חולין קיא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ומשום שמנוניתא משום דמא מאי כי הדר סליק אשכחיה לר' זריקא אמר ליה האי נמי לא תבעי לך דאנא וינאי בריה דרבי אמי איקלען לבי יהודה בריה דר' שמעון בן פזי וקריבו לן קניא בקופיה ואכלנא מתקיף לה רב אשי ואיתימא ר' שמואל מזרוקיניא ודלמא פי קנה חוץ לקדרה הוה אי נמי מיחלט הוה חליט ליה מעיקרא כי הא דרב הונא חלטי ליה בחלא ורב נחמן חלטי ליה ברותחין וסבר רב פפא קמיה דרבא למימר חלא אסיר אמר ליה אי חלא אסיר איהו נמי אסיר כי היכי דפליט הדר בלע רב בר שבא איקלע לבי רב נחמן אייתו ליה כבדא שליקא ולא אכל אמרו ליה בר בי רב דלגיו לא אכיל ומנו רב בר שבא אמר להו רב נחמן גאמו לשבא כתנאי ר' אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת רבה בר רב הונא אקלע לבי רבה בר רב נחמן אייתי לקמיה תלת סאוי טחאי אמר להו מי הוה ידעיתו דאתינא אמרו ליה מי עדיפת לן מינה דכתיב (ישעיהו נח, יג) וקראת לשבת עונג אדהכי אשכח ההוא כבדא דהוה בה סמפונא דבליעא דמא אמר להו אמאי עבדיתו הכי אמרו ליה אלא היכי נעביד אמר להו קרעו שתי וערב וחיתוכא לתחת וה"מ כבדא אבל טחלא שומנא בעלמא הוא כי הא דשמואל עבדי ליה תבשילא דטחלי ביומא דעביד מלתא אתמר כבדא עילוי בשרא שרי דמא משרק שריק כחלא עילוי בשרא אסור מאי טעמא חלב סרוכי מסריך רב דימי מנהרדעא מתני אפכא כחלא עילוי בשרא שרי מ"ט חלב שחוטה דרבנן כבדא עילוי בשרא אסור דם דאורייתא דרש מרימר הלכתא בין כבדא בין כחלא תותי בשרא שרי עילוי בשרא דיעבד אין לכתחלה לא רב אשי איקלע לבי רמי בר אבא חמוה חזייה לבריה דרמי בר אבא דקא
רש"י
[עריכה]ומשום שמנונית - קאמר דאוסרת את המתבשל עמה לפי שבולע מן הטרפה ואינה נאסרת אם של היתר היא ובשלה עם טרפה אינה נאסרת לפי שטרודה לפלוט כל שעה ואינה בולעת כלום אבל דמא דנפיק מינה דכשרה מיבעיא לי אי אסיר אחריני אי לא דאיכא למימר דמא דהיתירא הוא שהרי עיקרה דם וכל זמן שלא פירש פשיטא לי דמותר וכי פירש מיבעיא לי מאי:
קניא בקופיה - הקנה עם כל המחובר לו הריאה והלב וכבד וכולן נתבשלו יחד:
דלמא פי קנה חוץ לקדרה הוה - וסימפוני הכבד שופכין דרך קנה הכבד לתוך קנה הגדול של ריאה ויוצא דם דרך חללו חוץ לקדרה:
אי נמי חליט הוה מעיקרא - ונתבשל דמו בתוכו כדי שלא יפלוט עוד כשיבשלהו עם האחר ודמו המובלע בתוכו מותר כל זמן שלא יצא:
חלטי ליה בחלא - צומתו בחומץ שהחומץ צומתו אשטרוינ"ט ושוב אינו פולט עולמית והדר מבשלי ליה עם בשר אחר:
חלא אסיר - אותו חומץ שנצמת בו אסור דקסבר מוציא מקצת מן הדם:
כי היכי דפליט הדר בלע - מאותו חומץ עצמו דכיון שנצמת ואינו טרוד לפלוט חוזר ובולע:
אמרו ליה בר בי רב דלגיו לא אכיל - אמרו לו לרב נחמן תלמיד שנתארח אצלך אינו אוכל מה שהביאו לפניו:
גאמו לשבא - הגמיאהו והלעיטהו לשבא על כרחו על שם אביו קראו:
מתובלת - התבלין מרככין אותה:
שלוקה - הרבה מאד:
נאסרת - לפי שלאחר שגמרה פליטתה חוזרת ובולעת:
תלת סאוי טחאי - שלש סאין פת נקיה פניה טוחין בשמן ודבש:
מי עדיפת לן מינה - יום השבת היה:
אמאי עבדיתו הכי - אע"פ שדם הנבלע בו היתר הוא מיהו דם הכנוס בסמפונות דם הוא:
וחתוכא לתחת - חתוכו למטה כשנתנוהו בתנור לצלות כדי שיזוב הדם ויצא:
והני מילי - דבעי קריעה בכבדא מפני שדם כנוס לתוכו אבל טחלא אין בו דם ואפילו לקדרה שרי:
כי עביד מילתא - הקזה:
כבדא עילוי בשרא - בתנור היו צולין כל צלי שלהן וחודו של שפוד תלוי למטה וכשהכבד נתון תחלה ואחר כך הבשר נמצא הכבד עליון כשתולין אותו:
דמא משרק שריק - אע"פ שזב מן הכבד על הבשר אין בכך כלום לפי שהדם ע"י צלי אינו נוח ליבלע אלא מחליק ונופל:
מסרך סריך - נדבק ונבלע:
הלכתא כו' - ולדידן אסור לגמרי לכתחלה לפי ששפודים שלנו אינן תלויין אלא שוכבות ופעמים שמרים זנב השפוד ונמצא התחתון עליון ופעמים שמשפילו ונמצא חברו עליון הלכך בין שהכבד לצד הראש ובין שהוא לצד הזנב אסור:
תוספות
[עריכה]כי הא דרב הונא חלטי ליה בחלא ורב נחמן חלטי ליה ברותחין. וא"ת ותפשוט מינה דאסור מדהוו צריכי למחלטיה וי"ל דלדידהו נמי הוה מספקא להו ולכך היו מחמירין ודוקא לבשל עם הבשר הוו חלטי ליה שלא תאסור הבשר אבל בפני עצמה אינה נאסרת:
רב בר שבא איקלע לבי רב נחמן אייתו ליה כבדא שליקא ולא אכל. צריך לומר שלא היה נחלט ברותחין ולפי שלא היה בשר אחר עמו לא הוצרכו לחלטו אע"פ שפולט דם ואוסר הרוטב והכלים מזה לא היו חוששין כיון שהכבד עצמו מותר שאין לומר שנחלט וע"י כן היה רב נחמן מתירו אבל אם לא נחלט היה אוסרו ובר שבא היה סבור דחליטה אינה מועלת א"כ לא מייתי שפיר כתנאי דתנאים לא נחלקו בזה:
וחתוכיה לתחת. לבשלו בקדרה אחר צלייתו או מליחתו איירי דאי לאוכלו צלי למה לי חתוכה דמה שפולט שריק ונופל דמה שלא נפלט הוי דם האברים שלא פירש ושרי פ' דם שחיטה (כריתות דף כא) ואי משום דם סמפונות הכבד צריך קריעה אף לצלי דהוי בכרת אע"פ שלא פירש א"כ בטחול נמי אי איכא סמפונות למה לא יצטרך קריעה ועוד דסברא הוא דאין בטחול סמפונות וא"כ מה בא להשמיענו אבל דטחלא לא ובה"ג כתב האי מאן דמצלי כבדא בשלומיה צריך לחתוכיה מ"ט דאזיל דמא ומכניס בסמפונות והיכא דלא קרעיה לקרעיה לאחר בשולו וחותך ויצא דם הכנוס בסמפונות ולא חיישינן שמא דם הסמפונות חזר ונבלע בכבד דהא מסקינן בכיצד צולין (פסחים דף עד:) דכבולעו כך פולטו:
אבל טחלא שומנא בעלמא הוא. היינו דוקא גוף הטחול הוא שומן אבל דם היוצא ממנו אסור כדתניא פ' דם שחיטה (כריתות דף כא:):
כבדא עילוי בשרא אסור. לכתחלה אסור לכ"ע אע"ג דבשרא עילוי בשרא שרי אפי' למאן דלית ליה בפרק כיצד צולין (פסחים דף עד:) כבולעו כך פולטו משום דדם מישרק שריק בכבד שיש בו רוב דם שאינו יכול לצאת ע"י מליחה כמו בשאר בשר כדמשמע כוליה שמעתין לא שריק שפיר ולפירוש ר"ת לא ניחא כולי האי דבכולה שמעתין לא נסתפק בדם הכבד כ"א להקל ולהתיר בלא מליחה ולא להחמיר ואע"פ שדברנו לעיל שאינה בולעת מחמת שטרודה לפלוט לעולם מ"מ עיקר השמועה אינה מדבר זה ולכאורה משמע שמאותו טעם שדברנו בכח השמועה הוא בא לאסור כבדא עילוי בישרא ומיהו י"ל דקאי אמאי דאמרינן מקמי הך מילתא הני מילי כבדא שיש בו רוב דם אבל טחלא שומנא בעלמא הוא:
דמא משרק שריק. וא"ת למה לי האי טעמא תיפוק ליה דכבולעו כך פולטו וכ"ת דאצטריך להתיר אפילו למאן דלית ליה בכיצד צולין (גז"ש) כבולעו כך פולטו אכתי קשה דמסקינן התם דמולייתא שריא אפילו לכתחלה מהאי טעמא והכא פסקינן דאסור לכתחלה לכולי עלמא ואי משום דפעמים נצלה הבשר שלמטה מן הכבד תחלה והכבד עדיין פולטת ונופל על הבשר וכשמסירין הבשר הרי בלע ולא היה לו שהות לפלוט א"כ בשרא עלוי בשרא נמי ליתסר מהאי טעמא כשהתחתון נצלה קודם ומסירין אותו מן השפוד ויש לומר דכבד שיש בו שפע דם לא אמרינן כבולעו כך פולטו והא דאמרינן בכיצד צולין (גז"ש) דלב קורעו אחר בישולו משום דכבולעו כך פולטו אע"פ שיש בו שפע דם הלב מתבשל ומתייבש במקומו בחלל הלב:
דם דאורייתא. אע"ג דאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כא.) דם שבשלו אינו עובר עליו מ"מ תחלה כשנפלט עד שלא נתבשל היה דאורייתא אבל חלב שחוטה תחלתו דרבנן ומיהו קשה לפי מה שפירש הקונטרס לעיל דדם כבד אפילו פירש לאו דאורייתא מדלא חשיב ליה בפרק דם שחיטה (כריתות דף כא:) בהדי לב וטחול וכליות:
תותי בשרא שרי. וא"ת כחל היאך מותר תותי בשרא והלא שמנונית הבשר נוטף על הכחל ואי בקרעו שתי וערב וטחו בכותל א"כ עילוי בשרא נמי לישתרי דהא מותר לבשלו עם הבשר בקדרה וי"ל דהכא גרע טפי דאע"פ שקרעו עדיין נוטף החלב מן הכחל על הבשר וניכר שהוא בעין ויש ללמוד מכאן היתר פשוט דהיכא דקרעו שתי וערב וטחו בכותל דמותר לבשלו עם בשר בקדרה כדברי ר"ת ולא מצינו בקונט' שחולק עליו בזה דהא בהדיא שרי הכא תותי בשרא אע"פ ששמנונית הבשר על הכחל ומה שנזהרים שלא לחתוך כחל רותח בסכין של בשר מנהג של הבל הוא דאפי' בשפוד אחד שרינן הכא לכתחלה כשהכחל למטה ואפי' עילוי בשרא לכתחלה הוא דאסור מטעם דפרישית אבל בדיעבד שרי:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ח (עריכה)
קריבו ליה קניא בקופיה ואכלן. כלומר קריבו ליה הכבד עם הריאה והקיבה והלב דנשלק כמו שהוא ואכלן ש"מ דאינה נאסרת:
דלמא פי קנה חוץ לקדרה הוה. כלומר שהדם פלט חוץ לקדרה:
אי נמי מחלט הוה חליט מעיקרא. כלומר חלטי ליה בחלא מעיקרא דשלקי ליה דנפק כולי דמא מעיקרא דשלקי לה:
חלא אסיר. כלומר דפליט דמא בחלא:
גמעוה לשבא. כלומר אכלוה בעל כרחיה:
מתובלת אוסרת ונאסרת. כלומר דמחמת תבלין יש בה סדקין ובולעת:
טחיי. מיני מאכל:
דמא משריק שריק. כלומר הדם של כבד משלשל למטה ואינו זב לבשר שקרוב לו:
חלבא מסריך סריך. כלומר אינו זב למטה אלא סריך למעלה ונכנס לבשר ובולע הבשר:
הא דאמרינן: דילמא פי קנה חוץ לקדרה הוה. תמיהא דהא דחיישינן לדם של כבד לאו משום שבסימפונות הוא, אלא משום שבבשר הכבד עצמו, ולדם שבבשר הכבד כי הוה פי קנה חוץ לקדרה מאי הוי, פולט הוא מפני הקנה ופולט הוא מדפניו לתוך הקדרה, ושמא כל שמוצא בפתח לצאת משם הוא עושה דרכו ופולט, וכדאמרינן נמי בפסחים (עד, א) גבי מוליאתא נימא מסייע ליה נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו מאי לאו משום דאמרינן כבולעו כך פולטו, ומשני שאני התם דאיכא בית השחיטה דמחלחל.
כי הא דרב הונא חלטי ליה בחלא ורב נחמן חלטי ליה ברותחין. וכתב הראב"ד ז"ל דלא מהניא חליטה אלא כי הכא דלא לסריה לבשרא דשלקי בהדיא? ולמשרי לכבדא גופיה חוץ מן הסימפונות, דאי אית בהו דם מבושל הוא ואסור דדם שבחוטין שמכונס בין פי' בין לא פי' אסור מדאורייתא, ולא הוי כדם האיברים דהיכא דלא פירש שהוא מותר לגמרי. והא דאמרינן בפסחים (שם) אומצא הוא וחליה, אסור, אלמא לא מהני ליה חליטה כלל, ההוא משום דכוליה בשר הוא דאסמיק ודמי לסימפונות גופיהו דלא מהני להו חליטה למישרינהו, וחליה אסיר נמי מפני הדם שעל פניו, ושדרו ממתיבא דהאידנא לא בקיאינן בחליטה וספק איסורא לחומרא.
כתנאי רבי אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר מתובלת אוסרות ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת. כ"ה גרסתו של רש"י ז"ל. ופירוש שלוקה שנשלקה הרבה, ומש"ה נאסרת לפי שלאחר שנגמרה פליטתה חוזרת ובולעת. והיינו תנאי דהני דלעיל דשלקי להו ס"ל כר"א דס"ל דכל עוד שמתבשלת אינה גומרת פליטתה ולעולם פולטת ואינו בולעת, והיינו דקאמר לפי שפולטת ואינו בולעת, כלומר לעולם היא פולטת, ור' ישמעאל סבר שלאחר גמר בשולה בולעת היא שאינה פולטת בכל עת, ורב שבא דלא אכל ס"ל כר' ישמעאל, והא דלא כאיל להוא ר' ישמעאל לתרוייהו ותני להו בחדא מתובלת ושלוקה אוסרת ונאסרת, משום דתנא קמא לא פליג עליה במתובלת דמתוך חריפותה אף על פי שפולטת בולעת, והילכך לא תנא להו בחדא, והכא קאמר כך שלוקה הרבה בולעת, כנ"ל לפרש לפי גירסת רש"י ז"ל, והיא הגירסא הנכונה. ויש שגורסין שלוקה אוסרת ואינה נאסרת ותנאי היינו במתובלת, ואינו נכון, דמתובלת מאן דכר שמה לעיל דנימא עלה השתא כתנאי עד השתא בשלוקה איירי ולא במתובלת כלל.
ונראה דהלכה כת"ק דשרי בשלוקה, מדר' אמי דשלקי ליה, ורב נחמן נמי דשליק ויהיב ליה לרב שבא, וכל הני דלעיל דאכלי ליה שליקה, ואביי נמי דאמר למיסר נפשה לא קא מיבעיא לי דמשמע דכולהו ס"ל כת"ק ואפילו בלא מליחה כלל לא אסרה נפשה דפולטת היא ואינה בולעת, והא דחלטי ליה לרב הונא [ו]לרב נחמן (ו)לכתחילה ולרוחא דמילתא, ולא משום דס"ל דאי שלקי ליה בלא חליטה דתיתסר. ותדע דרב נחמן גופיה דחלטי ליה איהו הוא דיהיב ליה לרב שבא שליקה למיכל, וכי לא אכל אמר להו גומו לשבא, אלמא כי חלטי ליה לרוחא דמילתא הוא. א"נ כי חלטו ליה לבשולי בהדי בשר, אבל למיכל באפי נפשה לא חלטי ליה כלל, וזה יותר נכון, דהיינו (ב)[ד]לא חלטי ליה נמי כי יהיב לרב שבא דאי לנפשיה חליט אמאי לא חליט ליה נמי כי יהיב ליה לרב שבא. וכזה מצאתי בפי' רבותינו הצרפתים ז"ל והא דשדרו ממתיבתא דלא שרי למיכל כבדא שליקא אלא היכא דטוו ליה מעיקרא ושלקי ליה בתר הכי, אבל שלקי ליה מעיקרא אסור כמו שכתוב בהלכות הרב אלפסי ז"ל דילמא לכתחילה קא אמרי אבל דיעבד שרי דהא אינה בולעת. ותדע נמי דהא רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר בריה דרב נחמן ואייתיאו לקמיה כבדא דהוה ביה סימפונא דהוה מלי דמא, ומשמע דלא אסרה להו, דהכי משמע לינשא דאמר להו אמאי עבדיתו הכי, דאלמא מכאן ולהבא הוא דמילף להו, אבל האי דאייתו ליה לא אסר ליה דהוה לן למימר אסרה עלייהו כנ"ל. אע"פ שראיתי לרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' מאכלות אסורות ה"ח) שכתב הכבד שבשלה ולא הבהבה באור [ו]לא חלטה בחומץ או ברותחין הרי הקדרה כולה אסורה הכבד וכל שנתבשל עמו ע"כ, ולא ידעתי טעם לאיסור הכבד אא"כ הוא גזרת אחרונים.
אמר להו קרעוהו שתי וערב וחתכוה לתחת. רש"י ז"ל פי' בצלי וא"ה צריך חתיכה שתי וערב וחתוכו לתחת (על שני שפש') כדי שיזוב הדם היטב וכתב הר"ז הלוי ז"ל דאינו נראה, דמכדי פסק אמימר הילכתא דכבדא וכחלא כי הדדי נינהו למיטוינהו תותי בשרא ועלוי בשרא, וכחל באפי נפשה בצלי ליכא מאן דאמר דבעי קריעה שתי וערב, ומאי טעמא דבעי כבדא קריעה שתי וערב בצלי, ומיהו נראה דזו אינה קושיא דכחל כדינו וכבד כדינו, ומשום דמזכיר שניהם ביחד נאמר כדינו של זה וכדינו של זה.
אלא ודאי קשה לפרש"י מאומצא דאסמוק וביעי ומזריקי, ואסיקנא לעיל (צג, ב) ובפסחים (עד, ב) דבין תלינהו בשפודא או אנחינהו אגומרי דשרו דנורא מישאב שאיב ולא בעו חתוך כלל ולא גרע כבדא מינייהו. וכן מצאתי לרמב"ן ז"ל, וכ"כ הראב"ד ז"ל דכי איתמר קריעה לכבדא בשמעתא לקדרה אתמר וע"י מליחה. וראיה לדבר שהרי הרי"ף ז"ל לא הביא זו המימרא בהלכותיו, וא"כ הוא דאפילו לצלי בעי' קריעה שתי וערב וחתוכיה לתחת ה"ל למכתבה, אלא ש"מ לקדרה אתמר, והשתא דתקינו רבנן (רבותא) [בתראי דמתיבתא] דלא למיכליה בקדרה אלא בהיתר צליה, מש"ה לא איצטריך למכתבה, דכל לצלי לא בעיא חתוכה כלל ש"מ ע"כ. ולא הצריכו קריעה לצלי, אלא כל היכא דאטויה שפיר דמי ואפילו לקדרה, ומה שהצריך רבה ברב הונא קריעה שתי וערב וחתוכה לתחת במליחה הצרי' לעשות כן ולבשלו בקדרה.
אבל הרמב"ן ז"ל כתב בשם הרב בעל ההלכות ז"ל דמאן דמטוי כבדא בשלומא צריך לחתוכיה, מ"ט דאזיל דמא ומיכנף בסימפונות דכבדא, והיכא דלא קרעי' קרע לאחר בישוליה ומותרת, וכתב הוא ז"ל דמ"מ לכ"ע אם לאחר שקרעו שתי וערב ומלחו וחתוכיה לתחת נתבשל בקדרה אינה אוסרת, ולא החמירו הגאונים לצלותו אלא לכתחלה, אבל לאסור אחרי' בדיעבד לא, וחששת אחרונים היא שמא לא יקרעוהו יפה וחתוכיה לתחת כדי שיעור זמן מליחתו, ובחששת אחרונים אין מדקדקין בה להחמיר בדיעבד אלא להקל דהתורה חסה על ממונן של ישראל.
הא דאמרינן: וה"מ בכבדא אבל טחלא שומנא בעלמא. לפי מה שפירשנו דכבדא במליחא קאמר, הכי פירושו ה"מ דבעינן שתי וערב וחתוכיה לתחת בכבד' דאיכא דמי' יתירי', אבל טחל' מה שנשאר בו לאחר מליח' אינו אלא שומן, אבל מ"מ מליחה צרי', דהא אמרינן בכריתות (כב, ב) דם הלב ודם הטחול הרי הוא כדם האיברים שהוא בלא תעשה אחר שפירש ואין בו כרת.
רב דימי מנהרדעא מתני איפכא כחלא עילוי בשרא שרי חלב שחוטה דרבנן כבדא עלוי בשרא אסור מ"ט דם דאורייתא. ויש לדקדק דם כזה שיוצא ע"י בישול היאך קאמר דהוי דאורייתא, דהא אמרינן במנחות (כא, א) דהדם שבשלו ושמלחו אינו עובר עליו, וכתבו בתוס' דהכי פירושא דם אפשר להיות דאורייתא כגון דם אם סחטו ויצא ע"י סחיטה שלא ע"י בישול ולא ע"י מליחה, אבל חלב הכחל א"א להיות מדאורייתא לעולם, דחלב מתה אינה מדאורייתא, וראיתי בס' העיטור בהכשר הבשר דאיכא מאן דאמר דמיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא, מידי דהוי אחצי שיעור, ואיכא מאן דאמר דההיא דמנחות דוקא בדם קדשים וחולין מקדשים לא גמרינן אפילו להקל.
ואסיקנא דבין כחלא בין כבדא עלוי בשרא דיעבד אין לכתחלה לא ותותי בשרא שרו. וכתב רש"י ז"ל דלדידהו איכא לחלק בין עלוי בשרא לתותי בשרא, לפי שהיו צולין בתנור ולעולם ראש השפוד למטה וזנבו למעלה, אבל לדידן פעמים שהראש למטה והזנב למעלה או בהפך ולעולם אסור לכתחלה בין למעלה בין למטה, ומי'? בהא דשריא כחלא עלוי בשרא בדיעבד איכא לעיוני, מ"ש מכחל שנתבשל עם בשר דאפילו בדיעבד אסור כדאמר כחל בס' דה"נ חלב הכחל נסרך הוא ע"ג בשר ונבלע בו, כדאמרינן חלב מסרך סריך, והא דפסיק מרימר דבדיעבד שרי, לא שרי אלא משום דחלב שחוטה דרבנן וקל הוא שהקל[ו] בדרבנן כרב דימי מנהרדעא, אלא דרב דימי שרי אפילו לכתחלה ומרימר לא שרא ליה אלא בדיעבד, וא"א לומר דהכא בכחל שנקרע כהילכתו ונכשר קאמר, דא"כ עלוי בשרא לכתחלה אמאי לא, ואם נקרא [קצת] מה הועיל לענין בשר שעמו, כיון שלא נקרע כהלכתו שתי וערב, דהא בשנקרע קצת הועיל ונתבשל עם הבשר משערין אותו בס'. ומהיו לפי פירוש ר"ת זצ"ל שכתבתי למעלה דבקריעה קצת אם נתבשל אפילו עם בשר מותר בדיעבד אתי שפיר, אבל לשאר הפירושין שכתבתי קשה.
ושמא נאמר משום דחלב הנוטף על הבשר אע"פ שהוא מסתרך, דבר מועט הוא, ורובו נופל באש, ובדבר מועט בדיעבד לא גזרו, אבל בקדרה מתבשל הוא היטב וקולט טעם החלב, ואיכא למיגזר אטו בשר בחלב, ומשום הכי נמי התירו לבשלו עם בשר נבילה, ומה שאין כן בשפוד שצלו בו בשר שאסור לצלות בו גבינה, ולעיל (קט, ב) הארכתי בענין כלים שנתבשל בו כחל מה הן עם בשר.
קריבו ליה כבדא שליקא ולא אכיל פי' דסבירא ליה שהכבד נאסרת והכיר בו שלא היה חלוט ולא הוציאו פיו חוץ לקדרה ולפי' ר"ת ז"ל הכיר בה שלא היה מליח: ולפי' דידן אפי' היה מליח לא מהני:
גר' רש"י ז"ל אמרו ליה לרב נחמן בר בי רב דלגיו לא אכיל אמר ליה אגמו ליה לשבא יש גרס' אמרו רבינא ורב בר שבא הוא שאמ' כן על רבינא שהיה שם בחדר הבית ולא נהירא.
כתנאי ה"ג וכן גר' רש"י ז"ל ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומ' מתובלת אוסרת ונאסרת. ולא גרסי' שליקה אוסרת ואינה נאסרת דא"כ לא פליגי תנאי אלא במתובלת ואנן על פלוגתא דשליקא מייתי לה אלא ודאי הגרסא שאמרנו עיקר ובמתובלת כ"ע לא פליגי והיינו דקאמ' כשם שמתובלת אוסרת ונאסרת כך שלוקה אוסרת ונאסרת ולהכי פלגינהו בתרתי ושליקה זו היינו שמבושלת הרבה כדפי' רש"י ז"ל ואע"פ שיש במקומו' בתלמוד שהשליקה פחות מן המבושל לשון משותף וכדפריש' בנדרים בס"ד:
אכל טחלא שומנא בעלמא פרש"י ז"ל אין בו דם ואפ' לקדר' שרי ע"כ והלשון נראה שאין בו דם כלל ומותר לקדר' בלא מליחה ולא דק בה מרן ז"ל דהא קתני ליה בברייתא דכריתות עם דם האיברי' שהוא בלא תעשה וה"פ וה"מ דבעי קריעה וחתיכה בכבדא אבל טחלא לא בעי' קריע' וחתיכה בשעת מליחה שאינו אלא כשאר דם האיברי' והא דנפיק מיניה בתר מליחה אינו אלא שומנא בעלמא. ושמואל עבדי ליה ביום הקזה תבשילא דטחלי כשהוא שלם בלא קריעה להחזיק דמא וכן פירשו בתו'.
דם דאורייתא פ' דם של כבד עצמו ואף ע"ג דדם שבשלו אינו עובר עליו כדאי במנחות. יש אומרים דההיא בדם קדשים ולא נהירא אלא הכי קאמ' עיק' דם הכבד דאורייתא בשלא בשלו מיהת:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה