טור ברקת/תנו
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תנ"ה - שיעור כמות לישת המצות - ובו שלשה סעיפים
- אין לשין לפסח עיסה גדולה משיעור חלה שהיא מ"ג ביצים וחומש. ביצה בינונית. והוא עשרון. וכן ישער אותה ימלא כלי מים ויערה ממנו המים לכלי אחר ואחר כך יתן בו מ"ג ביצים ויחזור בו המים שעיר' ממנו והמים ש***** יתנם בכלי אחר והכלי המחזיק אותם הוא המדה למלאתו קמח. והמדה מחוקה ולא גדושה. ושיעור מקמח חטה מצרית תק"ב דרהם מצריים בקרוב.
- אם לש יותר משיעור זה מותר בדיעבד.
- אע"פ שאין מודדין קמח ביום טוב ללוש ביום טוב של פסח שאין לשין עיסה גדולה מעשרון מותר למדוד. ויש אוסרים אלא יקח באומד הדעת ולא ירבה על עשרון.
טור ברקת[עריכה]
מפני כי ענין המצה בפסח הוא צורך גדול לרפואת נפש האדם, שלכן נקרא 'אסוותא'. ומה גם מועיל למעלה כדאיתא בזוהר פרשת תצא דף רפ"ב (ח"ג רפב, א) וזה לשונו: "רעיא מהימנא מרי דפסחא בזמנא דשליט עלייהו ליל שמורים כלהו צריכים להיות שמורים ונטורים מחמץ ושאור בכל שהוא. וכל מאכלים ומשקים כולהו נטורין. ומאן דנטיר לון מחמץ ושאור גופיה נטיר איהו לתתא ונשמתיה לעילא. ואתמר ביה לא יגורך רע. בגין דהא אתעביד גופיה ונשמתיה קדש קדשים ואיתמר ביצר הרע וכל זר לא יאכל קדש והזר הקרב יומת. ופסח דרועא ימינא דאברהם כסף מזוקק. מאן דערב ביה עופר' משקר ליה. הכי מאן דערב חמץ או שאור כל שהוא במצה כאילו משקר חותמא דמלכא", עכ"ל.
והנה מבואר מזה המאמר כמה צריך האדם לדקדק בענין המצה. וכן שנינו "שלש נשים עוסקות בבצק. אחת לשה ואחת עורכת ואחת אופה". ולכן שיערו חז"ל בעיסה שלא תהיה גדולה כדי שלא תבא לידי חימוץ. ולכן נתנו בה שיעור חלה כדי שלא ל*** משיעור זה. ובשיעור זה יוכלו להתעסק בו ולשמרו מן החימוץ. וקים להו לרבנן שאם שום אשה תקטף בידיה עיסה יותר עבה מזה השיעור - קשה לה לשומרה מן החימוץ.
ובלי ספק כי מה ששנינו "ג' נשים עוסקות בבצק" - לאו למימרא כי נשים דווקא ולא אנשים, אלא שדיברו חכמים בהווה. ואמנם סוד של ג' נשים דקתני הנה הובא בתיקונים ס"ט דף ק"ח וזה לשונו: "ואילין תלת טיפין שמענא דאינון לקבל תלת נשים דאתמר בהון חכמים נשים בנתה ביתה, דחד אופה וחד עורכת וחד מקטפת לההיא דאתמר בה ראשית עריסותיכם חלה, ודא חלה דפסחא דאיהו סגולתא וכו'". הרי מבואר מזה המאמר כי צריך להיות העיסה שיעור חלה. ובדברי חז"ל כתוב לאמר "בג' מדות ברא הקב"ה את העולם - בחכמה בתבונה בדעת". והם ז"ל אמרו "אדם הראשון חלתו של עולם היה". ולכן בא הכינוי לג' נשים המתעסקות בבצק להוציא חלה הנזכר. וכבר הובא בתיקונים כי ג' נשים אלו הם ג' יודין דשם ס"ג. והבן.
ולכן נמצא כי בא השיעור מכוון לזה הנזכר. ולכן ראוי ליזהר בזה כי הוא ענין הנוגע בעצם אדם. ובלי ספק כי המתכוין לזה נשמתו נעשית קדש קדשים כנזכר במאמר מפני כי על ידי הכונה טובה נכללת נשמתו באותם הג' נשים העוסקות בבצק תמיד. והיה קדש.
והנה שיעור חלה זה הובא בזוהר פרשת שלח לך דף קע"ד (ח"ג קעד, א) וזה לשונו: "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה וכו' - פקודא דא להפריש חלה לכהן - חלה הכי חושבניה - מ"ג ביצים וחומש ביצה. חד מחמש. ואית חומש חד מן חמשין דאיהו ן'. ודא סימן מגן דאיהו מיכאל גבריאל נוריאל - חלה(?) שכינתא דבאתר דאלין מלאכין תמן - אבהן תמן, ובאתר דאבהן תמן - שכינתא תמן". עכ"ל.
והנה נתבאר השיעור במד'. ואמנם משקל נמי הוא ת"ק דרהים לפי כי כן עץ החיים ת"ק אמה כמו שאמרו חז"ל. והבן.
"אם לש יותר משיעור זה מותר בדיעבד וכו'" - מאחר שלמדנו מן המאמר כי שיעור זה הוא לצורך החלה והיינו לתועלת האדם שהוא נקרא "חלתו של עולם" - ולכן הסברא נותן שאם לש יותר משיעור זה - מותר, לפי כי כך אמרו חז"ל בפסוק "שור או כשב או עז כי יולד", כי לפי שהבעל חי משעה שנולד נמצא בו כל השלימות שלו, ולא כך האדם שהוא גדול והולך וגדל, כך שנינו "בן ה' שנים למקרא, בן י' שנים למשנה וכו'" - היינו מ"ש בזוהר פרשת משפטים כיון שנולד אדם יש בו בחינת נפש - זכה יתיר יהבין ליה רוח, זכה יתיר יהבין ליה נשמה.
"אעפ"י שאין מודדין קמח ביום טוב וכו'" - הנה הטעם שאסרו מדידת הקמח ביום טוב היינו מן הטעם האמור למעלה, כי הנה מאחר כי מדידה זו הוא לשיעור החלה, והחלה הוא רמז לבריאת האדם שהוא שיעור חלה. אמנם אחר כך הוא הולך וגדל בגוף ונפש. ולכן ***(?) ראוי לאסור המדידה לפי כי בחול כבר יש לאדם שיעור ומדה דהיינו בתחילה זמן הפעוטות הגדיל יותר מוכר בקרקעות, הגדיל יותר חייב במצות. ובלי ספק כי בכל הזמנים האלו כשם שהוא גדל בגופו כך הוא נגדל בחשיבות(?) נפשו.
אמנם כל זה הוא בא לאדם בשיעור כפי שניו. אבל ביום טוב ושבת ודאי שיש לאדם תוספת נפש, כל אחד כפי בחינתו. ואמנם אין לתוספת זה שיעור לפי כי כל אחד כפי מעשיו כך יבא לו תוספת נשמה כמו שאמרו חז"ל "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". וגם כן אין כל שבת ושבת שוים; כי פעמים פוחת פעמים מוסיף. ולכן אסור למדוד ביום טוב.
וכן הענין נמי למעלה. כי הנה בזמן של חול בזמן התפילות יש שלימות לעולמות העליונים והם מתעלים למעלה כנודע מגינין בזכות התפילה. אמנם כל אחד מן העולמות יש לו שיעור וקצבה אל השלימות שלו ואל העליה. כי לא יגרע ממנה ולא יוסיף עליה. אבל ביום טוב ושבת אין להם שיעור ומדה. אם לענין השלימות שלהם אין לו שיעור. ואם לעלייתם - אין להם שיעור, ר"ל העולם שעולים לשם אין לו שיעור ומדה. כלומר כי הנה השמים אלו כבר נתנו חז"ל בהם שיעור ומדה - כל רקיע ת"ק שנה ובין כל אחד ואחד ת"ק שנה. וכן אתה מונה עד רגלי החיות עד קרני החיות וכו'. אמנם משם ומעלה אין שיעור ומדה. ומה גם יותר למעלה. וכאשר נעמיק בענין יותר גם ימצא הענין זה בשיעור קומה כביכול - מה שאמרו חז"ל זה יהיה בימי החול, אבל ביום טוב ושבת אין שם שיעור ומדה.
והנה תראה מ"ש ר"א ע"ה בסוד קו המדה וקנה המדה גם מ"ש פרשת תרומה שיעור היריעות ל"בלגו, ד"ל מבחוץ - מכל עניינים אלו אז תשכיל כי ביום טוב ושבת אין שם מדה כלל. אמנם ביום טוב של פסח הוא המחלוקת שאין לשין עיסה גדולה מעשרון מפני כי אע"ג דלענין הקרבן היה כמה עשרונות, מכל מקום בענין העיסה שלש שהוא לצורך אכילה אין יתר מעשרון.