חפץ חיים על ספרא/ויקרא חובה/פרשה יא
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא יא
[עריכה]( א ) לרבות כהן משיח: דמהו דתימא -- "אשר יתן ממנו על זר", והאי לאו זר הוא דאימשח בגויה, קמ"ל. (גמרא).
אלא שינוי: שמשנה מקודש לחול.
וימעלו באלהי אבותיהם: ששינו עצמם מעבודת המקום לעבודת אלהי עמי הארץ. אף כאן אם נתכוין להוציא את ההקדש מרשות שהוא לרשות אחר הרי זו מעילה.
( ב ) כי תמעול מעל מקדשי ה': הוה מצי למכתב, למה לי למכתב "וחטאה"? ומשני יכול נהנה ולא פגם נמי הוי מעילה ואפילו בדבר שיש בו פגם כגון לבש בחלוק או בקע בקרדום של הקדש דאורחייהו לאיפגומי על ידי תשמיש והוא לא פגמם אפילו הכי הוי אמינא דהוא חייב כיון שנהנה משל הקדש.
או פגם ולא נהנה: כגון שיבר כלי של הקדש.
במחובר לקרקע: נמי יהא חייב כגון דר במערה של הקדש.
ובשליח וכו': היינו שיכול לחייב שליח שעשה שליחותו של בעל הבית כמו שחייב בשאר עבירות מטעם דאין שליח לדבר עבירה כדאמרינן בפרק ב' דקידושין (דף מב:).
ונאמר חטא בתרומה: "ולא תשאו עליו חטא" לומר שענין שנוהגת בתרומה באותו ענין נוהגת נמי מעילה.
( ג ) מה חטא האמור בתרומה פגם ונהנה: שפגם התרומה ונהנה ממנה באכילתה.
בתלוש מן הקרקע: שאין התרומה חלה על המחובר שהרי גורן ויקב כתיבי בתרומה.
ובשליח שעשה שליחותו: חל השליחות כמו שעשה בעל הבית בעצמו (ולאפוקי אם תרם שלא מדעת בעל הבית אינו חל).
( ד ) פגם ונהנה: ולאפוקי שבר כלי או קרע שיראין של הקדש דפגם ולא נהנה.
ומי שפגם הוא נהנה: למעוטי מי שנטל קרדום של הקדש ובקע בו עצים של חבירו ונפגם בשוה פרוטה שהמבקיע הוא הפוגם אבל לא נהנה.
ובדבר שפגם בו נהנה: למעוטי בקע בקרדום ונהנה בפרוטה (והוא לא נפחת בפרוטה) וקרע שיריים של הקדש בפרוטה.
ופגמו והנאתו כאחד: למעוטי בקע בשוה פרוטה ולא פגמו ואחר כך פגמו בפרוטה שלא על ידי בקיעה, שאף על פי שהנאה והפגימה בד"א אינו כאחד.
ובתלוש מן הקרקע: למעוטי שנהנה מן אילן של הקדש וכיוצא בזה.
ובשליח שעשה שליחותו: דחל השליחות כמו שעשה בעצמו וחייב המשלח.
- [והנה פירשתי את הביאור לפי גירסתנו בהלכה ב' "ובשליח שעשה שליחותו", והוא דוחק קצת, דבין בס"ד ובין במסקנא הלשון אחד ורק דצריך לפרש בתחלה הכונה לענין שיתחייב השליח ובסוף הכונה להתחייב המשלח. והגר"א גריס בהלכה ב' "ובשליח שלא עשה שליחותו", ולדבריו הוא כפשוטו -- יכול אף שלא עשה שליחותו יתחייב המשלח (דהוא גרס שיצא ההקדש לחולין). ויליף מתרומה דאין שליחות חל אלא אם כן כשעשה שליחותו כדאמרינן בקידושין (דף מא.) מ"כן תרימו גם אתם -- מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם". ואחר כך מצאתי בביאור ר"ש משנ"ץ שנדחק גם כן בגירסתנו ובאופן אחד כתב: יש לגרוס בתחלה "ובשליח שלא עשה שליחותו".
( ה ) אי מה חטא האמור בתרומה אוכל ונהנה: פי' הוא עצמו אכל התרומה בפרוטה ונהנה ממנה דכתיב "ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו". ואם האכילה לפועליו ולאורחיו אינו משלם כלום אלא הן משלמין קרן וחומש והוא משלם להם דמי סעודתם (משנה, תרומות ו, ג).
מנין אכילתו ואכילת חבירו: שיצטרפו להדדי לשוה פרוטה.
הנאתו וכו': כגון שסך מהשמן.
ואפילו לזמן מרובה -- מיותר [הגר"א], דזה מקומו במשנה וי"ו.
( ו ) לא יצרף שתי אכילות כאחת: פי' דבעינן אכילת כזית בכדי אכילת פרס ומנין שאפילו בענין הזה מצטרפין ת"ל תמעול וכו'.
( ז ) מנין לקח קיני זבים: צ"ל כגון הביא קיני זבים וקיני יולדות חטאתו וכו' (הגר"א).
לא מעל עד שיזרקו דמם: ס"ל דמכיון שהוא מקודש לקודש לא מקרי שינוי כל כך כל זמן שלא עשו מעשה בהבהמה עצמה.
( ח ) תאמר במעילה שהוא בעון מיתה: דאף דכרת חמור ממיתה שגם בניו נענשין על ידו -- אבל גם במיתה יש חומרא שעל עון כרת מת בחמשים שנה ובעון מיתה אין ממתינין לו כל כך (הראב"ד).
( י ) מה שאר אשמות: כגון אשם גזילות אשם שפחה חרופה.
( יא ) מדבר שהיא עון מיתה: כגון חטאת חלב, דמיתה וכרת שניהם קרויים עון מיתה.
ואל יוכיח שאר חטאות -- צריך לגרוס אשמות
אשם קשה: דכתיב "איל" והוא לשון קשה דכתיב (יחזקאל יז, יג) "ואת אילי הארץ לקח", והוא כשנתקשה ונתחזק. הגר"א אל גריס "קשה" אלא "זכר", וכן מוכיח לשון הברייתא.