טור ברקת/תנד
שולחן ערוך
[עריכה]- סימן תנ"ד - באיזה מצה אינו יוצא ידי חובתו - ובו ד' סעיפים
- אין יוצאין לא בפת סובין ולא בפת מורסן. אבל לש הוא את העיסה בסובין ומורסן שבה ויוצא בה. ויוצא במצה של סולת נקיה ביותר ואין אומרים אין זה לחם עוני.
- עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה יוצאים בה. ואם לאו אין יוצאין בה. שאין זו משומרת לשם מצה.
- ליכא בזמן הזה מאן דידע למחלט הילכך כל מין חליטה אסור.
- אין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה. במה דברים אמורים? כשגזל מצה. אבל אם גזל חטים או קמח יוצא בה שקנאם בשינוי ודמים לבד הוא חייב לו.
טור ברקת
[עריכה]אנכי הגשתי והשמעתי במאמר הנ"ל מן הזוהר כי החטה צריך לברר אותה הידק הטיב. כי הנה מוץ ותבן אשר בחטה הם שתי קליפות, אמנם קליפות הללו הם חוצה לה כנראה בחוש וכמ"ש במאמר, כי מלת חטה יש בה שני אותיות ח"ט שהם מורים על סטרא אחרא כי מפני כן לא היו שני אותיות אלו בשבטים לפי שהיו שבטי יה והם עדות לישראל שאין בהם סטרא אחרא בשם ישראל עליון. אמנם בחטא אע"ג שהוא סטרא רמה(?) דמהימנותא נמצאו בה מפני שהם סמוכים להם, ר"ל שהם מוץ ותבן של חטה, ואלו הם קליפות חיצוניות.
אמנם יש שתי קליפות אחרות יותר דקות הדבוקות עם סטרא דקדושה - הלא המה הסובין והמורסן. כי כן שנינו "מראות נגעים שתים שהן ארבע. שאת ובהרת וספחת" - היא נספחת לכאן ולכאן, וכדאיתא בתיקונים עיין שם. והנה כנגד קליפות הללו הנאחזים בסטרא דקדושה כך נמצא קליפות הנאחזים בעצם אדם - הלא המה הנזכרים בזוהר פרשת בא דף מ"ב (ח"ב מב, א) וזה לשונו: "דלכל בר נש דאית ביה ד' יסורין ד' מלאכין נחתין עמיה מימינא וד' משמאלא. ד' מימינא הם מג"רן, וד' משמאלא עון משחית אף חימה וכו'". הנה מבואר מן המאמר כי ד' קליפות הללו הם נדבקים בנפש האדם.
ולכן לפי כי כל התיקונים שאנו עושים בפסח אשר צוה ה' לעשות הכל הוא לצורך תיקון האדם אשר על ידי מצות הללו הוא יוצא עתה ליל הפסח מעבדות לחירות, דהיינו מעבדות הקליפות הללו שהם נדבקים בו בנפשו כאשר יבא לקמן בע"ה. והנה על ידי התיקון זה אשר נעשה לצורך האדם הגשמי למטה - כן נעשה התיקון למעלה גם כן לפי שבעונותינו השכינה גולה וסורה שנאמר "למענכם שלחתי בבלה" כמו שאמרו חז"ל "גלו לבבל שכינה עמהם". עד "גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר ושב ה' אלהיך וכו' ונאמר מי זה בא מאדום וכו'". לפי כי כן נאמר "ובן כסיל תוגת אמו". וכאשר ישראל מתקנים עצמם על ידי המצות נעשה גם התיקון למעלה, והקליפות הם פורשים מן הקדושה.
ולכן "אין יוצאין בפת סובין ולא בפת מורסן" שהם שתי קליפות הדקות הנדבקות בקדושה. דאע"ג כי מה שאמר "אין יוצאים ידי חובתן" פשוט הוא ידי חובת המצוה - מכל מקום דברי חכמים כגחלי אש והרצון בזה לרמוז כי אין יוצאים מן הגלות. כי הנה נתבאר כי על ידי המצות מעשיות הנעשים בפסח האדם יוצא מגלות של הקליפות הללו. וגם השכינה. ועל זה נאמר "לאמר לאסירים צאו ולאשר בחשך הגלו" כדאיתא בזוהר ובתיקונים. ולכן אין יוצאין מזה הגלות של סטרא אחרא בלילה זה בשתים אלו - בפת סובין ובפת מורסן - כי הם מעכבים את הגאולה.
"אבל לש הוא את העיסה בסובין ובמורסן שבה" מפני כי הנה שתי קליפות הללו אינם בערך שתי קליפות החיצונות, שהם מוץ ותבן, שאין להם תקנה. אמנם הללו הם נתקנים. וזה דומה לסירכא שברֵיאה - כל זמן שלא יצאה לחוץ לא נטרפה.
"ויוצא במצה של סולת נקייה ביותר" - כדאיתא פרשת פנחס דף רמ"ז (ח"ג רמז, א) וזה לשונו "סולת דיליה דא שכינתא נהורא דיליה סולת נקיה מסטרוי בלא פגימו דחשוכא ובלא תערובת חשוכא כלל דהכי אינון חשוכין עם נהורין כבר קדם מוץ ותבן ובחוביהון דישראל מתערבין חשוכין עם נהורין. וכגוונא דדש ברנש תבואה ולבתר בורר לה כבורר אוכל גו פסולת כך ישראל צריך למעשר(?) ברוחיהון כד אתערא בהון חשוכין ורזא דמלה זבחי אלהים רוח נשברה וכו'".
הרי מבואר מזה המאמר כי יוצא האדם ידי חובתו בסולת נקייה ביותר, שהרי נתבאר שכל תכלית הכוונה הוא לברר הקדושה מכל הקליפות ולטהר נפש האדם על ידי המאכל זה, כי הוא מרפה לנפש כמ"ש בזוהר "אסוותא דא מצה".
"ואין אומרים אין זה לחם עוני" - מפני כי לחם עוני היינו הפרוסה כמו שחז"ל "מה העני זה דרכו כפרוסה" כאשר יבא לקמן בע"ה.
"עיסת הכלבים וכו'" - אשר חכמים הגידו כי ג' משמרות הוי הלילה, משמרה ראשונה - כלבים צועקים. והענין נתבאר בפירוש עין יעקב בע"ה, והרצון כי הם צועקים לשאול הפרנסה מהקב"ה על דרך מה שאמר הכתוב "הכפירים שואגים לטרף", ולבקש מאל אכלם. והנה הפרנסה שלהם הוא מן התמצית היוצא מארץ ישראל כדאיתא פרשת בלק דף ר"ט (ח"ג רט, א) וזה לשונו: "ותאנא מבין סטרי חולקהון דממנן על שאר עמין נפיק חד שביל דקיק דמתמן אתנגיד חולקא לאינון תתאי ומתמן מתפרש לכמה סטרין ודא קרינן ליה תמצית דנפיק מסטרא ארעא דישראל ועל דא עלמא כוליה מתמצית דארץ ישראל קא שתי. מאן ארץ ישראל? הא אוקימנא. ובין לעילא בין לתתא כל אינון שאר עמין עע"ז לא אתזנו אלא מההוא תמצית. ולא תימא דאינון בלחודוי אלא אפילו אינון כתרין תתאין מההוא שתיין", עכ"ל לענייננו.
והנה מבואר מזה המאמר כי הנה בתחילה נמשך השפע העליון אצל השרים העליונים ומבין סטרי חולקהון דממנן על שאר עמין יוצא השפע משם ונמשך על התחתונים. ולכן יאמר נא "עיסת הכלבים" - הם הקליפות והשרים כי מזונם ופרנסתם נמשך להם מלמעלה כאמור. "בזמן שהרועים" הם השרים העליונים דממנן על שבעין אומין, "אוכלים ממנה" זה הוא מורה כי עדיין יש בה קדושה ואינה תמצית גמור והיינו סוד הפסוק "הכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועי לא ידעו הבין".
ולכן כל זמן שנמצא בעיסה זו קדושה שהרועים אוכלים ממנה - "יוצאים בה", ואם לאו אין יוצאים בה לפי שאין זו משומרת לשם מצה ולכן בצאתה לחוץ נפסלה.
"ליכא בזמן הזה דידע למחלט" כי מאחר שהמים הם מחמיצין העיסה לפי שהם מים הרעים, מצולות ים כנ"ל, והיודע וזריז על ידי מעשיו הטובים יודע לברר ולהוציא קצת קדושה מאותם המים באופן שאין מחמיצין את העיסה בסוד מה שאמר הכתוב "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט", ונאמר "ראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות" כדאיתא בזוהר כי הא דרב המנונא סבא ע"ה דהוה אמר פרקא דשטותא ובדחי חברייא ואחר כך פותח בתורה.
אבל בזמן הזה "ליכא דידע למחלט" ולא אתנו יודע עד מה השיעור זה ולכן "כל מין חליטה אסור" כי במקום שיש לתקן נמצא מקלקל וגורם חימוץ בעיסה ונדבקת שם הקליפה ביותר.
"אין אדם יוצא במצה גזולה וכו'" - הנה נתבאר לך כי המצה נעשית אחר כמה דברים. כי בתחילה צריך לברר מן החטה מוץ ותבן, ואחר כך בירור אחר מסובין ומורסן, ואחר כך צריכה שימור מן המים הרעים שלא תחמיץ כי על ידי כל תיקונים הללו אז היא ראויה למאכל אדם ונותן בו שלימות כנ"ל וגם היא אוכל אדם עליון בסוד "הלחם אשר הוא אוכל". ולכן כאשר גזל המצה - נפש הוא אוכל, ואפריש אתתא מבעלה, והוא גוזל אביו ואמו. ולכן חבר הוא לבעל משחית דאפריש אתתא מבעלה כדאיתא בזוהר.
ולכן "אין יוצא ידי חובתו" בגשמי במצה אז לפי כי זה הוא מקלקל לעצמו ולזולת.
אמנם אם "גזל חטים או קמח ועשאו מצה - יוצא בה" מפני כי עדיין החטים צריך תיקון והקמח גם כן. ומאחר שטרח והפריש שתי קליפות סובין ומורסן ממנה, ועשה אותה מצה - קנאה בשינוי זה מסטרא אחרא. ולכן גם בגשמי - גאולה תהיה לו ויוצא ידי חובתו כי דמים הוא חייב בלבד - כלומר כי הנה הגוזל החטה למעלה הוא סטרא אחרא כדאיתא בזוהר פרשת בראשית ופרשת תשא דף קצ"ד (ח"ב קצד, א) וזה לשונו "אית שמאלא לעילא בקדושה עילאה לאתערא רחימותא לאתקשרא סיהרא באתר קדישא לעיל לאתנהרא, ואית שמאלא לתתא דאפריש רחימותא דלעילא ואפריש לה מלאנהרא בשמשא ולאתקרבא בהדיה. ודא איהו סטרא דחוייא בישא וכו'".
הנה מבואר לך מזה המאמר כי נחש הקדמוני הוא מושך סיהרא קדישא (שהיא בחינת חטה כנ"ל) והוא גוזל אותה מלאתחברא בשמשא. והיינו מוץ ותבן שבמלת חטה שמתדבקים בה כנ"ל. ולכן נאמר "כי יבער איש שדה או כרם" - זה האיש הנקרא 'אדם בליעל', 'איש און'. "ושלח את בעירו" - הנוקבא דיליה, "ובער בשדה אחר" של הקדושה ואכל החטה. "מיטב שדהו" דסטרא אחרא "ישלם" לפי כי מתן דמיה הוא חייב ליתן. ולכן נמי למטה בעולם הגשמי - אם גזל חטה או קמח אינו חייב רק מעות שהרי קנאם בשינוי לפי כי סטרא דקדושה משתנית ממה שהיה ואחר כך מתלבש בסטרא אחרא. נמצא כי דמים לבד הוא חייב שנאמר "תחת הנחשת אביא זהב וכו'".