חפץ חיים/הלכות לשון הרע/י יא

<< · חפץ חיים - הלכות לשון הרע י · יא · >>

לוח יומי: שנה פשוטה - י"ט כסלו, י"ט ניסן, י"ט אב. שנה מעוברת - כ"ד כסלו, ד' ניסן, י"ד אב.

וּמַה מְּאֹד יֵשׁ לִזָּהֵר, (לא) שֶׁלֹּא לְהַתִּיר לְעַצְמוֹ לְסַפֵּר לַאֲחֵרִים, אֵיךְ שֶׁהָיָה לוֹ עֵסֶק עִם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וּגְזָלוֹ, אוֹ עֲשָׁקוֹ בְּזֶה וּבְזֶה הָאֹפֶן, אוֹ שֶׁחֵרְפוֹ, אוֹ צִּעֲרוֹ וּבִיְּשׁוֹ וְכָל כְּהַאי גַּוְנָא {וכל כיוצא בזה}, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְּמוֹ, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁקֵּר בַּסִפּוּר הַזֶּה, (אִם לֹא, בּאֹפֶן שֶׁנּבָאֵר לקָּמָּן בּסָעִיף י"ג), וַאֲפִלּוּ אִם יִצְּטָרְפוּ לָזֶה כָּל שְׁאָר פְּרָטֵי הַהֶתֵּר הַנַּ"ל, דִּבְוַדַּאי אֵין כַּוָּנָתוֹ בְּעֵת הַסִפּוּר לְתוֹעֶלֶת, דְּהַיְנוּ, לְפַרְסֵם גְּנוּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, כְּדֵי שֶׁיָּבוּזוּ עוֹשֵׂי רִשְׁעָה בְּעֵינִי בְּנִי אָדָם, וְיִזָּהֲרוּ עַל יְדֵי זֶה מִלָּלֶכֶת בְּדַרְכֵיהֶם הָרָעִים, אוֹ כְּדֵי שֶׁהוּא יִרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְגַנּוֹת אוֹתוֹ, אוּלַי עַל יְדֵי זֶה יָשׁוּב מִדְּרָכָיו הָרָעִים, רַק כַּוָּנָתוֹ כְּדֵי לְבַזּוֹתוֹ בְּעֵינִי בְּנִי אָדָם, שֶׁיְּפֻרְסַם לִפְנֵיהֶם לְחֶרְפָּה וּלְקָלוֹן עֲבוּר זֶה שֶׁנָּגַע בְּמָמוֹנוֹ אוֹ בִּכְבוֹדוֹ, וְכָל שֶׁיִּרְאֶה יוֹתֵר, שֶׁדְּבָרָיו יִתְקַבְּלוּ לִפְנִי הַשּׁוֹמְעִים, וְיִתְפַּרְסֵם בְּעֵינֵיהֶם לִגְנוּת וּלְבִזָּיוֹן עֲבוּר זֶה, יִהְיֶה יוֹתֵר שָׂמֵחַ וְיוֹתֵר נֶהֱנְה מִזֶּה.

(לא) שלא להתיר לעצמו וכו'. הטעם דבודאי חסר כאן פרט אחד והוא פרט החמישי הנכתב לעיל והוא מה שכתבתי בפנים דבודאי אין וכו' ומפני שרגילין הרבה לטעות בזה לכן ארחיב קצת הדיבור בזה כדי שלא יאמר הקורא שאני מחמיר עליו חומרא בעלמא. וז"ל הרבינו יונה בשערי תשובה במאמר רכ"א, ודע דבדברים שבין אדם לחבירו כמו גזל ועושק וכו' גם היחיד אשר ראה יגיד כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת והנה אמרה התורה שיעיד עד אחד בבית דין כדי לחייב הנתבע שבועה עכ"ל. וא"כ דבנידון דידן דאיירינן בסעיף זה שאין לו מזה תועלת על להבא אפילו אם יהיה בעד אחד כהאי גוונא דהיינו שמעדותו לא יצא שום נפקא מינא לדינא, לשה"ר מיקרי, בין בבין אדם למקום וכדאיתא בפסחים (קי"ג ע"ב) במעשה דזיגוד דנגדיה רב פפא משום זה, ובין בבין אדם לחבירו אם יזדמן כהאי גוונא שמדברי העדות שלו לא יהיה שום נפקא מינא לדינא ג"כ אסור מן התורה להעיד וכמו שכתב הגר"א בח"מ בסימן כ"ח סק"ט בשם הספרי (והכונה היכא דהעד יודע מתחלה שע"פ דין לא יועיל עדותו לכן לא יעיד דרק ענין ביש בעלמא הוא דקא מפיק עליה דפלניא וכההיא מעשה דזיגוד אבל בסתמא מחויב להעיד פן יועיל עדותו לענין מה), וכל שכן שלא בבית דין בדרך סיפור בעלמא ודאי לשה"ר הוא, וכל זה אפילו אם הוא מספר מה שפלוני עשה לפלוני וק"ו בנידון דידן שהוא מספר מה שפלוני עשה לו דעל זה לא שייך כלל התירא דר' יונה דומיא דעד אחד דמה שייך עדות על עצמו (אם לא שיש תועלת מהסיפור שלו וכפי מה שמבואר הטעם לקמן).

ועוד הלא אסור לבעל דין להשמיע דבריו להדיין קודם שיכנס לדין אף דיודע שהאמת אתו ועובר בזה על הלאו דלא תשא שמע שוא וכדאיתא בסנהדרין (ז':) ובשבועות (דף ל"א) ובח"מ סימן י"ז וה"ה בודאי בענינינו לענין לספר לאדם אחר מה שעשה לו פלוני דבחד פסוק כללתם התורה וכדאיתא בפסחים (קי"ח ע"א) דפסוק זה לא תשא שמע שוא הוא אזהרה למספר לשה"ר ג"כ דקרי ביה לא תשיא, ואף דבתורה כתיב שמע שוא, הלא ע"כ אנו צריכין לומר דהוי כמו להשמיע דבריו לדיין דאסור בכל גווני, וע"כ אנו צריכין לומר הא דקראתו התורה שמע שוא אף דהמספר יודע שהאמת אתו, משום השומע שלא ידע שהוא אמת וכדי שלא יכנס לנפשו צורת הדברים (וכמו שכתב בסה"מ להרמב"ם ל"ת רפ"א טעם זה על מה דאסרה התורה להדיין לשמוע) כן בודאי ה"ה בעניננו כיון דעצם אמונה בלב להחליט שהוא אמת מה ששמע גנות על אחד הוא איסור של קבלת לשה"ר וכמ"ש למעלה בכלל ו', וה"ה לטעם האחר שכתבתי למעלה בפתיחה אות ב' א"כ בודאי גם בזה אסור להשיא להשומע שמע שוא וכמו שאסור להשיאו מה שפלוני עשה לפלוני.

ועוד ראיה לדברינו ממה דאמרינן במו"ק ט"ז ואי אתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה ופירש"י שחירף שליח בית דין ושליח אמר חרפני (דלפירוש רש"י העיני האנשים ההם תנקר על השליח אמרו דתן ואבירם) הרי דאי לאו המעלה דשלוחא דבי דינא לא הוי שרי לשלוחו של משה רבנו ע"ה לספר מה שחירפוהו דתן ואבירם אף דהיה יודע בעצמו שהסיפור הוא אמת, אלא ודאי כמו שכתבנו בפנים דאין כונת המספר בזה לתועלת.

ולא תקשה על דברינו ממה דאיתא בח"מ בסימן רכ"ח דאם הוא מאנה את עצמו וכו' ופירושו דאם הונה אותך בדברים אתה מותר להונאו (ופליאה על בעל הסמ"ע שדחה פירוש זה דהרי מבואר כן להדיא בספר יראים להרא"ם בעל התוס') היינו בינו לבין עצמו בלבד אבל לא לגלות דבר זה שהיה בינך לבינו לאחרים.

ולא תקשה על דברינו ממה דאמרינן בברכות (דף ה':) רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא על לגביה רב יהודא וכו' א"ל אי איכא מאן דשמיע עלי מילתא לימא א"ל הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא (פי' זמורות הגפן) לאריסא א"ל מי קא שביק לי מידי הא קא גניב לי כוליה, והלא אף כאן לא יצא מדברי רב הונא תועלת על להבא שלא יגנוב אותו יותר, ולא היתה כונתו ג"כ שיוכיחוהו הרבנן רק לדחות מעל עצמו הגנאי, דזה אסור בעלמא לספר לשה"ר על אחר אף שהוא אמת וכונתו רק לדחות גנאי מעל עצמו, וראיה לזה מב"ב (דף קס"ד ע"ב) דאמר ליה ר' שמעון ברבי לרבי לאו אנא כתבתיה יהודא חייטא כתביה וא"ל רבי כלך מלשון הרע הזה אף דכוונתו היה רק להציל את עצמו, וא"כ היאך היה מותר לרב הונא לספר לפניהם מה שהאריס גונב מאתו הזמורות לפי מה שהחלטנו בפנים דלספר שאחד גזלו גם זה בכלל לשה"ר הוא. אבל באמת זה אינו קושיא, א' דרש"י פירש בד"ה הא קא גניב לי וז"ל וכי אינו חשוד בעיניכם שהוא גונב לי הרבה יותר מחלקו, וכוונת רש"י שהיו מכירין אותו הרבנן להאריס שהוא גנב וא"כ אין שייך בזה לשה"ר. ואפילו אם היינו מפרשים להא דקא גניב כפשטיה אפ"ה לא קשיא לדברינו דכונת רב הונא היתה רק לדחות מעל עצמו הגנאי, ולא דמי לההיא דב"ב הנ"ל, דהתם כדי לדחות מעל עצמו הוי ליה לר' שמעון ברבי להשיב לא כתבתיו להציל את עצמו ולמה היה לו להטיל את הגנאי על יהודא חייטא וכמו שפירש רשב"ם שם, משא"כ בעניננו דלא היה לו להציל את עצמו בענין אחר ולכך הוכרח לו לספר האמת.

ובהכי ניחא נמי מה דאמרינן בערכין (ט"ז ע"ב) במעשה דרב הונא וחייא בר רב הוו יתבי קמיה דשמואל א"ל חזי מר דקא מצער לי פירוש שהוא מכה וחובט אוחי, קביל עליה רב הונא דתו לא מצער ליה, לבתר דנפיק אמר ליה הכי והכי קא עביד עי"ש, דהיה כוונח רב הונא לדחוח הגנאי מעל עצמו בדבר אמת ולא לבזות לחייא בר רב, ולא היה יכול באופן אחר כי אם לגלות המעשה כאשר הוא (וכדמות ראיה להיתר זה ממה דאיתא בח"מ בסימן תכ"א ס"א בהגה"ה עי"ש) אך מאוד ומאוד יזהר שלא יחסרו בזה כל הפרטים המבוארים לקמן בסעיף י"ד בפנים דאם לא כן בודאי יכשל ע"י ההיתר זה בעון לשה"ר, ואי לא היה תועלת בזה לדחות הגנאי מעל עצמו, אפילו איננו מתכוין לגנות לחבירו בכלל לשה"ר הוא וכמו שכתבנו לעיל בכלל ג' ס"ג, מטעם דסוף סוף נתגנה חבירו בזה והתורה אסרה לשה"ר אפילו על אמת.

ונחזור לעניננו דאין להקשות על דברינו שבפנים שאסרנו לספר מה שפלוני חרפו ממה דאמרינן בכתובות (ס"ט ע"א) במעשה דרב הונא ששלח לרב ענן, ענן ענן ממקרקעי או ממטלטלי עי"ש בגמרא ואמר ליה רב ענן למר עוקבא חזי מר היכי שלח לי רב הונא ענן ענן וכו' והרי בתוך כך סיפר גנות על רב הונא, ומה שעבר אין, דנוכל לומר דכונת רב ענן לא היה לגנות בזה לרב הונא, רק בדרך עצה שאל כאומר מה לעשות במה שיש לרב הונא תרעומות עלי מדשלח לי ענן וכו' כי לא ידעתי סיבת הדבר.

וכן במה דאמרינן בכתובות (ע"ט ע"א) דא"ל רב ענן למר עוקבא חזי מר נחמן חקלאה היכי מקרע שטרא דאינשי, ג"כ נראה דכוונתו היה בשביל שהיה אז מר עוקבא אב"ד אף בימי שמואל וכדאמרינן במו"ק ולכך היה קובל רב ענן על רב נחמן לפני מר עוקבא שהוא אינו בקי בדינין כמו שפירש רש"י שם ועושה מעשה בעצמו ומקרע שטרות דאינשי, וכונת רב ענן היה בשביל קנאת האמת כדי שמר עוקבא ימנעהו מזה על להבא או על השטר זה גופא יחזיר המעשה, וכענין שאמרו בערכין (ט"ז) א"ר יוחנן בן נורי הרבה פעמים לקה עקיבא על ידי לפני ר' שמעון וכו' והוספתי בו אהבה עי"ש, דעל זה לא שייך ענין לשה"ר כיון שכוונת המספר הוא כדי שיצמח מזה תועלת ולא לגנותו ח"ו (ועל מר עוקבא בעצמו בודאי לא קשיא כלל האיך שמע הסיפור מרב ענן אף דשמיעת לשה"ר ג"כ אסור וכנ"ל בכלל ו' דפשוט הוא דלא היה כונת מר עוקבא לקבל רק שמע מרב ענן כדי לחקור אח"כ על זה היטב כדי שיסיר עי"ז התרעומות מלב רב ענן כמו שהיה כן בסוף ובאופן זה בודאי מצוה לשמוע דהוא בכלל הבאת שלום ודן לכף זכות).

וממעשה דמר עוקבא הנ"ל יש ללמוד הנהגה גדולה בענינים אלו, דהיינו אם אחד סיפר לחבירו שפלוני עשה לו רעה או חירפו וגידפו, יהיה מי שיהיה המספר, אפילו מגדולי הדור דבודאי לא ישקר, אעפ"כ לא יבוש חבירו מלשאל ממנו את עצם המעשה אשר היה מתחלה, כי הרבה פעמים ישתנה עי"ז הענין להפכו, והראיה מרב ענן שהיה אמורא והיה לו גילוי אליהו כמו דאיתא בכתובות (דף ק"ו) אעפ"כ כשדרש ממנו מר עוקבא המעשה בשלימותו נשתנה עי"ז הענין מרע לטוב.

וכן אין להקשות על דברי שבפנים מהא דאיתא בקידושין (ל"ג ע"א) בר' חייא דהוה יתיב בי מסחותא וחליף ואזיל ר' שמעון ברבי קמיה ולא קם ר' חייא מקמיה, ואיקפד, ואתא א"ל לאבוה שני חומשים שניתי לו בספר תהלים ולא קם מקמי וכו', וכהאי גוונא עוד מעשה אחר שם, ואיך היה מותר לר' שמעון ברבי לספר דבר זה לפני רבי, די"ל דכונת ר' שמעון לא היה לגנותו רק שידע אביו מזה ויוכיחו עבור זה ודבריו יהיו נשמעין לו יותר משאם היה מוכיחו בעצמו *.

סוף דבר להיתר אין לנו שום ראיה, ולאיסור הבאנו כמה ראיות חזקות וכנ"ל. ויש לי עוד כדמות ראיה מהא דאמרינן בגיטין (דף ז'.) דשלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר בני אדם העומדים עלי ובידי למוסרם למלכות מהו וכו' הרי שלא רצה לגלות את שמם אף דעמדו עליו, וע"כ כסברתנו בפנים, כיון שללא תועלת יהיה הגילוי שיגלה לפני ר' אלעזר לפיכך לא רצה לגלות, על כן מאוד יש לזהר בזה. (באר מים חיים)

• וכן אין להקשות ממה דאיתא בבכורות (דף ל':) ר' יהודה ור' יוסי איסתפק להו מילתא בטהרות שדרו רבנן לגבי בנו של ר' חנינא בן אנטיגנוס, אזילו אמרו ליה לעיין בה כו' אותיב רבנן מדידיה לגבייהו וכו', אתו אמרו ליה לר' יהודה אמר להו ר' יהודה אביו של זה וכו' אמר ליה כו' כבוד זקן יהא מונח במקומו וכו', האיך היה מותר להזוגא דרבנן לספר לפני ר' יהודה ור' יוסי במה שנגע בכבודם שלא האמינם על הטהרות (דדוחק לומר דהם היו בכלל שלוחא דבי דינא) דהכא ג"כ י"ל שלא כיוונו בסיפורם לגנותו בזה רק לתועלת שר' יהודה ור' יוסי יוכיחוהו על להבא שלא יתנהג כן עם רבנן אחרים שלא להאמינם על הטהרות שבזה הוא מבזה אותם, ויותר נכון לומר שכל אחד מהרבנן היה כונתו בסיפורו רק לקנא עבור בזיון חבירו התלמיד חכם ועיין לעיל בבמ"ח ס"ק י"ד.

וכן אין להקשות על ר' יהודה האיך היה מותר לו לקבל את דבריהם להאמינם בזה עד שעי"ז רתח עליו ואמר אביו וכו' הא אין מותר רק לחוש (דזה אין לתרץ משום דהיו שנים דעל פי דין אסור לקבל בהחלטה אפילו משנים וכמ"ש לעיל בכלל ז' ס"ד ולבד זה הלא הם היו נוגעים בזה) די"ל דהיו מהימני ליה כדברי שני עדים ועיין לעיל בכלל ז' ס"ז ובבמ"ח שם סק"ד או ע"פ דאיתא ביבמות (ע"ח ע"א) הא שמואל וב"ד קיים עי"ש. (הגהה)