ט"ז על יורה דעה ה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א[עריכה]
כשוחט קדשים בחוץ. פירוש מפני מראית עין שיסברו שזה שוחט לשם קדשים כך כתבו רשב"א ורש"י ור"ן. והטור כתב דאיכא למיחש שמא עתה הקדישה כו' משמע דחיישינן שמא האמת כן הוא ובעלת מום יש ג"כ חשש מראית עין כי שמא יהיה המום במקום מכוסה ויסברו שהיא בלא מום:
שחיטתו פסולה. ואע"ג דלא אמר לעולתי כמו דבעי' בחטאת בסוף סעיף זה דהתם החטאת שייך דווקא לו על עבירה שעשה משא"כ כאן בעולה שהוא דבר הנידב מכל אדם:
שחיטתו כשרה. כיון שלא עבר עבירה ממילא הוא עושה כן דרך נדבה והכל יודעים שאין אלו באים בנדבה ולא יחושו לדבריו וא"ל שמא יסברו שחייב חטאת הוא דההוא קלא אית ליה דכל העובר בשוגג בסתר מודה ברבים כדי שיתבייש ויהיה לו כפרה כ"פ רש"י וכ' רש"ל בהג"ה דכאן מיירי שאינו לפנינו אז אמרינן אוקי גברא על חזקתו אבל אם הוא לפנינו ואומר לנו בהדיא שהוא חייב חטאת פשיטא דאסור עכ"ל ומו"ח ז"ל חולק עליו ואמר דאם איתא שעבר עבירה היה מפורסם אלא ודאי שקורי משקר ע"כ ונ"ל שיש חילוק בדבר אם הוא אומר שכבר איזה זמן עבר עבירה ודאי משקר דאם הוא אמת היה כבר מוציא קול כדי שיתבייש ויתכפר אבל אם הוא בענין שאפשר שלא נודע לו עד האידנא או שאפשר שעשאה האידנא ודאי אמת אמר והשתא קא מיכוין להתבייש:
זו לחטאתי. דכל שלא אמר חטאתי משמע לחטאת דעלמא ובדרך נדבה אומר כן ואין בדבריו כלום ע"כ אין איסור אלא בתרתי לריעותא. חדא שידוע שעבר עבירה. שנית שאומר זו לחטאתי והתוספות כתבו בסוף השוחט אהא דפרכינן והא לא אמר לשם חטאתי וז"ל אם לא אמר לשם חטאת אפילו אם אמר הרי זו חטאתי לא אמר כלום כדאמרינן פ"ק דנדרים עכ"ל ופי' רש"ל שם וז"ל שצריך שיאמר לשם חטאת לפי שצריך שיתפוס בנדר אבל אם לא אמר לשם חטאת אפילו אמר ה"ז לחטאתי לא אמר כלום עכ"ל וכוונתו נסתרה בזה במה שהקפיד תחלה שיאמר לשם חטאת והוא לא מהני ועל כל פנים נראה דעתו דאומר ה"ז לחטאתי לא מהני ומו"ח ז"ל חלק עליו ואמר דבלמ"ד תליא מילתא דכל שאומר לחטאתי הוה כאומר לשם חטאתי ולא מיעטו התוספות אלא באומר ה"ז חטאתי בלא למ"ד דדוקא כשאומר בלמ"ד משמעותו דמתפיסו בנדר משא"כ בלא למ"ד. ואני בער ולא אדע הא איתא בהדיא בפ"ק דנדרים (דף ו') בלשון ה"ז חטאת ה"ז אשם אע"פ שחייב חטאת לא אמר כלום ה"ז חטאתי ה"ז אשמי אם היה מחויב דבריו קיימין הרי לפניך דאמירת ה"ז חטאתי מהני שפיר וכן העתיקו שם התוס' ולפי הדרך שנאמר בזה דלדעת התוס' לא מהני לשון חטאתי יהיה תלמוד ערוך נגדם וע"כ צריך אתה לומר שיש טעות בגמרא ובתוספות דנדרים וצריך להיות לשם חטאתי או לחטאתי וזה ודאי אינו נכון לומר כן גם מדברי הרישא מוכח דאין בדבריו כלום דוקא כשאומר ה"ז חטאת וביו"ד תליא מילתא גם יש לתמוה במ"ש התוספות תחלה אם לא אמר לשם חטאת דהא גם באומר כן לא מהני ע"כ נלע"ד פשוט דיש בדברי התוספות שזכרנו ט"ס וכצ"ל אם לא אמר לשם חטאתי אפילו באומר ה"ז חטאת לא אמר כלום כו' וכונתם לא מיבעיא אם אמר סתם לשם חטאת ולא רמז על בהמה זו אלא אפילו רמז על בהמה זו ה"ז חטאת אפילו הכי לא מהני אלא עד שיאמר ה"ז חטאתי דאז מהני כתלמוד ערוך שהבאתי בזה ואין חילוק בעולם להקל בזה אלא באומר בלא יו"ד אבל באומר ביו"ד ל"ש אומר לחטאתי או חטאתי ברור כשמש שיש איסור בזה כנ"ל ברור:
לאשמי פסולה. כתב רש"ל בהג"ה נראה לפרש דהוה פסולה כקדשים ואסורה בהנאה כמו שחוטי חוץ דבשלמא גבי נדר אין בו איסור ודאי אלא למראית עין הלכך אינו חמור כ"כ ואינו אסור אלא באכילה עכ"ל ומו"ח חולק ע"ז דכולה גזירה דרבנן היא משום מראית עין דנראה כשוחט קדשים בחוץ והכי דייק לישנא דפוסקים בזה שכתבו פסולה משמע אין איסור הנאה כדאיתא בגמרא ריש (דף מ') ע"כ ואין ראיה מההיא (דדף מ') דהתם בעבודת כוכבים כיון דיכול התנא לומר ה"ז זבחי מתים כמו שדרכו בזה בשאר מקומות ע"כ דייק שפיר פסולה אין זבחי מתים לא מה שאין כן בזה כיון שאומר לחטאתי ונודע שעבר עבירה שחייבין עליה חטאת אין זה מראית עין אלא הוה ליה ממש שוחט חטאת בחוץ ופסול שלו הוה ממילא אסור בהנאה:
סעיף ג[עריכה]
שנים ששוחטין כו'. פירוש אע"פ שכחו של הכשר הוא לבד מספיק לשחוט ואין הפסול מסייע לו מכל מקום כיון שגם הוא שוחט באותו פעם אוסר וע"כ יפה כתבתי בסימן ד' ס"ק ד' להר"ן דס"ל דשוחט בהמת חבירו לשם עבודת כוכבים דאינו עושה לא איסור ולא היתר היה לנו להתיר בשנים שוחטין כיון שאין אנו צריכין להיתר של השוחט לעבודת כוכבים:
בד"א כשהיה לו בה שותפות כו'. כ"כ הרמב"ם פ"ב מה"ש אחר שכ' כל עניני פסול בשחיטה הן מחמת עבודת כוכבים הן מחמת קדשים בחוץ. ותמה ב"י על רבינו מאי טעמא לא זכר האי חילוק כאן בפסול קדשים וניחא לו שסמך על מ"ש זה בפסול לשם עבודת כוכבים בתחלת הסימן שיש מחלוקת בזה ואחר כך הקשה על הרא"ש דסבירא ליה ביש שותפות נמי מותר אם כן מתניתין דשנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם פסול מוקדשין ואחד לשם דבר כשר שחיטתן פסולה תיובתא על הרא"ש דהא לעיל בגמרא פריך כן מההיא מתניתין דאחד שחט לשם פסול עבודת כוכבים דפסולה השחיטה ומשני שם דהאי פסול מיירי במומר דודאי אוסר אבל כאן בקדשים אין שייך לומר מומר קשה למה פסולה ומ"ה פירש ב"י דלא אמרו אין אדם אוסר את שאינו שלו אלא בדבר שאיסורו מן הדין כמו לשם עבודת כוכבים אבל במוקדשין דהוא משום מראית עין כי לא הוה דידיה מאי הוה הא הרואה סבר דדידיה הוא וקאתי למשרי קדשים בחוץ הלכך אפילו באין לו בה שותפות אסור להרא"ש אבל להרמב"ם אף על גב דאיהו ג"כ לא אסר אלא משום מראית עין מכל מקום מתיר באין לו בה שותפות דכל ששוחט בהמת חבירו לשם פסול קלא אית ליה וע"פ זה פסק רמ"א דיש להחמיר במקום שאסור משום מראית עין והנה אף שאיני כדאי לחלוק עליהם מכל מקום אמרתי שדבריהם תמוהין. חדא דלא מצינו בשום מקום שיהא איסור משום מראית עין חמיר טפי מאיסור מצד עצמו. ותו דאם נולדה פלוגתא חדשה בין הרמב"ם להרא"ש והטור לפי דברי בית יוסף היה לו להטור להזכיר מחלוקת זה בינו לרמב"ם ומה שהקשה ב"י מהרא"ש והטור נראה דלק"מ דעד כאן לא פליגי התוספות והרא"ש על רמב"ם ורש"י וסבירא להו אפילו בשותף אין אוסר אלא בעבודת כוכבים דסברא טובה היא שאין אדם מישראל עובד עבודת כוכבים אלא ודאי לצעוריה מכוין אבל בשוחט לשם קדשים ודאי אוסר בשותפות דהוא סובר מצוה קא עביד וא"כ שפיר כתב הטור שנים אוחזין בסכין ושחט אחד לשם דברים האסורים ורצה לומר כל א' כדינו או באיסור עבודת כוכבים להרא"ש במומר ולרמב"ם אפילו בישראל שיש לו שותפות ובאיסור לשם עולה אליבא דכ"ע בשותפות אוסר אבל בבהמה שאינה שלו ודאי אין שייך לומר מצוה קעביד דאין אדם מקדיש מה שאינו שלו וא"צ להזכיר כאן האיסור בבהמה של שותפות שהוא פשוט דמה לי שותפות או שלו לבד והרמב"ם שזכר חילוק של שותפות לא נתכוין אלא בשביל שוחט לשם עבודת כוכבים דעל זה נמי קאי ושם הוא מחלק בין שותפות לשם אחרים והטור כתבו כבר אבל בפסול שוחט לשם קדשים ודאי דכ"ע אין איסור בשל אחרים דהיאך יעלה על הדעת שיקדיש בהמת אחרים דאטו אם יראה אדם בהמת חבירו בשוק ויאמר הרי היא הקדש וכי סלקא דעתך שנאסר הבהמה משום מראית עין זה ודאי אינו אלא דכאן משום דסבר מצוה קעביד והיינו עכ"פ שיש לו חלק בה כנ"ל ברור ופשוט להלכה אבל לא למעשה כיון דנפיק מפומייהו דב"י ורמ"א להחמיר מ"מ נראה באם יש צד אחר להקל כגון בתערובות יש לצרף גם היתר שאמרנו כנלע"ד: