חלקת מחוקק על אבן העזר קב

►| חלקת מחוקק • על שולחן ערוך אבן העזר קב |◄

סעיף א

(א) לא אגבה כתובתי עכשיו:    כלומר אף על פי לדינא יכולה כל אשה לו' לא אתבע כתובתי רק אהיה ניזוני' ע"כ של יתומים עד זמן שארצה לתבוע כתובתי וכמו שנתבאר לעיל סי' צ"ג אבל מקום שיש פסידא לב"ח אין לה מזונו' וכמו שנתבאר בחושן משפט סי' צ"ו סעיף כ"ד:

סעיף ב

(ב) כגון דלא אקני לה מטלטלי אגב מקרקע:    ואף על גב שכ' לה מטלטלי ומקרקעי דנמצא דגובה מן המטלטלין מדינא מטעם תנאי שבממון ולא מטעם תקנת הגאונים אפ"ה ב"ח עדיף מטעם שכ' הרמב"ם שהב"ח הוציא מעותיו והאשה לא חסרה דבר אבל אם כתב מטלטלי אגב מקרקע דין המטלטלי כדין הקרקע ושייך בהו קדימה:

(ג) מלגבות עיקר ותוספו':    כלו' אבל לא נדוניא דהנעל' ליה שבזה דינה כמו ב"ח וכמו שנתבאר בסמוך סעיף ט' והטעם מבואר שהיא נתנה לו נכסיה כמו הב"ח ועמ"ש סי' ק' סעיף ב':

(ד) וכן הורו האחרונים:    שם בתשוב' מהרי"ו כ' אפי' למאן דס"ל דלא מפקינן מן האשה ה"מ ממון שהלוה לבעלה ולא באה ממון לידה אבל היכא דבא הממון לידה וכו', דאל"כ נעלת דלת וכו' תחזיק בכל הממון והאיך יצא נקי עכ"ל ע"ש:

(ה) ואין חילוק וכו' מלוה ע"פ הידועה:    כלו' שידוע שהלוה ושלא נפרע דאל"כ יכולה לומר שמא נפרעת:

(ו) ולכ"ע אם תפסה פקדון:    דין זה פשוט דמהי תיתי שתתפוס פקדון של אחרים ואפי' עיסקא דהוי פלגא מלוה פסק ביורה דעה סי' קע"ז דאין ב"ח ואשה נוטלים כלום מן הקרן ומחלק ריוח של הנותן ושם בפסקי מהרא"י מבואר דאף שאין עדות ברורה שמה שתפסה הוא פקדון רק דאיכא קצת עדות וגם אומדנא שבעלה לא היה איש אמוד ע"ש:

(ז) דאין כותבין אגב בכתובה:    כדי שלא תטרוף מטלטלי שמכר הבעל או שנתן במתנת בריא:

(ח) בזמן הזה אין לחוש:    כלו' משום תקנת השוק אין נוהגים לגבות מן הלקוחו' שמכר או נתן במתנת בריא ומ"מ אם כתב אגב בכתוב' מועיל לענין ב"ח הבא לגבות ממטלטלי דיש לה קדימה וכמו שנתבאר בחושן משפט סי' ק"ג דלגבי שני ב"ח הבאים לגבו' ליכא תקנת השוק וע"כ כתב לפני זה כגון דלא אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי:

סעיף ג

(ט) ואם קדמה האשה ותפסה קרקע:    לכאורה משמע דאפי' לדעת הי"א דלעיל והאחרונים שהורו בסעיף ב' בהג"ה דבתפס' מוציאין מידה היינו דוקא במטלטלין דלא נשתעבדו לכתוב' מדינא דגמרא אבל בקרקע ששעבוד האשה כמו הב"ח רק דלכתחלה לב"ח יהבינן אבל אם קדמה ותפסה בב"ד לא מפקינן מינה ומיהו מלשון המרדכי בכתובו' דף תקמ"ג ע"א שכתב וז"ל כתב האלפסי שמעינן מהכא דאמרי' דבמטלטלין לבעל חוב יהבינן דקדק מהר"ם מלשון האלפסי מדלא קאמר לב"ח יהבינן ותו לא או לימא ב"ח קודם לאשה וקאמר לאתתא לא יהבינן מכלל דאפילו קדמה ותפס' מפקינן מינה עכ"ל והרי"ף כתב לשון זה אף בקרקע עיין עליו וא"כ אף בקרקע דעת הר"מ דלא מהני תפיסה מ"מ צ"ע למעשה על הכרעת האחרונים דלא מהני תפיסה אם הוא אפילו בקרקע כי באמת אף במטלטלי נחלק עליו הרא"ש בפסקיו וס"ל דמהני תפיסה וכן דעת הרמב"ם והרא"ש היה בתראה וקשה להוציא ממון בדבר שהוא מחלוקת הפוסקים ואפשר אף במטלטלין לא פסק מהר"ם ומהרי"ל רק בתפיסה שלא בב"ד ולפי סברת הרא"ש תפיסת מטלטלין עדיף מתפיסת קרקע דמהני אפילו שלא בב"ד וראיתי הריב"ש בתשובה סימן רצ"ט כתב אם פרעו לאלמנה מטלטלין ובא ב"ח מוקדם מה שגבתה גבתה ולמה נעשה מחלוק' בין הריב"ש לפסק מהר"ם ומהרי"ל אלא ודאי הם לא פסקו רק בתפסה מטלטלין מעצמה וגם זה צ"ע למעשה נגד הרא"ש בפסקיו ונגד הרמב"ם:

(י) שתחזיר מה שגבתה אין שומעין להם:    לדין זה כתב הריב"ש הטעם דאין שומעין להם דאם גבתה קרקע הרי הב"ח יטרוף ממנה ואם גבתה מטלטלין מה שגבתה גבתה ואם מכרו נכסים לפריעת כתובתה אין הב"ח חוזר על האלמנה רק על הלוקח הקרקע והוא יחוש לעצמו ואחריות שלו על היתומים והנה לפי מה שפסקו האחרונים דלעיל בסעיף ב' דאם תפסה האלמנה מטלטלין מוציאין מידה אם לא נחלק בין תפסה לגבתה בב"ד א"כ היתה צריכ' ליתן ערבו' וא"כ היה קשה על הרב איך כתב לעיל דהכרעת האחרונים דמוציאין מידה וכאן העתיק תשו' הריב"ש שהוא מטעם דאם גבתה גבתה ע"כ צ"ל דס"ל להרב דהכרע' האחרונים הוא דוקא בתפסה מעצמ' וכבר כתבתי דגם בזה יש לפקפק הואיל והוא נגד הכרעת הרא"ש ואפשר שהאחרונים לא הכריעו אלא בידוע שבא ממון ההלוא' לידה עיין בגוף התשובו':

סעיף ד

(יא) אפי' יש לה נדוניא עם הכתובה:    משמע מהג"ה זו שהבין הר' מהרמ"א מדברי הב"י שאע"פ שהטור כתב שיש מחלוקת בין הרמב"ם ורש"י (דלדעת הרמב"ם דבנצ"ב האשה הרי היא כשאר ב"ח ואם זמנה שוה לזמן ב"ח חולקת בשוה עמו ולרש"י דין נצ"ב כדין שאר כתובתה) ודעת הב"י שאפשר לומר שאינם חולקים כי רש"י מודה להרמב"ם היכא דלא אפשר לשלומי רק לחד מינייהו או לב"ח או לאשה אז דין הנדוניא כדין החוב ואם זמנה שוה לזמן הב"ח חולקת עמו רק דרש"י לא קאמר דדין הנדוניא כדין שאר כתוב' אלא לענין זה דהיכא דאיכא לשלומי לשניהם שנותנין לב"ח מעות ולאשה קרקע אז לדבר הזה דין נדוניא כדין הכתובה לגבות מן הקרקע ולא מעות ובזה אפשר הרמב"ם מודה לרש"י ואין בזה מחלוקת אבל באמת לא כיון הב"י רק לו' שרש"י לא נחלק על הרמב"ם רק בדבר זה אבל מ"מ בדבר זה הם חלוקי' כי דעת הרמב"ם להשוות נדוני' לכל דבר שבעולם לחוב וצריך לשלם דוקא במעות כמו לב"ח וכן נראה מהכסף משנה בפי"ז מה"א דכתב על דברי הרמב"ם (כמ"ש בדין זה בזה הלשון והעתיקו המחבר בסעיף ה' בסי' הזה היו כתובים בכתובת' נצ"ב וטענה שאבדו או שלקחן הבעל הרי היא בנצ"ב שלה כשאר ב"ח וכו' וחולקת עם ב"ח עכ"ל) וע"ז כתב הכ"מ אבל מ"ש לעיל אבבא מי שגירש וכו' קאי דברי הרמב"ם עכ"ל הכ"מ פי' כי שם מבואר כל חלוקי דיני' בין שהניח מעות וקרקע כדי החוב והכתובה וכו' ע"ש הרי להדיא שכוונת הב"י כמ"ש וכדעת הטור וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' ק' דלא עדיפא היא בנדונייתא מב"ח דעלמא משמע ג"כ דלא גריעה היא מב"ח דעלמא ואפשר שדעת רש"י דדין הנדוניא ג"כ בזבורית כמו שהיא דעת הרמב"ן וכבר כתבתי לעיל סימן ק' ס"ק כ"א דהכרעת הר"ן והמ"מ ע"פ הירושלמי כדעת הרמב"ם שנצ"ב דינה לכל מילי כחוב דעלמא ומיהו ראיתי הר"ן בפרק הכותב נמשך אחר ל' רש"י בדין זה:

(יב) מיהו אם ב"ח חפץ בקרקע:    נמשך הרב אחר דברי ב"י שהטור לא ביטל דעתו מפני דעת הרמ"ה אבל לשון לכאורה שכ' הטור משמע שביטל דעתו נגד הרמ"ה וכן הוא בב"ח ועיין בטור חושן משפט אם הבעל חוב יכול ליקח זיבורי' בע"כ של לוה ויש לחלק:

(יג) המוקדם נותנין לו המעות וכו':    דין זה כתב הטור והוא תמוה איך שייך קדימה למעות ואיך תדחה האשה הקודמת את הבעל חוב מן המעות והיא אין לה קדימה רק בקרקע ומ"ש הרי"ף והרא"ש אהא דאתמר בכתובות אמר אמימר האי מאן דאיכא עליה כתובות אשה וב"ח ואית ליה זוזי ואית ליה ארעא וכו' פי' וליכא חד מינייהו דקדים משום סיפא נקטו ואי ליכא אלא ארעא ולא חזיא אלא לחד דהתם מועיל קדימה אבל במעות וקרקע שיהיה המוקדם יפה כוחו למעות אפילו היא אשה בכתובתה מה שאין הדין כן בשני ב"ח שאין המוקדם יפה כוחו במעות הוא דבר תמוה ודברי הב"ח תמוהים בכאן ועיין ברמב"ם וברא"ש תראה שאין לדברי הטור עיקר:

(יד) ותפס המעות יש מי שאומר וכו':    דין זה יותר תמוה שאם הב"ח מאוחר ותפס מעות מוציאין מידו אף שדינו במעות ונותנין ליד האשה המוקדמת שדינה בקרקע ודבר זה אין לו שחר:

סעיף ה

(טו) הרי היא בנכסי צ"ב כשאר ב"ח:    כבר כתבתי שמלשון זה משמע דלכל דבר היא כב"ח ואם יש כאן מעות וקרקע נוטלת חלק במעות כשאר ב"ח ולא כדעת רש"י וכ"כ הכ"מ ודלא כאשר סתם הרב בהג"ה לעיל כדעת רש"י דדין נדונייתא כדין הכתובה בזה וכבר כתבתי בס"ק י"א שהר"ן העתיק לשון רש"י:

(טז) עיין בח"ה סי' צ"ז:    ועיין בטור זה סי' צ' ס"ק י"ג י"ד:

סעיף ו

(יז) הערב לאשה בעיקר כתובה או בתוספות:    דוקא כתובה ותוס' דלאו מידי חסרה ומצוה קעבד אבל הערב לאשה בעד הנדוניא שהיא נותנת לחתן אז הוי כערב דעלמא דהא חסרה ממון:

(יח) אינו מתחייב אפי' בקנין:    טעם הרמב"ם ביאר המ"מ דס"ל דכל ערב אסמכתא הוא אפילו בקנין אלא משום בההיא הנאה דמהימן ליה ומוציא ממון ע"פ וכאן לא הוציאה האשה ממון ע"פ הערב וגרע מערב שלא בשעת מתן מעות דהתם כבר היה שם חסרון ממון למלוה ודעת הראב"ד דבכל קנין אין בו אסמכתא ולא גרע אשה מערב שלא בשעת מתן מעות דמהני קנין עיין פכ"ה מה' מלוה ולוה:

(יט) הוי כערב לאשה בעד הכתובה:    כלומר כל שערב לחתן שיתנו לו הנדוני' לא משתעבד דהא לאו מידי חסריה אף על גב דלא שייך גבי דידיה טעם דטב למיתב טן דו ודעת החולקים דערב לחתן בעד הנדוניא חייב דהא הוא מתחייב לה בהרבה דברים שהבעל מתחייב לאשתו ולא שייך גבי דידיה טב למיתב טן דו וכ' בד"מ ולכ"ע מיהא לא עדיף מערב דכתובה ובמקום דערב דכתוב' משתעבד כגון ערב לכלתו בקנין וקבלן אפילו בלא קנין אפילו לאשה דעלמא ולהראב"ד כל ערב משתעבד בקנין ולכלתו אפי' בלא קנין א"כ ה"ה בנדוניא נמי הדין כן וכ' בסמ"ע סי' קכ"ט סקי"ב וערבות דידן הן בעד הקנס דאין יכולין לחזור משום הבוש' ולא ערבות בשביל הנדוניא עכ"ל וכלומר אף שכותבין עתה ע"ק בעד הנדוני' וקבלן משתעבד לכתובה וה"ה לנדוניא מ"מ היה יכול לומר קודם החתונה אני חוזר בי ואל תנשאו זה לזה ואין כאן ערבות לא לאשה בכתובתה ולא לחתן בעד נדונייתו וכמו שנתבאר בטור חושן משפט ריש סי' קל"א ע"כ צריך לו' שהטעם משום בושת ומה שמרגל' בפומא דאינשי כל שמעמיד לו הכל' פטו' מן הערבו' הוא טעו' בידם דסוף סוף הוא מבייש וכשם שהקנס חל על אבי הכל' כשאינו נותן לו הנדן ה"ה חל על הערב ועיין בסמ"ע סי' רמ"ה:

סעיף ז

(כ) לא תפרע מן הערב עד שידירנה בעלה הנאה:    במ"מ נסתפק אי קאי דוק' אכתוב' ותוספות בלבד שהערב עשה מצוה ולאו מידי חסר' ע"כ ראוי לעשות תקנה לערב אבל נדוני' שלה שהכניסה ע"פ הערב גוב' מן הערב בלא הדר' או דילמ' גם בזה מדיר' משום דסוף סוף איכא למיחש לקנוני' והניח הדבר בצ"ע:

(כא) מותר להשיאה עצה זו:    כלומר אולי לא ידע האב דין זה שצריך להדיר הנאה ומשמע ודאי אם האב פקח צריך להדיר הנאה ממנה קודם שישלם לה הכתובה:

(כב) כל זמן שיתבעוהו שניהם:    הכוונה היתה שלא יתן לבעל חצי החוב בלי רצונה וגם לא יתן לה חצי החוב בלי רצון בעלה עד שיסכימו שניהם בגביית החוב ואז הרשות בידם לגבות אף בלא עת גביית כתובתה אבל כל שתבא היא לגבות כתובתה הדבר ברור שיכולה לגבות החוב דאם לא כן אין כאן ערבות דבמיתת הבעל אינו שיתבע ובגירושין ודאי לא יסכים עמה וא"כ נפל פותיא בבירא וכו' גדולה מזו וכו' בין בחייו בין במותו וכו' ותביעת האשה כתביעת הבעל וכו' עיין בגוף התשובה שהאריך וכתב מילת' בטעמ' בסי' תפ"א:

סעיף ח

(כג) וכן אם הקדיש כל נכסיו וכו':    וכשבא לגבות מן ההקדש צריך לפדות תחלה ע"מ לשלם לב"ח וכמבואר בחושן משפט סי' קי"ז:

סעיף ט

(כד) גובה אפילו בלא הדירה:    דאינהו דאפסידו אנפשייהו שקנו קרקע שיש עליה שעבוד כתובה ובשלמא ערב מצוה עבד ע"כ ראוי לחוס עליו וכן על ההקדש משא"כ בלקוחות: