ט"ז על חושן משפט כב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(ס"א בהג"ה תרתי לריעותא) נ"ל דאם מתחלה בשעת הלואה קיבל עליו פסול כבי תרי דמהני אפילו בלא קנין וע' מ"ש לקמן:
(ע"ש שלא נודע שטעו) נ"ל באם קיבל עליו דיין ע"ה שלא ידע דין תורה כלל אינו יכול לחזור אפי' טעה דהא לא יכול לומר שקבלו לדון דין אמת וראיה ממ"ש המרדכי פ' ז"ב בא' שאמר נאמן עלי אוחו העכו"ם וכו' הרגיש שהיה מטעים דבריו וקבל שוחד ורצה לחזור ופסק שם דלא הדר וקש' הא אפילו בישראל פסול מצי הדר אם טעה אלא ע"כ דהתם שקבל עליו העכו"ם לא יוכל לומר קבלתי שיאמר האמת דסתם עכו"ם אינו יודע האמת ה"ה במי שמוחזק לע"ה כנלע"ד:
(ע"ש) ישבע שלא קיבל עליו צ"ע ממ"ש בסי' צ"ג דכל טענה שאין נתחייב ממון אלא בשבועה אין משביעין עליו היסת דאע"ג דאם לא ישבע יתן ממון אפ"ה אין שייך בה היסת וה"נ אין כאן ממון למה ישבע היסת ומ"ש סמ"ע סקי"ג דהיינו היסת שאין כאן כפירת ממון לא ירדתי לסוף דעתו דא"כ גם היסת לא ישבע דגם בהיסת צריך כפירת ממון דאפשר דהכא מיירי שיש חילוק טענות ביניהם דרוצה לטעון עכשיו ולע"ד דאם קבל עליו כשר א' במקום שנים והוא כופר צריך לישבע שבועה דאורייתא:
(ס"ג) נגמר הדין ונשבע הא דכ' ונשבע הוא מיותר ונ"ל דאפי' לרש"י דהיציאה מב"ד חשוב גמר דין היא במקום שיש עכ"פ שום שייכות חיוב עליו בשום צד כגון בהיפך שבועה או כשאומר הריני משלם שהיה לו עכ"פ חיוב שבועה עליו משא"כ כאן שמרצון טוב מקבל עליו שבועה בוודאי יכול לחזור אפי' ביצא מב"ד אלא דוקא שבועה הוא גמר דין:
(ע"ש אלא הריני משלם) הסמ"ע כתב דיכול לומר ולתרץ דבריו מה שאמרתי איני נשבע אלא אהפוך ונכון הוא אלא כי מוחז"ל נחלק עליו ממאי דאמרינן פ' הדיינין אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד ולא מצי אמר דעתי היה להפך ואין זו קושיא דאנן ודאי אין מתרצין דבריו אבל אם הוא מתרץ דבריו כן פשיטא דמהני:
(ע"ש בהג"ה) ויש חולקין נראה דקי"ל כדעה קמייתא שהיא דעת רש"י בשבועות דף ל"ט דהוצאה מב"ד הוה גמר דין לכל דבר רק אם שתק אז יכול להפך כמ"ש השמ"ע בשם הטור מאחר דגם הרא"ש ס"ל כוותי' וכן פסק רש"ל בסידור דיינים שנדפסו בתשובת שלו הישנים:
(ע"ש) ולא יוכל לחזור בו ב"י כ' בזה דצריך אח"כ לשבע שבועה דאורייתא והעתיקו בסמ"ע ורמ"א לא זכרו ונראה טעמו דהב"י לא כ' זה אלא למ"ד שבועה דאוריית' מהפכינן אבל למ"ד לא מהפכינן והכי קי"ל בסי' פ"ז אין צריך לחזור ולשבע בנקיטת חפץ דהוא לא נתכוין מתחלה לשבועה דאוריית' דהא אין מהפכין אותה וסגי במה שנשבע אבל לעד"נ דיפה דן בב"י אפי' למ"ד לא מהפכינן דהא אמרינן בסי' פ"ז סי"ז דאם שניהם רוצים מהפכינן אף בדאוריית' וכאן נתרצו שניהם בהיפוך ודאי יכול לומ' שנתכוין הנתבע שיתרצה התובע לישבע שבועה דאוריית' מש"ה צריך התובע לחזור ולישבע בנק"ח כי לא הסכים תחלה בהיפוך אם לא בדרך זה:
(בטור ס"א) ונראה אפי' לא הוציא כו' כראה לתרץ דברי הרמב"ם דמה שאמר והוציא ממנו לא נתכוין שהוציא ממש אלא ה"ק לא מבעי אם פוסק שיפטר בע"ד אחר דמהני אלא אפי' באומר אתן לך דהיינו שפסק להוציא ממנו אפי' בזה מהני ובזה אין צריכין כמו שדחק הב"י והוה כאלו הוציא.
(ע"ש בטור ס"ד) וההוא דאמר לחברי' מהימנת לי כו' כיון שקבל עליו פסול כבי תרי ק"ל דמשמע מזה אלו קבלו בחד אין צריך קנין והא דאמרינן כאן דאם קיבל פסול חוזר עד שיגמור הדין וכאן בנאמנות אין שייך גמר דין וא"כ צריך ג"כ בזה קנין ותו קשה למה לא כ' רבינו בסי' ע"א רק דברי הרמ"ה אלו ואלו דברי הרא"ש והחילוק כ' כאן והלא שם מקומן ותו מ"ש הרא"ש שאין צריכין קנין דכל תנאי שבממון קיים זה אין שייך אלא בשעת מעשה דפשוט הוא מי שמתנה עם חבירו תנאי לאחר מעשה אינו כלום ונ"ל דלא הביא כאן רבינו דברי הרא"ש להלכה אלא כדי להקשות מהם על מ"ש הרמ"ה כאן דקבלו כבי תרי והוקשה גם לרבינו הקושיא שזכרתי דהא בחד נמי צריך קנין והביא רבינו דא"א הרא"ש כתב שא"צ קנין דמשמע אפי' קיבל חד כבי תרי א"צ קנין ודלא כהרמ"ה ומש"ה הביא דברי הרמ"ה לחוד בסי' ע"א דשם לא הביא סוף דברי הרמ"ה כמו שהביא כאן ומ"ש דכל תנאי שבממון קיים הוא עצמו מפ' דבריו ואמר כאדם האומר אל תפרעני אלא וכו' דהתם מהני אפי' אחר מעשה מצד קבלתו של הלוה כמש"ל בסי' ע' בשמו דהוה כל שעה לגבי דידיה כשעת מעשה ה"נ כאן כשמקבל עליו דעיקר הטעם דאנן סהדי דודאי לא עבר על דבריו כיון דאין לו היזק בזה במה שיקיים דבריו יהא אפשר לו בתקנה שיקח כתב ממנו או שאר תקנה כמו שנזכר סימן ע' נמצא דהיה כאן כשעת מעשה וייפיר אמרינן דכל תנאי שבממון קיים:
(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה) כ' הרא"ש בתשו' כלל הדייני' סי' י' וכו' עד דאתו כדעת הרא"ש וכו' ובס' בני שמואל כ' דדעת הרא"ש בכל מקום שכ' יציאה מב"ד לאו דוקא אלא ה"ה בנגמר הדין בב"ד ואינם עסוקים באותו ענין ה"ל כיצאו מב"ד וכדעת ר"ת והאחרונים והביא ראיה מתו' ר"פ הדיינים שמביאין ראיה לדעת רש"י וז"ל והלכה כדברי חכמים משמע לאחר גמ"ד אע"פ שלא נדר בחיי ראשו עדיין עכ"ל ש"מ דלדעת רש"י ג"כ סגי בלא יציאה מב"ד אלא בגמר דין סגי וכשאינם עסוקים ועוד האריך שם בזה ע"ש. וע' ברא"ש ר"פ המפקיד דנראה מדבריו דשומר שאמר הריני משלם מתחייב בדיבורו אחר ב"ד אפי' בעסוקי' באותו ענין כמו ש"ח שאמר פשעתי:
(בא"ד) וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מה' סנהדרין וכו' כן עיקר ודלא כמ"ש בנ"י שדעת וכדעת הרי"ף ע"ש ע"כ: