ט"ז על אבן העזר קכו

►| ט"ז • על שולחן ערוך אבן העזר קכו |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

ונ"ל דאפילו למאן דפוסל כו' ג' תירוצים כתב רמ"א כאן על נוסח גט שלנו וכבר היה ויכוח גדול ע"ז בתשוב' רמ"א סי' קנ"ו בין רמ"א ובין מהר"ר יודא מפאדו' בזה באורך ולע"ד קשה על אלו התירוצי' של רמ"א על הא' קשה דמה לנו לקדושת הלשון ששניהם נתנו בסיני וכי בקדוש' תליא האי מלתא דלא יהיה מקצתו בל' אחרת מה שכלל בזה דהוין קרובים בל' זה לא תלוי בקדושה ג"כ ובאמת יש הרבה שאינם קרובים כגון בשני בתרגום ותנינא וכן שמונה בתרגום תמניא ול' זה הוא בגט בתחלתו בשני לירח כו'. ועל התירוץ הב' קשה מנ"ל דניזל בזה בתר רובא כיון שיש קפידא שלא יהיו לשונות חלוקים בגט אימא לך דכולי בעינן כך. ועל הג' דכתב דוקא תירוץ הצורך קאמר אבל הרי את מותרת א"צ והיינו כיון דכבר כתוב לכל גבר די תיצביין כבר הקשה עליו מהר"ל הנ"ל דזהו גופו של גט במו שיתבאר בסי' זה ורמ"א ישבו בדוחק ע"ש ומהר"י תי' שם דלשון תרגום הוא לשון הקודש אלא שנשתבש כמ"ש בכוזרי ע"ש והנלע"ד דכל התיבות שהם בגט לשון הקורש הם נזכרים בלשון התלמודיים שהיה לשונם ל' ארמית וכל ל' התלמוד אותו ל' ואעפ"כ נמצאו לשונות אלו של ל' הקודש ביניהם נמצא שהי' ל' הקודש בלול אצלם בין לשונם שהי' של תרגום ממילא זה לשון התערובות נקרא לשון א' דהיינו לשון התלמודים והו' לשון א' ולא בעי למעט אלא לשונות החלוקים שזה אומר בכה וזה אומר בכה אבל לא נמצא שניהם כאחד כנ"ל נכון:

סעיף ג

באחד בשבת ולא תקנו לומר לשבת כמו לירח נ"ל הטעם דהא בשבת פרושו בשבוע זו והיא מתחל' מיום הא' ואלו היו לשבת היית' צ"ל לשבת ממש שעבר ואין המנין כן באמת משא"כ לירח שבאמת אנו חושבין על העבר שהתחיל מן ר"ח:

סעיף ד

ביום ראשון לירח פלוני שכ"כ בתחלת ספר חגי ביום א' וי"א דכותבין בא' לירח שכ"כ בחומש הפקודים בא' לחדש השני וכתב מו"ח ז"ל והנכון לכתוב ביום א' דבאחד משמע שבוע א' לירח פלוני דמטעם זה כותבין בשני ימים לירח דאלו בשנים משמע בשני שבועות כמ"ש בסדר גיטין וכן ראיתי בגיטין הנתני' בימים הקדמונים כתוב בכולן ביום א' לירח כו' עכ"ל ורמ"א שסיים יש נמנעין לתת גט בר"ח והוא תמוה דהא לשני הדרכים כ"א יש לו סמיכה מקרא ומאן דעביד כחד מנייהו שפיר ולמה יש למנוע לתת גט בר"ח ונראה דאפ"ה ביש צורך קצת נותנים גט בר"ח וכמו שהעיד מו"ח ז"ל:

בה"א לבסוף וסימנך ימים ימימה פי' במקום שכותבין ימים כותבים בה"א דהיינו שלשה לשון זכר:

יכתוב יום א' עשר יום פי' יכתוב בא' עשר יום בשנים עשר יום עד עשרים:

סעיף ה

השנים לשון נקבה סימנך השנה ההיא:

בשנים מנין המרובה קודם וסימנך שנים רבות ימים אחרים פי' בשנים יקדים הרוב ובימים המועט והיא פלוגתא בין התנאים ביומא גבי מנין הזיות אחת ואחת כו' דר"מ ס"ל מנין המרובה תחלה ור"י ס"ל המועט תחלה ומאן דעבי' כמר עביד ועביד כמר עביד אלא שהגדולים הכריעו לחלק כך בין ימים לשנים:

סעיף ו

וי"א שאין ליתן גט בשום ר"ח איני יודע למה חזר לכתוב דבר זה אחר שכתבו בסעיף ד':

סעיף ז

לירח אדר הראשון בגמ' איכא פלוגתא בנדרים דתניא אדר ראשון כותב אדר ראשון אדר שני כותב אדר סתם דברי ר"מ רבי יהודא אומר אדר הראשון כותב סתם שני כותב אדר שני וכתב הרא"ש והו"ן הלכה כר"י הלכך מי שעומד באדר שני וכותב אדר סתם השטר מוקדם ופסול דסתם אדר ראשון משמע הלכך צריך שיכתוב באדר שני ובראשון אדר סתם עכ"ל וכתב ב"י אבל מדברי רמב"ם מפ' י' דנדרים משמע דפוסק כר"מ ובי"ד סי' ר"ך מביא פלוגתא זו וכאן כ' שיפרוש בשניהם כמ"ש הש"ע והיינו לכתחלה אבל לענין דעבד כ' רמ"א לחלק באם כ' סתם בראשון כשר ובשני סתם פסול והקשה מי"ח ז"ל דלרמב"ם דפוסל בסי' קכ"ז גם בגט מאוחר יש פסול אפי' בכותב בראשון סתם דה"ל מאוחר ופסול כמו במוקדם ובש"ע סי' קכ"ז הביא ב' הדיעו' בדין גט מאוחר ולא הכריע וכאן הכריע להקל וגם היא ספק דאורייתא דהוה חומרא דאשת איש זה ודאי תימ' ע"כ ונ"ל דיפה כוון רמ"א דנהי דפסולי גט הוא מדאורייתא מ"מ אפילו לרמב"ם מן התור' כשר בגט מאוחר דאין בו חשש אלא מדרבנן משום בת אחותו כדלקמן סי' קנ"ז א"כ כאן לדידן דמספקא לן אי הלכה כר"מ אי כר"י הוה ספק אם הוא מאוחר ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא משא"כ לקמן סי' קכ"ז ה"ל ודאי מאוחר יש לחוש לרמב"ם ולפוסלי וכ"כ כ"י בסי' קנ"ז דפסול מוקדם אינו אלא מדרבנן וא"כ כ"ש מאוחר:

סעיף ח

ואינו מכוון הטעם בטור בשאר שטרות שכותבין העדים דבר שיתקיים לפניהם שייך לומר זכרון עדות איך נעשה דבר זה לפנינו אבל לשון נוסח הגט הוא ספירות דברים שהבעל מספר שבזמן הזה הוא מגרש אשתו לא שייך למכתב אלא בזמן הזה אני מגרש אשתי הלכך טוב שלא לכתוב איך עכ"ל:

סעיף ט

לא יכתוב ודין דמשמע דין היא שאגרשך אבל אם אינו דין שאגרשך לא אגרשך:

איגרת מלא יו"ד דמשמע איגרא שהוא הגג:

סעיף י

דתהוייין שלשה יודין דאז נקרא הוי"ו של תהויין בשבא ותחת היו"ד חירק ומשמעותי' לשון נקבה יחידה לנוכח אבל בשני יודין משמע נשים דעלמא ודי תיהויין הם ב' תיבות כי ודי הוא במקום אשר והתיבה שאחריה מתחלת בתי"ו שייך שפיר יו"ד אחר התי"ו לכתוב תיהויין והוה לשון נוכח אבל אם הכל תיבה אחת אז נבלע התי"ו ולא נרגשת לא שייך למכתכ אחריה יו"ד וא"כ אינו לשון נוכח:

בשיטה ב' יש פוסלין ונ"ל הטעם דצריך לכתוב בשיטה אחת דתיבת די מצינו במקום אשר ומצינו ג"כ במקום כי דכתיב עד כי גדל מאד ומתרגמינן עד כי רבא לחדא אע"ג דכי הוא ג"כ ל' אשר מ"מ מצינו לכי ד' לשונות ואנו רוצים להוכיח כאן בגט שדי היא במקום אשר ע"כ צריך שיהיה די עם תיהויין בשיטה אחת והוה דבוק ומתפרש אשר תיהויין משא"כ אם יהיה די בשיטה אחרת לא נראה הדבקות כ"כ ואפשר לטעות ולפרשו על ל' אח' שסובל כי והך פסול נראה דהיינו דוקא אם לא נתן עדיין דכן הוא הל' בסדר גיטין (שכתב) דהוה (די תיהויין) בחד שיטה ולא רצה מהרי"ל (לתנו וכמו כן כתב) אצל ר"ת שנכתב הגט בר"ח ולא רצה מהרי"ל לתנו כיון שכ' במרדכי שיש למנוע לכתוב בר"ח גט ושם ודאי כ"ע מודים דאם כבר נתן שאין פסול דהא במקום עיגון כ"ע ס"ל דנותנין אותו כנ"ל בזה דלא מצינו פסול זה בפוסקים:

סעיף יא

שמא ידמו ליו"ד פי דשביקין משמע שביקין דעלמא ולא של זו כ' בלבוש דיש לקרות ברעו' בפתח תחת הרי"ש ושבא תחת הע' ופתח תחת הוי"ו דאז הוא בבירור ל' רצון ולא במלאפום כמו ורעות רוח:

סעיף יב

פיטורין ולפ"ז לא צריך לארוכי לוי"ו של פיטורין כיון שיש יו"ד בתר הבא אבל לדידן דכותבין פטורין בלא יו"ד אחר הס"א יש להקפיד על אריכות הוי"ו דהוה כמו תרוכין ושבוקין ומ"ה כ' רמ"א ולכן צריך להאריך וכו':

סעיף יג

למהך חסר יו"ד דלא לישתמע לי מהך כלומר לי תהיה מהך ספר:

סעיף יד

שירחיקנה מננה דלא לשתמע למחך דהיינו חוכא:

סעיף יח

אלא כדת משה לפי שאינן למידין משיטה אחרונה:

ואין ראוי לעשות כן שאז לא נלמד משיטה שעל החתימה מאחר שהוא סמוכה לעדים יש לחוש שהוסיפה בעל השטר ונמצא שבטל ודן די יהוי ליכי באותה שיטה:

סעיף כ

אין לפוסלו בשביל דילוג היינו בתורף אבל בטופס אין פסול אפי' בלאו הכי ומעשה בא לידי בגט שהיה חסר האלף של ושלטא' שלא נכתוב רק ושלט' אמרתי שאין לפוסלו כי אין הענין משתנה משום זה וגדולה מזו כ' ב"י ס"ס בשם תשוב' הרשב"א אם יש חסרון וי"ו דוכדו דלא הוה כ' אלא וכד אינו נפסל בכך דכ"מ שאינו מעיקר הגט אינו פסול עכ"ל הרי בזה אפי' אם הענין משתנה קצת עיין סעיף מ"ט:

סעיף כא

אם כ' ברביעי כו' ז"ל הטור בשם הרא"ש וגם אין לפוסלו במ"ש כ' לחדש שבט והוא כ"א ונמצא שהקדים זמן הגט יום א' והוה מוקדם דכיון שידוע שר"ח שבט היה ביום ה' ורביעי בשבת א"א להיות כ' בחדש אלא כ"א תלינן בט"ס שלא היה זכור קביעות החדש ולא הוה מוקדם אע"ג דקי"ל דוקא עד רובו של חדש טעי אינשי בקביעותא דירחי אבל משעבר רובו של חדש לא טעי בה אינשי הכא אין חילוק דע"כ טעה שהרי דבריו סותרים זא"ז אם הוא רביעי הו' א' לחדש ואם הוא כ' בחדש הרי הוא ביום ג' וע"כ טעה או בקביעות החדש הנכון או בין יום ג' לד' ובימי השבוע לא שכיחי דטעי אינשי הלכך תלינן הטעות בקביעות החדש ואין כאן הקדמה וכשר הגט עכ"ל ויש לתמוה מה חילוק יש בין טעה בחדש ובין טעה בין ג' לד' הא בתרוייהו אין מוקדם דגם בטעה ביום ג' שנכתב הגט וסבור שהיא יום ד' אין כאן קדימ' כלל ונ"ל דה"נ בשעה שתקנו זמן בגט הוי משום (שמא) יחפה על בת אחותו שתזנה תחתיו ותוציאה גט שהיתה פנויה בעת ההיא כמ"ש בסי' קכ"ז ובזה קאמר הרא"ש כאן דא"ל דהוה מוקדם דהיינו שנתגרש' באמת ביום ד' והיא זינתה ביום ג' ותוציא הגט ותאמר שנכתב ביום ב' ממילא פנויה הייתי ביום ג' תביא ראיה לדבריה מימות החדש שנזכר ביום כ' לחדש ואז היה יום ג' זה אינו דאנן מוכיחין לה שלא היתה אז פנויה כיון' שנזכר יום ד' וא"כ ע"כ יום כ' הוא טעות וא"ל דהא לא טעי אינשי בחדש אחר רובו של חדש לזה אמר דהכא ע"כ יש טעות כיון שסותר זא"ז ע"כ לומר שיש טעות אלא שספק במה נתלה הטעות בין ג' לד' וזהו זכות הוא לה כי באמת נכתב ביום ג' או נתלה הטעות בחדש והיום הד' הוא אמת זה חוב לה לזה אמר דתלינן הטעות בחדש שזהו עכ"פ שכיח קודם רובו של חדש משא"כ בין ג' לד' דלא שכיח בשום פעם לטעות בו וא"כ הוא אמת והגט כשר והטעות בחדש ואין כאן קדימה דאם זינתה ביום ג' תהיה חייבת כנ"ל עיקר הנ"מ לענין זנות אבל א"ל הנ"מ לענין פירות דהיינו שמכר' פירות נכסים ביום ג' שהוא יום כ' לחדש וכדין מכרה שנתגרשה באותו יום והוא אמר שנתגרשה ביום ד' ויטרוף הלקוחות שלא כדין דא"כ קשה למה סיים הרא"ש בזה הלכך תלינן הטעות בחדש ולא בימים של השבוע תיפוק ליה אפי' הויין הטעות שוין דהיינו של חדש ושל שבוע אפ"ה לא מצי טריף לקוחות מספק כיון דאפשר (לתלות) שנתגרשה ביום ד' כמו ביום ג' המע"ה אבל לפי מ"ש הנ"מ משום זנות ניחא דמשום ספיקא לא מצינו לחייב אותה ואפשר שהיא באמת חייבת ע"כ הוצרך להוכיח דטעות החדש הוא האמת כיון דבימים לא שכיח כלל ונמצא שאין כאן ספק והיא חייב' ואין כאן פסול קדימה ושוב ראיתי שבדרישה העתיק ל' רש"ל בזה וז"ל תימא גדולה מה בכך שיטעה בימי שבוע אם כ' הגט ביום ג' דהוה ך' לחדש וטעה וחשבו שהוא יום ד' א"כ לא הוה מוקדם ונכתב כדינו ונ"ל דה"ק לא תאמר שמא יהיה מוקדם שנכתב בד' ויטעו העולם ויסברו שנכתב בג' וטעה בימי השבוע ויהיה מוקדם בטעות ע"כ אמר שלא יטעו בזה עכ"ל ומו"ח ז"ל כ' על דבריו של רש"ל שאינן נראין לו והוא פיר' וז"ל אלא ר"ל דא"ל שהוא מוקדם דהיינו שהיה עומד בשעה שב' הגט ביום ד' שהוא כ"א לחדש וטעה כסבור שהוא עומד ביום ה' ורצה להקדים יום ה' לכתוב יום אתמול שהוא לפי טעות יום ד' וך' לחודש וא"כ מוקדם הוא יום א' וקאמר אין לחוש לזה דבימי השבוע לא טעי אינשי עכ"ל ואיני עוסק בסתירת פירושים אלו רק הצעתים לפניך ותראה להבדיל בין קודש לקודש. ובדרישה הוסיף לפלפל בזה וא"צ להעתיקו כי בכל הדברים שכתבתי נסתר ע"ש אם תרצה:

ולא כ' בשבת הטעם דכשר לפי שרביעי אין לו פי' אחר אלא בשבת כיון דכתיב בתרה כ' ימים לחודש:

סעיף כב

אם לא האריך ווין זה דברי הרמב"ם וכ' ב"י על תשובת הרא"ש שהביא הטור בזה שמתיר בשעת הדחק ק"ל שאם ווין אלו לא היו ארוכים יותר מהראוי כשר גמור הוא כיון שתינוק קורא אותו ויו וכמ"ש רבינו דלורכיה לויו דתרוכין לאו דוקא ואם היו קצרות שאינם נקרא ויו היאך הכשיר הרא"ש היכא דנתן לה ונ"ל דאע"ג דמדינה א"צ להאריך ווין אלו יותר מדאי כיון שנהגו להאריך קפדינן בהו לכתחלה וכמו שהשיב בגט שאין אותיותיו מוקפת גויל שבארצנו נהגו לפסול אע"פ שהוא פסק בפסקיו להכשיר א"נ ווי"ן היו נקראים ע"י הדחק ומ"ה הוצרכו להאריכן עכ"ל והנה גם בסעיף זה שהוא דברי רמב"ם צ"ל כן ולתירץ הא' אין לו פסול בזה כיון שגם באין מוקפת גויל פסק בסי' קכ"ה סעיף ו' לגרר הדביקות ה"נ בזה יאריך עוד הווי"ן ולתירץ השני שהוא נקרא בדוחק אינו מתורץ למה פסלו רמב"ם כיון דעכ"פ תינוק יכול לקרותו והב"י כ' בשם ריב"ש סי' תי"ד וז"ל לתקן ב"ד הווין בשעת הדחק כדעת הרא"ש הוא רחוק בעיני דאם צריך תיקון איך יתקן זולת הסופר שהוא שליח הבעל אבל מ"מ אני לא חששתי לאותן הווי"ן כי אני רגיל לסמוך על מ"ש הרשב"א דלא צריך לאורכינהו משאר וו"ין קאמר אלא ידקדק שלא יהא כמו יו"ד וגם מלשון הרמב"ם משמע כן וכדאי אלו הדברים לסמוך עליהם ומה גם בשעת הדחק שא"א לתקן ויש לחוש לעגונא עכ"ל ואיני מבין מ"ש שגם מלשון הרמב"ם נראה כן שהרי רמב"ם כ' כאן שהוא פסול וצ"ל שהוא מפרש מ"ש רמב"ם אם לא האריך הווין היינו שיש כחו דוחק לקרוא ווין כפי' השני של ב"י ומ"מ משמע מלשונו דגם שלא בשעת דחק כשר בלא אריכות ווין יותר מבשאר ווי"ן והא דסיים ומה גם בשעת הדחק היינו דלרווחא דמלתא שבאותו פעם אם היה חשש עיגון ובודאי יש לסמוך ע"ז בפרט שיש כאן י"א דבלא ערעור הבעל כשר והם בעל עיטור ורב האי ורא"ש כאשר מביא אותם בזה נלע"ד:

חוץ משתי יודי"ן הנוספו' פי' יו"ד שאחר הדלי"ת של די והיו"ד שאחר התי"ו של תיצביין הם אינם אלא נוספו' מצד המנהג:

וי"א שאם לא ערער כו' בטור כ' ובעל העיטור כ' משמייהו דרבוותא כל הני דקדוקים דוקא כשבעל כותב או הסופר כתבו מפיו ובא הבעל ואומר כיוונתי לשנות כדי לקלקלה אבל אמר לסופר לכתוב ולחתום גיטו סתם וטעו בא' מאלו והבעל אין מערער כשר ותינשא לכתחלה וכ"כ רב האי אי יהיב בעל רשות לסופר למכתב וטעה בהון אי איתי לספר' מתקן להו ואי לא מתקן ומנסבא בהאי גיטא לא מפקינן לה ואי אתא לאנסובי ובא בעל ומערער ואומר האי דכתיב ודין דינא אמרי ולכך כוונתי לא מנסבא לה ואי מנסבא לא מפקינן לה עכ"ל וקשה דיוקים אהדדי דתחיל' אמר בתרתי לרעותא דקא פסול דהיינו הבעל כותב וגם מערער משמע הא בחד לרעותא כשר ובסיפא אמר בתרתי לטיבותא דהיינו אמר סתם לסופר וגם אינו מערער אז דוקא כשר ובדרישה תירץ דמ"ש ברישא ובא הבעל ואמר פירושו או בא הבעל כו' א"כ הוה רישא בחד לריעותא ובחנם דחק בזה וגם הענין אינו נכון דודאי ברישא מיירי שכבר ניסת ובא לקלקל' דהא כ' כדי לקלקל' וזה שייך אחר שנים ובאמת לק"מ דברישא בתרתי לריעות' אפי' אם ניסת תצא ובסיפא בתרתי לטיבותא אפי' לכתחל' תנשא כמ"ש כשר ותנשא לכתחלה אבל בחדא לטיבותא דהיינו בבעל כותב ואינו מערער או אמר לסופר סתם ובעל מערער בזה לא תנשא ואם ניסת לא תצא אלא דבחלוק' ראשונה בזה שאין הבעל כותב ואינו מערער יש תקנה אפי' להנשא לכתחלה דהיינו שהסופר מתקן לה ונמצא שפיר כ' הטור וכ"כ הרב האי כו' וכ"כ מו"ח ז"ל וכ' רש"ל תימה מה מועיל תיקון אחר שיחתמוהו העדים ס"ס העדים חתמו בפסול וי"ל דס"ל עידי מסירה כרתי וסלקי עידי חתימה מכאן ונמצא שניתן כהלכתו וגם אינו פסול ממש אלא שצריכ' תיקון כה"ג מסתמא אמרי' הבעל צוה עכ"ל:

סעיף כד

כסלו חסר יו"ד שכן הוא בלשון עברי במקד' ואע"ג דבתרגום כתיב כסליו ביו"ד מ"מ אזלינן בתר העברי ואע"ג דבלא ימחא אזלינן בתר התרגום לכתוב באלף דהתם כתוב אצל לשון תרגום ואינש לא ימחא בידיכי משא"כ בכסליו שהוא כ' אצל ל' עברי שהרי כ' בשני ימים לירח כסלו:

סעיף כז

מנין בלא וי"ו דבוי"ו משמע לשון אונאה: וה"ה אם כ' למנין כו' איני יודע מה מלמדינו בזה הכפל ואם נתכוין שכתב מנין בוי"ו אחר הנו"ן במקום היו"ד איני יודע מקור לזה וגם טעמו איני יודע:

סעיף מ

וי"א דאין כותבין מן שמי כצ"ל:

סעיף מא

צריך לכתוב והרי את מותרת ב"י מביא דברי התו' דבטופסי גיטין לא היה זה אבל ר"ת הנהיג לכותבו ומ"מ אין להוציא לעז על גיטין הראשונים שהיו מאריכים כמה לשונות בגט דהוה כמו הרי את מותרת לכל אדם כו' עכ"ל ונראה דהיינו מה שנזכר קודם לזה לכל גבר די תיצביין ורמ"א בתשובה סי' קכ"ט יש לו ויכוח עם גדול אחד בענין הרי את מותרת דיאמרי' בגמרא שזהו גופו של גט ורצה רמ"א שם לומר דלאו שהאי לישנא הוא הכרח אלא אותו הענין הוא הכרח ובאמת הוא נזכר כבר בלשון לכל גבר כו' וכיון שנכתב כבר אם לא נכתב והרי את מותרת לא מיפסל ואותו גדול לא הסכים לדבריו ולעד"ן דלא נרמז בלשון לכל גבר כו' מה שנרמז בהרי את מותרת כי לכל גבר קאי אהיתר נשואין לחוד אבל אם תזנ' תהיה עדיין שם א"א עליה משא"כ בלשון את מותרת נכלל אפי' לזנו' לא תתחייב משום אישות שהי' עליה ונ"ל שמ"ש התוס' שהיו מאריכין כמה לשונו' היינו לשונו' אחרו' שאינן בנוס' שלנו והרמב"ן כ' בהדיא שאם לא כתב הרי את כו' קרוב הדבר אפי' אם ניסת תצא כמ"ש הרשב"א והר"ן והרב המגיד בשמו והב"י הביאם ע"כ עכ"פ הוה ספק גירושין באם לא כתב הרי את מותרת ופסול אפי' בדיעבד:

סעיף מב

מותרת בוי"ו דבלא וי"ו משמע שהיא מתרת לאחרים והיא עצמה אינה מותרת ולפי מה שזכרנו בסמוך דאם לא כ' הרי את מותרת פסול אפילו בדיעבד בדיעבד ממילא ג"כ אם לא כתב וי"ו פסול אפילו דעבד:

סעיף מו

וי"א דה"ה להיפך כו' זה סברת ב"י וראייתו מפירש"י דצריך להניח מקום הזמן אף לטופס הארוס' שמא יכתוב זמן לבו ביום והוא לא יגרשנה עד אחר נישואין והשתא כיון דכותב זמן לבו ביום מסתמא כותב דהוית ארוסתי ואפ"ה מצי לגרש אחר שכנסה כו' ולע"ד אין ראי' משם דשם נכת' ארוסתי ביום שהיתה ארוסה אלא שהגט הי' מונח עד אחר נשואין ממילא נכתב כהלכה משא"כ אם נכתב שלא כראוי דהיינו שלאחר נישואין קרא אותה ארוסה אין ראי' שזה יהי' היתר וכן מבואר עוד בתו' שם שכתבו א"נ יש לדבר קול שנישאת אלא שאין זמן הנשואין ידוע כ"כ וידעו דמה שנכתב בגט ארוסתי לפי שנכתב קודם נישואין עכ"ל וראיתי בלבוש שכתב ג"כ שאין ראי' מתו' אולי נתכוין למה שכתבתי:

סעיף מט

וכתב וכד כשר זה דעת רשב"א בב"י אע"ג דלשון כד פרושו לשון בשעה כגון כד הוה או כד יהיב מ"מ כיון דמורה ג"כ על הוראת הזמן מקרי לא נשתנה הענין כצ"ל לפי מ"ש רמ"א ע"ז דמאחר שאין הענין משתנה אבל לע"ד דמ"ש רשב"א דלא מפסיל בכך הוא מטעם אחר אלא כיון שאינו בתורף אלא בטופס ובהדיא מורה לשונו ע"ז שכתב כל מקום שאינו מעיקר הגט אינו פוסל עכ"ל וממילא נשתנה הענין אינו פוסל דהוה כאלו חסר כל התיבה והוה ג"כ שפיר דהוית אנתתי מקדמת דנא פטרית יתיך ממילא משמע עכשיו ונראה דגם רמ"א נתכוין לזה דמאחר שאין הענין משתנה פי' אם לא היה נכתב כלל:

סעיף נ

אין לכתוב בגט כו' הטעם דאין כותבין שום תנאי בעולם בגט: