טור ברקת/תנה
שולחן ערוך
[עריכה]- סימן תנ"ה - מים שלנו - ובו ו' סעיפים
- אין לשין אלא במים שלנו, בין שהם מי בארות ומעיינות, בין שהם מי נהרות. ושואבים אותם מבעוד יום או בין השמשות. ואין לשין בהם עד שיעבור הלילה כולה עליהם. ויכולים לשאוב יום א' לימים הרבה. ואם הזמן יחום(?) יניחם במרתף שהוא קר. ואם הזמן קר - יניחם באויר כי המרתף הוא חם וצריך להשכים להכניסם ל** קודם שיזרח השמש ואפילו ביום המעונן.
- יש אומרים שמים המכונסים בסיטר"ירנא מותר ללוש בהם סמוך לשאיבתן ואין להקל בדבר אם לא בשעת הדחק.
- אין לשין במים חמין אפילו לא נתחממו אלא בחמה. ולא במים הגרופים מדוד גדול שנחושתו עבה ותלד על מקום האש ימים שבתוכו פושרים אפילו כשאין האש תחתיו. ואם עבר ולש בין במים כאלו בין במים שלא לנו - אסור. ויש חולקין ומתירים בלש במים שלא לנו ** דבשוגג מותר ובשעת הדחק יש לסמוך עליהם.
- מים שלא לנו שנתבטלו חד בתרי במים שלנו לשים בהם.
- נוהגין שלא ליתן מלח במצה ונכון הדבר.
- לש המצה בקצח ושומשין ובמיני תבלין כשרה, כיון שיש בה טעם מצה. ומכל מקום אין לתת בה תבלין לפי שהוא חד ומחמם העיסה.
טור ברקת
[עריכה]הנה כבר נתבאר למעלה היות החימוץ נמצא על ידי המים מהו. אמנם כל השנה נאכל החמץ. רק בימי הפסח מטעם הנזכר בזוהר - משל החולה שאמר לו הרופא שיאכל אותה הרפואה ובעוד שאוכל אותה ימי מספר לא יאכל דבר מנגד המזיק אותו כנ"ל.
והנה המים - בלי ספק שהם טובים מאד. אמנם נמצא בהם מים הרעים בגשמי כדאיתא בחולין ההוא בר שידא דאזל לאתויי מיא מנהרא אמרו ליה אמאי אתעכבת, אמר להו עד דחלפו מים הרעים. ומה גם למעלה - אותם שהם במצולות ים כנ"ל, והם מקטרגים על האדם, וגם שהם מונעים הייחוד העליון כדאיתא פרשת תשא דף קצ"ד (ח"ב קצד, א) וזה לשונו: "אית ימינא לעילא בקדושה עילאה ואית ימינא לתתא דאיהו בסטרא אחרא וכו'".
ולכן, אע"ג שאנחנו זהירים בעיסה שלא תבא לידי חימוץ - גם כן צריך להיות נזהרים במים. והיינו מ"ש "אין לשין העיסה אלא במים שלנו" מפני כי כאשר הם נעקרים ממקומם מן השורש שלהם אין בהם כח כל כך כמתחילה. והענין מ"ש בזוהר פרשת נשא דף קכ"ה (ח"ג קכה, א) וזה לשונו: "מים מרים המאררים - אלין מיימא דאינון מרירן. מאי היא? דא שמא קדישא בשעתא דאשתכח בדינא כדין אקרון 'מי המרים המאררים'. ובגין דא מיא דלתתא דימא כולהון מרירין. תא חזי האי ימא קדישא כמה נהרין מתיקין עאלין בגוונה, ובגין דאיהי דינא דעלמא מימוי מרירן בגין דאחיד בה מותא לכל בני עלמא וכו'".
ולכן בא החיוב בכל מיני מים, "בין שהם מי בארות ומעיינות בין מי נהרות" - הכל הוא מטעם אחד. אין לשים בהם עד שיעקרו אותם ממקום שורשם וישימו אותם בכלי שהוא מורה על סטרא דקדושה. כי כל כלי משם קדוש הוא, שלכן הצדיקים נקראים 'כלים' שנאמר "הברו נושאי כלי ה'". ולכן "שואבים אותם מבעוד יום או בין השמשות" - כי על ידי כן אין מחמם אותם חמים(?) של השמש שהוא סטרא אחרא שעליהם נאמר "שמש וירח קדרו".
"ואין לשין בהם עד שיעבור עליהם הלילה כולה" - לפי כי אז הוא שולט סטרא אחרא כנודע מהזוהר.
אמנם "יכולים לשאוב יום א' לימים הרבה" מפני כי הגורם הוא הלילה כאמור.
"ואם הזמן חום יניחם במרתף שהוא קר" - כי לעולם במרתף נמצא הפך מן הזמן. והנה זה יהיה כונת חז"ל במ"ש הביאני המלך למרתף גדול של יין - זה סיני שנאמר "הביאני אל בית היין", כי המרתף היה קר לקיים מה שאמר הכתוב "מימינו אש דת למו".
"ואם הזמן קר - יניחם באויר, כי המרתף חם. וצריך להשכים להכניסם לבית קודם שיזרח השמש ואפילו ביום המעונן" - וכן כך אמרו חז"ל "יומא דעיבא כוליה שמשא", כי השמש הוא בחינת דין. ומה גם הענן. אמנם מן הטעם האמור גם שהמקום לא תבא עליו השמש כלל כגון תחת ארובה - צריך להכניס אותה לבית. ועוד נמצא רמז לזה מ"ש בזוהר פרשת תצא דף ר"פ (ח"ג רפ, א) וזה לשונו: "רעיא מהימנא הכי אנת נהי' בכל מארי הלכות וקבלות, ימינך אשתקיין בגניזו כמבוע' דאשקי לאילנין תחות שרשיהון וכו' ואנת אוף הכי כשמשא דאזלין תחות מבועין וכד מטי פורקנא תהא כשמשא דאזיל בקיץ לעילא ממבועין ויהון צוננין ברחמי דכד אנת תחותייהו אינון חמין בדינא".
"יש אומרים שהמים המכונסים בסיסט"רינא מותר ללוש בהם סמוך לשאיבתן" וזה יהיה מן הטעם האמור, לפי כי אינם מחוברים עם השורש שלהם שהם מצולות ים, ולכן מותר ללוש בהם. מיהו "אין להקל בדבר אם לא בשעת הדחק" - כי הנה כבר הורה זקן.
"אין לשים במים חמין אפילו לא נתחממו אלא בחמה" - שהרי מן הטעם האמור אסור כדי שלא יתעורר הדין ויתגבר סטרא אחרא. ואפילו שהוחמו בחמה שייך התעוררות אל הקליפות. "ולא במים הגרופים מדוד גדול שנחושתו עבה" ומים שבתוכו פושרים כי הנה כבר נתעורר כח הדין משורשו ונאחז אחר כך הקליפה אפילו בשאין האש תחתיו מאחר שכבר נתעורר כח הדין כאמור.
"ואם עבר ולש - בין במים הללו בין במים שלא לנו אסור. ויש חולקים ומתירים בלש במים שלא לנו. וי"א דבשוגג מותר" - מאחר דליכא כוונה אין יכולת בקליפה להתאחז לפי כי העיקר לכל הדברים מענין המעשה הוא הכונה. ולכן בשעת הדחק יש לסמוך עליהם.
"מים שלא לנו שנתבטלו חד בתרי במים שלנו לשין בהם" - ואע"ג דאין מבטלין איסור לכתחילה - שאני הכא כי הנה במים שלא לנו עצמן יש מתירין ללוש בהן כאמור.
"נוהגים שלא ליתן מלח במצה ונכון הדבר" - לפי כי המלח הוא שורש הדין כאמור במאמר למעלה, ומצטרף עם המים ונעשה בסוד 'מי המרים' וממהר להחמיץ.
"לש המצה בקצח ובשומשמין ובמיני תבלין וכו'" - הנה בענין זה נמצא שני דברים המונעים לעשות הדבר הזה. ראשונה מפני כי הנה אלו הדברים הם מה דמידגן וקצת נוהגים בהם איסור לאוכלן. ועוד מן הדא כי לחם עוני אמרה תורה וזו היא מצה עשירה. ומכל מקום אין לתת בה תבלים מפני שהם חדים ומחממים את העיסה ואתי לידי חימוץ במהרה. ומה גם מן הטעם האמור כי זו היא בכלל מצה עשירה. ומכל מקום אין מצה זו נקראת 'לחם עוני' כדבר האמור.