ט"ז על אורח חיים י
(א) שאין לה ד' כנפות — דתניא: "על ארבע כנפות כסותך", ד' ולא ג'. או אינו אלא ד' ולא ה'? כשהוא אומר: "אשר תכסה בה", לרבות בעלת ה'. ומה ראית? מרבה אני בעלת ה', שיש בכלל ה' ד', ומוציא אני בעלת ג', שאין בכלל ג' ד'. וקשה, דלמא כי מרבה בעלת ה' מרבה נמי לחמש ציצית? ועוד קשה, למה לי "אשר תכסה"? תיפוק ליה מהא שיש בכלל ה' ד'! ונראה דחדא מיתרצא באידך; דלהכי כתב רחמנא "אשר תכסה", דלא תימא כיון שאין לעשות יותר מד' ציצית, הכי נמי אין לעשות יותר מד' כנפות, דציצית וכנפות שוין, קא משמע לן "אשר תכסה" ליתן רבוי לבגד יותר ממה שיש לציצית. אם כן, שמע מינה דציצית פסולים יותר מד'. כן נראה לי:
(ב) המרוחקות יותר — דמסתבר הוא שיש לעשות באותן שהם ניכרים ביותר מן השאר:
(ג) א' באלכסון — הוא הדין נמי אם היה לה תחילה ג', וחתך א' לשנים, נעשית בעלת ד' [דרכי משה בשם מרדכי הלכות קטנות]:
(ד) אף על פי כן לא נפטרה — שסופה לחזור למעלה:
(ה) וכנפיה של עור — לשון הגמרא: מאי טעמא? עיקר בגד הוא. פירוש, דקרא כתיב "על כנפי בגדיהם", והכא העיקר הוא הבגד:
(ו) ולא מן העשוי — פירש רש"י, שג' הראשונות עשויות מתחלה שלא כמצותן, וכי הדר מתקנה איכא מן העשוי בפסול. ונראה לי דאם שכח ועבד ה' ציצית בבעלת ה', דשפיר יוכל לבטל אחר כך ולחתוך א', דמכל מקום האחרים לא נעשו בפסול. וכן יש ללמוד מהטיל ציצית דבסמוך:
(ז) כמו שהיא כפולה — בברייתא אמרינן: טלית שהיא כפולה חייבת בציצית, ור' שמעון פוטר. ושוין שאם תפרה, שחייבת. וקיימא לן כר' שמעון. ופירש רש"י טעם דר' שמעון, שאם תפשיט נמצאו ציצית באמצעיתא. ובנימוקי יוסף פירש, דהברייתא מיירי בבגד ארוך מאוד, ואין ראוי ללבשו אלא אם כן כופלו; ור' שמעון פוטר, דהוה ליה כבגד שאין ראוי ללובשה. ונראה לי דלפי זה, אפילו בארבע כנפות הפשוטים נמי פטור, כיון שאין ראוי ללבישה אין עליו שם בגד. ולפי זה יש לתמוה על הרב בית יוסף וכאן בשולחן ערוך, דכתב דעושה בד' כנפיה הפשוטין. אלא דנראה לי דיש חילוק בדבר, דהנימוקי יוסף מיירי שכופל הטלית על פי ההכרח, שהוא ארוך מאוד, ומשום הכי אין שם בגד עליה ופטור. אבל לרש"י דהטעם משום דיהיו הציצית באמצע, מיירי שכופלו מרצון, אבל על כל פנים ראוי להשתמש אפילו בלא כפל, נמצא דשם בגד עליה, על כן חייב להטיל על כל פנים בפשוטים. כן נראה לי לקיים ב' הפרושים אליבא דהלכתא:
(ח) וי"א דחייבים כו' — דפוסקים כתנא קמא דר' שמעון. ומכל מקום טוב שלא לברך. ונראה דהוא הדין נמי אפילו בכפלו מחמת שהוא ארוך, כמו שכתוב בשם הנימוקי יוסף:
(ט) הטיל ציצית על ציצית — לבאר מחלוקתן אביא בקיצור. אמר רבא: הטיל לבעלת ג' והשלימה לד', פסולה משום "תעשה ולא מן העשוי". ופרכינן, ומי אמרינן "תעשה ולא מן העשוי"? והאמר ר' זירא: הטיל למוטלת, כשירה; פירוש, שהיו לה כבר ציצית, כשרה בהני בתראי, ואף על גב דהדר פסקינהו לקמאי. ואף על גב דשלא לצורך עבדינהו בשעת עשייה, מכשרי בהו. אמר רבא: השתא בבל תוסיף קאי, מעשה לא הוי. פירש רש"י: לעולם שלא לצורך – "מן העשוי" קרינן ביה, והכא להכי מתכשרא בבתראי, דקעבר על בל תוסיף כי עבדינהו, ולא הוה מעשה, דכיון דעובר על דברי תורה, לא מקרי מעשה; הלכך כי פסיק לקמאי, הוא הוה עשייתן דבתראי. אבל שלא לצורך דבעלת ג', שאינו עובר עליהם, הוי מעשה לאקרוי ציצית העשוי בפסול, ואיכא כשגומרה תעשה ולא מן העשוי. מתקיף לה רב פפא: ממאי דגברא לאוסופי קמכוין? דלמא לבטולי קמכוין, ובל תוסיף ליכא, מעשה איכא. פירש רש"י: עיקר מעשה איכא, והדרא קושיא לדוכתא. והביא הב"י דברי הרא"ש ב' לשונות בשם רש"י, ופירש ב"י בשם מהרי"א מה שפירש. והב"י פירש דאין ביניהם מחלוקת. ולעניות דעתי נראה דהחילוק ביניהם בדרך זה, דללשון ראשון לא אכשר בבתרייתא אלא אם כן איפסק קמאי, וללשון ב' כשר באחרונים אפילו אי איתנהו עדיין הראשונים, כיון שבטלום. ומשום הכי לא אמר בלשון שני כשר בבתרייתא אי אפסיק קמאי, כמו שאמר בלשון ראשון, אלא סתם כשר בבתרייתא. וכן כתב ב"י אחר כך, דמשמע כן מדברי רש"י. זה נראה לי ברור, ועיין שם. אלא דמכל מקום הטור ורבנו ירוחם פסקו כלשון ראשון, דדוקא אי חתך את הראשונות כשר באחרונים. וכן כתב רמ"א כאן, דקודם שחתך פסול בכל ענין, דהיינו כלשון ראשון שזכרנו. ופסק הרא"ש כרבא, דלא איכפת לן אי נתכוון גברא להוסיף או לבטל, אלא בכל ענין כשר באחרונים אחר שחותך הראשונים, דהחתיכה היא עיקר עשיית המצוה, דאף על פי שנתכוין לבטל, מכל מקום כיון שיש באותו מעשה כדי לחייב משום בל תוסיף כל זמן שלא חתך הראשונות, ואין ראוי לקיים כן, על כן לא הוה עדיין שם מעשה עד אחר החתיכה. ומסיק ב"י, דדוקא בחותך הראשונות כשר באחרונות, אבל לא להיפך. ונראה הטעם, שהראשונות נתבטלו על ידי עשיית האחרים, והיאך יחזרו לכשרותם על ידי חיתוך האחרים? אין זה פסול שחוזר להכשירו. זהו דעת יש מכשירין שמביא רמ"א. אבל הרמב"ם, דהוא דיעה שמביא השולחן ערוך, שעדיף טפי במתכוין לבטל הראשונות, שלא כפירוש רש"י שזכרנו, נראה לי שהוא מפרש הסוגיא בענין דרבא בא לחלוק באמת על דברי ר' זירא במה שהתיר במטיל על מוטלת. ומזה הקשו על רבא, שהתיר במטיל על מוטלת. ועל זה אמר רבא, דדברי ר' זירא ודאי אינם, דהא בבל תוסיף קאי במה שמוסיף על הראשונות, והיאך לא הוה מעשה בזה ההוספה, בכל אחת בפני עצמה שהוסיף מן האחרונים? נמצא דבשעה שמטיל הד' של אחרונים הוי ודאי תעשה ולא מן העשוי, דכיון שיש איסור בל תוסיף, הוי מעשה בפסול. ובא רב פפא לחזק דברי ר' זירא, ואמר שבודאי יפה אמר דכשר במטיל על מוטלת, מטעם דהאי גברא מסתמא לא רשע הוא דנתכוין להוסיף, אלא ודאי לבטל קא מכוין, נמצא דתכף שהתחיל באחרונים נתכוין לבטל הראשונים והויין כאלו אינם, ועל כן כשר באחרונים אחר שיחתוך הראשונים, ואין כאן מן העשוי בפסול אלא מעשה הוי להכשיר, ואין זה דומה להטיל על בעלת ג' דפוסל רבא, ששם עשה בפסול, דאין שם שייכות תיקון על הפסול כמו הכא. נמצא דשפיר הוה פסול במטיל על בעלת ג' כמימרא דרבא, וכאן במטיל על מוטלת כשר, כיון שיש תיקון בביטול. ופסק הלכתא כרב פפא שהוא מסקנא דגמרא, כן נראה לי בדעת הרמב"ם, ולא כהב"י שפירש שיטה אחרת להרמב"ם בענין שאין רב פפא חולק על רבא, עיין שם והוא דחוק. ולפירוש שזכרנו הוא מרווח מאוד, והיה ראוי לפסוק הלכה כמותו וכמו שהכריע ב"י וש"ע, אלא דאין לנו אלא דברי רמ"א, שהכריע כרש"י והרא"ש והטור, וכפי מה שכתבנו בפירוש דבריהם:
(י) ב' לפניהם כו' — בדרכי משה הביא על זה מדרש בפסוק "והמים להם חומה", שהכריז גבריאל למים שאחוריהם: הזהרו באותם שמשליכים כנף של ציצית לאחריהם כו'. ונ"ל ראיה מזה שיש להלביש הטלית באופן שישליכו הכנף עם ב' ציצית לאחוריהם. ואפשר שמזה נמשך מאיזה אנשים שמקפילים חלק א' מן הטלית מאד, עד שאחר הקיפול הוא דק מאוד ואינו מכסה כלל אל הצואר, וכוונתם שיהיו ב' ציצית לאחוריהם. ונראה לי שאין זה מן המובחר, דאם כן אין כאן כיסוי גוף אלא כיסוי הראש. ויותר טוב כמנהג התוגרמים, שמעטפים הטלית כמו שהוא סביב הראש והגוף, והיד מפסקת בחצי הטלית מזה ומזה, באופן שמב' הצדדים יהיה א' מהציצית לפניו וחלק לאחריו. אחר זמן מצאתי כתוב כן בתוס' סוף ערכין וז"ל שם: ומצאתי בסילוק שעשה הר"י טעם שנותן ציצית אחד מלפניו ואחד לאחריו מימין וכן לשמאל, עכ"ל: