חפץ חיים/הלכות לשון הרע/י י

<< · חפץ חיים - הלכות לשון הרע י · י · >>

וְדַע עוֹד, (כט) דְּשָׁוִין יַחַד דִּין סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע עַל דְּבַר עָוֹן, שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְסִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע עַל דְּבַר עָוֹן, שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקּוֹם. אַךְ בַּעֲבֵרָה, שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, אֵין מֻתָּר לְסַפֵּר עָלָיו, אֲפִלּוּ יֻשְׁלְמוּ כָּל הַפְּרָטִים הַנַּ"ל שֶׁבְּסָעִיף ב', אֶלָּא אִם כֵּן רָאָה עָלָיו, שֶׁאוֹחֵז בָּה וְעוֹשֶׂה אוֹתָה כַּמָּה פְּעָמִים בְּמֵזִיד, וְהוּא דָּבָר הַמְפֻרְסָם לַכֹּל, שֶׁהוּא אִסוּר, וְעיֵּן לְעֵיל בִּכְלָל ד' סָעִיף ז', (ל) שֶׁבֵּאַרְנוּ דָּבָר זֶה בְּכָל פְּרָטָיו.

(כט) דשוין יחד. שז"ל השיטה מקובצת על ב"ב בשם הר"י או בשאר עבירות שאוחז בהם ועושה אותם במזיד ועודנו מחזיק בהם ולא במקרה אבל הם מדרכיו ולמודו (פירוש דאם לא ראהו רק פעם אחת ראוי לחשוב עליו שמא עשה תשובה והמגלה דבר זה אשם אשם על זה וכמו שכתב ר"י במאמר רט"ו עי"ש) מצוה לגנותו בפני כל אדם וכו'.

ומ"ש באיסור המפורסם לכל שהוא אסור, כן כתב ר"י במאמר רי"ט בא"ד ואינו נזהר מעבירה אחת אשר כל שער עמו יודעים שהיא עבירה עי"ש וכמעט כל הדין זה נזכר ג"כ שם בש"ת להתירא אך שכאן בש"מ חידש שאף שעל פי דין תורה מותר לספר עליו שהוא איננו בכלל עמיתך אע"פ כן צריך לזה באפי תלתא כדי שלא יבואו לחושדו.

(ל) שביארנו וכו'. ופשוט דכל הפרטים שצריך בכאן צריך ג"כ שם ועי"ש בבמ"ח ס"ק ל"ב. אמנם נראה פשוט דמה שכתבנו לעיל בתחלח הסימן ונודע בבירור שלא השיב את הגזילה וכו' כאן אין שייך זה דכיון שהוא למוד ונתחזק באותן עבירות אין לחשוב עליו שמא עשה תשובה כל כמה שלא ראינו בפירוש דלא גרע ממה דאמרינן במגילה (כ"ה ע"ב) בסוף פירקא, האי מאן דסנאי שומעניה שרי וכו'.

גם הפרט דהוכחה צע"ג דאף שבש"מ שם כתב כגון שיודע בו שאינו מקבל תוכחה משמע הא לאו הכי מחוייב להוכיחו, אפשר דהוא רק למדה טובה ומצוה בעלמא כיון דכוונת המספר הוא רק לתועלתו שישוב ע"י שירננו אחריו ולא ח"ו להנות מסיפור לשה"ר יותר טוב הוא שיוכיחוהו מתחלה אולי יוכל להועילו בזה ויוצא בזה ידי הכל ולא יצטרך לספר גנותו וכמ"ש למעלה, אבל מן הדין כיון שראינו שפקר כמה פעמים בעבירה המפורסמת לכל ישראל שהיא אסורה א"כ יצא מכלל עמיתך בזה וכמו דיצא מכלל עמיתך לענין לא תונו איש את עמיתו ולענין לא תלך רכיל בעמיך וכמו שכתב ר"י בש"ת במאמר רי"ט דמטעם זה מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו כן אפשר דהוא הדין נמי לענין מצות הוכחה אפילו אם אינו יודע בבירור שלא יקבל תוכחתו, דהא ה"נ הוכח תוכיח את עמיתך כתיב עם שאתך בתורה ובמצוות, וכן ראיתי בספר אדרת אליהו בפ' קדושים דכתב על עמיתך דהוכחה, עם שאתך בתורה ומצות, ולא גרע האיש הזה מלץ דכתיב אל תוכח לץ וכו'.

והנה כל זה כתבנו בענין שבין אדם למקום, אבל בענינים שבין אדם לחבירו אף שהוא מתנהג בהן שלא כדין כמה פעמים מחוייבין אנו להוכיחו דאינו יוצא מכלל עמיתך עי"ז. ורק לענין לשה"ר התיר עליו ר' יונה, ולא משום דאינו בכלל עמיתך רק משום לקנא לאמת ולעזור לאשר אשם לו, אבל לענין הוכחה ולענין אהבת רעים ולכל שאר ענינים אשר אנו מצווין לאיש עמיתנו מחוייבין אנו גם לו. וראיה לדבר דבענין בין אדם למקום התנה ר"י במאמר רי"ט שכתב אשר כל שער עמו יודעים שהיא עבירה, ונראה בעליל כונתו דאל"ה עדיין הוא בכלל עמיתך. ודבר זה ידוע בבין אדם לחבירו בכל מה שצייר ר' יונה בגזל ונזק וצער ובושת הוא בא לכתחלה מצד סיבה אשר על ידה היצר הטעהו שמותר לעשות דבר זה לחבירו, אף שבאמת השכנגדו צדיק בריבו, אך עכ"פ מצא לו היצר מקום לפתותו שמותר לעשות לאיש ריבו כל דבר רצח, ולפעמים מפתהו היצר שמצוה ג"כ יש בזה, ואם יראה בעצמו שאיש אחר יעשה ככה העולה או הבושת ואונאת דברים לאיש אחר כמו שהוא עושה לאיש זה ירים קולו עליו לאמר שהוא עושק או מבייש לאדם מישראל בחנם, וא"כ אנו רואין בחוש שרק היצר מעור את עיניו לאמר שלאיש הנוכחי עליו לא צותה התורה כל האזהרות הלאוין והעשין לא שנא וגו' ואהבת לרעך כמוך וכיוצא בזה, וא"כ איך נוציא לאומר מותר הזה מכלל עמיתך, אם לא שהוא נראה לכל שאין באותו הדבר במה לטעות בשום אופן רק החוטא הזה הוא גנב או גזלן פשוט אז יש לעיין הרבה בזה לענין הוכחה וכיוצא בזה. (באר מים חיים)