ט"ז על אורח חיים קב
(א) אסור לישב וכו' — בטור יליף לה מקרא דחנה, "אני האשה הנצבת עמכה", דמשמע שהיה עומד כמותה כיון שהיה בתוך ד' אמות שלה. וקשה, הא עלי חשבה לשכורה ולא מתפללת, אלא מחמת שגעון השכרות היא מנענעת בשפתיה, וכן פירש רש"י בשמואל, "ויחשבה עלי לשכורה", שלא היו רגילים להתפלל בלחש? וי"ל דחשב עלי שהיא מתפללת בלחש מחמת שהיא שכורה. ועוד נראה, דאע"פ שעלי לא ידע מתפילתה, מכל מקום היא לא עמדה שם להתפלל בתוך ד' אמות שלו אלא כיון שראתה אותו עומד כמותה, והכי קאמרה: אני האשה שהתפללתי בתוך ד' אמות שלך הוא מחמת שהייתי נצבת עמך ואתה עמדת כמותי. והתוס' מפרשים שיליף לה מה"א של "עמכה", להורות שאני הייתי באמה ה' ממך, על כן נצבתי להתפלל אע"פ שאתה יושב; ולפי זה היה עלי יושב באמת.
(ב) בין מן הצדדין — כן כתב גם הטור. ולא זכר מלאחריו כלום, ונתן סימן ד"בזה" בגימטריא י"ב, דהיינו י"ב אמות לג' רוחות, מלפניו וב' צדדין, אבל לאחריו סבירא ליה דמותר לישב אפילו תוך ד' אמות. ויש לתת טעם מדילפינן מעלי, וגבי עלי כתיב "ועלי שומר את פיה", ואין שייך לומר לשון זה אלא מלפניה או מצדדיה אבל לא לאחריה. ובאשרי כתב כלשון זה: בין מלפניו ובין מלאחריו צריך להרחיק ד' אמות, "עמכה בזה", "זה" בגימטריא י"ב, דהיינו ד' אמות לכל רוחות, עד כאן. צריך לומר דשני צדדין חשיב לרוח א' [ד"מ]. ותימא על הטור שלא הביא דעת אביו, כיון שחולק עליו, וגם בתוס' ובמרדכי כתוב שגם לאחריו צריך ד' אמות, וכן פסק רמ"א.
(ג) ואפילו בפרק איזהו מקומן — כיון שנהגו לאומרו קודם תפילה, מענייני תפילה הוא חשוב; אבל שאר דברי תורה שאינו שייך לתפילה צריך לעמוד. הוא דעת הטור, שכתב שהטעם שאסור לישב בתוך ד' אמות של תפילה מפני שנראה כאילו חבירו מקבל עליו עול מלכות שמים והוא אינו מקבל, וכשהוא עוסק בק"ש וברכותיה אזיל ליה האי טעמא. אבל אם הוא עוסק בתורה, אכתי איתא האי טעמא, עכ"ל. וקשה לי במה שכתב שהטעם מפני שנראה שאינו מקבל עול מלכות שמים, בק"ש נמי נימא הכי ונימא שאסור לישב בתוך ד' אמות של הקורא ק"ש ושותק, דהא עיקר קבלת מלכות שמים הוא בק"ש, ותפילה לאו קבלת מלכות שמים היא, רק רחמי וצלותא היא. ותו לפי טעם זה קשה, מאי אהני הרחקת ד' אמות לבטל חששא זו? ותו מנא ליה לרבינו לומר טעם זה? והלא מקרא דחנה ילפינן לה. ואפשר לומר טעם אחר, דהמקום שהמתפלל עומד אדמת קודש הוא כל זמן שהוא מתפלל, ועל כן צריך לאותו שהוא באותו מקום, דהיינו תוך ד' אמות, לנהוג בו כבוד. וכל שיושב ואינו עוסק גם כן בדבר קדוש הוי כאילו לאו קדושה שם והוה כשאר מקומות שבבית, על כן צריך שיעמוד להראות שיש כאן קדושה. אבל אם עוסק בתפילה או בדברי תורה, אפילו יושב הוי עליו גם כן קדושה. זה נראה לי טעם נכון לאותם שסוברים גם דברי תורה מהני, כמו שכתב אח"כ. ומכל מקום כתב ב"י לחלק, דדווקא כשמוציא בשפתיו דברי תורה אז סגי שקדושה יתירה היא, מה שאין כן בהרהור בדברי תורה בלב דלא סגי, וחילוק נכון הוא.
(ד) בצד המתפלל וכו' — הוראה זו הביאה ב"י שכתבה בא"ח בשם בעל התמיד וכתב א"ח ע"ז ודבריו דברי תימה וצ"ע עכ"ל. וכתב ב"י: ולי נראה דאין כאן תימה, דחולשתו מוכיח עליו שמפני כך ישב, עכ"ל. ולענ"ד יש תימה, למה אין כאן תימה? דמאי אהני חולשתו שישב דוקא תוך ד' אמות ולא יזוז עוד אמה א'? ותו דנ"ל להוכיח דלא מהני חולשה לזה, דהא זקן וחולה דמיין להדדי בכל מקום כדאיתא בסימן קי"ג ס"ה לענין מודים, וכן לענין עקירה מהשולחן והניחו שם זקן או חולה, כדאיתא בפרק ערבי פסחים, ואם כן על כרחך עלי דזקן מופלג היה באותו פרק, כמשמעות הפסוקים וכמו דאיתא בפ"ק דחולין דף כ"א גבי עלי דאמר שם: זקנה שאני, ולמה היה צריך לעמוד תוך ד"א של חנה? ע"כ נלע"ד דצ"ע להקל בהוראה זאת.
(ה) בצדו כו' — כן כתב הטור בשם הרא"ש. והקשה עליו, דהא ילפינן מעלי והוא היה יושב תחילה, דכתיב "ועלי יושב", ואפילו הכי הוצרך לקום. וכתב ב"י בשם מהררי"א: זאת הקושיא היא לפירוש הראשון דריש הסימן שעלי היה עומד, אבל לפי התוס' דעלי היה יושב, והראייה היא מה"א יתירה, אין כאן קושיא, עכ"ל. ולכאורה תמוהים דבריו, דהרי גם לתירוץ התוס' מקשה שפיר, דלפי פירושם ילפינן מדאמרה חנה: אני מתפללת מחוץ לד"א שלך ע"כ אתה יושב, משא"כ אם הייתי תוך ד' אמות שלך, ש"מ שיש איסור אפילו בזה שעלי היה יושב כבר אם היה תוך ד' אמות. וכי דייקת, שפיר קאמר מהררי"א, דוודאי אם אחד ישב כבר ובא אחד תוך ד"א שלו אין על הראשון חיוב להרחיק, מכיון שזה בא לגבולו, אבל השני עושה איסור שהוא מתחיל להתפלל במקום שהוא ד"א של היושב כבר בהיתר, וע"כ אמרה חנה שפיר: אני הנצבת להתפלל בהיתר כיון שאני חוץ לד"א, אבל אם הייתי תוך ד"א היה עלי איסור, שאני מתחיל להתפלל בתוך ד"א שלך, אבל עליך אין שום איסור כיון שאתה יושב כבר. ונמצא אין כאן קושיא. ומורי חותני ז"ל כתב על מהררי"א: שרי ליה מאריה; ולא דק בזה, כי דבריו נכונים.