ט"ז על אורח חיים תקנא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ט"ז על אורח חיים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

אמרי' בגמ' דט"ב אין תלוי ברצו להתענות מפני שהוכפלו בו הצרות והקשו התו' הא בי"ז בתמוז נמי אירעו בו ה' צרות ותי' דחורבן הבית קשה טפי ועי"ל דבט"ב הוכפל צרה א' פעמיים:


(א) ממעטין במשא ומתן. כ' ב"י ועכשיו לא נהגו רוב העולם למעט במשא ומתן כלל משנכנס אב ונרא' שהם מפרשי' דלא מתסר בנין ונטיע' אלא דוקא בדשמחה כסבר' ראשונה שהזכיר רבינו ומפרשי' דלא נאסר משא ומתן אלא בדשמחה כדברי הסברא שדחו התו' ולפ"ז צריכין ליזהר ממשא ומתן של שמחה כגון צרכי חופה כו' עכ"ל ואי משום הא לא אריא דהא אנו רואין דגם בצרכי חופה לא נשמע מונע בינינו ומה שדחו התוס' זו הסברא דהא לא אסרו אלא לעשות סעודה זו ודאי דחי' אמיתית והיאך נסמוך על סברא דחויה כזו ונראה דטעם המנהג להקל כפי מ"ש בסי' תקל"ט ס"ד טעם להיתר משא ומתן בח"ה אפי' ביש לו מעות משום שיש עלינו מס מלך ושרים והבאתי ראיי' מתו' פ' א"נ ה"נ יש לנו היתר זה במשא ומתן מן אב ואילך מה שאין ממעטין שוב מצאתי כן בדברי מו"ח ז"ל בשם רש"ל:

ואם הי' כותלו כו'. נ"ל אפי' אם הוא בענין שאין בו סכנה אלא שיש לחוש להפסד ממון ג"כ מותר בזה לבנות וראייה מדכ' הטור וז"ל ואמר בירושלמי הדא דתימא בנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה ליפול מותר ובנין של שמחה היינו בונה בית חתנות לבנו כו' ולפ"ז הא דאמר אם היה כותלו גוהה מותר. אפי' בכותל של חתנות קאמר שמותר אם הוא גוהה וי"א כיון דגמרא דידן אוסר בנין סתם כל בנין קאמר כו' עכ"ל וקשה למה אמר ולפ"ז כו' הא ודאי גם לי"א מותר אם גוהה ויש סכנה יהיה מה שיהיה אין לך דבר שעומד מפני הסכנה ע"כ נראה דלא מיירי הטור כאן משום סכנה דאפי' באין סכנה כגון שעומדת הכותל בחצר ואפשר לסגור החצר ולא יכנוס אדם לשם אפ"ה מותר כיון דאין איסור בנין אלא בשל שמחה ובזה מותר אפי' בשל שמחה אבל לפי הי"א דאסור בכל בנין ממילא גם אם גוהה ליפול אסור כל שאין בו סכנה וזה מדוקדק בלשון הטור סי' תק"מ לענין ח"ה כתב ואם הוא מסוכן ונוטה ליפול כו' וכאן לא זכר סכנה אלא ודאי דכאן לא מיירי מסכנה ואפ"ה מותר ואפי' בשל שמחה כנלע"ד:

שלא יקדמנו אחר. כן איתא בגמרא משמע דבלאו האי חששא אסור לארס ובטור כתוב דבאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה וק' א"כ למה הוצרכו בגמ' לטעם שמא יקדמנו אחר נ"ל דס"ל להטור דבמקום שאסור משום אבילות ל"מ שמא יקדמנו וראיי' מאבל דפסק הטי"ד סי' שצ"ב דאסור אפי' באירוסין וכן לענין תענית גשמים דאם עברו ולא נענו דממעטים אף באירוסין כמ"ש בה' תענית אלא ודאי דל"מ טעם שמא יקדמנו אלא לענין ח"ה דלא הוה טעמא משום אסור שמחה אלא משום עירוב שמחה בשמחה לזה מהני שמא יקדמנו ומ"ה כתב הטור היתר אירוסין אפי' במקום אבילות משום דאין כאן שמחה והיינו שמחה גדולה לית כאן לאפוקי מנשואין כמ"ש הטור אבל בנשואין בלא סעודה איכא שמחה ור"ל שמחה גדולה ואע"ג דהטור הביא כאן דברי ר"ן דנתן טעם גם בט"ב משום שמא יקדמנו היינו כיון שכבר הקדים דאין כאן שמחה גדולה מש"ה מהני גם טעם שמא יקדמנו אף על גב דאיכא קצת שמח' וט"ב לא חמיר כמו אבל דאבילות ישנה היא כמ"ש בי"ד סי' שצ"ו ובב"י:

ואפי' מטפחות הידים כו'. ז"ל רש"ל ואנחנו נוהגים איסור אפי' מר"ח כל דבר שנוהג בשבוע שחל ט"ב חוץ ממה ששייך לכבוד שבת אין לשנות כלל כגון כתונ' ומטפחת דנוהגין היתר אבל בסדינין כמדומ' שנהגו בו איסור וצ"ע דמחמרינן באבל ממש אף הכתונת לשבת אבל מטפחת הידי' והשלחן כמדומה שנוהגין היתר פשוט אפי' באבל הנלע"ד כתבתי ועבי"ד סי' שפ"ט עכ"ל:

וכלי פשתן כו'. בטור בשם הרמב"ן הא דאין בכלי פשתן משום גיהוץ דוקא בישנים אבל בחדשים יש בהם משום גיהוץ אלמא דכלי צמר אפי' ישנים אסור הלכך כלים חדשים בין לבנים בין צבועי' אסורים וכן ישנים מכובסי' כולן אסורי' אפי' להניח אחר השבת כו' עכ"ל נראה פי' דהך ישני' מכובסי' דקאי ג"כ דוקא אאיסור גיהוץ דכמו שאסור גיהוץ בחדשים כן אסור לגהץ כלים מכובסים וזה אפי' בכלי פשתן וז"ש ב"י וכן ישנים מכובסים בין לבנים בין צבועים בין דצמר בין דפשתן כלן אסורים דבכיבוס לא שאני לן בין צמר לפשתן עכ"ל פי' לענין גיהוץ דכלים מכובסים אין חילוק בין צמר לפשתן כמו שאין חילוק בחדשים בין צמר לפשתן) ומו"ח ז"ל הקשה על ב"י במ"ש דבכיבוס לא שאני כו' דזה א"א להרמב"ן דלדעתו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ שלנו ולא משום כיבוס שלהם גם הב"י גופי' כתב קודם לזה ומיהו כלי פשתן ישני' בין לבנים בין צבועי' לכבס או לגהץ להניח מותר ונראה דלא דק או שיש ט"ס כו' עכ"ל הוא סבר דמ"ש ב"י בכיבוס לא שאני לן כו' היינו לאסור לכבס ומ"ה הקשה לו כן אבל באמת לא דק בדברי' אלו דהב"י קאי על הרמב"ן דמיירי בבגדים מכובסים כבר קודם שבוע זו אלא דבשבוע זו בא לגהץ אות' זה אסור אפי' בפשתן אפי' בגיהוץ שלנו אבל באינ' מכובסים מותר אפי' בגיהוץ שלהם כדי להניח ומה שסיים הרמב"ן וגיהוץ שלנו נמי אסור בין בישינים בין במכובסים דקאי אדסמיך ליה וזה פשוט לע"ד לדע' הרמב"ן:

אשה הלובשת לבנים עמ"ש בי"ד סימן שפ"א מדין זה:

אסור לעבריות לכבס כו'. הטעם משום חשש מראית עין:

דלא למשתי עמרא. פי' שלא לעשות חוטים שתי מצמר וכתב ב"י נרא' דל"ש לו ול"ש לאחרים בין בשכר בין בחנם דהטעם משום דפסקה בט"ב אבן שתיה משום השתות יהרסון וזה שייך בכל גווני:

שלא לקדש כו'. לאו דוקא ממש אחר ט"ב דהא כתב ססי' תכ"ו ס"ב דאין מקדשין הלבנה במוצאי ט"ב או בשאר תענית אלא כאן אמר עד יום אחר ט"ב:

ומותר בחומץ של יין. דאיסור זה הוה כמו נדר כמ"ש ב"י בשם תשובת אשכנזית ובנודר מן היין מותר בחומץ יין כמ"ש בי"ד סי' רי"א סי"א לכאורה נראה כיון דאיתא שם דנודר מן היין ונעשה אותו יין חומץ אסור בו ה"נ כן הוא שאסור בזמן זה מחומץ שנעש' מיין בזמן ההוא אבל אינו נראה כן דשם הוה היין עצמו אסור מצד איסור נדר דרביע עליו משא"כ כאן דאין האיסו' אלא משום שמחה ובחומץ ליכא שמחה א"כ נהפך האיסור עצמו להיתר וגם בבשר לדין התלמו' מוכח כן בטור בסי' שאח"ז דמות' אחר ג' ימים והוא ממש כחומץ דכאן והא ראיי' דכאן הותר בתבשיל של בשר כמ"ש אח"ז ואילו בנודר מן הבשר ויין זה ודאי גם התבשיל שקיבל ממנו טעם אסור וכמ"ש בי"ד סי' רי"ז אלא ודאי כמ"ש ודומה כאן לנודר מבשר ויין סתם דמותר בתבשיל שיש בו טעם יין וכ"ש דמותר כאן בנתערב יין בתבשיל אע"פ שיש בו טעם יין כנלע"ד פשוט וכ"מ בכל בו שמביא ב"י בסימן זה מטעם שכתבתי מבואר דבימים אלו מותר ברוטב של בשר כמו בנודר מן הבשר בי"ד סימן רי"ז:

מר"ח עד התענית. בפ' בתרא דתענית פליגי ר"מ ורשב"ג ר"מ ס"ל דאיסור כיבוס ותספורת הוא עד התענית ורשב"ג ס"ל דאיסור כל אותו שבת פי' שבוע ופסק רבא הלכ' כר"מ דאינו אסור אחר התענית אפי' באותו השבוע וכתב רש"ל בתשובה סימן נ"ד דיש אנשים נוהגין שלא לאכול בשר באותן ג' שבועות ומוסיפין עד שבת נחמו כאשר כתוב במנהגים דלא שפיר עבדי כיון שעברו הטעמים שנאסר בשבילו בבשר ויין וסיים ועוד נראה דאפי' בא א' להחמיר עד השבת כרשב"ג דלא יאות עביד כדאי' פ"ק דברכות אר"ט אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים א"ל כדאי היית לחוב בעצמך שעברת ע"ד ב"ה ופירשו התו' אע"פ שהחמיר על עצמו לעשות כב"ש וב"ה ג"כ מתירין לעשות כב"ש להטות ולקרות מ"מ מאחר שבא לכוין עצמו לעבור ע"ד ב"ה אפי' הוא להחמיר חייב מיתה ה"ה כאן דקבעו הלכ' כר"מ והוא בא להחמיר כרשב"ג שנקרא חוטא שמצער גופו בכדי עכ"ל ואין דברי הרב ברורי' בזה דהא כתבו התו' שם במסקנ' בשם הר"ר שמעי' וז"ל כה"ג גבי קריאת שמע אע"ג דמן הדין יצא בדיעבד כיון דלב"ה אין נכון כדאית' במתני' כדאי היית לחוב בעצמך אם עשה כב"ש לב"ה לא עשה ולא כלום עכ"ל א"כ לא היה ר"ט ראוי לעונש אלא מצד שעש' כדברי ב"ש מה שאינו נכון לב"ה משא"כ כאן בפלוגתא דר"מ ורשב"ג דלא עבד כלום לר"מ במה שעושה כרשב"ג גם מו"ח ז"ל חולק על רש"ל בזה מטעם אחר ע"כ ודאי אין על המחמיר בזה שום עון אשר חטא רק נלע"ד שהמחמי' אסור לומר שהוא חש לדברי רשב"ג דבזה נראה כחולק על פסק דרבא ח"ו אלא יחמיר לעצמו דרך לפנים משורת הדין ולא יאמר כלום:

מותרים בתבשיל כו'. בסמוך נתבאר דאף ברוטב של בשר מותר:

כל השייכים לסעודה. נראה פי' כל מי שהיה הולך בזמן אחר לסעודה זו הן מחמת קורבה הן מחמת שהוא אוהבו דאי' במהרי"ל אם אירע מילה או פדיון הבן וסיום מסכתא דהן סעודות מצוה משנכנס אב מותר לקרואים שם בבשר ויין דוקא קרובים מחמת קורבה או ריעות אבל ההולכים שם רק לשתות ובלא"ה לא היו הולכים ה"ל מצוה הבאה בעבירה ומיהו שבת שחל ט"ב בתוכה לא יאכלו אלא בני מצוה רק מנין בצמצום ויש מקילין ומהרי"ל אמר בשבוע שחל ט"ב כל השייכים לברית מותרים כו' עכ"ל ואח"כ כ' בשם מהר"מ במרדכי גדול דהתיר לכל הקרואים לאכול בשר כו' ואילולא דברי רז"ל היה נ"ל היתר לגמרי בסעודת מילה וראייה מדאשכחן בפ"ק דמ"ק דף ט' ששלמה דחה תענית י"כ בשביל בנין ב"ה ומצינו שבת דוחה בנין ב"ה אלמא שבת עדיף מבנין ב"ה ומילה דוחה שבת א"כ כ"ש שמילה תדחה תענית של בשר ויין שהוא אינו אלא מנהג ונהי שתענית ט"ב דוחה סעודת מילה שגזרו רז"ל אפי' על פריה ורביה בשביל כבוד בית אלקינו מ"מ בדבר זה שאינו אלא גדר בעלמא ואף ע"ג דאיתא שם שהיו ישראל דואגים מטעם דשמא צורך הדיוט אסור כאן לא שייך לומר כן דא"כ יהיה אסור לכל אפי' להשייכים לסעודה ע"כ נראה דהמיקל בדבר זה בסעודת מצוה לאכול שם כל הקרואים לא הפסיד והך מנין מצומצם שכ' רמ"א כ' בהגמ"נ דהיינו נוסף על הקרואים ונראה פירושו דהיינו הקרואים שהם קרובים שהם שייכים בודאי להסעוד':

תספור' שבוע זו נרא' דה"ה נטילת ציפרנים דאסור בשבוע זו אבל קודם לזה מותר אפי' לפי מה שנהגו איסור בתספורת מן י"ז בתמוז כמ"ש רמ"א בס"ד מ"מ נטילת צפרנים קיל מזה כמ"ש לענין אבל בי"ד סי' ש"ץ דמותר במקום מצוה גבי אבל ה"נ כאן אין להחמיר בו בחומרת המנהג כנלע"ד:

אבל לא במספרים. כ' מו"ח ז"ל דזה דוקא בשבוע שחל ט"ב אבל קודם לזה מותר בתכפוהו אבילות דהיינו ששלמו ל' שלו באותן ימים דמותר בכיבוס ותספורת: כתבו התוס' בפ' בתרא דתענית דף כ"ט ואע"ג דשלחו משמיה דר"י דכלי פשתן מותר לכבס במועד מ"מ החמיר לנו מורי רש"י לתת סדינים שלנו לכבס אותם בשבוע שהיה בה ט"ב קודם התענית אבל היכא דחל ט"ב בה' בשבת מותר לכבס ולספר מחצות ואילך מפני כבוד השבת דאין להמתין עד ע"ש מפני טורח השבת עכ"ל והקשה ב"י דבר תימה הוא להתיר לספר ולכבס בט"ב עצמו ותו דבהדיא תניא חל להיות בה' לפניו אסור לאחריו מותר וא"א לשמעי' דבו ביום עצמו מותר ותו דגבי חל להיות בע"ש קתני אם לא כיבס בה' מותר מן המנחה ולמעלה ומסיק דלייט עלה אביי וכ"ש כשחל להיות בה' דודאי אסור בו ביום אפי' לאחר מנחה וא"ל דמה דשרי התו' מחצות ולמעל' היינו ביום ד' שהוא עט"ב דהא תניא בחל בה' לפניו אסור ותו דטפי יש להחמיר אחר חצות מקודם חצות הלכך אין לסמוך על הוראה זו עכ"ל ומו"ח ז"ל הסכים להך א"ל שזכר הב"י והא דתניא לפניו אסור היינו שלא לכבוד שבת ולא דק דבהדיא זכר שם בברייתא במקום שמותר לכבס היינו מפני כבוד השבת וא"כ במקום האסור אסור אפי' לכבוד שבת. ולעד"נ דברי התוספות כפשוטן נכוני' דבט"ב עצמו מותר אחר חצות דאחר חצות שייך ליום מחר כמ"ש שאחר חצות נוהגים לשחוט ולהכין צרכי הסעודה כדאי' לקמן וכן הוא בהרב' דברים ובזה ניחא קושיות ב"י למה אמרו דמותר לאחריו ולא אמרו רבות' דאפי' בט"ב עצמו מותר ביום אחר חצות דהא בהא תליא כיון דמותר ביום מחר ממילא מותר ביום שלפניו אחר חצות דאז אין החומרא כ"כ עליו והקילו לכבוד שבת כאן לגמרי ומ"ש ב"י דהא חל ט"ב בע"ש לייט אביי מאן דכיבס בט"ב עצמו לק"מ דהתם היה אפשר לו בה' כדאי' בברייתא שם חל להיות בע"ש מותר לכבס בה' ואם לא כבס בה' מותר לכבס בע"ש מן המנחה ולמעלה לייט עלה אביי נראה דעיקר לטותא דאביי כיון דהיה יכול לכבס בה' ולא כיבס אבל בחל ט"ב בה' א"א לו לכבס ביום ד' שאין היתר כלל אפי' לכבוד שבת אלא בה' כדאי' שם בבריית' אז אין עליו חטא במה שכובס לכבוד שבת אחר חצות כי א"א לו קודם לזה ודומה לזה אמרי' גבי גלוח במועד דכל שהיה אפשר לו לגלח קודם המועד אסור לגלח במועד ואם לא היה אפשר מותר לגלח במועד וה"נ ממש כן וא"כ הורא' זו נכונה ומסתבר אלא דמ"מ לדידן אין להקל בכך כיון דאנן מחמירין אפי' ביום העשירי כדלקמן ע"כ פשיטא שאין קולא בט"ב עצמו אחר חצות ומו"ח ז"ל התיר ליוצא בדרך למרחוק בשבוע שחל בה ט"ב לכבס לו בגדי פשתן לכבוד שבת אפי' לכמה שבתו' שהוא צריך כיון דאחר ט"ב לא ימצא לכבס אותם:

ויש מתענים כו'. עסי' תקס"ב דהם צריכים להשלים התענית ע"ש:

ויש מקילין בחפיפת הראש. כ' מו"ח ז"ל דאם אירע ר"ח בע"ש נ"ל דרוחצין לכבוד השבת וכ"כ במנהגי' שכן נהגו ואע"פ שכ' שם בשם מנהגי דורא דרבותינו שבמגנצ"א נזהרין ומקדימין לרחוץ מ"מ ל"נ להחמיר שהרי במרדכי פ"ב דשבת האריך בראיות דמצוה לרחוץ בע"ש ובמרדכי הארוך מסיים אבל ביום ה' לא הוה יקרא דשבת אא"כ א"א לו לרחוץ בע"ש ועוד שאף בשבת חזון חומרא יתירה שהרי אף כיבוס התירו בגמ' לכבוד השבת אפי' ביום ה' שחל ט"ב להיות באותה שבוע ואף אנו נוהגין היתר בזה וא"כ היאך נחמיר ברחיצ' שלא אסרוה בתלמוד כל עיקר וכבר הפליג ע"ז הרב רש"ל בתשו' סי' צ"ב ושאין המנהג כ"כ יאות לבטל הרחיצה בע"ש אלא מה אעשה שכבר נתפשט המנהג עכ"ל א"כ הבו דלא לוסיף עלה דדוקא בע"ש של חזון דחל לפעמי' בעט"ב ראוי להחמיר מחצות ואילך כמו עט"ב דעלמא ומשום לא פלוג נהגו לאסור בכל ע"ש של חזון אבל בע"ש שהוא ר"ח שאינו שבת של חזון לא ראיתי לאסור כלל ובפרט הרגיל לרחוץ בכל ע"ש כשאפשר לו ונמנע עתה עון יש בידו עכ"ל וכל מי שרגיל כל השנה להיות נזהר שלא למנוע שום פעם מלרחוץ בע"ש זה יוכל לסמוך ע"ז אפי' בע"ש שחל בו ר"ח ובלבד בשבת חזון יש לנהוג איסור בכל גווני בע"ש:

וכן בפרי שלא ימצא כו'. ונראה דמטעם זה יש להתיר בכל יום שבין המצרים דשמא ימות האדם קודם שקיים מצוה זו ושמעתי סברא זו בשם הרב מהו' יוסף כ"ץ מקראקא ויש ראי' לזה ממ"ש התו' פרק א"מ הביאה ב"י בסי' תקמ"ט דשרי לכתו' כל דבר השייך לב"ד בח"ה דהוי דבר האבוד פן ימות הנותן או העדים או ב"ד כו' ואם בצרכי הגוף הקילו בסברא זו בצרכי גבוה לעשות ברכה במכ"ש שמחשש זה ימהר לקיים כ"ז שיוכל לקיים ובס"ח סימן תתמ"ג התיר לברך שהחיינו בשבת:

טעם דמניעות בשר ויין מן י"ז בתמוז עד ט"ב שנוהגים יחידים וקצת מתענים לגמרי יש בו ג' טעמים. הא' שדניאל התענה שיעור זה. הטעם הב' משום דהום כחדא צערא מן י"ז שהובקעה העיר עד ט"ב שנחרב הבית. הג' משום שבטל התמיד ונסוך היין מן י"ז בתמוז וכתב רש"ל בתשו' סי' צ"ב דלכל הג' טעמים אין שייך איסור רחיצה וכ"כ בסמוך דין רחיצה בע"ש ור"ח בשם מו"ח ז"ל ולפי טעמים אלו הי' לנהוג החומר' אפי' בשבתות שבין המצרים אלא שמשום כבוד השבת לא החמירו כלל ונ"ל דהנודר מבשר ויין בשלשם שבועות אלו אף שלא התנה בפי' להיתר בשבת מ"מ אין שבת בכלל דכלל גדול אמרי' בי"ד סי' רי"ח דבנדרים הולכים אחר כוונת הנודר וכאן נתכוין זה הנודר להיות מכת הפרושין שנוהגין חומרא זו בין המצרים ובשבת אין נוהגים חומרא א"כ ג"ז הנודר בודאי כוונתו כן אלא דנודר לזרוזי נפשי' דלא ליגרי ביה יצה"ר שיתחרט מלנהוג כן אם לא ידור ואע"ג שכתבתי בי"ד סי' ר"ב דהאומר שלא אוכל בשר ג' שבועות גם השבתות בכלל שאני התם דאמר סתם ג' שבועות משמעותם ג' שבועות שלימות מה שאין כן כאן דמורה בפי' על אלו שבין המצרים ודאי דעתו כמו שנוהגין בין המצרים בשביל החורבן כדלעיל וזה אין שייך בשבת דהא לא נהיג חומרא דבין המצרים בשבת כלל ומו"ח ז"ל כ' אע"ג דהנוהג איסור סתם בין המצרים אינו נוהג בשבת מ"מ הנודר בפירוש יש גם שבת בכלל והנלע"ד כתבתי:

ולא יכו התלמידים. מפורש במדרש אפי' ברצועה: