ט"ז על יורה דעה ד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה]לשם עבודת כוכבים. פי' שהשחיטה עצמה לעבודת כוכבים אבל אם שוחט להקריב בשרה לעבודת כוכבים היינו סופו לזרוק דמה לעבודת כוכבים כו':
סעיף ב
[עריכה]ה"ז ספק זבחי מתים. הטעם דספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו דמתחלה ג"כ שחט לשם עבודת כוכבים ע"כ אמרו בגמרא בזה דהיה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר וכתב רש"ל פ"ב דחולין סימן כ' כיון דרבנן דפליגי עליה דרשב"ג ס"ל דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וקי"ל כרבנן א"כ הא דלא אמרו כאן היתר היינו משום כבודו דרשב"ג ע"כ סגי בזה שאין להתירו באכילה אבל בהנאה שרי וכמ"ש רבינו ירוחם ולא כב"י החולק עליו וס"ל אפילו בהנאה אסור דהא אזיל לשיטת הרמב"ם דס"ל דיש ספק אי הלכה כרבנן או כרשב"ג וכמ"ש בח"מ סימן רמ"ה סי"א לענין זיכה ע"י אחר כו' אבל שאר פוסקים פסקו כרבנן ומ"ה תמה על הטור שפסק כאן שיש ספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ובח"מ סימן רמ"ה מביא דעת הרא"ש דס"ל לא אמרינן הוכיח כו' וכתב עוד רש"ל שם בשם הר"ן והתוס' דזריקה והקטרה דפסלי בעבודת כוכבים דוקא שחישב עליה בשעת שחיטה לזרוק דמה לעבודת כוכבים אבל נשחטה כראוי שוב אין הבהמה נפסלת אע"פ שזרק דמה או הקטיר חלבה לעבודת כוכבים אע"ג דבקדשים בהמה נפסלת בד' עבודות התם שאני שכולן מכשירי קרבן נינהו אבל חולין שכל התירן אינו תלוי אלא בשחיטה מכיון שנשחטה כראוי א"א שיפסלו וזה שלא כדעת רש"י עכ"ל ופי' דבר זה שאם שחט אחר ובא הבעל אחר כך וזרק דם לעבודת כוכבים דשרי וכ"פ רש"ל שם אבל בדידיה גופיה ודאי בכל ענין יש לחוש סופו על תחלתו אפילו אם אמר בפי' תחלה ששוחט כאשר צוה השם מ"מ בדעתו הוא שכך הוא המצוה לפי טעות שלו וא"כ בודאי אסור גם בזה כנ"ל ומו"ח ז"ל כתב בזה דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו והנלע"ד כתבתי:
סעיף ג
[עריכה]אפילו חישב העובד כוכבים. דהכל הולך אחר השוחט:
סעיף ד
[עריכה]לא אסרה. כ' הר"ן איכא למ"ד דבאכילה אסורה ואפילו השוחט בהמת חבירו לשם הריס כו' דליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהכא לאו איהו אסר לה אלא דלא שרי לה והוה כלא נשחטה ומתה מאליה עכ"ל ותימא על הב"י ורמ"א שלא הביאו זה ורש"ל פרק ב' דחולין סימן כ"ב הביאו ומו"ח ז"ל הקשה על הר"ן בזה דא"כ מה פריך תלמודא על מאן דס"ל אין אדם אוסר כו' מההיא דשנים אוחזין בסכין אחד ושחט אחד לשם הרים כו' דשחיטתו פסולה דאלמא דאוסר שאינו שלו מאי קושיא הא פסולה תנן אבל לא אסור בהנאה כו' ותירץ בדוחק ואגב חורפיה לא עיין בזה דהא עיקר טעם איסור אכילה להר"ן משום דנסתלקה מעשה שחיטתו והוה כאלו לא עשה בה מידי וזה לא שייך אלא ביחיד השוחט משא"כ בשנים אוחזין בסכין כו' אע"פ שתאמר שאותו ששחט לשם פסול נסתלק מעשה שלו וכאלו לא היה כאן מ"מ אין כאן נבילה שהרי יש כאן השני ששחט לשם דבר כשר אלא ודאי שזה השוחט לשם הרים אוסר השחיטה וא"כ אדם אוסר דבר שאינו שלו וזה פשוט:
ואם התרו בו. בטור כתוב בודאי כוון לאסור כו' וקשה א"כ אף בלא כוון לאסור אסור ככל שחיטת מומר י"ל דכאן בא לאסור בהנאה וזה אינו בשחיטת מומר סתם:
סעיף ה
[עריכה]לשם הרים. הטעם דכל אלו הם מחוברים ודרשינן אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם:
אין לו דין כו'. זו דעת רמב"ם וס"ל במכוין לעובדו אסור אפילו בשוחט לשם הר אבל במכוין לרפואה או לשאר דברי הבאי יש חילוק בעושה כן לשם הר אינו נאסר בהנאה כיון דאפילו בשוחט לשם הר אין ההר עצמו נאסר משום עבודת כוכבים דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אבל בשוחט לשם רפואה לשר של הר אסור בהנאה כיון דבשוחט ממש לשם שר נעשה עבודת כוכבים ודבר פשוט שאין איסור אלא בשוחט לשם הר אבל בשוחט בהר מותר:
סעיף ז
[עריכה]אינו דומה לשוחט לשם הרים. הטעם דאפילו בשוחט לשם הרים אין איסור אלא כששוחט עצמו נתכוין לשם הרים אבל זה שוחט וזה עובד לא אמרינן כדלעיל סעיף ג' וג"כ אין כאן איסור מצד הרואה דהרואה סבור דאתרמי ליה אותו צד ואינו עושה כן בכוונה: