיילי לה ברווחא:ומ"ש וכגון שעשה הדלת ונעלה והוא הדין אם עשה הראשון גם הדלתות ולא נעל ובא השני ונעל קנה הרא"ש כתב בפרק חזקת אהא דתנן נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זה חזקה ופירש דנעל היינו תיקון מנעול שקבע מנעול בדלת לנעול בו אבל סגר דלת ונעלו במפתח בנכסי הגר לא הוי חזקה דאין זה אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו וליתא דהא אמרינן בפרק הזורק וכו' וא"ת והא אמרינן לקמן הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד בה דלתות קנה דמשמע דבנעילה לחודא לא קנה אם לא שגם הדלתות העמיד דאין נראה לפרש דקני בהעמדת דלתות לחודייהו בלא נעילה דמ"ט לא קני קמא משום דליבני בעלמא הוא דאפיך לפי שיכול אדם ליכנס דרך הפתח ואם כן העמיד דלתות לא יועיל מהאי טעמא דמה עשה עדיין יכולים ליכנס כל זמן שלא נעל ונ"ל די"ל דה"ה נמי בנעל בלא העמיד נמי קנה והא דנקט והעמיד להם דלתות אורחא דמילתא נקט דהמעמיד דלתות הוא הנועל ואם איתא דקמא העמיד הוא נמי נעל וקנה עכ"ל וכך הם דברי רבינו אבל מדברי הרמב"ם בפרק ב' נראה דדוקא בהעמדת דלתות קנה כפשטא דלישנא וז"ל ה"ה בפ"ב מהלכות זכייה כתב הרשב"א נראין דברי ר"י הלוי ן' מיגא"ש ז"ל שכתב דלא חפר הראשון יסודות שחפירת קרקע ליסודות כניר את השדה שמתקנו לזריעה ואע"פ שלא זרעה קנה ולא אמרו כאן אלא בבונה ע"ג קרקע שלא תיקן כלום בגוף הקרקע וגם לא גמר הבנין שהרי עדיין פרוצים הם וזה שבא והעמיד דלתות גמר את התיקון ומיהו אם הראשון עשה מהם מקום ראוי להעמיד שם בהמות או תרנגולים קנה כדתנן עשה מקום לבהמתו גבוה עשרה טפחים וכן לתנור וכן לכירים עשה מקום לזבלו גבוה ג' או עמוק ג ואמר עולא דבכי האי בנכסי הגר קנה עכ"ל וכבר נתבאר זה בדברי המחבר באומרו ואין צורת אותו בנין מועלת לו ומ"מ לא נתבאר בדברי המחבר אם השני קונה גוף הקרקע לבד או כל מה שבנה הראשון ואיני יודע במה קנה מה שבנה הראשון אא"כ נאמר שכיון שבנה בנכסי הגר בלא חזקה אף הכל הוא כהפקר כיון שלא כיון להחזיק וצל"ע אח"כ מצאתי לר"י ן' מיגא"ש שכתב היינו טעמא מכיון שבנה הראשון פלטרין שלו נעשו מכלל נכסי הגר שהרי הוא עצמו יצאו מרשותו משעה שבנאן בנכסי הגר וממילא נעשו מכלל נכסי הגר הילכך כשבא זה האחר והעמיד בהן דלתות קנה ע"כ נראה מדבריו שקנה הכל מהטעם שכתבתי עכ"ל. ומ"ש כבר נתבאר זה בדברי המחבר לא קאי אלא למה שכתב בסוף דבריו אם הראשון עשה מהם מקום גמור ראוי להעמיד שם בהמות או תרנגולים קנה דאילו למה שכתב בתחלת דבריו דלא חפר הראשון את היסודות וכו' אין לשון זה מוכיח כלום ולא הוה ליה להביא אלא ממה שכתב שהראשון לא עשה בגוף הארץ כלום וכן כתב הר"ן ז"ל כתב הרא"מ דדוקא כגון שלא חפר הראשון את היסודות (האלו) [הא אילו] חפר הראשון את היסודות קנה וכך מטין דברי הרמב"ם תלמידו שכתב קנה האחרון שהראשון לא עשה בגוף הארץ כלום עכ"ל ואף על פי שהרמב"ן והרא"ש חולקים ואומרים שאע"פ שחפר הראשון יסודות לא קנה שאין חפירת הקרקע קונה אלא בשדה שהיא עשויה לחרישה והוא שבחה אבל בבנין אין השבח בחפירה ע"כ אנן כהנך רבוותא נקטינן דרבים וגדולים נינהו:ומ"ש ה"ר ישעיה והעצים והאבנים בין אם הם שלו או של גר וקנאם כבר בהגבהה חייב השני ליתנם לו וכו' זה לשון נ"י מ"מ שמין לו כיורד ברשות וידו על העליונה וזוכה בלבנים דהא נתכוין לקנותם ע"כ דיון שבנה מהם הריטב"א ז"ל עכ"ל:ומ"ש בשם הרמ"ה שאם הלבנים היו של גר אע"פ שהגביהם ראשון לא קנאם וכו' ומ"ש בשם הרא"ש ז"ל דלא משכחת לה דקנה השני אלא כשבנה הא' בלבני הגר על ידי פועלים וכו':
המוצא המוצא פלטרים בנויים ועומדים והוסיף בהן אפילו ציור או כיור של אמה על אמה כנגד הפתח קנה מימרא בפרק חזקת שם והגירסא הוא סיוד ופר"ש טוח בסיד וכך היא גירסת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות זכייה ומ"ש בלשון רבינו ציור טעות סופר הוא וכתב עוד רשב"ם כיור ציורין מחוקין על הקיר וכנגד הפתח דרך כניסת פתת הבית בכותל שכנגדו דשם נראה יותר לנוי אבל במקום אחר טפי מאמה בעי עכ"ל ומדברי הרמב"ם בפ"ב נראה דדוחא כנגד הפתח אבל שלא כנגד הפתח אפילו טפי מאמה נמי לא: ומה שאמר וכן אפילו לא צר בהן אלא צורה אחת וכו' שם (נד.) אמר רב הצר צורה בנכסי הגר קנה ופר"ש הצר צורת חיה או עוף בנכסי הגר בכותל הבית אבל סיוד וכיור דאמרן לעיל אמה כנגד הפתח לאו היינו צורת בריה אלא ציורים בעלמא מעשה פרחים אבל צורת חיה או עוף חשובה ודי באחת ולא בעינן אמה ולא כנגד הפתח:
המציע מצעות בנכסי הגר ושכב עליהם קנה וכו' מימרא דרב ששת שם (נג.) המציע מצעות בנכסי הגר קנה ופי' ר"ש המציע מצעות ושכב שם על הקרקע בנכסי הגר קנה שנהנה גופו מן הקרקע. וכ' הרא"ש אבל אם ישב בבית או מצא מצעות מוצעות ושכב עליהם לא קנה דתשמיש חשוב בעינן ויראה דאם ערך שולחן ואכל דקנה:
היתה מחיצה בנויה בנכסי הגר ובא אחר ובנה עליה מחיצה להחזיק בו לא קנה אפילו נבלעו מחיצות התחתונות וכו' בסוף פרק שני עירובין (ד' כה.) איתמר העושה מחיצה ע"ג מחיצה בנכסי הגר לא קנה בעי רבה בר בר חנא נבלעו מחיצות התחתונות והעליונות קיימות מהו למאי אילימא לנכסי הגר היינו דאמר רבי ירמיה ביראה אמר רב יהודה האי מאן דשדא ליפתא אפילו דארעא דגר ואתא ישראל אחרינא רפק ביה בתרא קני קמא לא קני מאי טעמא בעידנא דשדא לא קא שבח כי קא שבח ממילא קא שבח ופירש רש"י וה"נ כיון דבשעתא דהחזיק לאו חזקה היא כי הדור הוו מחיצות ממילא הוא דהוו ולא איהו דעביד:
(יח) היה גודר ופורץ ולא כיון להחזיק כגון שהיה סבור שהוא שלו ונמצא של גר לא קנה אבל אם היה סבור לזכות בנכסי גר פלוני ונמצא שלא היה שלו אלא של גר אחר קנה מאחר שכיון לקנות פשוט ביבמות פרק ר"ג (נב:):
משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו וכו' מימרא בפרק הפרה (מט:):
ומ"ש וה"ה אם יש לו משכונת קרקע וכו' ז"ל ספר התרומות בסוף שער מ"ט יש לברר אם יש לגר שטר חוב על משכונת קרקע מוחזקת אם דינו כמשכון דמטלטלין דכיון דמתפקע שעבודיה ובעלים זוכים בו מיד שזה פירש למיתה וזה פירש לחיים ומסתברא דה"נ פקע שעבודיה:
משכונו של גר ביד ישראל ובא אחר והחזיק בו הראשון קונה כנגד מעותיו והשני קונה המותר במה דברים אמורים שלא היה המשכון בחצר הראשון אבל אם הי' בחצרו ומשתמר קנה הכל ג"ז מימרא פ' הפרה שם: וכתב בעל התרומות בסוף שער מ"ט דה"ה לפקדון של גר ביד ישראל שאם היה בחצר הנפקד זכה בו הנפקד ואם לא הי' הפקדון בחצר הנפקד או שאינה משתמרת המחזיק בו זכה. כתב ה"ה בפ"ב מהלכות זכייה וז"ל כתב בעל העיטור אם ישראל יש לו מלוה בשטר או בעדים על המת ומת בתוך זמנו הרי הוא כמשכון של גר ביד ישראל ואם בא ישראל והחזיק בנכסיו של גר אינו יכול להחזיק כשיעור החוב עכ"ל. ומ"ש ומת בתוך זמנו אעדים קאי דאי בשטר אפילו לאחר זמנו וכן כתב הרשב"א כדבריו ואמר דאף על גב דכשמת הגר נעשו כל נכסיו הפקר אין שיעבודו של זה נפקע דלא עדיף דהפקר מהקדש ובהקדש דמים קיי"ל בערכין (דף כג:) דמוסיף עוד דינר ופודה בו את הנכסים הללו וכן נ"ל אפילו אין לו אלא מטלטלין והא דקאמר משכונו של גר ביד ישראל משום דבעי למימר ובא ישראל והחזיק בו קנה השאר וכו' עכ"ל ועיקר עוד כתב בעל העיטור והמחזיק בנכסי הגר הרי הוא כיורש והבא ליפרע צריך שבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים עד כאן ויש לדקדק אם החזיקו שנים זה אחר זה אם יכול הראשון לומר לבעל חוב הנחתי מקום לגבות ממנו ושיגבה מן האחרון או חולקים החוב ביניהם וצ"ע אחר כך מצאתי בתוספתא דמי שהיה נשוי גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ויצאו עליו כתובת אשה וב"ח גובין מן האחרון אין בהם גובין משלפניו וזה מבואר עכ"ל ה"ה וקצת דברים אלו מבוארים בדברי בעל התרומות סוף שער מ"ט וז"ל עוד יש לברר אם מתחייב הגר לאחרים בשטר חוב שיש להם עליו ומת ובא אחר והחזיק בנכסים זה פשוט שכל מלוה שנגבית מן היורשים או ממשועבדין נגבית כמו כן מזה שהחזיק בהם אך צריך בירור אם משתבע כדין שאר טורף כדין הנפרע מנכסי יתומים ובזה כתב הרב דכיון דזכה בהן המוחזק לא מפקינן מיניה אלא בשבועה ואם הם רבים אחרון אחרון נפסד ואין לו גובה משלפניו עכ"ל ועיין בתשובה להרמב"ן סימן ס"ט: כתב המרדכי בפ"ב דמציעא מי שמת גר בביתו ובא אחר והחזיק בזהב שבאבנטו ואמר ריב"א דלא קנה מטעם חצרו דאין חצרו קונה לו דבר שלא היה לו לידע יותר משאר בני אדם:
גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שאשתו מעוברת או שעדיין לא מת חייבים להחזיר החזירו ואח"כ שמעו שהשמועה הראשונה אמת וכו' המחזיקים בשנייה קנו והמחזיקים בראשונה לא קנו בפ' מי שמת (קמב.) תניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת חייבים להחזיר החזירו הכל ואח"כ שמעו שמת בנו או הפילה אשתו המחזיק בשנייה קנה ובראשונה לא קנה ואע"פ שרשב"ם פירש דהא דקתני המחזיקין בראשונה לא קנה היינו המחזיקים קודם שמת בנו או הפילה אשתו דואחר כך שמעו שמת בנו וכו' היינו שמת בנו אחר שהחזירו ולזה נוטים דברי הר"י ן' מיגא"ש והרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות זכייה כתב כדברי רבינו דואחר כך שמעו שמת בנו היינו שמעו שכבר מת בנו או הפילה אשתו בשעה שהחזיקו וכתב ה"ה שהטעם שכיון שלא החזיקו אלא מחמת שמועה ולבסוף שמעו שאין חזקתן כלום ונסתלקו מן הנכסים והחזירו נפקעה חזקתן והכריע ה"ה כדברי הרמב"ם:
גר שמת והיו לו עבדים גדולים וקטנים הגדולים זכו בעצמן ויצאו לחירות הקטנים כל הקודם בהם זכה בפ"ק דקידושין (כב:) רב יהודה הנדואה גר שאין לו יורשין הוה על מר זוטרא לשיולי ביה חזייה דתקיף ליה עלמא טובא א"ל לעבדיה שלוף לי מסנאי ואמטינהו לביתא א"ד גדול הוה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים וא"ד קטן הוה ודלא כאבא שאול דתניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהם עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין אבא שאול אמר גדולים קנו עצמן בני חורין קטנים כל הקודם בהם זכה זו היא גירסת רש"י אבל הרי"ף והרא"ש ז"ל גורסים וכאבא שאול והכריע הר"ן שגירסא זו עיקר ובפרק השולח (דף לט.) איפליגו אמוראי במילתא ריב"ל אמר הלכה כאבא שאול ורבי יוחנן אמר אין הלכה כאבא שאול ופסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל כאבא שאול מעובדא דרב יהודה הנדואה ותו דריב"ל ור"י הלכה כריב"ל וכן פסק הרמב"ם פ"ב מהלכות זכייה:
גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו והיו עליו חובות כל מלוה הנגבית מן היורשין ומן הלקוחות נגבית גם מאלו שזכו בהן ואין גובין מהן אלא בשבועה היו רבים שהחזיקו בהן אחרון אחרון נפסד אין לו גובין משלפניו כבר נתבאר בסמוך בדברי ה"ה ובדברי בעה"ת ז"ל: דין משכונו של ישראל ביד עכו"ם ונפל ממנו ומצאו ישראל אחר כתב רבינו בסי' ע"ב:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
גר שמת ולא הוליד בישראל וכו'. פירוש לא הזריע בישראל שלא היתה הורתו בקדושת ישראל כדמוכחא בדוכתי טובא דאפי' לידתו בקדושה אינו יורשו אלא אם כן דהוי נמי הורתו בקדושה:
שאלה לא"א הרא"ש וכו' עד דמחיים לא חל שעבוד זה שאם בא ב"ח כו' פי' לא מביא ראיה מב"ח אלא להוכיח דשעבוד קבורתו לא חל על נכסי המת מחיים דאם היה חל מחיים היה שעבוד בשניהם בשוה ולא היה ב"ח זוכה בכל נכסיו בחובו אלא במחצה נכסיו בלבד ואידך מחצה לקבורה אלא ודאי לא חל שעבוד קבורה על נכסיו מחיים וכן דן מהר"ם וכיון דלא חל מחיים ובמיתתו נסתלק רשות הגר מנכסיו ונעשו הפקר כל הקודם בהן זכה ואינו מחוייב בקבורתו יותר מכל ישראל זאת היא דעת הרב ויש לתמוה דהלא אף ע"פ דשעבוד קבורתו חל על נכסיו מחיים מכל מקום בעל חוב הוא קודם דשעבודא דאורייתא היא אפילו במלוה על פה כדאיתא בפרק גט פשוט בסופו ואם כן הב"ח חשוב מוחזק בנכסים וכל שכן כתובת אשה או מלוה בשטר דקיימא לן שטר העומד לגבות כגבוי דמי ונמצא דאין למת שום נכסים שיחול שעבוד קבורתו על נכסיו דהכל הוא של ב"ח ושל האשה אבל גבי גר פשיטא דשיעבוד קבורתו חל על נכסיו מחיים ושלא יזכה בהן שום אדם מתורת הפקר עד לאחר הקבורה ותו דאפילו גבי בעל חוב כתב בסמ"ק צורכיר במצות לקדש אשה דמהר"ר חיים השיב דאף ע"פ דכתבו הגאונים דשומעים לאלמנה שלא לקבור את בעלה מנכסיו כשאין בהם כדי כתובה מ"מ דעת האחרונים מכרעת דיקבר מנכסיו שהן משועבדין לקברו ומפקיעין ירושה דאורייתא כדאמרינן בכתובות פרק נערה האומר אל תקברוני מנכסי אין שומעין לו עכ"ל צורכיר העתיקו מהר"ש לוריא בביאוריו לסמ"ג ואע"ג דאין נראין דבריו בזה שהרי בתוספתא דכתובות מפורש דהאשה כתובתה וב"ח גובה חובו והוא נקבר מן הצדקה וכן פסקו הרמב"ן בתשובה סימן ס"ד והרשב"א סימן אלף ק"ג וריב"ש סי' ק"ד מטעם הך תוספתא מ"מ מתוך מ"ש דשעבוד נכסים לקבורה מפקיע ירושה דאורייתא שמעינן לגבי גר גם כן דשעבוד נכסים לקבורה מפקיע הפקר נכסי הגר שלא יהא זוכה שום אדם בנכסיו עד שיקברוהו תחלה דאינו דומה כלל לבעל חוב בחובו ולכתובת אשה כדפרישית ותו דהלא כל המטלטלין שהן בבית שמת שם חשוב כאילו הכל הוא בתוך ארבע אמותיו של מת וכיון דתיקון רבנן דארבע אמותיו קונות לו לאדם בכ"מ כי היכי דלא ליתו לאינצויי כל שכן שהמת קונה לו נכסיו תוך ארבע אמותיו לקבורה ובין לטעמא דקבורה משום בזיון ובין לטעמא משום כפרה קבורה בארון ותכריכין ובקבר דאורייתא היא כדאיתא בפרק נגמר הדין ואם כן כל מה שהוא בבית שמת שם חשוב הוא כארבע אמות שזוכה בהם המת לקבורתו שהיא דאורייתא ותו שהרי מת תופס ד' אמות לקריאת שמע כל שכן שזוכה במה שתוך ד' אמות לקבורה ותו דאיכא הכא אינצויי ביתר שאת שאלו באין ומבזבזין נכסיו ואחרים יתחייבו לקברו והתורה אמרה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום לכן נלפע"ד שורת הדין שיקשרוהו תחלה ואח"כ יבזבזו איש לו ואם קדמו ובזבזו יקברוהו המבזבזים וכל א' מהם יתן כפי החשבון שבזבו איש לו כנ"ל:
היה לגר הרבה שדות וכו'. פסק כרב בפרק חזקת דרב הונא עביד עובדא הכי דכיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה ואע"ג דהתם איירי בשדה המסויימת במצריה מ"מ מדרבי יוחנן דאמר שתי שדות ומצר אחד ביניהן החזיק באחת מהן לקנות אותה ואת חברתה אותה קנה חברתה לא קנה וכתבו רבינו בסמוך סעיף ז' שמעינן דדוקא במצר אחד ביניהן אבל אם אין שם דבר המפסיק ביניהם כשהחזיק באחת מהם כדי לקנות אותה ואת כל שאר השדות שאצלה קנה את כולם: ומ"ש לא פירש וכו' כך פי' התוס' והרא"ש דלא כפרשב"ם וכ"כ ה"ה ע"ש הרשב"א ושכך היא דעת הרמב"ם ואיכא לתמוה במ"ש רבינו ע"ש הרמב"ם שאם אין ביניהם דבר המפסיק והיא בקעה. גדולה קונה במכוש אחד כל מה שנקרא ע"ש הגר שזה סותר להא דקאמר בגמרא ושאינה מסויימת במצריה עד כמה א"ר פפא כדאזיל תיירא דתורי והדר ותו לא והרמב"ם גופיה כתב קודם זה כך להדיא וז"ל ואם אינה מצויינת במצריה קונה ממנה באותו מכוש כדי שילך הצמד בשעת חרישה ויחזור עד כאן לשונו וכאן כתב דבמכוש אחד קונה כל הבקעה הנקרא על שם אותו הגר וב"י תירץ דכאן בשנתכוין לקנות במכוש זה כל הבקעה והכי מוכח לשון הרמב"ם שכתב ובא אחד והחזיק במקצת הבקעה לקנות את כולה וכו' וההיא דכתב הרמב"ם קודם זה דלא קני אלא כדי שילך הצמד בשעת חרישה ויחזור בשנתכוין לקנות סתם ולא פירש שכוונתו לקנות את כולה עכ"ד אבל מדכתב רבינו על דברי הרמב"ם וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה צ"ל דלא היה מפרש כך דברי הרמב"ם דא"כ לא היה כאן שום מחלוקת דהלא רבינו ג"כ כתב בתחלת דבריו דבהרבה שדות זו אצל זו ואין דבר מפסיק ביניהם ונתכוין במכוש אחד לקנות כולם קנה כולם גם מה שתירץ ה' המגיד דהרמב"ם מחלק בין כשקנה במכוש אחד דאינו קונה אלא כדי שילך הצמד וכו' אבל כאן הוא שהחזיק בחזקה אחרת א"א דרבינו יחלק בכך שהרי העתיק כאן דברי הרמב"ם שכתב קונה במכוש אחד כל מה שנקרא ע"ש אותו הגר ונראה ודאי דרבינו מפרש בדברי הרמב"ם כאן דדוקא בנתכוין לקנות כולם במכוש זה קאמר דקנה את כל מה שנקרא ע"ש אותו הגר אבל אם לא נתכוין לקנות כולם לא קנה אלא כדי שילך הצמד ולא כל מה שנקרא על שם אותו הגר ואפילו בבית השלחין דקרו לה בי גרגותא דפלניא ס"ל הכי מדלא חילק בין בית הבעל לבית השלחין אבל להרא"ש ורבינו בבית השלחין דקרו לה בי גרגותא דפלניא קנה במכוש אחד כל מה שנקרא ע"ש אותו הגר אפי' לא נתכוין לקנות כולם אלא לקנות סתם קנה כולם והיינו דכתב רבינו וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה פי' דמחלק בין בית הבעל לבית השלחין אלא דמכל מקום היה ראוי לרבינו להעתיק בדברי הרמב"ם מה שכתב כאן והחזיק לקנות את כולם דבהא תליא עיקר המחלוקת שבין הרמב"ם להרא"ש ודוק:
כיצד היא החזקה וכו' עד ניקה השדה וכו' וכתב הרמ"ה וכו'. נראה דהרמ"ה לא קאי אלא אניקה השדה וכו' וכן אכרת הגפנים וכו' וכן אהשוה פני השדה וכו' אבל אאכילת פירות וכו' ואמוצא שדה גר חרושה וזרעה וכו' מודה גם הרמ"ה דאע"ג דבגר לא הוי חזקה בלקוח הוי חזקה: ומ"ש דאי בפניו כו'. פי' דאם אינן עסוקים באותו ענין אפי' בפניו צ"ל לו לך חזק וקני דכיון שכבר הפסיקו מאותו ענין לא מוכחא מילתא דאדעת' למיקני קעביד ויש לתמוה דכאן כתב רבינו בסתם דאכילת פירות גבי לוקח הויא חזקה כדעת הרמב"ם ובסי' קצ"ב סעיף י"א הסכים להראב"ד דלא הויא חזקה וי"ל דהכא הכי קאמר דאפילו למאן דס"ל דבלוקח הויא חזקה באכילת פירות בגר מודה דלא הויא חזקה ולא נחית הכא לפסוק בדין לוקח דכבר התבאר פסק דינו בסי' קצ"ב אלא נחית לאורויי דין גר בלחוד אליבא דכ"ע:
הבונה פלטרין וכו' וכגון שעשה הדלת ונעלה וכו'. כ"כ הרא"ש בפרק חזקת ותימה דבסימן קצ"ב סעיף ב' כתב רבינו ע"ש הרא"ש דהעמדת דלת לחוד אפילו לא נעלה נמי קנה וכך הקשה בב"י למעלה ע"ש ולפע"ד מבואר באשיר"י לשם דדוקא בנכסי הגר קאמרי' דהעמדת דלתות לא עדיף מבנין פלטרין גופיה משום דליבני בעלמא הוא דאפיך כיון שיכולין ליכנס כל זמן שלא נעל אבל במוכר ולוקח כי היכי דתיקון מנעול כדי לנעול קנה כיון שאין מחוסר אלא נעילה ה"נ בהעמדת דלתות קנה בלא נעילה כיון שדעת אחרת מקנה אותו ולא דחה הרא"ש פי' רשב"ם אלא במ"ש דאפילו סגר דלת ונעלו במפתח לא הוי חזקה דאין זה אלא כמבריח ארי דצריך בנין דליתא אלא אפילו בנעילה בלא קנין קנה אבל במה שפסק דבנין קנה בלא נעילה לא נחלק עליו אלא דבגר לא קנה כיון דאפוכי ליבני בעלמא הוי אבל בעלמא קנה:
משכונו של ישראל וכו' וה"ה נמי אם יש לו שטר על משכונות קרקע וכו' כצ"ל. והוא בב"ת סוף שער מ"ט ופירושו שהשטר משכנתא היא מופקדת ביד ישראל אחר וקאמר דאין הישראל האחר יכול לזכות במשכנתא זו ע"י שטר זה דמיד שמת הגר מופקע שעבודו ומשמע דבמטלטלין כה"ג שהם מופקדים ביד אחר זכה בהם האחר דלא דמי לשטר משכנתא דאין גופו ממון ולכן כתב בתחלה משכונו של ישראל ביד הגר וכו' דדוקא כשהוא ביד הגר אמרינן דכשמת הגר פקע שעבודו וחזר לבעליו אבל לא כשהמשכון הוא ביד ישראל אחר:
החזירו ואחר כך שמעו וכו' המחזיקים בשנייה קנו וכו'. כתב הרב המגיד והטעם שכיון שלא החזיקו אלא מחמת שמועה ולסוף שמעו שאין חזקתן כלום ונסתלקו מן הנכסים והחזירו נפקעה חזקתם עכ"ל בפרק שני מהלכות זכייה וגבי אבילות לא הוי דינא הכי כמו שכתב רבינו ביורה דעה סימן ש"מ על שם הרמב"ן ע"ש:
דרכי משה
[עריכה](א) כתב בהגהות דכתובות דף תק"ן ע"ג עבד כנעני לא צוה בעת פטירתו מן העולם והפקיד כל אשר לו ליד מר אליקום ומזומן הוא ליתן הנכסים כולם ליד ב"ד ותבעו רבי יעקב באמרו שאשתו נתנה לאותו עבד טבעת וזהוב גם איש אחד תבע ושנתן לו ממון ונותן סימנים ומקצתן מכיר ר' אליקום וזה העבד יש לו בן אחותו שהיתה הורתו לידתו בקדושה והעבד והשפחה שניהם משוחררים והוה חזקה שהיה אח ואחות גם ארוסתו של זה העבד באה לגבות מה שהכניסה לו בעדים ופסק שם שזה בן אחותו אינו יורשו דאינו יורש את אמו לפי שאמו ואחים נולדו מן השפחה ומי שיש לו בן מן השפחה לא ירית הילכך האלמנה תיטול מה שהכניסה לו רק שתשבע לכתחלה שלא גבתה כלום ממה שהכניסה לו ואילו היה רוצה ר' אליקום לזכות במותר הרשות בידו עכשיו שאינו רוצה ישבע ר' יעקב (האחרת) [ואשתו] כפי טענתן ויטלו גם הם והמותר יתנו לצדקה ואם ירצה רבי אליקום למחול השבועה לשלשתן הרשות בידו עד כאן לשונו וע"ל ס"ס זה מדינים אלו: