טור ברקת/תנז
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תנ"ז - דין הנהגת החלה בעיסת מצה - ובו ב' סעיפים
- מפני שצריך לדקדק בשיעור העיסה שלא להרבות בה משום חשש חימוץ, ומוטב שימעט בה, לכן טוב לקרב העיסות יחד בשעת הפרשת חלה שישקו זו בזו דשמא יש בהם שלא היה בה השיעור ואם א"א להפריש חלה בעודה עיסה מפני המהירות יפרישנה אחר אפיה מיד שיתן כל המצות בסל והסל מצרפן לחלה וזה הדרך יותר נכון.
- הלש עיסה ביום טוב של פסח, לא יקרא שם לחלה עד שתאפה. שאם יקרא לה שם אינו רשאי לאפותה ואם יניחנה כך - תחמיץ. ואינו רשאי לשורפה ביום טוב. ואם שכח וקרא לה שם - יטילנה לצונן וימנענה מלהחמיץ.
טור ברקת[עריכה]
"מפני שצריך לדקדק בשיעור העיסה וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי כל השיעורים האלו אשר באו בענין הפרשת החלה הלא המה תיקון אל האדם הנקרא 'חלה' כמו שאמרו חז"ל למה נתנה מצות חלה לאשה לפי כי היא טמאה חלתו של עולם והא"ה(?). ולכן בא השיעור במדה ומשקל כי המדה היא מ"ג ביצים וחומש, דהיינו מג"ן כנזכר מן המאמר למעלה. ומפני כי בזמן של הבריאה בא סמאל ורכב על נחש והתעו לאדם עד שאכל מעץ הדעת - לכן בא השיעור זה בענין המאכל מפני כי מאז כל אדם נמצא עמו סמאל כדאיתא פרשת בא כנ"ל "משמאלא ס"מ ועמיה ד' משחיתין - משחית עון אף חמה". ולכן בא השיעור זה מגן שהם המלאכים קדושים מסטרא דימינא להציל לו מרעתו. והיינו משחז"ל "במדה שאדם מודד בה מודדין לו" - הרי שהוא במדה.
וגם במשקל שהוא ת"ק - בא התיקון זה לאדם שהיה מלוא(?) העולם שהוא ת"ק שנה כמו שאמרו חז"ל "אחור וקדם צרתני - ממזרח למערב ת"ק שנה". ומאחר שלמדנו כי העיסה רמז לגוף האדם - ולכן בא זה הדין בענין הגופני כי צריך לדקדק בשיעור החלה שלא יהיה בפחות כנ"ל שהיה במדת עשרון. אמנם נמי צריך לדקדק בשיעור העיסה שלא להרבות בה כי מאחר שהרמז שלה הוא כנגד גוף האדם - אין מן הראוי להרבות בה בענין החומר העכור, כי כן הוא מרבה כח החמץ - הוא היצר. ובפרט בענין המאכל כמו שאמרו חז"ל "אין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר". ומוטב שימעט בעיסה כאמור כי הנה יאמרו החכמים כי החומר והצורה הם הדמיון שתי צרות דבובות[1] זו לזו, כשזה נופל זה קם.
ולכן טוב לקרב העיסות יחד בשעת הפרשת חלה כי מאחר שנתבאר כי החלה הוא דוגמא לגוף האדם, וכבר נודע כי אדם וחוה כאחד נבראו שנאמר "ויברא ה' אלהים וכו' זכר ונקבה ברא אותם". וממה שאמרו חז"ל "אדם הראשון היה חלתו של עולם" - בלי ספק כי על שניהם נאמר, כי אדם ועזרו היו חלתו של עולם. ולכן טוב לקרב העיסות יחד בשעת הפרשת חלה מאחר כי הפרשת חלה הוא טוב לאדם הראשון, גם יהיה לאשתו חוה אשר הטתו ברוב לקח' והחטיאה אותו. ולכן "טוב לקרב העיסות יחד כדי שישקו זו בזו" לפי כי אמרו חז"ל מאחר שחטא אדם פירש מאשתו ק"ל שנה, ואחר כך קנא לאשתו שנאמר "והאדם ידע את חוה אשתו ויולד את שת" - הוא ענין החלה שהוא הטיפה שנלד ממנה.
ואם עיני השכל לך העמק הרחב בכל הדברים דאע"ג כי כל פירוש זה הוא אמיתי - היינו לענין צורך האדם. אבל לפי הנרצה שהוא גם כן למעלה לא יתכן להעלות הפירוש על ספר, רק כי מאחר שכבר הקדמתי למעלה מה ששנינו "שלש נשים עוסקות בבצק" שהוא הכונה בסוד "חכמות בנתה ביתה" - לכן מזה תבין כי כל מה שנתבאר באדם התחתון הגשמי כך כדומה לזה הוא באדם העליון הרוחני. ולכן חזר ואמר "טוב לקרב העיסות יחד בשעת הפרשת חלה שישקו זה בזה" - היינו דשמא יש בהם שלא היה כשיעור נימא ביה מלתא. והענין הוא משחז"ל בבראשית רבה "איכא דאמרי חוה פרצוף היתה ואיכא דאמרי זנב היתה". והנה למאן דאמר זנב היתה נמצא שלא היה בה כשיעור.
"ואם אי אפשר להפריש חלה בעודה עיסה מפני המהירות - יפרשינה מיד אחר אפיה" - והענין כי הנה הפרשת חלה בעוד שהיא עיסה - הרמז של ענין זה היינו כדי לתקן החיבור שנתחבר אדם עם עזרו שלא בעונתו אשר חז"ל הגידו "לא הוה צריך קרא למימר אחר ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו אלא ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אלא להודיע מאיזה חטא קפץ עליו אותו רשע מתוך שראה מתעסקים זה בזה בדרך ארץ נתאוה לה".
ולכן זה שנאמר "טוב לקרב העיסות שישקו זו לזו" - היינו תיקון לזה. אבל "אם אי איפשר להפריש חלה בעודה עיסה מפני המהירות שלא תחמיץ" - שהרי ר' אליעזר ע"ה כאשר היה מתחבר בביתו ומקדש את עצמו במותר לו היה ממהר ביותר ודומה כמי שכפאו שד - יותר טוב "יפרשינה אחר אפייה" - דהיינו התיקון לשעה שנתחבר אחר כך, והאדם ידע את חוה אשתו. כיצד? שיתן כל המצות בסל והסל שמקיף אותם מצרפן לחלה. וזה הדרך היותר נכון לענין התיקון כדבר האמור.
"הלש עיסה ביום טוב של פסח לא יקרא שם לחלה עד שתאפה" - מפני כי על ידי קריאת שם קנתה קדושה ואיתא בזוהר "ודבר דבר הרהור לא עביד מדי דיבור בקע אוירין ורקיעין וסליק לעילא". ולכן לא יקרא שם לחלה עד שתאפה כי שם זה הוא מה שאמר הכתוב "וקורא לך שם חדש". דאילו עתה נקרא שם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", אבל לעתיד תהיה "כאמה בתה", וכדרך שנאמר "ומה תעשה לשמך הגדול" כך "וקורא לך שם חדש". והיינו שם דשמע ישראל כדאיתא בתיקונים.
"שאם יקרא לה שם אחר כך אינו רשאי לאפותה" כדרך שנאמר "בתחילה - אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים, לא כן לעתיד שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה".
"ואם יניחנה כך בעודה עיסה" אע"ג שקרא לה שם החשיבות, "תחמיץ" לפי כי עדיין הקליפה בעולם ועל ידי כך מתעורר סטרא אחרא ומתאחז בסטרא דקדושה אף על גב שעשה כל התיקונים הנזכר ודחה הקליפה למטה - חוזרת ומתעלית למעלה ומאחזת בקדושה.
"ואינו רשאי לשורפה ביום טוב" מפני כי כבר נתבאר למעלה כי סטרא אחרא אין מתבערת לגמרי בזמן הזה רק לעתיד שנאמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ואז נאמר "והיה בית יעקב אש וכו' ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום". ולכן אין לו רשות בגשמי לשורפה ביום טוב.
"ואם שכח וקרא לה שם" מאחר שקנתה לה קדושה כאמור "יטילנה לצונן" כי הנה נתבאר למעלה כי פסח הוא דרועא ימינא דאברהם. ולכן כאשר יטילנה עיסה זו למים קרים - אז ימצא לה יותר חשיבות בסוד מה שאמרו חז"ל "בת היתה לאברהם ו'בכל' שמה". ולכן על ידי מים קרים דאברהם ימנע אותה מלהחמיץ לפי כי אברהם אתער בצפרא לאכפיא דינין שנאמר "וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו" ואיתא בזוהר בפסוק "ואל זועם בכל יום" כי מדת אל הוא החסד - זועם בכל יום למאריהון דדינין. ולכן לא תחמיץ מן הקליפה בודאי כדבר האמור.
וכן נמי זאת תורת האדם המתקן את גופו מן העונות היינו העיסה שלו הגוף -- "לא יקרא לה שם" שלמעלה כמו שאמרו חז"ל "מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". ולא יתגאה במעשה הטוב "עד שתאפה" המצוה אשר יעשה - אז ימצא כי החלה (הוא הגוף שלו) הוא מתוקן. שאם יקרא לה שם קודם - לחשוב מחשבות לתקן עצמו על ידי קניית שם לעין כל - "אינו רשאי לאפות" - הוא על דרך מה שאמרו חז"ל "מחשבה מועלת לדברי תורה". שאם אמר "כך וכך אני אלמוד כך וכך מצות אני עושה" אין מספיקין בידו עוד לעשותם לפי כי השטן מקטרגו. ואם יניחנה כך בלי תיקון - "תחמיץ" מצד העון שכבר נדבק בו. ואינו רשאי לשורפה הקליפה לדחות אותה ממנו לגמרי עד[2] לעתיד שנאמר "והיה בית יעקב אש וכו'". וכן בעצם אדם אינו רשאי להכניע החומר שלו עד בלי די כי ימצא מבטל ממנו התורה.
"ואם שכח וקרא לה שם" כי לא זכר ענין זה "יטילנה לצונן" הלימוד, ואם מעט הוא וימנענו מלהחמיץ על ידי עון. וזה הוא תיקון היותר נאות לצנן יצרו תמיד ולא יחטא.