חיים יוסף/סעודת ההבראה/סעיף א

א. אסור לאבל לאכול סעודה ראשונה משלו. יש אומרים שאיסור זה הוא מדרבנן, ויש אומרים שהוא מן התורה. ומצווה על קרוביו ושכיניו להביא משלהם להברות האבל לפחות בסעודה ראשונה זאת.

מחלוקת ראשונים בזמן חיוב ההבראה

במועד קטן (דף כז:) אמר רב אבל יום ראשון אסור לו לאכול לחם משלו. מדאמר רחמנא ליחזקאל (יחזקאל כד, יז) ולחם אנשים לא תאכל. רבה ורב יוסף הוו מחלפי סעודתייהו להדדי. ע"כ. וכתבו התוס' שם (ד"ה 'יום ראשון') פירשתי למעלה אפילו אוכל כמה סעודות באותו יום. דלא קתני סעודה ראשונה. ע"ש. וז"ל הרמב"ם (הלכות אבלות ד, ט) האבל יום ראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו. עכ"ל. ומשמע שכל היום אסור לאכול משלו [וכ"כ בשבלי הלקט הלכות שמחות סי' כג, ובתניא רבתי סי' סח, ובאגודה. וכ"כ הרמב"ן סוף מו"ק והרוקח סי' שיג].

ומיהו בהגה"מ (שם אות ט) כתב בשם סמ"ג שאבל אסור לאכול סעודה ראשונה משלו. מדקאמר רחמנא ליחזקאל לחם אנשים לא תאכל מכלל דשאר אבלים אוכלים. וכ"כ הרא"ש במו"ק הנ"ל (סי' פד וסי' פט ) ורבינו ירוחם בשמו . וכ"כ הראבי"ה (חלק ג הלכות אבל סי' תתמא) וז"ל: אמר רב אבל אסור לאכול סעודה ראשונה משלו וכו'. ע"ש. וכ"כ המרדכי במו"ק הנ"ל, ובספר הפרדס ובמחזור ויטרי, ובאורחות חיים עמוד תקפב. וכ"כ הטור (יו"ד סי' שעח).

וכתב הב"י שם שאע"פי שמפשט לשון הרמב"ם משמע שכל היום כולו אסור לאכול משלו, וכמו שכתבו התוס' במו"ק הנ"ל, נקטינן שהלכה כהמיקל באבלות. ומה שדקדקו תוספות ממה שאמר תלמודא אבל יום ראשון וכו', אינו כלום. דהכי נמי בפרק כל שעה (פסחים לו, א) אמר ריב"ל יומא קמא לא תלושו לי בחלבא. ופירשו המפרשים דבע"כ שבסעודה קמא קאמר. ע"כ לשון הב"י.

בירור דעת הרמב"ם

ובאמת דלדעת הרמב"ם י"ל גם כן שבסעודה ראשונה מיירי. ומה שכתב הרמב"ם אבל ביום ראשון אסור להניח תפילין ואסור לאכול משלו, היינו סעודה ראשונה, ורק לישנא דרב נקט. וכבר מצאנו להראב"ד שם שכתב: א"א לא ידעתי שורש לזה. ע"כ. והעיר על דבריו הרדב"ז שבוודאי לא נתכוון להשיג על דין זה דיום ראשון או סעודה ראשונה, דשפיר יש לומר דס"ל להרמב"ם רק סעודה ראשונה ורק לישנא דרב נקט, וכמו שכתבנו .

ובנדפס לפנינו השגת הראב"ד היא על מיטה כפויה. וביאר הרדב"ז דהשגת הראב"ד היא על מש"כ הרמב"ם שכפיית המיטה רק ביום ראשון ולא כל שבעה, דלזה לא מצא הראב"ד שורש בתלמוד. ע"ש. והכס"מ גם הוא תמה על חילוק הרמב"ם בזה וכתב שאינו יודע טעם לדבר. ע"ש.

וראיתי במגדל עוז (פרק ד' דאבל) שכתב ליישב דברי הרמב"ם ולדחות דברי הראב"ד ממה שאמרו בפרק טבול יום שאבלות יום ראשון דאורייתא. וכתיב ואחריתה כיום מר. ועיקר המרירות ביום ראשון וכו'. וענין האכילה והכפיה מפורש איסורן בסתם בפרק אלו מגלחין. כיע"ש.

וכבר דחה דבריו הרדב"ז בתשובה (חלק ו סי' ב' אלפים רעג) וז"ל: עוד שאלת על מה שהשיג הראב"ד בפרק ד' על הרב שכתב האבל ביום הראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו וחייב לישב על מטה כפויה. השיג עליו א"א לא ידעתי שורש לזה. תשובה. בעל מגדל עוז לא ידע כוונת ההשגה כאשר הוא מבואר בלשונו. אבל כוונת השגתו דמשמע מלשון רבינו שכל היום כולו אסור לאכול משלו. לזה כתב שאין לו שורש שלא אמרו אלא סעודה ראשונה, אבל אם רצה לאכול באותו יום סעודה שניה, מותר לו לאכול משלו. וכן כתב הסמ"ג והרא"ש והטור. ומ"מ בתוס' הנמצאות בספרים שלנו כתוב שכל היום אסור לאכול משלו. ודייק לה מדלא אמרינן אבל אסור לאכול סעודה ראשונה משלו, משמע שכל היום אסור לאכול משלו. וראיה זו איני מכיר שהרי אמרו אריב"ל יומא קמא לא תלושו לי בחלבא ופירשו בו דע"כ סעודה קמייתא קאמר. הכא נמי סעודה של יום ראשון קאמר. ואפשר דמשום שלא היה דרכם לאכול אלא סעודה אחת ביום והסעודה השנית היו אוכלין אותה בלילה נקט הכי. וראיתי מי שכתב שכן נראה דעת רבינו שכל היום אסור, ואין זה מחוור אצלי לעשותו חולק. ומה שאתה מפרש בלשון התלמוד תפרש בלשונו, שכן דרכו להעתיק הלשונות. ואלו התוס' הנמצאות אצלנו לאו בר סמכא נינהו. עכ"ל הרדב"ז. נמצינו למדים כפי זה דגם הרמב"ם לא אמר אלא בסעודה ראשונה ולשון הגמרא נקט כדרכו.

הכרעת ההלכה

וכ"כ הב"ח שאסור בסעודה ראשונה דווקא. וכפי שכתב הרא"ש. ע"כ. וכ"כ בפרישה שם (אות א). ובשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' מ) כתב שכ"ד הרמב"ן. ע"ש. וכ"פ בשו"ע (יו"ד סי' שעח, א) וז"ל: אבל אסור לאכול משלו בסעודה ראשונה. אבל בשניה מותר, אפילו ביום ראשון. ומצוה על שכניו שיאכילוהו משלהם, כדי שלא יאכל משלו. עכ"ל. ובש"ך שם (ס"ק א) שיאכילוהו משלהם: כלומר הסעודה הראשונה מצוה שיאכילוהו משלהם. אבל בסעודה שניה אין כאן מצוה שהרי יכול לאכול משלו. ע"כ. וכ"פ בקיצור שו"ע (סי' רה) ועוד אחרונים.

מצוות הבראה מדאורייתא או מדרבנן

ואם מצוות הבראה היא מן התורה או מדרבנן. דש בזה הגאון בעל שדי חמד (כללים מערכת הסמ"ך כלל גן). והביא משם הרב חינא וחיסדא (חלק א דף לז) ראייה מהגמרא בסנהדרין (דף סג.) רבי דוסא אומר: מניין שאין מברין על הרוגי בית דין – תלמוד לומר לא תאכלו על הדם. ע"כ. ומשמע דלשאר אינשי מברין אותם מן התורה. ואף דהרב חינא וחסדא גופיה כתב דאיתא התם שלמדו ממקרא זה שאסור לאכול מן הבהמה לפני שתצא נפשה. וכתב רש"י בחולין (קכא, א ד"ה 'וממתין לה') שהוא אסמכתא. וכן איתא התם מניין לסנהדרין שהרגו את הנפש וכו'. ת"ל לא תאכלו על הדם. וכתב הריטב"א שהוא מדרבנן. מ"מ מהש"ס ומדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק יג מוכח דהוי דאורייתא. ע"כ תוקף דברי הרב חינא וחסדא. וכתב עליו הרב שדי חמד שם וז"ל: ואף דלענ"ד אין הכרח מהש"ס והרי רש"י חולין הנ"ל כתב בפירוש דהוי אסמכתא, וגם מדברי הרמב"ם הנ"ל אין הכרח... מ"מ מדברי הרמב"ם בספר המצוות (שורש ט) מבואר שכל אלו הדרשות הם מדאורייתא [מכח לאו דלא תאכלו על הדם. ומה שאין לוקים עליו, משום שהוא לאו שבכללות. וכבמבואר בגמרא דסנהדרין הנ"ל ובדברי הרמב"ם בשורש ט]. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם בפרק א משחיטה שאסור לאכול מבהמה בטרם שתצא נפשה, הוא מדאורייתא, עיין לחם משנה שם. ולפי זה שמעינן שסעודת הבראה מדאורייתא היא. ומזה היה לו להרב חינא וחסדא להוכיח שלא כדברי הריטב"א ממה שכתב בספר המצוות הנ"ל, ולפי הנראה נעלם מעיני דמר. ומ"מ סברת הריטב"א [שכל הני מדרבנן] לא נפלאת היא, דמלבד דעת רש"י בחולין הנ"ל שכתב שקראי אסמכתא בעלמא. אף גם להרמב"ן נראה דצריך לומר כן, דהא מכלל הדברים הלמדין מלא תאכלו על הדם הוא מה שאמרו בברכות (דף י:) והביאו הר"מ בספר המצוות שם אסור לאכול קודם שיתפלל. ולהרמב"ן דעיקר תפילה מדרבנן, ממילא דאיסור אכילה נמי היא מדרבנן. וא"כ גם סעודת הבראה יכול להיות כן. וצריך חיפוש. ויתכן גם כן לומר דהש"ס דסנהדרין (הנ"ל) ארשות קאי. כלומר דלהרוגי בי"ד אין רשאין להברות, מכלל דלשאר אדם רשאין להברות, ולא שחייבים מדאורייתא. וזה דוחק. עכ"ל הרב שדי חמד.

ומורם מדבריו שיש פנים לומר שהאיסור לאכול משלו בסעודה ראשונה מן התורה, כמו שהוכיח מדברי הרמב"ם. וכן נראית דעת הדרישה (יו"ד סי' שעח אות א) שהביא דברי רבינו ירוחם שטעם מצוות הבראת האבל בסעודה ראשונה שמשום שהאבל ודאג ונאנח על מתו, אינו אוכל כי רצונו למות גם כן, וכתב: ומיהו לכאורה משמע דרבינו לא ס"ל האי טעמא דרבינו ירוחם שלא נחית ליתן טעם למצוות השם יתברך. עכ"ל. הרי להדיא מדברי הדרישה דהן לרבינו ירוחם והן להטור הוי דאורייתא.

טעם לאיסור אכילה משלו באבל

ובטעם איסור אכילה משלו בסעודה ראשונה כתב ב"י (יו"ד סי' שעח) וז"ל: כתב רבינו ירוחם (נתיב כח חלק ב רלג, ב) בשם הרא"ש כתיב (יחזקאל כד, כב) ולחם אנשים לא תאכל, מכלל דכולי עלמא מיחייבי למיכל לחם אנשים. והטעם כי האבל דואג ונאנח על מתו ואינו חושש לאכול כי רצונו למות הוא גם כן. על כן צווהו לאכול משל אחרים. והפוחת לא יפחות מסעודה ראשונה. וטעמא דמסתבר הוא ועל כן החמירו בסעודה ראשונה דאינו משגיח כלל ביום ראשון, דיום מר איקרי. ועל כן נהגו כל שבעה ימים מפני עניי ישראל שאינם יכולים לעשות מלאכה ולא יתביישו שאף לעשירים עושים כך. עכ"ל.

וכפי זה מובן היטב מה שיש בעניין סעודת הבראה גם איסור על האבל לאכול משלו, וגם מצוה על שכיניו להברותו, דלכאורה אם חיישינן שמא לא יאכל האבל, ממילא אין טעם לאסור עליו אכילתו משלו כשירצה לאכול או כשירצו אחרים להאכילו משלו. אלא שטעם האיסור הוא כדי שיוכרחו שכיניו וכדומה לבוא להביא לו מיני מאכל, ומתוך כך ישגיחו עליו וישפיעו עליו שיאכל. ושו"ר בשו"ת אגרות משה (יו"ד ב' סי' קסח) שפירש כן. יע"ש.

ונתן שם טעם נוסף לסעודת הבראה לדעת הרמב"ם שכן במשנה דמו"ק (משנה, מועד קטן ג, ז) אמרינן שבמועד אין מברין את האבל אלא קרוביו בלבד. ובפירוש הרמב"ם עה"מ כתב שמברין הוא מה שעושים סעודה לאבלים לפי שאסור לאכול משלו יום ראשון. ולכאורה קשה דס"ל להרמב"ם שאין אבלות במועד כלל, ואפילו בדברים שבצנעה. ועיין מה שכתב הכ"מ בפרק ג' דאבל בשם הרמב"ן. וא"כ מוכרחים לבאר דברי הרמב"ם על מה שעושים בחול, שאבל אסור לאכול משלו. ומה שהביא דין זה במשנה המדברת במועד, משום שנמשך מזה דין התנחומין ששייך גם במועד אע"פי שאין אבלות. וכפי זה טעם הרמב"ם שאבל אסור לאכול משלו הוא כדי שיהיו אחרים מוכרחים לבוא ולנחמו. ולכן שייך טעם זה אף במועד שמותר לו לאכול משלו. וכן יש לפרש דברי רבינו ירוחם בשם הרא"ש שהביא ב"י (סי' שעח) שלכאורה זהו טעם רק על מה שאחרים צריכים להביא לו לאכול אבל אינו טעם על מה שנאסר לאכול משלו כשרוצה לאכול וכשרוצין אחרים להאכילו משלו. אבל כוונתו הוא דלכן נאסר מלאכול משל עצמו כדי שיוכרחו אחרים לבא אצלו ולהביא לו מיני אוכל וממילא יראו להשגיח עליו שיאכל וכן להשפיע עליו בדברי תנחומין שיאכל. עכת"ד.

ובאמת שכ"כ החכמת אדם (כלל קסג אות ה) בשם הלבוש שכ"ז מטעם נחמה. שמראים בזה לאבל שמשימים אותו על לבם ולא ישליכוהו אחר גוום. ע"כ. ויש להאריך בזה. ואכ"מ.

חלות קללה

ומה שכתבנו שמצווה על שכיניו להברותו וכו'. הנה הרא"ש במו"ק (פרק ג סי' פט) הביא מהירושלמי (מו"ק פרק ג, ה) תבוא מאירה לשכנים שהצריכו לאבל לאכול משלו ולעשות מלאכה. ע"כ. וז"ל הירושלמי: הרי שאין לו מה לוכל ביום הראשון ובשני אינו עושה מלאכה, בשלישי הוא עושה בצינעה. אבל אמרו תבוא מאירה לשכיניו שהצריכוהו לכך וכו'. ע"כ. ועיין בפני משה על אתר שהצריכוהו לעשות מלאכה בימי אבלו. ע"כ. ובב"י (שם) כתב תבוא מארה לשכניו שהצריכוהו לאכול משלו ולעשות מלאכה ע"כ. והרי יש כאן שני דברים. גם שלא יאכל משלו, וגם שלא יעשה מלאכה. וכיוון שמבואר בדברי רבינו ירוחם בשם הרא"ש שמדינא הפוחת לא יפחות מסעודה אחת, היינו סעודת הבראה, והשאר אינו אלא מנהג, שלא יעשו עניי ישראל מלאכה. כיע"ש. בע"כ לחלק שביש לאבל משלו, כגון בעשיר, אין מקום לקללה, שכן אינו צריך לעשות מלאכה, ודי בסעודה ראשונה שאסור לו לאכול משלו מעיקר הדין כדי שישגיחו עליו. ונראה באופן זה שאין על השכנים כל אלה וקללה אם לאחר הסעודה הראשונה לא הביאו לו משלהם, כיוון שיש לו משלו ולא יבוא לעשות מלאכה. אבל עכ"פ מצווה רמיא עלייהו להאכילו משלהם, בפרט לדברינו לעיל דמשום תנחומים הוא, ובעשיר נמי כדי שלא יתביישו עניים.