חזון איש/יורה דעה/קלז
סימן קלז
[עריכה]א) מקואות פ"ב מ"ג ספק מים שאובים שטהרו חכמים כו' נראה דת"ק תני לה אבל ר"י דפליג ברישא וס"ל דהעמד טמא על חזקתו ה"נ בספק מ"ש סבר העמד טמא על חזקתו, ומיהו י"ל דע"כ לא פליג ר"י אלא ברישא דספק נולד בטבילתו אבל הכא דנולד הספק במקוה והוא כשר מספק דספיקא דרבנן לקולא, כי טבל הטמא אח"כ הוא טהור, תדע דהא תנן טהרות פ"ד מי"א דבאב הטומאה אף שהוא מד"ס ספיקו טמא, והכא בטבל במים שאובים אף שהוא אב הטומאה מדרבנן מיקילינן בספיקא, וע"כ ספק מים שאובים עדיף כיון שהספק במקוה, וכ"מ בטהרות שם דחשיב ספק מ"ש לחוד וספק ד"ס לחוד ולא פליג ר"י אלא בספק ד"ס ולא פליג בספק מ"ש, ומיהו קשה דבמסכת ידים פ"ב מ"ד מטמא ר"י בספק במים אם הן כשרין, וצ"ל דדוקא במקוה שהוא כשר לענין דינין דאוריתא לא החמירו מספק פסול דרבנן, אבל מים אין נפקותא בהן לענין דאוריתא וכל נידון שלהן לענין נט"י והוי כנולד הספק לאחר נטילה, והר"ש כ' בהא דתניא ב' מקואות שאין בהן מ"ס ונפלו ג"ל לתוך א' מהן וא"י לאיזה מהן נפלו ואח"כ ירדו גשמים ונתמלאו רי"א אומרים לו שלא יטבול באחד מהן ואם טבל בא' מהן ועשה טהרות טהורות דר' יוסי לטעמי' דפליג בב' מקואות אחד כשר ואחד פסול וטבל באחד מהן דליטהר טמא, והיינו דצריך לטבול שנית אבל אם עשה טהרות מודה ר"י דטהורות דהיינו ספק לטמא טהור, ולכאורה קשה דהא הכא בטבל מטומאה חמורה קיימינן אלא שהמקוה הוא ספק פסול ובזה לא פליג ר"י וצ"ל דהכא כיון דאחד מהן כשר ואחד מהן פסול ואין ידוע איזהו הכשר, וא"כ שניהן פסולין מספק ולא הוכרע הכשר המקוה, ובשעה שטבל באחד מהן נולד הספק בטבילתו, ולר' יוסי דספק דרבנן בחזקת איסור אסור ה"נ אסור, אבל לרבנן הו"ל ספיקא דרבנן לקולא, [ואע"ג דהכא הוי ספק באב הטומאה, אפשר דוקא בספק נטמא טמא כדין ס"ט ברה"י אבל בספק טבל בדרבנן לא גזרו וכעין דאמרינן בריש נדה דלא ילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה].
ב) והנה למדנו לפר"ש דר' יוסי מודה דאם טבל מטומאה קלה ספק טבל ספק לא טבל אם עשה טהרות הטהרות טהורות, אלא שהוא אסור לעשות בטהרות לכתחלה וכ"כ התו' עירובין ל"ו א' ד"ה במקוה, ולפ"ז לרבנן א"צ לטבול ומותר לעשות בטהרות ולאכול תרומה וכן בספק מים שאובים שטהרו חכמים מותר לעשות בטהרות לכתחלה, וכן מוכח במשנתנו דקתני היו שניהם פחותים ממ"ס כו' ספקו טמא, והיינו שאין טובלין בהן אבל אם טבל ועשה טהרות טהרותיו טהורות כדאמר ר' יוסי בתוס' וא"כ ע"כ רישא דקתני ספיקו טהור היינו שטובלין בהן או שאם טבל עושה בטהרות לכתחלה.
והר"מ פי"ד מה' אה"ט כ' דאין מורין לו לטבול במקוה שספק שנפל בו ג"ל מ"ש אלא שאם טבל ועשה טהרות טהורות, ולא נתפרש טעמו וכן תמה במל"מ סוף ה' מקואות, עי' מש"כ ידים סי' [ו' ס"ק ב'] לפרש דעת הר"מ וכ"ד הגר"א להחמיר לכתחלה במקום שאין דוחק.
שו"ע סעי' ע"ג ב' מקואות כו' ונפלו ג"ל לתוך אחד מהן וא"י כו' לא יטבול בשום אחד מהן לכתחלה, כ' הש"ך ס"ק קמ"ח דבדיעבד עלתה לו טבילה ולמש"נ סק"א הוא כר' מאיר ודלא כר' יוסי דלר' יוסי צריך טבילה שנית, והש"ך סי' ק"י בכללי ס"ס אות ך' כ' דקיי"ל כר' יוסי, איברא הפר"ח חולק עליו שם דקיי"ל כת"ק ובשעה"מ ה' מקואות כ' דהרמב"ם יחידאה וכל הפוסקים ס"ל דהלכה כר' יוסי, אבל במק"א כתבנו לחזק דעת הפר"ח, ודברי השו"ע כאן וכמו שפירשם ש"ך מבואר כדעת הפר"ח, והא דאיתא בסעי' ס"ח כל אחד משניהם פסול היינו נמי לכתחלה ואם טבל באחד מהן לאחר שנתמלא גשמים עלתה לו טבילה, והא דהכשיר בסעי' ס"ז ספק מ"ש היינו לטבול לכתחלה, והנה השמיט השו"ע דעת הר"מ פי"ד מה' אה"ט שאין מורין לו לטבול במקוה זה ולעשות טהרות לכתחלה, אלא סתם כדעת ר"ש והתו' דבספק מ"ש טובלין לכתחלה, ובב' מקואות שנפל לאחד מהן וא"י לאיזה מהן דיעבד עלתה לו טבילה, ובשו"ע או"ח סי' ק"ס סי"א הביא דעת הראב"ד להחמיר לכתחלה במקום שאין דוחק.
ג) ר"ש פ"ב מ"ב אלו ואלו תלויות השתא מחמרינן בטומאה קלה כו' ה"ט משום דהכא מעיקרא טומאה קלה הו"ל ואם במ"ש טבל בסוף אכתי טומאה קלה אית בו כו', ר"ל כיון דמעיקרא נמי טומאה קלה וראוי לטהר מספק, והשתא נמי ס"ט קלה וראוי לטהר מספק וא"א לטהר שתיהן והו"ל מוכיחות ושתיהן תלויות, אבל בטבל בראשון מטומאה חמורה טומאה חמורה אזדא לה שהרי ספיקו לחומרא, והו"ל חד ספק משום טומאה קלה ולקולא.
שם שניהן תלוין דמגו דתלינן בהאי דהוי בי' טומאה קלה כו', ר"ל כיון דע"כ צריך לתלות אחד מהן דלטהר שניהן אי אפשר כיון דאחד מהם טמא, ואם נטהר את הטמא טומאה קלה כש"כ שיש לטהר את המיקר העומד בחזקת טהרה, אלא יש מקום לתלות את הטבול מטומאה קלה ולטהר אח"כ את המיקר ומ"מ לא אמרינן כן כיון דסוף סוף שניהם ספיקי דרבנן וכיון דצריך לתלות שניהם תלויות, ואף שהל' מגומגם מ"מ א"א לפרש בע"א ומה שפי' בו המל"מ אינו מובן.
ש"ך סי' ק"י אות כ"א כ' דאם נתערב איסור דרבנן חד בחד ונאבד אחד מהן אסור, ובפ"ת שם כ' דהפר"ח חולק, ותימא דהרי מפורש כן בתוס' נאכלו ראשונות נטמאו או שנאבדו עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות תלויות, ומפורש כהש"ך.
ש"ך סי' קי"א סק"ד כ' דאיסור דרבנן שנתערב חד בחד, ואח"כ נפלה אחת מהן לקדירה של היתר, אסור ולא אמרינן ספק דרבנן לקולא ובשעה"מ כ' דתלינן כאן לקולא משום חזקת היתר של הקדירה, ונסתייע מהא דב' מקואות חסרות שנפלו ג"ל לאחד מהן וטבל ועשה טהרות דטהרות טהורות, וכן בנטמאה אחת מידיו ונגע בטהרות, ונראה דשאני הכא דככר שנגע ביד יש לומר שהוא טהור לגמרי, ושפיר י"ל שהככר נגע ביד הטהור, וכן בטבל באחד המקואות י"ל שטבל בכשר, ואפי' לא עשה טהרות עושה טהרות לכתחלה לרבנן דר"י, אבל חתיכת איסור שנתערבה או שנפלה לקדירה הרי יש כאן בעירוב זה אותה החתיכה המעורבת בתחלה, ואנו באין להתירה עכשו ולומר שחתיכה זו היא המותרת, ואם נתיר תערובות זה משום ספיקא דרבנן נתיר גם הנשאר משום ספיקא דרבנן, דלא עדיף זה מזה, ואע"ג דחזקת היתר התערובות מסייע שכאן החתיכה המותרת, לא עדיף מאחד הטבול מטומאה קלה ואחד המיקר דשניהם טמאין אע"ג דהמיקר אית לי' חזקת היתר.
ד) ר"מ פ"י מה' מקואות ה"ז, כ' הראב"ד לא ידעתי טעם לזה, ואולי מפני שנגעו כו' והרי שיש בהם שתי טומאות אחת קלה ואחת חמורה כו', קשה לעמוד על כונת רבנו דמשמע שאם נגע אחר שטבל בשני באותן טהרות שנגע בראשונה הדין נותן שישרפו, והיינו משום שיש כאן טומאה קלה של בא ראשו ורובו במים שאובין, ויש כאן טומאה ממ"נ או טומאה חמורה או טומאה קלה וכמו שפר"ש, א"כ גם כשנגעו אלו באלו יש כאן ממ"נ ומאי קא קשיא לי' לרבנן, ובאמת דברי הר"מ תמוהים שהר"מ סתם אחד כשר ואחד פסול, ובכלל פסול שנפסל בג"ל או בשינוי מראה, והתם אין הדין כן, ולמאי דמסיק הראב"ד באמת הדין כן בכל פסול שלא חלקו בין נגע לודאי טמא לנגע לספק טמא, אבל טעם ראשון שכ' הראב"ד כמוס מאתנו.
בנו"ב סי' ס"ה כ' לנטות מדברי ר"ש ולפרש תוס' דלאו דוקא עשה טהרות אלא עושה טהרות לכתחלה אם טבל, ונראה דפר"ש מוכח דבשלמא אי כפר"ש דדוקא עשה טהרות לא נקט ברישא טבל באחד מהן צריך טבילה שנית דדרך התנא לאשמועינן ברישא דאין טובלין באחד מהן שאינו נידון בדין ספק מ"ש ואח"כ לדון בדיעבד, וכשדן התנא דיעבד קיצר וכ' דאם עשה טהרות טהורות ושמעינן דיעבד אין לכתחלה לא, אבל אם נימא דאם טבל עושה טהרות לכתחלה, הו"ל למימר עלתה לו טבילה ותו לא, וכן בר"מ פי"ד משמע דוקא עשה טהרות.
נראה דגט כשר מה"ת ויש בו ספק פסול דרבנן מודה ר"י דספיקא דרבנן לקולא כמו ספק מים שאובים כיון שכבר הוכשר הגט לענין דאוריתא לא מהני חזקת א"א, [אף שלא דמי דהתם היה הספק גם בדאוריתא, אבל הכא אין ספק בדאוריתא] אבל אין לומר דר"י לא אמר אלא בטומאה קלה ספק טבל דמוקמינן לי' אחזקי' שכבר היה טמא מדרבנן, אבל ספק מ"ש שהיה טמא דאוריתא ופקע לי' טומאה דאוריתא וטומאה דרבנן השתא בעיא למיחל עלי' והוא בחזקת שאינו טמא מדרבנן ולא שייך חזקה, דלא משמע כן אלא טומאה דרבנן נדון כנשאר בטומאה, ועוד דבנפל ג"ל לאחד מהן וא"י באיזהו מהן דאסרינן תרויהו ואפ"ה נחלקו ר"י ורבנן כמש"נ סק"א.
ה) שו"ע סעי' ע"ג לא יטבול בשום אחד מהן לכתחלה בדמ"ר נסתפק בנתמלא אחד, ונראה דדין זה מפורש בתוס' ובשו"ע סעי' ע"ב, אבל אם בראשונים לא נודע ובשניים נודע אינו יכול לתלות ולומר למקום שנפלו שניים נפלו הראשונים, והיינו כשיתמלא הראשון הוא פסול, והכא כבר נאבד השני קדם שנתמלא ואין הנידון אלא על אחד אסור, וכש"כ בנתמלא האחד ועדיין לא נפסל השני דהיום ולמחר יתמלא ויחזור הנידון על שניהם.
ו) ש"ך ס"ק קמ"ד, האריך לישב תוס' דצנור כו' והמכתשת נתונה כו' לדעת הרמב"ם וש"פ דכלו שאוב דרבנן, וכ' דאיירי דשכיח יותר מן המכתשת למקוה, ואכתי לא נתישב מה לי רוב מים כשרים ומה לי כלו ספק כיון דכלו שאוב דרבנן, ועוד אכתי תקשה ברייתא דב' מקואות אחד כשר ואחד שאוב וטבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות, ופסקה הר"מ בפ"י ה"ז [וע"כ בשאוב איירי וכמש"נ סק"ד] ומאי שנא, מב' מקואות שנפלו לאחד מהן ג"ל וא"י באיזה מהן וטבל באחד מהן ועשה טהרות טהורות וכדתניא בתוס' כדין ספק מ"ש, וכבר הק' כן הר"ש פ"ב מ"ג, וע"כ צ"ל כתירוץ ראשון שכ' הכ"מ דלא טהרו אלא ספק מ"ש למקוה היינו שנפלו לרוב מים כשרים וכדתנן פ"ב מ"ג ספק נפלו כו' ואי בספק כלו שאוב נמי הכי הוא למה תני נפלו ג"ל ליתני ספק שאוב אלא ודאי לא טהרו ספק שאוב, ואפשר דהיינו טעמא כיון דכל המקואות בחזקת שאובין כדתנן פ"ח מ"א זולת בא"י מן המפתח ולחוץ, וכדאיתא בשו"ע סעי' ע"ד, [אף שדעת המחבר דכלו שאוב דרבנן] דתשמיש שאובין שכיח טפי, הלכך החמירו חכמים אף בספק ידוע כמו צנור ומכתשת, ואף באחד שאוב ואחד כשר ואין ידוע איזה מהן וטבל באחד מהן דכשאנו מסופקין באותו שטבל אם הוא שאוב לא מיקילינן בספק וכן מבואר בל' הר"מ שכ' [בשו"ע סעי' ע'] שהרי יש שם מקוה כשר קבוע, ור"ל דכשם שטהרו ספק ג"ל ה"נ טהרו י"ט סאין, אבל לא טהרו כ"א סאה לי"ט סאין דאין זה ספק נפל מ"ש למקוה אלא ספק אי יש כאן מקוה שאין שאובין מקוה כלל, ונראה דאף אם אין כאן כ"א סאה בשעת נפילה וירדו גשמים אח"כ כל שבשעת גמר מ"ס רוב המים כשרין הו"ל ספק ג"ל וכשר, וכל שבשעת גמר מ"ס ספק שרוב המים שאובין פסול, אף לדעת הפוסקים דכלו שאוב דרבנן, והיכא דרוב מים כשרים ומטהרינן ספק מ"ש מצטרפין המים המסופקים להשלים השיעור אף שאין שאובין משלימין אף במקום שאין פוסלין כגון פחות מג"ל, וכדמוכח דצנור ומכתשת.
ז) יש ד' חלוקים בספק כלו שאוב. א) נמצאו מ"ס מים בחפירות וגומות ע"פ השדה שאין בני אדם משמשים שם אלא בשעת גשמים והפשרת שלגים הם מתמלאים הם בחזקת כשרות [ש"ך ס"ק ק"ן], ב) ואם הן לצורך שימוש אדם והאדם ממלא אותן תמיד לצרכו הן תמיד בחזקת שאובין. [שו"ע סעי' ע"ד], ג) מקוה הנעשה לטבילה אם הניחו ריקן ובא ומצאו מלא הוא בחזקת כשרות ואזלינן בתר רובא דישראל מלאו בהכשר אף למ"ד כלו שאוב פסול מה"ת [שו"ע סעי' ס"ט וזהו דין מקואות שבא"י רפ"ח]. ד) מקוה שיש ספק ידוע שמספקים בו כמו צנור ומכתשת, ואם יש ספק ברובו פסול לכו"ע, ובמיעוטו כשר לכו"ע [סעיף ע'].
ח) שו"ע סעי' ד' מקוה שהיא של עכו"מ כו' דברי השו"ע סתומים ויש בזה כמה חלוקות, א. מקוה שהוא ביד עכו"ם והמפתח ביד עכו"ם, ובזה אף אם מלא אותו לעיני ישראל בהכשר, כיון שנתיחד לרשותו טמא כדתניא בתוס' בר"ש פ"ח מ"א, ואף אי כלו שאוב דרבנן מ"מ חוששין שלקח מים לתשמישו וחזר ומלא אותו, כיון דשכיח טובא לא מיקילינן כה"ג בכל ספק דרבנן, וכדאמר ע"ז ל"ט א' חבי"ת אסור בחותם אחד חמפ"ג מותר.
ב. ואם מפתח ביד ישראל אין חוששין שמא זייף את המפתח, לא משום חשש שמא היה צריך למים, ולא משום חשש שמא היה חסר ומלא אותו, ולא משום חשש מים סרוחין שהחליפן, אף שחפץ בכל זה שלא יפסיד שכר המקוה מ"מ אין חוששין, כן השיב רשב"א, הובא בב"י וכ' הטעם דכלו שאוב כשר מדאוריתא, ועוד שהמפתחות סימן לזה ולא בעי' ב' חותמות אלא באיסורי תורה, והאי ועוד אינו טעם אחר אלא ה"ק דנראה דאינו אלא ספק מים שאובין שאין הדבר מצוי שיזיף שאין החששות ברורות, ועוד אף את"ל דיש לחוש שיזיף והו"ל שכיח איסורא מ"מ יש לסמוך באיסור דרבנן על המפתח, והנה לדידן דאנו נוהגין להחמיר כמ"ד כלו שאוב דאוריתא לא מהני מפתח ובעי ב' חותמות, ועוד דהא הויתו ע"י טהרה בעינן, וא"כ ניחוש שהעכו"מ מלא בכלים המק"ט והוי חשש דאוריתא, ובאמת יש לתמוה על הרשב"א דהא איהו גופו ס"ל דבעינן הוי' ע"י טהרה וכמש"כ ב"י בשמו בסעי' מ"ח, ויותר יש לתמוה על הרא"ש שלא נסתפק כלל לחוש שזייף את המפתח, אע"ג דהרא"ש חושש להויתו ע"י טהרה וחושש לכלו שאוב דאוריתא, ומיהו י"ל דלא התיר הרא"ש אלא משום דאפשר לו לעכו"ם להביא מים דרך הנקב ולא יחסרו המים ולא יסריחו לא חיישינן שיזיף את המפתח דאין לו צורך בזה וכמש"כ רשב"א שם דיותר טוב להשאיר הנקב המביא מים למקוה פתוח, ולמיחיש שיזיף כדי לשמש במימי המקוה א"צ דהרבה מים יש לו ולא יזיף בשביל הנאה מועטת ומירתת שיודע הדבר, וכן נקטינן לדינא דלא מהני מפתח אלא ביכול להמשיך מים דרך נקב.
ג. ואם מפתח ביד ישראל והנקב המביא מים מן הגג ברשות נכרי, בזה התיר הרא"ש משום דלעולם לא יחסרו המים מכ"א סאה בזמן מועט וכיון שטובלין בו תמיד ממלא אותו הנכרי בכל יום אם הוא חסר מעט וא"כ הו"ל רוב מים כשרים ומיעוטו בהמשכה וכשר, ול' הרשב"א צ"ע שכ' יותר טוב להניח הנקב פתוח ואף אם ימשוך במילואו של מקוה כשר לדעת הרי"ף ונראה כונתו שימשיך בשעה שהמקוה ריקן דאי בשעה שהוא מלא אף שיוציא מלאו כשר לכו"ע דדעת רשב"א יבמות פ"ב ב' נתן סאה ונ"ס במ"ש כשר לעולם וכיון דהמשיך כל המקוה לא קיי"ל כרי"ף להכשיר, ואולי חשב זה לספק והוי ספיקא דרבנן ולדעת רי"ף כשר, ועיקר סמך על מה שסיים שם ועוד דלעולם יהיו מי גשמים.
ומש"כ הרשב"א להתיר מספק אף בכלו שאוב למ"ד כלו שאוב דרבנן למש"כ סק"ו זה לכו"ע פסול, ואפשר דהרשב"א סמך על המפתח.
ד. ואם הוא באופן דיש לחוש דהיה חסר רוב מקוה ומלא בהמשכה למש"כ סק"ו זה פסול לכו"ע אע"ג דכלו בהמשכה נקטינן דאינו אלא מדרבנן, וכמש"כ תו' ב"ב ס"ו ב' והר"ש פ"ב והר"ן שבועות, מ"מ לא התירו בזה ספק דרבנן, ומיהו לדעת הפוסקים דכלו שאוב מה"ת לא מצינו שהחמירו חכמים בספק שאוב היכא דהוא מדרבנן וגם יש מכשירים כלו בהמשכה אפשר דיש להקל, וצ"ע ואף דהרמ"א הצריך לכתחלה קרקע ראוי לבלוע מ"מ הכא דיעבד הוא.
ה. ביברין של מים ויש ספק אם הם מי גשמים או מים שאובין כ' הרשב"א [שם בב"י] דלדעת האומרים כלו שאוב דרבנן כשר, ולמש"כ סק"ו זה אסור לכו"ע, וצ"ע איך יפרנס הרשב"א ברייתא דאחד שאוב ואחד כשר, ולדינא חשש רשב"א לדעת האומרין כלו שאוב מה"ת, אבל אם הוא בענין שאין דרך לשאוב מים לביברין וגם נכרי מסל"ת הקיל, וצ"ל דלא דמי האי נידון למש"כ הש"ך ס"ק ק"ן דהתם אין חשש כלו לשאובין שהן בשדות אבל הכא בביברין בבית, ויש קצת חשש שאובין, ולכך סמך על דעת המיקילין וגם כאן לא חשש הרשב"א משום ספק הוי' ע"י דבר המק"ט.
ו. נידון הרשב"צ שהביא ב"י והוא במקוה העומד לטבילה והניחו ריקן ומצאו מלא והכשיר וזהו ממש דין שבשו"ע סעי' ס"ט, ול' הרשב"צ שם מעורב מאד וקשה לעמוד עליו.
ט) והנה המחבר כ' דאין להאמין לנכרי אלא אם יש כ"א סאה ור"ל שאין הספק אלא שמא החליף מקצת אבל אין ספק שהחליף רובו, וכ' הש"ך שאין כן כונת מרן ז"ל דהא פסק בסעי' נ"ג דכלו שאוב דרבנן, ולכאורה נראה דעת מרן בסעי' מ"ח דבעינן הוי' ע"י טהרה וא"כ יש כאן ספק דאוריתא, וההיא דסעי' נ"ג י"ל בשאוב בכלי גללים או בהפסיק פחות מג"ט, ומיהו ממה דלא חשש הרשב"א לזה וגם פי' התוס' בהניחו ריקן ומצאו מלא משום ספיקא דרבנן, ולא חיישינן לספק הוי' ע"י כלים אפשר דמסתמא שופך מלמעלה ואין מכניס הכלי לשפת הבור ואיכא הפסק אויר כדאמר זבחים כ"ה ב' וצ"ע, ומיהו אכתי אין להקל בספק שאוב בכלו, לתירוץ הא' של הכ"מ וכמש"נ סק"ו, והש"ך לשיטתו ס"ק קמ"ד, אבל לדינא נראה דספק כלו שאוב אסור לכל הפוסקים.
ומיהו אף בספק שמא החליף הנכרי מקצת או שהיה חסר מקצת ומלא אותו, אסור כיון דהדבר שכיח הרבה אסור אף באיסור דרבנן, וכמש"כ סק"ח דין א', ולא יתכנו דברי המחבר אלא בנידון מיוחד שאין החליפין שכיחין אלא שיש ספק בזה, וכמש"כ לעיל, וגם דברי רמ"א בהכי איירי.
ומש"כ רמ"א בשם תשב"צ דאם יש כ"א סאה אע"ג דהוא בענין דיש לחוש דנכרי מלא אותו כשר, זהו דינא דשו"ע סעי' ע' ואף מים המסופקין משלימין למ"ס וכמש"כ לעיל.
ואם היה פחות מכ"א סאה פסול מספק זהו ג"כ דין האמור שם, ולמש"כ לעיל גם לדעת הר"מ הדין כן אף שהוא ספק דרבנן.
י) ש"ך ס"ק י"ז כ' דהמחבר איירי בנידון הרא"ש וכן הרמ"א, והרמ"א לשיטתו דבעינן המשכה ע"ג קרקע, ולפיכך הכשיר מטעם ספק, ומבואר לפי' ש"ך דהא דהקיל רמ"א בסעי' מ"ה דיעבד בהמשכת צנורות היינו שכבר טבל, אמנם נראה דהרמ"א קרי דיעבד כל שכבר נעשה המקוה ורבים צריכים לו, כיון דהשאלתות והרמב"ם והראב"ד והר"ש והרשב"א והרא"ש מיקילים וכמש"כ סי' קל"ה ס"ק י"ג, והכא בספק שאוב איירי וכמש"כ לעיל.
עוד מבואר לפי' ש"ך דנידון הרא"ש מקרי ספק, ולמש"כ לעיל אין זה ספק כיון דשכיח שיחסר וימלאנו, אם לא בגשמים מצוים תמיד שלא יחסר שיעורו.
ולמדנו מכל סעיף זה דלענין שאובין לא בעינן שיתמלא לדעת ישראל, אלא עכו"מ עושה שאובין, וכן אם שפך בחפניו למקוה פוסל משום דין ע"י אדם, וכמש"כ לעיל.
יא) מים מרותחים על האש המוליכים את האדים למקוה דרך צנור שהתקין ושם במקוה מתהפכים האדים למים, נראה דאף שנאסף מהם ג"ל מים במקוה אינם פוסלים, דאדים לאו מים הן ופשוט שאין עושין מקוה בתחלה מאדים וכן אם אסף ג"ל אדים בכלי ופתקן למקוה אינם פוסלין משום שאובין וכמש"כ הראב"ד דכל שאין עושין מהן מקוה אין פוסלין משום שאובין, וכיון שאין אדים פוסלין אף מים שאובין שנעשו אדים נטהרו, כדאיתא בשו"ע סעי' ל"א שאוב שהגליד ונמוח כשר, ולפ"ז מותר לעשות מקוה בתחלה באופן זה, אלא שאין אנו עושין מעשה במקוה בדבר שלא שמענו מרבותנו אבל לענין פסול ג"ל ודאי יש להקל, והרי לא גרע אדים מהמשכה שאין פוסל באיכא רוב מקוה, ואף אם באו האדים במקוה ריקן, יש להקל כל שאין רוב המקוה מהן.
ואע"ג דתנן מכשירין פ"ה מ"י המערה מצונן לחם טמא, נראה דהתם לאחר שהזיע חשיב מים ומ"מ לא נטהר מטומאתו, וכמו במים טמאים שהגלידו שהן טהורין נמוחו חזרו לטומאתן ישנה כדתניא בתוס' דטהרות, ואף אם חשיב העשן משקה לענין טומאה מ"מ נראה דלאו מקוה הוא, [שו"ר דעשן לענין טומאה קדם שהזיע בפלוגתא דר"י ורבנן שם מי"א ר' יוסי אומר אם נטפו].
יב) נראה דאשבורן לא מקרי אלא כל שיש לו כתלים סביביו וכמו שפרש"י פסחים מ"ב א', אבל מים טופחים ע"פ הארץ אע"ג דנחין לא מקרי אשבורן, כן יש ללמוד מהא דלעיל סק"ז ומ"מ אין זה הכרח, ולענין אשבורן חיבור ודאי אף בליכא דפנות חשיב חיבור, ומ"מ לענין מקוה אפשר דבעינן דפנות דוקא, ואף לדעת הגר"א דפסול זוחלין משום שאין זוחלין חיבור היינו דבעינן מ"ס ולא חייל שם מ"ס אלא כשהן מחוברין וכל ענין אשבורן לחזק קיבוצן שיהיו כמוצק אחד של מ"ס ומ"מ שפיר י"ל כל שאין כתלים מקיפין אותן לא חשיב מוצק אחד של מ"ס, ולפ"ז י"ל דאף למאן דמכשיר מקוה של שלג מ"מ בעינן שיהי' מונחים בעמק שכתלים מקיפין אותן, וצ"ע.
מל' הר"מ בפירושו ספ"ח דטהרות נראה שמפרש קטפרס ומשקה טופח חדא מלתא היינו משקה טופח שבמקום מדרון, ואע"ג שאין נפקותא לדינא שאף אם עמוד הקטפרס עב נמי ל"ה חיבור מ"מ נקטו בהוה במשקה טופח שבמדרון, שזה השיעור אפשר להתקיים אף במדרון, [אבל בעב אין לדון אלא בשעה שהוא שוטף ועובר] והנה למדנו שמשקה טופח באשבורן חשיב חיבור אבל בקטפרס לא הוי חיבור אף שהוא נח, וגרע מדרון בזה כיון שאין הרבה מתקיים, ולפ"ז מקרי אשבורן דוקא בדפנות מקיפות וכמש"כ לעיל וכן מבואר בל' הר"מ פ"ז מטו"א ה"ה, אלא שכ"ז נגד סוגיא גיטין ט"ז א' דמשקה טופח הוא מלתא אחריתא ובעינן טופח להטפיח וצ"ע.
יג) נראה דכל תולדות המים השנוים מכשירין פ"ו מ"ה פסולין למקוה וכ"מ זבחים ע"ח ב' ברוק, ומני' שאין פוסלין בג' לוגין שאובין, ועי' תו' שם ד"ה הא דרבי' הסכימו דמ"ר אינו מים, אבל בר"מ פ"ג מה' מקואות הי"ח הגי' רואין אותו כאילו הוא מים כגי' רש"י וצ"ע.
ומ"ר בהמה לכאורה ודאי אינם פוסלים בג"ל ופסולים למקוה דהא לענין טומאה והכשר נמי לאו מים נינהו כדתניא בתוס' דמכשירין ובר"מ פ"י מטו"א ה"ב, ועי' ר"ש פ"ו דמכשירין מ"ח לענין דמעת בהמה, ומ"מ י"ל דהא דאינו חשיב משקה לענין טומאה והכשר משום דהוי משקה סרוח, אבל לענין מקוה דסרוח אפי' נפסל משתית בהמה כשר כדאמר חולין ק"ו א' י"ל דדינן כמ"ר אדם, ומ"ר אדם דחשיב משקה אף שהוא סרוח יתבאר הטעם במס' מכשירין.
ולמש"כ תו' כריתות י"ג ב' והר"ש פ"ו דמכשירין מ"ז כל תולדות המים מדרבנן אבל מעיקר הדין לאו משקה הן גם לענין הכשר וטומאה.
יד) טהרות פ"ד מ"ו ר"ש עוד תניא בתוס' דם טמא שנתערב בדם טהור אין דם מבטל דם דברי ר"י וחכ"א רואין אותן כאילו הן יין במים, נראה דבדם המת ודם נדה איירי שהן אב הטומאה, אבל בדם שנטמא לא אמרינן רואין כדאמר בכורות כ"ב א' אי רובא ציר לאו בר קבולי טומאה וכמש"כ תו' זבחים ע"ט א' דאין דין רואין שוה בכל דבר, ועוד דהא קתני סיפא במ"ר של עכו"מ לא אמרינן רואין ופר"ש משום שטומאתו דרבנן, וה"נ במשקין שטומאתן דרבנן כדאמר בכורות כ"ג ב', ואע"ג דטומאת עצמן דאוריתא, כמו שפסק הר"מ.
צ"ל כונת הגמ' שם דבציר חולין אין נפקותא בטומאתן אלא לענין שאם יגעו בתרומה ולטמא אחרים טומאתן דרבנן, וכן תניא בתוס' בר"ש פ"ק דמקואות מ"א גבא שנפל לתוכו יין דבש וחלב והולכין אחר הרוב, ומיהו שא"ה דהא אפילו יין קתני דבטל ברוב ולא מהני מראה יין שיבטל תורת מי גבאים, ותניא עוד בתוס' בר"ש מכשירין פ"ב מ"ג מ"פ שנפל לתוכן טיפת מים כו' וחכ"א הולכין אחר הרוב ולא אמרינן רואין, מיהו התם מסיים נפל לתוכן יין דבש כו' הולכין אחר הרוב ומשמע דלא מהני מראה יין לענין קבלת טומאה ואפשר דביין לבן איירי, ועי' עוד מכשירין פ"ה מ"א בר"ש תניא בתוס' כו' או שירדו עליו גשמים ורבו כו' ולא אמרינן רואין, ועי' מקואות קמא סי' י' סק"ג מה שקשה מנתן סאה ונטל סאה דאמר יבמות פ"ב ב' עד רובא ולא אמרינן רואין. ובזבחים ע"ח ב' משמע דלמ"ד בדם שנתערב בדם רואין ה"ה לענין פסול מקוה, ואפשר דלמאי דמסיק תנאי היינו לענין לפסול מקוה וכן בתערובות מין במינו לענין איסורים דבעינן למימר רואין שיהי' האיסור והפסול חשוב לפסול ולאסור את ההיתר, אבל לענין זריקת דם לא בעינן רק שלא יתבטל דם הזבח לגמרי וממילא חשיב זריקה ובזה כו"ע מודים, דאמרינן רואין וחשיב עדיין הדם כישנו בעולם, ולענין איסורין שאזהרת התורה לפרוש מאיסור וכל שאינו אוכל ממשו ולא טעמו אינו בכלל אזהרתו, אבל כל שהוחשב למצוה ומוזהר על זריקתו חשיב ואינו בטל כל שיש בו ליתן מראה, ולפ"ז קיי"ל דלא אמרינן רואין, ואפשר דהך ברייתא בדם שנתערב בדם דאמרי' רואין דלא כהלכתא.
שם רוק טמא שנתערב ברוק טהור כו' רואין אותן כאילו הן מים [נראה דיש כאן ט"ס וצ"ל כאילו הן יין במים].
שם נפל למים תפור טמא, יש לעי' רוק ברוק נמי כי תפור למה בטל כיון שעומד בפני עצמו, ואי משום שלא ניכר והוי כנתערב יבש ביבש, הא מ"מ כשנגע וחזר ונגע לא מהני רוב ועי' תו' בכורות כ"ג א' ד"ה נבילה.
שם נמחה אם בטל טעמיו ומראיו טהור, נראה דר"ל מראיו אם יהי' יין במים דהא האי תנא אית לי' רואין, והוסיף כאן טעמיו.
שם מ"ר שנתערבו ביין רואין אותן כאילו הן מים, נראה דר"ל רואין את מ"ר כאילו הן יין ואת היין כאילו הן מים אבל הו"ל לפרש, ועוד דברוק לא קתני ליה ונראה דצ"ל מ"ר שנתערבו במים רואין אותן כאילו הן יין, נתערבו במ"ר אחרים רואין אותן כאילו הן יין במים אם בטלו מראיהן טהורים ואם לאו טמאים.
טהרות פ"ד מ"ה על ספק מ"ר אדם שהן כנגד מ"ר בהמה, כ' הר"מ וכבר נתבאר בתוס' כו' ואמר שאם נתערב מ"ר אדם טמא כו' חצי בחצי כו', אינו מובן מה ספק יש בדבר הלא מבואר בתוס' דמ"ר עכו"מ בטלין ברוב, ומשום שהן מדרבנן וכמש"כ ר"ש מ"ו, ומבואר דיין במים אף המים רוב לא מהני וכ"מ בזבחים ע"ח ב', וכש"כ במחצה על מחצה, ועי' מכשירין פ"ב מ"ג גסטריות כו' מע"מ טמא מ"ש כו' מחצה למחצה טמא, ועי' ר"ש זבים פ"ב מ"א הביא פי' ר"מ, וכ' שיש ספק אם בטלו מראיהן ולא הזכיר דרואין אותן כאילו הן יין במים, ואם תנא דמשנתנו לית לי' רואין, לא שייך כאן ביטול מראיו וע"כ כיין במים קאמר.
ודברי הרמב"ם ז"ל בדין רואין צריכין אומן שכ' בפ"ג מה' מקואות הי"ט דכלי שגבו טמא כו' ומלא יין לבן או חלב הולכין אחר הרוב הואיל וטומאתו מדבריהם, מבואר דפסק דאמרינן רואין בפסול מקוה לענין טומאה דאוריתא ולא הזכיר ד"ז בהדיא, ובפ"ז שם כ' דאם שינו מראיו פסול ולא הזכיר דחלב רואין אותו כאילו הוא יין אדום, ושם בפ"ג הי"ח גרס מ"ר רואין אותו כאילו הוא מים ולא נתפרש איך מפרש סוגיא דזבחים, ובפ"ב מה' מו"מ הביא תוס' דמס' טהרות דאמרינן רואין אבל גירסתו אינו כגירסת ר"ש וגרס במ"ר שנתערב במים אם בטלו מראיו טהור ולא הזכיר רואין ברוק ומ"ר הטמאין כאילו הן יין, אלא כ' דין רואין בהמבטל שאם המבטל רוק טהור או מ"ר טהורין רואין אותן כאילו הן מים וכן אם המבטל דם או יין רואין אותן כאילו הן מים, ובסוגיא דזבחים אמרינן רואין בין במבטל ובין בהנבטל וכמש"כ תו' שם דלעולם אמרינן רואין שלא יתבטל, וכן מבואר בדברי הר"מ פ"ג מה' מקואות הי"ט.