ט"ז על אורח חיים תקנב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף ז
[עריכה]בטור הביא דעת ראבי"ה דמ"ש בגמ' בעט"ב לא יאכל בשר שהוא כשלמים הטעם משום דבשלמים כתיב שמחה וכיון שעבר עליהם זמן שלמים לית ביה משום שמחה ואמרינן נמי גבי בן סורר דאינו חייב אלא בבשר שהוא כשלמים שיש בו שמחה וממשיך בתריה ואמר רבא אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה כו' וגרסינן בפ"ק דחגיגה ישראל יוצקים י"ח בנדרים וכו' אבל לא בעופות לפי שאין בהן שמחה מכל הני משמע דה"ה נמי דבסעודה המפסקת שרי וכ' הטור ע"ז נראה דאע"פ שאין בו שמחה אסור שלא משום שמחה לבד אסרו בשר אלא כדי להרבות אבל תדע שהרי אבל אחר מצוה להשקותו יין דאמרי' לא נברא היין אלא לנחם אבלים שמצוה לנחמו לשכח צערו והכא אסרו יין כי אם ישתה ישכח ומצוה שיזכור חורבן הבית ויצטער עליו הלכך מטעם זה אסור אפי' עופות כמו בשר עכ"ל והא דהתירו בשר מלוח שהוא יותר משיעור שלמים הטעם דמתבטל טעמו ואין בו מאכל טוב ולכאור' י"ל אמ"ש ראבי"ה דבן סורר פטור אם אוכל בשר שאינו כשלמים דהיינו אחר ב' ימים ולילה א' דהא בפ' בן סורר אמרי' רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אכל בשר מליח אינו נעשה בן סורר תנן התם עט"ב לא יאכל בשר כו' אבל אוכל בשר מליח עד כמה א"ר חנינא בר כהנא כ"ז שהוא כשלמי' הכא מאי התם בט"ב משום שמח' הוא כ"ז שהוא כשלמים נמי איכא ביה שמחה הכא בבן סורר משום אמשוכי הוא ובכל שהוא לא ממשיך פרש"י משעבר לילה מפיג טעמו ולא חשיב משמע לפי המסקנא דבן סורר פטור אפי' בפחות משיעור שלמים וצ"ל דראבי"ה מפרש הגמ' דאין כאן מסקנא אלא הכל מדברי הבעיין דאמר הכא מאי מי נימא דהתם הטעם משום שמחה כו' ובבן סורר נמי אזלי' בתר שמח' דאז ממשיך בתריה או לא נימא הכי אלא בבן סורר לא אזלי' בתר שמחה אלא בתר המשכה לחוד והאבעי' לא נפשטה וע"כ לא נקט ראבי"ה רק הדבר הפשוט בלי ספק דביותר משיעור שלמים פשיטא דפטור והטעם משום דלית ביה שמחה וש"מ דבעט"ב מותר בזה כן נ"ל פשוט ומו"ח ז"ל דחק בחנם לתרץ הגמ' אליבא דראבי"ה וק"ל על הטור דפירש הטעם בט"ב לאו משום שמחה אלא משום ביטול טעם ובגמרא זו אמרי' בפי' דהטעם משום שמחה בט"ב ולא משום ביטול טעם דביטול טעם הוא אפי' בלילה א' כמ"ש לענין בן סורר לחד צד ולפי פי' הטור היה להתיר בט"ב אפי' בשיעור לילה ג"כ כיון שמתבטל הטעם וי"ל דהטור מפרש דה"ק התם בט"ב הטעם אף משום שמחה פי' דתרי ביטול טעם ישנן א' הוא ביטול גדול דהיינו אחר שיעור שלמים והב' ביטול קטן שהוא אף בלילה א' וע"ז אמר בגמ' התם משום שמחה פי' דבט"ב אין איסור [היתר] אלא אחר שיעור שלמי' ויש תרתי לטיבותא דהיינו שאין שם שמחה ויש ביטול גדול אבל בחד לטיבותא אסור מה שאין כן בבן סורר לא אזלי' בתר שמחה כלל אלא בתר טעם לחוד וע"כ מותר אפי' בביטול קטן נמצא דכל שיש חד צד דהיינו שמחה לחוד אף שיש ביטול טעם קטן אזלינן לחומרא כיון שיש עכ"פ טעם ויש שמח' ע"כ אסור בט"ב תוך שיעור שלמים וכאן בבשר עוף יש טעם ואין שמחה אזלי' ג"כ לחומרא ואין היתר אלא באין שמחה ואין טעם דהיינו בשר אחר שיעור שלמים דיש ביטול גדול נמצאו דברי הטור נכונים. ואף שאין נ"מ לדידן דאסו' לנו כל בשר מ"מ יש נ"מ דלטעם הטור דאזלי' גם בתר טעם ובעי' שלא ישתה וישכח חורבן הבית ע"כ אסור בסעודה המפסקת אפילו בשתית מי דבש שקורין מע"ד או יין שרף אף שאין בהם שמחה מ"מ כיון דמשכרים יש בהם חשש וזה ע"כ אסור לדעת הטור כנלע"ד וכן ראיתי בתשו' רש"ל סי' ל"א אוסר אפילו שכר כל שאינו רגיל בכל סעודה בשכר או שהוא אדם חלש:
(א) וא"צ לחלוץ מנעליו. והא דבעינן ישיבת קרקע לא מטעם אבילות הוא אלא משום שתהא סעודה עניה ושפילה דאין ניכר השפלות אלא בזה דהא לדידן כל השנה אין אוכלין בהיסבה ואותה הסעודה הוה כמו אנינות קודם קבירת המת שעדיין אין אבילות:
סעיף ט
[עריכה]כ"ז בסעודה המפסקת כו'. הרמב"ם כ' מימינו לא אכלנו אפי' תבשיל של עדשים בעט"ב והטור הביא זה ואח"כ כ' וכ"ז בסעודה המפסקת כו' משמע ל' הרמב"ם אסעודה המפסקת דוקא ותמהני מאי רבותי' דאם אכל כבר מאכלים טובים בסעודה המפסקת לא אכל תבשיל וצ"ל דהוא לא אכל ב"פ כמו שאנו עושים שאוכלים קודם מנחה סעודה קבועה ואחר תפלת מנחה סעודה מפסקת אלא סעוד' א' לבד אכל והיא היתה הסעודה המפסק' ועל אות' הסעודה שהוא קבע שלו לא אכל אפי' תבשיל עדשים אבל קודם לזה דהיינו קודם חצות אכל הרבה תבשילין וז"ל הטור בשם הרמב"ן ומסתבר סעוד' המפסיק בה שאין דעתו עוד לאכול אחריה סעודת קבע אע"פ שדעתו לאכול אחריה עראי לא כאלו שבטנם בטן רשעים אוכלים בשר ושותין יין ומשתכרין ואח"כ אוכלים עראי כדי להפסיק באכילה שאין בה בשר ויין עכ"ל וכ' רש"ל בתשוב' סי' ל' דהא דנקט רמב"ן בשר ויין ל"ת דוקא משום בשר ויין קרי להו בטן רשעים אלא הרמב"ן מיירי לפי הגמ' שהיה מותר בבשר ויין קודם סעודה המפסקת מ"מ הוא בטן רשעים שאוכלים מעדנים כל צרכם ולאכול אחר כך עראי וה"ה שאר אכילות שעושין מיני טיגונים כמו לחג שבועות בארצינו כו' ואו' אני גדול עונם מנשוא בפרט ליודעי תורה עכ"ל וכן מסיק מו"ח ז"ל דכל ירא שמים לא יאכל אחר חצות סעודה ברבוי תבשילין שמה שאוכלין אחר כך סעודה המפסקת בפירות על הקרקע הוא אכילת עראי ובעל נפש שאינו רוצה לשנות המנהג שכ' בהגהות ש"ע ירבה בסעוד' קודם חצות עכ"ל:
סעיף י
[עריכה]חל ט"ב בא' בשבת כו'. כ' רש"ל סוף דבר דבשבת אין לעשות אבילות כלל רק מה שנוהגים להראות אבילות בענין הבגדים שאין משנים כלל כי אם הכתונת משום עונג שבת עכ"ל ולענין חפיפת הראש עסי' תקנ"א:
סעיף יא
[עריכה]והגאונים כתבו כו'. נראה דהם סוברים דאין ללות התעני' ולפרוע מטעם שנכתוב בסמוך דהיינו לאכול לאלתר ביום זה ולפרוע אח"כ וז"ל ת"ה סי' ער"ה בשם א"ז יחיד שקבל עליו תענית ב' ה' כל ימות השנה ואירע עט"ב בשני כיצד הוא עוש' לסעוד ב"פ אסור מפני נדרו אלא סועד פעם א' טרם יבוא השמש דקי"ל מתענין לשעות ומתפלל מנחה תפלת תעני' ואח"כ סועד עכ"ל וק"ל כיון דקיבל עליו סתם תענית צריך להשלי' כמ"ש סי' תקס"ב ס"ג א"כ היאך יאכל קודם ביאת השמש בשלמא בתענית חלום והיאר צייט שאינן תלוי' בקבלתו שפיר משא"כ בזה דתלוי במה שקבל עליו וחייב להשלים וכל שאינו משלים כאלו לא התענה כלל ומ"ש דקי"ל מתענין לשעות זה אינו דהיינו אם קיבל עליו בפי' לשעות אבל אם קבל סתם היינו יום שלם לא וצ"ל דס"ל דבכל יום בפ"ע צריך קבלה וקמ"ל דביום זה שלפני ט"ב יקבל התעני' בפי' שלא ישלים וזה אינו דהא כל שקיבל עליו כל השנה כ' רמ"א בסי' תקס"ב ס"ח דבקבלה א' סגי וא"כ חייב בכל תעני' להשלימו ונראה דהגאונים נתכוונו שעכ"פ יתחייב לפרוע להתענות ביום אחר וראי' מדברי הרא"ש פ"ק דתענית דמביא הך דלוה אדם תעניתו ופורע וכ' ע"ז בשם ראבי"ה וראיתי רבותי שהיו מזקיקי' להתיר נדר תעניתו בג' דכיון שאמר הריני בתענית למחר ה"ל כמו נדר ויראה כיון דצריך לפרוע לא נתבטל הנדר אלא מאומד הדעת אמרי' שהיה בדעתו להתענות יום א' ולא לקבוע יום א' לחובה וגם מירוש' יש ראיי' שאמר מילתא דרב אמרה מתענין לשעות דאמר רב לוה אדם תעניתו ופורע ולתלמודא דידן דכל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית א"א לפרושי אלא דמקרי תענית מה שהתענה מקצת היום לענין זה דא"צ לשאול על נדרו דמקרי תענית מה שהתענה מקצת היום עכ"ל ובקיצור פסקי הרא"ש כ' ג"כ וז"ל ולוה אדם תעניתו ופורע לאחר שהתענה קצת היום עכ"ל א"כ גם דעת הגאונים כן בעט"ב שחל בשני שחייב להתענות משום נדר עכ"פ תענית שעות ואח"כ ילוה התענית ופרע ביום אחר שלם אחר ט"ב דדוקא באופן זה שהתענה מקצת היום יוכל אחר כך לעשות הלואה והיינו דלא התירו ללות אלא כשהוא מצטער ואז אין צריך להתענות כלל בו ביום וכאן שאינו מצטער היתר שלו אחר שהתענה קצת היום גם בת"ה סי' רע"ה מסיק וז"ל והדעת נוטה בנדון דידן דהיינו שנדר להתענות כל השנה ב' ה' דאין ללות התענית אלא בשביל אונס או צער ממש או בשביל סעודת מצוה דשייך בגווייהו ואעפ"כ צריך להתענות מקצת היום זמן מועט יותר משהוא רגיל עכ"ל אף שלפי תחלת דבריו לא משמע כמ"ש מ"מ לפי מסקנתו נראה כן אלא דדעתו להחמיר אפי' ביש לו צער דמ"מ ימתין קצת וממילא באין לו צער ימתין עד סמוך לביאת השמש ואח"כ יפרע ביום אחר מ"מ נרא' דדעת הגאונים היא כמ"ש כנלע"ד בזה ועמ"ש סי' תקס"ח וכאשר זכרתי כן הוא גם במרדכי פ"ק דתענית בזה וז"ל ומיהו חייב לפורעו שהרי יום שלם קיבל עליו: