חותם הארבעה/פרק 3

ארתור קונן דויל
חותם הארבעה
פרק 3: בחיפוש אחר פתרון
	פרק 4←

השעה היתה חמש וחצי לפני שחזר הולמס. פניו האירו והוא היה נלהב ובמצב-רוח מצוין, מצב-רוח שבמקרה שלו נהג להתחלף בפרצים של הדיכאון השחור ביותר.

"אין תעלומה גדולה בעניין הזה," אמר, בלוקחו את ספל התה שמזגתי לו; "נראה שהעובדות מאפשרות רק הסבר אחד."

"מה! פתרת את זה כבר?"

"טוב, יהיה קצת מוגזם לומר זאת. גיליתי עובדה מרמזת, זה הכול. אבל היא מאד מרמזת. יש עדיין צורך להוסיף את הפרטים. מצאתי זה עתה, בבדיקת גליונות ישנים של ה-"טיימס", שמייג'ור שולטו מנורווד העילית, ששרת לאחרונה בגדוד החי"ר השלושים וארבעה של בומביי, מת ב-28 באפריל 1882."

"אולי אני קשה-תפישה, הולמס, אבל אני לא מצליח לראות מה זה מרמז."

"לא? אתה מפתיע אותי. אם כן, ראה זאת כך: קפטן מורסטן נעלם. האדם היחיד בלונדון שאותו יכול היה לבקר הוא מייג'ור שולטו. מייג'ור שולטו מכחיש ששמע שהוא בלונדון. ארבע שנים לאחר מכן שולטו מת. בתוך שבוע לאחר מותו בתו של קפטן מורסטן מקבלת מתנה רבת ערך, החוזרת על עצמה משנה לשנה, וכעת מגיעה לשיאה במכתב המתאר אותה כאשה שנעשה לה עוול. לאיזה עוול הוא יכול להתייחס, פרט להיעלמותו זו של אביה? ומדוע היו המתנות צריכות להתחיל מיד אחרי מותו של שולטו, אם לא משום שיורשו של שולטו יודע דבר-מה על התעלומה ורוצה לפצות עליה? האם יש לך איזושהי תיאוריה חלופית שתתאים לעובדות?"

"אבל איזה פיצוי מוזר! ובאיזו צורה מוזרה הוא ניתן! ומדוע, אם כך, הוא צריך לכתוב מכתב עכשיו, במקום לפני שש שנים? וחוץ מזה, המכתב מדבר על לעשות איתה צדק. איזה צדק אפשר לתת לה? יהיה מופרז להניח שאביה עדיין בחיים. אין שום עוול אחר שאתה יודע עליו במקרה שלה."

"יש קשיים; יש בהחלט קשיים", אמר שרלוק הולמס מהורהר; "אבל המסע שלנו הלילה יפתור את כולם. אה, הנה מרכבה, ומיס מורסטן בתוכה. כולכם מוכנים? אז מוטב שנזוז, כי זה כבר קצת אחרי השעה".

לקחתי אתי את הכובע ואת מקל-ההליכה הכבד ביותר שלי, אבל ראיתי שהולמס לקח את אקדחו מהמגירה שלו והחליק אותו לכיסו.  היה ברור שהוא סבר שעבודת הלילה שלנו עלולה להיות רצינית.

העלמה מורסטן היתה עטופה בגלימה כהה, ופניה הרגישות היו יציבות אך חיוורות.  היא היתה מוכרחה להיות יותר מאשה אילו לא הרגישה אי-נוחות כלשהי מן הפעולה המוזרה שאליה יצאנו, אבל השליטה העצמית שלה היתה מושלמת, והיא ענתה ברצון על כמה שאלות נוספות ששרלוק הולמס הציג לה.

"מייג'ור שולטו היה ידיד מאד מיוחד של פאפא," אמרה.  "המכתבים שלו היו מלאים בהתיחסויות למייג'ור. הוא ואבא פיקדו על החיילים באיי אנדמן, כך שהם עבדו הרבה בצמידות. דרך אגב, בשולחן של פאפא נמצא נייר מוזר, שאיש לא היה יכול להבין אותו. אני לא מניחה שיש לזה ולוּ החשיבות המעטה ביותר, אבל חשבתי שאולי תרצה לראות אותו, אז הבאתי אותו אתי. הנה הוא."

הולמס פרש את הנייר בזהירות ויישר אותו על ברכו. לאחר מכן הוא בחן את כולו באופן שיטתי מאד בעדשה המגדלת הכפולה שלו.

"זה נייר מתוצרת מקומית הודית," העיר.  "במשך זמן מסויים הוא הוצמד ללוח. התרשים עליו נראה כתכנית של חלק ממבנה גדול עם מספר רב של אולמות, מסדרונות ומעברים. בנקודה מסויימת יש צלב קטן מצוייר בדיו אדומה, ומעליו נכתב "3.37 משמאל" בעיפרון דהוי. בפינה השמאלית יש סימן מוזר כמו ארבעה צלבים בשורה שזרועותיהם נוגעות זו בזו. לצד זה כתוב, בתווים נוקשים מאד וגסים, "חותם הארבעה - ג'ונתן סמול, מַהוֹמֵט סינג, עבדוללה ח'אן, דוסט אכבר."  לא, אני מודה שאני לא רואה איך זה נוגע למקרה. אבל ברור שזה מסמך בעל חשיבות. הוא נשמר בקפידה בתוך ארנק; הצד האחד הוא נקי באותה מידה כמו השני."

"מצאנו את זה בארנק שלו."

"אם כך שמרי עליו היטב, מיס מורסטן, כי הוא עשוי להתגלות כמועיל לנו. אני מתחיל לחשוד שהענין הזה עשוי להתגלות כהרבה יותר עמוק ועדין מכפי שהנחתי בתחילה. אני חייב לשקול מחדש את הרעיונות שלי."

הוא נשען לאחור במושבו, ויכולתי לראות על פי מצחו המקומט ומבטו המזוגג שהוא שקוע בהרהורים.  מיס מורסטן ואני פטפטנו בקול שקט על המשלחת הנוכחית שלנו ועל התוצאה האפשרית שלה, אבל בן לוויתנו שמר על הריחוק הבלתי-חדיר שלו עד סוף הנסיעה שלנו.

היה זה ערב של ספטמבר, והשעה עדיין לא היתה שבע, אבל היום היה קודר, וערפל סמיך ומטפטף רבץ על העיר הגדולה. עננים בצבע בוץ צנחו בעצב מעל הרחובות הבוציים.  במורד רחוב הסטרנד היו המנורות אך כתמים מעורפלים של אור שהסתנן והטיל זוהר עגול רפה על המדרכה החלקלקה.  הבוהק הצהוב מחלונות הראווה זרם אל האוויר המהביל, מלא האדים, והאיר את הרחוב הצפוף באור עכור, מרצד.  היה, בעיני, משהו מעורר אימה, דמוי רוחות-רפאים בתהלוכה האינסופית של פרצופים שחלפו על פני פסי האור הצרים האלה - פנים עצובות ושמחות, רעות-מראה ועליזות.  ככל בני המין האנושי, הם ריחפו לרגע מתוך האפלה אל האור וחזרו אל האפלה.  אני לא נוטה להתרשמות, אבל הערב המשמים, הכבד, יחד עם הפרשה המוזרה שבה התחלנו לעסוק, חברו יחד לעשות אותי עצבני ומדוכא.  יכולתי לראות מתוך התנהגותה של מיס מורסטן שהיא סבלה מאותה תחושה.  הולמס לבדו יכול היה להתעלות על השפעות קלות ערך.  הוא החזיק את פנקסו הפתוח על ברכו, ומדי פעם שרבט מספרים והערות לזכרון לאור עששית-הכיס שלו.

בתיאטרון ליסיאום כבר הצטופף הקהל בכניסות הצדדיות.  בחזית טרטר זרם בלתי-פוסק של כרכרות ומרכבות, פורקות מטען של גברים בבגדי ערב ונשים עטויות מחלצות, עונדות יהלומים. מיד בהגיענו לעמוד השלישי, שהיה מקום המפגש שלנו, פנה אלינו איש קטן, כהה, נמרץ, לבוש בבגדי רַכָּב.

"אתם החבורה שמגיעה עם העלמה מורסטן?" הוא שאל.

"אני העלמה מורסטן, ושני האדונים האלה הם ידידַי" אמרה היא.

הוא הפנה אלינו זוג עיניים שואלות וחודרות להפליא.

"אנא סלחי לי, העלמה," אמר בנימה מסוימת של עקשנות, "אבל אני צריך לבקש ממך את מילתך שאיש מבני-לוויתך אינו שוטר".

"אני נותנת לך את מילתי על כך," ענתה.

הוא שרק שריקה צורמנית, ומיד הופיע נער רחוב שהוביל אלינו מרכבה ופתח את הדלת.  האיש שפנה אלינו קודם טיפס אל ספסל הרַכָּב, בעוד אנחנו מתיישבים בתוך המרכבה. בקושי ההספקנו להתיישב לפני שהרַכָּב הצליף בסוסו, ואנחנו זינקנו בדהרה פרועה דרך הרחובות הערפיליים.

המצב היה משונה. נסענו למקום לא ידוע, במטרה לא ידועה.  אבל ההזמנה שלנו היתה או מתיחה גמורה - מה שהיה השערה לא מתקבלת על הדעת - או שהיתה לנו סיבה טובה לחשוב שנושאים חשובים עשויים להיות תלויים במסע שלנו.  התנהגותה של מיס מורסטן היתה נחושה ושולטת בעצמה כתמיד.  השתדלתי לעודד ולשעשע אותה בתאורי זכרונות של הרפתקאותי באפגניסטן; אבל, למען האמת, הייתי בעצמי כה נרגש ממצבנו וכה סקרן לגבי היעד שלנו, עד שהסיפורים שלי היו מבולבלים מעט.  עד היום היא מצהירה שאני סיפרתי לה מעשה מרגש על האופן שבו הציץ רובה מוסקט לתוך האוהל שלי באישון לילה, ואיך יריתי בו גור טיגריסים כפול-קנה. בתחילה היה לי מושג מסויים לגבי הכיוון שבו נסענו; אבל עד מהרה, עם קצב הנסיעה שלנו, הערפל, והידע המוגבל שלי של לונדון, איבדתי את חוש הכיוון שלי ולא ידעתי דבר פרט לכך שנראה שאנחנו נוסעים דרך ארוכה מאוד.  אולם שרלוק הולמס מעולם לא החסיר דבר, והוא מילמל את השמות כשהמרכבה היטלטלה על פני כיכרות, נכנסת פנימה והחוצה ברחובות צדדיים מתפתלים.

"רוצ'סטר רו," הוא אמר. "כעת וינסנט סקוור. עכשיו אנחנו יוצאים לדרך גשר ווקסהול. אנחנו פונים לכיוון הצד של סארי, כנראה. כן, כך חשבתי. עכשיו אנחנו על הגשר. אפשר לראות מדי פעם את הנהר."

אכן זכינו להצצה חטופה על פני התמזה, כשהמנורות בוהקות על המים הרחבים, הדוממים; אולם המרכבה שלנו דהרה הלאה, ועד מהרה הסתבכה במבוך של רחובות בצד השני.

"דרך וורדסוורת'," אמר בן-לווייתי. "דרך פריורי. נתיב לארק הול. סטוקוול פלייס. רחוב רוברט. נתיב קולד הארבור. נראה שהמסע שלנו לא מוביל אותנו לאזורים אופנתיים במיוחד".

אכן, הגענו לשכונה מפוקפקת ומעוררת חשש.  השיממון של שורות ארוכות של בתי לבנים חסרי-צבע הופג רק על ידי הבוהק הגס והזוהר סר-הטעם של בתי-המרזח שבפינה. אחר-כך באו שורות של וילות דו-קומתיות, כל אחת עם גינה זעירה לפניה, ואחר-כך שוב שורות בלתי-נגמרות של בנייני לבנים חדשים, בוהקים - זרועות המפלצת שהעיר הענקית זורקת החוצה אל תוך הארץ.  לבסוף נעצרה הכרכרה בבית השלישי בשורת-בתים חדשה.  אף אחד מהבתים האחרים לא היה מיושב, וזה שלפניו עצרנו היה חשוך כמו שכניו, למעט ניצוץ בודד בחלון המטבח.  אולם, כאשר דפקנו הדלת נפתחה מיד על ידי משרת הינדי, עוטה טורבן צהוב, בגדים לבנים רופפים, ואבנט צהוב. היה משהו לא-תואם באופן מוזר בדמות המזרחית הזו, ממוסגרת בדלת הרגילה לגמרי של בית-דירות פרברי ממדרגה שלישית.

"הסאהיב ממתין לכם," הוא אמר, ועוד תוך כדי דיבורו נשמע קול גבוה, שורקני, מאיזה חדר פנימי.

"הכנס אותם אלי, חיטמוּטְגַר," הוא קרא.  "הכנס אותם ישר אלי".