חולין צח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בביצת אפרוח אבל טמאה לא איתיביה ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות אם יש בהן בנותן טעם כולן אסורות הכא נמי בביצת אפרוח ואמאי קרי לה טמאה כיון דאית בה אפרוח קרי לה טמאה והא מדקתני סיפא ביצים ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהן אם יש בהן בנותן טעם כולן אסורות מכלל דרישא דלית בה אפרוח עסקינן פירושי קא מפרש ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות אם יש בהן בנותן טעם כולן אסורות כיצד כגון ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהן ה"נ מסתברא דאי ס"ד רישא דלית בה אפרוח השתא דלית בה אפרוח אסורה דאית בה אפרוח מיבעיא אי משום הא לא איריא תנא סיפא לגלויי רישא שלא תאמר רישא דאית בה אפרוח אבל לית בה אפרוח שריא תנא סיפא דאית בה אפרוח מכלל דרישא דלית בה אפרוח ואפילו הכי אסירא ההוא כזיתא תרבא דנפל בדיקולא דבשרא סבר רב אשי לשעוריה במאי דבלע דיקולא אמרי ליה רבנן לרב אשי אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא סבר מר בר רב אשי לשעוריה בתלתין פלגי דזיתא אמר ליה אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורין דרבנן ועוד האמר ר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה אמר רב שמן בר אבא אמר רב אידי בר אידי בר גרשם אמר לוי בר פרטא אמר רבי נחום אמר רבי ביריים משום זקן אחד ורבי יעקב שמיה דבי נשיאה אמרו ביצה בס' אסורה בס' ואחת מותרת אמר רבי זירא לרב שמן בר אבא ראה שאתה מטיל בה גבול היתר שהרי שני גדולי הדור לא פירשו את הדבר רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני תרוייהו משמיה דרבי יהושע בן לוי אמרי ביצה בס' אסורה בס' ואחת מותרת ואיבעיא להו בס' ואחת בהדי דידה או דילמא לבר מינה ולא פשיט ומר פשיט לה מפשט אתמר אמר רבי חלבו אמר רב הונא ביצה בס' והיא אסורה בס' ואחת והיא מותרת ההוא דאתא לקמיה דר"ג בר רבי א"ל אבא לא שיער בארבעים ושבע ואני אשער בארבעים וחמש ההוא דאתא לקמיה דר"ש בר רבי א"ל אבא לא שיער במ"ה ואני אשער במ"ג ההוא דאתא לקמיה דר' חייא א"ל כלום יש שלשים טעמא דליכא שלשים הא איכא שלשים משערין אמר ר' חנינא גוזמא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין שבתורה בס' אמר לפניו ר' שמואל בר רב יצחק רבי אתה אומר כן הכי אמר רב אסי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין שבתורה במאה ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה דכתיב (במדבר ו, יט) ולקח הכהן את הזרוע בשלה וגו' ותניא בשלה
רש"י
[עריכה]אפרוח - שהבשר נותן טעם ולא שנא טמאה ול"ש טהורה. דנבלה היא:
אבל טמאה - בלא אפרוח לא:
כיון דאית בה אפרוח קרי לה טמאה - ואפילו של עוף טהור: ביצים טהורות ששלקן כו':
מכלל דרישא - דנקט טמאה טמאה ממש קאמר ולאו אפרוח דאי בטהורה ואפרוח תרתי למה לי:
כיצד ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהם - וזו היא טומאתו וכולן מן הטהור:
השתא דלית בה אפרוח - אשמועינן דיהבא טעמא ואסורה ואע"ג דמיא בעלמא הוא:
יש בה אפרוח - אפילו טהורה:
מיבעיא - כ"ש דיהבא טעמא דהא אפרוח נבלה היא:
בדיקולא - קלחת:
סבר רב אשי לשעוריה - היתרא ולאוסופי עלה מה שבלעה קדרה כדי לבטל את האיסור והאיסור היה משער כמו שהוא בא לפנינו מצומקת:
רבנן - תלמידים:
דאיסורא לא בלע - בתמיה אף האיסור נצטמק וכשנפל היה בו יותר אלא הכל משערים כמות שאנו רואים:
בתלתין פלגי דזיתי - משום דלא היה כשיעור היה מזלזל בבטולו ולא בעי ששים:
לא תזלזל בשיעורי דרבנן - כלומר אפילו במידי דלא מיתסר מדאורייתא לא תזלזל בשיעוריה ועוד הא מדאורייתא אסור דחצי שיעור אסור מן התורה וחצי שיעור מנין ת"ל כל חלב בפרק בתרא דיומא (דף עד.):
ראה שאתה מטיל בה גבול - ראה מה אתה עושה שלא תטעה ותכשיל הסמוכים עליך שאתה מטיל בה גבול להתירה בס' ואחת ואינך מפרש אי בהדי דידה אי לבר מינה והשומעים יעלה על דעתם בהדי דידה והרי שני גדולי הדור נשאלה מהם ולא פירשוה ומאן נינהו רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני: ואיבעיא להו גרסינן:
פשיט מיפשט - שאינך מטיל שום ספק בדבר לומר ואיני יודע אם היא מן המנין של ס"א או לא:
בס' ואחת והיא - דהוו להו ס"ב:
ההוא דאתא כו' - פלגא דזיתא דאיסורא הוה וכן עובדא דר"ש בר רבי:
אבא - הלא בא מעשה כזה לפניו ולא מצא אלא מ"ז והתיר שמע מינה לאו ס' בעי אף אני מתיר בזה שאיני מוצא בו אלא מ"ה ולי נראה דהכי קאמר אבא לא שיער בארבעים ושבע אני אשער במ"ה בתמיה אבא בא לפניו מעשה והיה יכול לבטלו במ"ז ולא שיערו להתיר ואסר ואני אתירנו במ"ה וללשון זה אין צריך לפרש בחצי זית אלא אף בשיעור שלם:
הא איכא שלשים משערינן - בתמיה וכולי האי מי מזלזלין:
גוזמא - כלומר למה באת לישאל עליו והלא אפילו שלשים אין בו בהיתר כמות האיסור ולאו דוקא קאמר ליה אלא דבר שאינו יכול לעמוד כלומר כלום יש שם אפילו שלשים ואע"פ שאינו ניתר בכך:
בס' - היכא דבדקניה ולא יהיב טעמא אי נמי ליכא למיקם אטעמא כגון מין ומינו אבל היכא דבדקניה ויהיב טעמא לעולם טעמא לא בטיל כדאמר בכמה דוכתין ולקמן (דף צט.) נמי אמרינן יש בהן בנותן טעם בין שיש להעלות במאה ואחד ובין שאין כו' אסור וכי לא יהיב טעמא בעינן ששים לבטוליה כדלקמן דקתני אין בהן בנ"ט בין שיש להעלות כו' מותר דאמרינן אין בהן להעלות בק"א אלא במאי לאו בששים אלמא כי לא יהיב טעמא נמי בעינן ששים למר ומאה למר:
ושניהם לא למדוה כו' - ואע"ג דאי אתי למילף מיניה מצית למילף אפילו היכא דיהיב טעמא דהא הכא איכא למימר דאי שלא במינו הוה יהיב טעמא אפילו הכי רבנן אחמור ואמור טעמא לא בטיל:
זרוע - של איל נזיר הוא המורם ממנו ומניפין אותו וניתן לכהן ואסור לזרים והאיל כולו נאכל לבעליו דהא שלמים הוא:
תוספות
[עריכה]בביצת אפרוח. וה"ה בשאר בנמצא בה דם דשדא תיכלא בכולה ונראה דטמאה שהיא קלופה אפשר דאסורה ובירושלמי גבי גיעולי ביצים משמע דיש חילוק בין קלופות לשאין קלופות ושמא לענין זה נמי יש חילוק והא דלא משני הכא הא בקלופה הא בשאינה קלופה משום דסתם ביצים מבשלים אותן בקליפתן:
פירושי קא מפרש. הכא לא פריך א"ה אסורות אסורות למה לי וכן בכמה דוכתין ובכמה דוכתין פריך:
דנפל בדיקולא דבשרא. בערוך חברו בהדי היא ניימא ודיקולא שפיל פירוש קלתא וכתוב בתשובת הגאונים דהכי קאמר דנפל ליורה גדולה שיש בה שיעור דיקולא וקשה כיון דלאו לדיקולא נפל מאי קאמר סבר רב אשי לשעוריה במאי דבלעה דיקולא ובקונטרס פירש דיקולא קלחת וקלחת הוא כלי שמבשלין בה בשר כדאמר בהמוכר את הספינה (ב"ב עד.) כל שלשים יום מהפך להם גיהנם כבשר בקלחת ואפשר דקרי ליה דיקולא משום הרתיחות שעולות בתוכו שנקראים דקולי כדאמר פרק כל שעה (פסחים דף לט:) אמר רב יוסף לא ליחלט איניש תרתי חיטי בהדי הדדי דילמא אזל חדא בצדי דחברתה ולא סליק ליה דיקולא דמיא מד' רוחתא:
ואיבעיא להו בששים ואחד כו'. ומדלא פירש בהדיא בששים והיא מותרת ליכא למיפשט מידי דשמא רבי יהושע בן לוי עצמו הוא מסופק ומיהו קשה דלקמן קאמר רבי יהושע בן לוי כל איסורין שבתורה בששים משמע בששים של היתר כמו גיד בששים ואין גיד מן המנין ויש לומר דהתם משמיה דבר קפרא קאמר לה אבל הכא מדקאמר בששים אסור משמע שפיר דבששים של היתר נמי אסור להכי אית לן למימר דלדידיה הוה מספקא ליה:
כל איסורין שבתורה בששים. פירש בקונטרס דאף כי לא יהיב טעמא בעי ששים ואין נראה ומה שהביא ראיה מלקמן אפרש לקמן בעזרת הש"י:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ז (עריכה)
סבר רב אשי לשעוריה במאי דבלע נמי דיקולא. כלומר דיקולא היה רותח ונפל כזיתא תרבא לתוך דיקולא רותח וסבר רב אשי לשעוריה ששים במאי דבלע כו'. ההוא (כי) פלגא זיתא כו' כלומר נפל לדיקולא רותח. לשעוריה בתלתין פלגי דזיתי כלומר דאי היו שם שלשים חצאי זיתא דבישרא היה מתירו שהיה מקיל ביותר. ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל. כלומר חצי זית חלב שנפל לתוך יורה של בשר רותחת. אבא לא שיער כו' שהיה מקיל בחצי שיעור:
ההיא כזיתא תרבא דנפל בדיקולא דבשרא. פי' דיקולא סל כדאמרינן ריש תורא בדיקולא. ופי' הענין לא שהיה כזית ידוע בשעת נפילה אלא מצאו בו עכשיו כזית וידע רב אשי שבשעה שנפל שם היה בבשר ס' במה שמוצא עכשיו בחלב אלא שעכשיו נתמעט נפח הבשר ונצטמק מחמת מלחן שהוציא ממנו המוחל ויבש ונתמעט וסבר להוסיף עליו מאי דבלע דיקולי כלישנא בתרא דלעיל ולא היה נותן לב לחוש שמא יותר חלב נפל שם. ואמרו לו רבנן שמא אף החלב נצטמק לפי חשבון מחמת המלח שנמלח עם הבשר וכשם שאין בבשר ס' כן עכשיו כך לא היה בו ס' בשעת נפילתו.
ורש"י ז"ל פי' דיקולא קלחת והזקיקו לפ' כן מה שהוא סבור שהבשר והחלב מין במינו הוא והלכה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל וכיון שכן ע"כ לא שיער רב אשי אלא ברוטב שבקלחת מין בשאינו מינו.
וכן ראיתי לגאון שאמר דיקולא דבשרא שיעורא היא כלומר מלא סל של בשר והוא מתבשל בקדרה ומאי דבלע דיקולא ל"ג אלא מה דבלע קדרה והיינו מה שבלוע בדופני קדרה כדפרישית לעיל.
ובעל הלכות ז"ל כתב אמרי ליה רבנן לרב אשי האי דיקולא דהתירא בלע דאיסורא לא בלע כיון דכל יומא קא שדי ביה כי היבי דבלע מהאי בלע נמי מהאי.
פי'לפירושו שכזית חלב ידוע נפל שם ורב אשי היה סבור לשער במה שבלע הדיקול' פעמים אחרות מן ההיתר ואמרי ליה רבנן לא שכשם שנפל שם חלב זה אף בכל יום ויום נופל שם והוא בולע ממנו ואין אנו יודעים עכשיו כמה איסור וכמה היתר בלוע בה ואעפ"י שאין אוסרין הדיקול' עצמה שיהא אסור למלוח בה בשר מספק שתולין לקולא ואומרים שיש בה שיעור מהיתר בלוע לבטל האיסור שלו לא ידענא כמה הוא שמא אינו יותר מס' באיסור בלבד וכיון דלא ידעי' לא משערינן בה שבלעה מה שהוא ספק ואינו לפנינו אינו מצטרף להתר כנ"ל בפי' דבריו ולמדת שמשערין במאי דבלע בדופניה מזה התבשיל.
כל איסורין שבתורה בס'. פי' בין במינו בין שלא במינו בדליכא למיקם אטעמא. ורש"י ז"ל פירש אפי' טעמיניה ולא יהיב טעמא בעינן ס' אבל נתן טעם אפי' באלף לא בטיל כדכתבינן בכמה דוכתי ולקמן נמי אמרי' יש בהם בנ"ט בין שיש בהם לעלות וכו' אלמא טעמא לא בטל וקתני סיפא אין בהם בנ"ט בין שיש בהם לעלות בין אין בהם לעלות בק"א מותרין ואוקימנא בס' אלמא כי לא יהיב טעמ' הוו ס' זה פי' הרב ז"ל והנה אמת נכון.
והא דאמר רבא לעיל אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור בס' שיעורי דקיימי כל חד באפי נפשיה קחשיב דקדרה שבישל בה בשר ליכא למיקם עלה בס' אלא בקפילא ובטעמא וסמכינן עלייהו ומין במינו א"נ בשאינו מינו וליכא קפיל' ליכא למיקם אטטמ' וסמכינן אס' הא בדאפשר בעינן טעמא ושיעור' והיינו כולבית באילפס דר' יוחנן.
ויראה לי שאף הכולבית באלפס וכל האיסורין שמכירין אותם ואין משערין אלא צירן ורוטבן בנ"ט בלבד הוא וסמכינן אקפיל' ולא החמירו בס' אלא כשהוא אוכל האיסור עצמו כגון גריסין עם עדשים אבל כולבית באלפס מי ידעינן כמה הוי רוטב שלו ולחומר' משערי' בדידה כי לא משכח [קפילא] הא איכא קפיל' וליכא טעמא שרינן ליה דומי' דקדרה דאלת"ה כולבית באלפס בס' שיערוה ואם לא היה שם קפיל' מותרת וקפיל' להחמיר בא והיכי מוכח רבא מניה דסמכי' אקפיל' ודאי כולבי' באלפס נכרת היא דאי לבטולי כולבית גופיה בריה הוא ולא בטלה.
וכן נ"ל באיסורין עצמן דטעמא בעי ס' וס' לא בעי טעמא כלומר דאפי' טעמיני' וליכא נ"ט בעי' ס' ולא משתרי בפחות מכאן.
והיינו מתני' אין בהם בנ"ט וכו' פרישנ' בגמ' בס' אבל היכא דשערי' ליה בס' לא צריכי' לאהדורי בתר קפילא ולמטעם ליה כלל והיינו דאמרי' הכא ובע"ג דכל איסורים שבתורה בס' ומיהו היכא דטעמיני' ואשכחי' דיהיב טעמא הוא ודאי טעמא לא בטיל.
הא דאמרינן: היא משום הא לא איריא תנא סיפא לגלויי רישא וכו' תנא סיפא דאית בה אפרוח מכלל דרישא דלית בה אפרוח ואפילו הכי אסורה. לאו למימרא דהכין הלכתא, אלא למאי דקאמר הכי נמי מסתברא הוא דמהדר ליה הכין, כלומר דמהא לא תסברא, אלא מיהו לענין הלכתא אסיקנא דמיא דביעי בעלמא. וכבר הארכתי בה בפרק אלו טריפות (סד, ב) גבי געולי ביצים מותרין.
ההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא: פירש רש"י ז"ל דיקולא קלחת כגון שנפל שם חלב ולא נודע שיעורו בשעת נפילה, ועכשיו כשבא לפנינו נמצא כזית (או) [ו]לא היה עכשיו בקלחת ששים זיתים לבטל האיסור, ורצה רב אשי לשער הכזית כמות שהוא עכשיו [ו]ההיתר (בשעת) [כשעת] נפילה ולצרף מה שבלעה הקדרה, ואמרו לו רבנן כשם שנצטמק ההיתר כך נצטמק האיסור והכל כשעה שבא לפנינו משערין אותו. ומיהו קשה קצת שאין הלשון מיושב היטב, דההיא כזיתא דנפל משמע דבשעת נפילה היה כזיתא ונודע שיעורו, ועוד דדיקולא אינו קלחת אלא סל, וע"ש שעושין אותו מחריות של דקל קורין אותו דיקולא, אלא שהוצרך רש"י ז"ל לפרש כך שאם נפל הכזיתא על בשר שנמלח לא היה מצטרפות האחרות שבסל לבטל הכזיתא, לפי שאין איסור הנופל ביבש יוצא מחתיכה לחתיכה, ואף על פי שחתיכות נוגעות זו בזו, ואפילו חם בצד חם, כמו שעתידין אנו לכתוב בע"ה בפרק כל הבשר (קח, א), דכיון שאין האיסור יוצא מחתיכה לחתיכה לאסו' אם כן אם אין שם רוטב לצרף לא היו מצטרפין החתיכות לבטל הכזיתא, וזה הצריכו לרש"י ז"ל לפרש דיקולא קלחת שיש שם רוטב, ואם כן בשלא נודע באיזו חתיכה נפל והיו כולן באותו ספק ואפילו אלף כולן אסורות כדעת ר"י דאמר מין במינו לא בטיל, ורש"י ז"ל לטעמיה שפסק כר"י, ולפיכך הוצרך להעמידה בקלחת ובשיש שם רוטב וסלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו מבטלו.
והראב"ד פי' באיסור משהו כי להתיר ולאסור הדיקולא הנזכר (בענין) [בעינן], וכגון שנפל שם כזית ידוע (ונפל לפי חשבון ההיתר) [וכנפלה היה לפי חשבון ס' בההיתר] ועכשיו לא היה ששים בהיתר לבטל את האיסור, [ו]היה כל הבשר והרוטב שבסל אסור לדברי הכל, אלא שהיה סבור רב אשי להכשיר הסל ולומר דכיון (שנעשה) [שבשעת] נפילה היה שם ס' לבטלו כל מה שבלע הדיקולא היתרא בלע, ולא היה נותן דעתו על השהיה ששהה האיסור לתוך ההיתר ונאסר הכל לאחר [ש]בלע הדיקולא מן האיסור, ואמרו ליה רבנן וכי הדיקולא בפעם אחת בלעם הכל ובעוד [כ]שהיה כל מה שבסל היתר, כלומר שהיה בו ס' בלעה דאיסורא [לא] בלע [כ]לומר גם לאחר שנתמעט ההיתר וחזר האיסור לאסור הכל בלעה, אם כן הדיקלא אסורה ועלתה השמועה לאסור כו שהקשו על רב אשי, אבל אם לא היה האסור בעין והיה הדבר ידוע שהיה בשעת נפילה ששים בהיתר לבטלו היה הכל מותר התבשיל והקדרה, ולא היינו חוששין שמא לא היה מתמעט לפי חשבון, אלא מעמידין הדבר על חזקתו והכל מותר.
איתמר אמר ר' חלבו אמר רב הונא ביצה בס' והיא אסורה בששים ואחת והיא מותרת: רבינו אלפסי ז"ל פסק כי הא דרבי חלבו. והקשה עליו הראב"ד ז"ל מדפסק ההיא דרב נחמן דלעיל דאמר גיד בס' ואין גיד מן המנין, ובביצה פסק בס' והיא אסורה, ואין אנו יודעין מאיזה טעם פסק בזה בס' והיא, ובזו בששים ואחת והיא, ויש מתרצים שמפני חשיבותיה של ביצה החמירו בה להוסיף אחת כשיעורה, ואינו מחוור כלל כי לא באנו כאן לבטל את הביצה בעצמה אלא פליטתה, דכולה שמעתין בהכי קא מיירי ובביצת אפרוח, ואי נמי בטמאה קלופה וכדעת הירושלמי (תרומות פ"י, ה"?) ופליטתה אינו דבר חשוב ואפילו מפרש בבטול הביצה בעצמה וכגון שנטרפו בקערה כיון שנטרפה בטל חשיבותיה כדאמרינן באגוזי פרך וברמובני באדן כנ"ל. והרמב"ם ז"ל כתב (פט"ו מהל' מּאכלות אסורות הי"ט) מפני שהוא בריה בפני עצמו עשו בה היכר והוסיפו בשיעורה, כלומר שיש אפרוח שהוא בריה שלמה וכ"כ (ה"כ) אבל אם נתערבה ביצת עוף טמא או ביצת טריפה עם ביצים אחרים שיעורן בס', כלומר בשטרפן אלו עם אלו, גם זה אינו מחוור בעיני, ומן הטעם שכתבתי דפליטת הבריה בטלה היא בששים כשאר האיסורין, והרמב"ן ז"ל כתב די"ל דלפי שיש בבצים גדולים וקטנים והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוות ממש, לפיכך הוסיפו אחת ולא הצריכו לשער (על) כל אחת ואחת ע"כ.
כל איסורין שבתורה בס': פירש רש"י ז"ל אפילו טעמיניה ולית ביה טעמיה בששים אבל נתן טעם אפילו באלף לא בטיל כדאמרינן בכמה דוכתי דטעמא לא בטיל, ולקמן (צט, א) נמי אמרינן יש בה בנ"ט בין יש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהן להעלות באחד ומאה אסור, אלמא טעמא לא בטיל, וקתני סיפא אין בהן בנותן טעם בין יש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהן להעלות באחד ומאה מותרין ואוקימנא בששים, אלמא כי אין בהן בנותן טעם הוי בששים. ומדברי רש"י ז"ל נלמוד דכל היכא דאיכא למיקם אטעמא אף בס' אין מתירין עד דטעים ליה קפילא, והיינו כלכית באלפס דרבי יוחנן, והא דאמר רבא לעיל (צז, א) אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בס', היינו במין ומינו, דליכא למיקם אטעמיה וכגון דליכא קפילא, וכתב עליו הרמב"ן ז"ל אם כן כלכית באלפס בס' שיעורה, ואם לא היה שם קפילא מותרת, וקפילא לא בא אלא להחמיר, אם כן היכי מוכח מינה רבה דסמכינן אקפילא. אלא נראה שהענין כך הוא, כל איסורין שמכירין אותן ולא נתערב בהיתר אלא צירן ורוטבן, והיה מן הדין שלא לשער אלא במאי דנפיק מינייהו, אלא דלא ידעינן כמה הוא, בכי הא אזלינן בטעמא, וטעים ליה קפילא, ואי לית ביה טעמא בידוע שנתבטל ציר ורוטבו במיעוט בתוך ההיתר, וסמכינן בהא אקפילא, ואף על גב דליכא ס' כשיעור גופו וממשו של איסור שנפל שם והיינו כלכית באלפס, אבל בשגוף האיסור נתערב ונמוח שם או שאינו ניכר וצריכין אנו לבטלו, אז אין סומכין אטעימת קפילא לפחות מס', ולעולם בס', ואף על גב דליכא טעמא, וכן נמי אין אנו צריכין לחזור אחר קפילא כלל אלא מתירין אותו מיד, והיינו דכיילינן בכוליה תלמודא כל איסורין שבתורה בס', כאן, ובעבודה זרה (סט, א) נמי אמרינן גבי עכברא בשיכרא, והילכתא בס', וכן לכל איסורים שבתורה, אלא מיהו אם נמצא וניכר בו טעם האיסור אסור דטעמא לא בטיל וזה נכון.
ההיא כזיתא דתרב' דנפל לדיקולא דבישרא. פרש"י ז"ל דיקולא קלחת וכתבו בתו קלחת היא יורה גדולה שמבשלין בה בשר כי האי דאמרינן בפ' המוכר את הספינה כל שלשים יום מהפך להו גיהנם כבשר בקלחת. ואפשר דקרו ליה דיקולא על שם הרתיחות שעולות מתוכו דדיקולא הוא לשון רתיחה כדאשכחן בפ' כל שעה אמר ר' יוסף לא ליחלוט אינש חיטי בהדי הדדי דדילמא אזל חדא בצידי דחברתה ולא תלך לה דיקוליה מארבע רוחותיה ע"כ ותימא מי הביאו לרש"י ז"ל לפרש בכאן דיקולי קלחת שהרי בכל התלמוד הוא לשון סל על שם שעשוי מחריות של דקל וכדאמרינן ריש פרק אין עומדין ריש תורא בדיקולא ובריש גמ' דסנהדרין היא ניימא ודיקול' שפילי ובפ' לא יחפור הנהו דיקוליא. והרבה כיוצא בזה וכל אלו לשון סל וקלתותיהם וכן פרש"י ז"ל וי"א שהכריחו לרש"י ז"ל לומר כן משום דס"ל דהלכתא כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל ואם החלב הזה נפל בסל של מליחה שאין בו רוטב הרי חלב עם הבשר מין במינו הוא כדאמרינן לעיל בריש שמעתין גבי שמנונית דגיד הנשה וכדמשמע נמי בסוף פירקן בפלוגתא דריש לקיש ור' יוחנן מאי האי דמשע' רב אשי והני רבנן דהא מין במינו לית ליה שיעור' אלא ביורה היא שיש בה רוטב דחשיב עם החלב מין בשא"מ וסילק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ועי"ל דס"ל למרן ז"ל מאי דכתיבנא לעיל דע"י מליחה או צלי כיון שאין בו רוטב ואין בו ניער וכיסה אין שום איסור מתבטל בס' אפילו לרבנן. הילכך אם החלב הזה נודע מקומו בקליפה או בנטילת מקום סגי ואם לא נודע מקומו אין לו ביטיו ואסור אעפ"י שיש בו ס' ואסור לבשל בקדרה של רוטב כדי שיתבטל ע"י ניער דה"ל כמבטל איסור לכתחילה:
והא דאמרינן סבר רב אשי לשיעורא במאי דבלע דיקולא פי' רש"י ז"ל שהיה תולה להקל לשער בס' מאי דבלע דיקולא כדי לבטל איסור והי' משער איסור כמות שהוא עכשיו ואמרו ליה רבנן אטו דיקולא דהתירא בלע דאיסורא לא בלע כשם שנצטמק הבשר כך נצטמק האיסור ותמי' מלתא האיך טעה רב אשי בזה ועוד לעיל בר' חנינא דאמרי לה במאי דבלעה קדרה אמאילא פריך תלמודא הכי ולא משמע דתרי לישנא דר' חנינא הוי בפלוגתא דרב אשי והני רבנן מדלא מפרש תלמודא. אבל י"ל דהא דהכא לא נודע שיעורו של חלב כמה היה בתחלת נפילתו ומשום דס' שיעורא דרבנן היא דמדאורייתא חד בתרי בטיל היה מיקל רב אשי לשער אותו כשעת מציאתו כיון שלא שהם שם הרבה אבל הרוטב שבקדרה שנודע בתחלה שיעורו וידענו ודאי שנצטמק הוה משער כדמעיקר' וכלישנא בתרא דר"ח דלעיל דהנהו תרי לישנא לא פליגי ומ"ד בקדירה היינו משום דלא משערינן הרוטב שכבר נשרף ואינו עומד לפלוט ומ"ד במאי דבלעי הקדירה היינו הבליעה העומדת לפלוט. ואמרו ליה רבנן לרב אשי דהכא אע"ג דספק הוא לא נזלזל בשיעור דרבנן וכיון שדרך החלב הנופל בקדירה להצטמק חיישינן שמא נצטמק וגם בשעת נפילה לא הי' ס' ודיקולא זו אסורה ומאי דאמר ר"ח דמשערינן במאי דבלעה קדירה היינו כי משערינן נמי בליעה דאיסורא שנודע שיעורו של איסור ואפ"ה יש בו ס' דהיתרא עם מאי דבלעה קדירה. והא דאמרינן האי כזיתא דתרבא פירושו שהי' נראה קרוב לזית או פחות או יותר ולאו מלישנא דייקינן ליה דהא כל מקום שאמרו כזית וכביצה יש בו שיעור זית וביצה גמור אלא שהענין מכריח לפי שיטה זו שזה הלשון כך פירושו בכאן והלשון נמי יפה כך נראה לפרש שיטת רש"י ז"ל ובמקום אחר כתבתי פי' רבינו והתוס' בקיצור:
ראה שאתה מטיל בה גבול היתר פי' רש"י שמא תכשיל את הרבים במה שאתה סותם את דבריך שהרי שני גדולי הדור וכו' ותימא האיך יכשלו בדבריו דהא פשוט דלישנא להחמיר היא דכל היכא דאמרי בס' או בס' ואחת בר מאיסורא משמע וזהו להחמיר וי"ל דהיינו דקאמר דכיון דשני גדולי הדור היו מסופקים בלשון זה אם להקל ולא איפשט לית ליה למינקט האי לישנא בפשיטותי' בדלא מפרש לי'. וא"ת ולמה לא הקשה על ר' יהושע בן לוי עצמו שלא פי' דבריו וי"ל שגם ר' יהושע הי' מסופק כן פי בתוס' ותו לא מידי אבא לא שיער במ"ז ואני אשער במ"ה פי' רש"י ז"ל שתי לשונות הפי' הראשון וכי לא שיער במ"ז אלמא לא בעינן ס' וגם אני אשער במ"ה ומיירי בפלגא זיתא והפי' השני אבא לא רצה לשער אפי' במ"ז ואני אשער במ"ה בתמי' הא ודאי ששים בעינן:
כל איסורין שבתורה בס'. פי' בין במינו בין שלא במינו מדכייל ואמר לה סתמא וכן פרש"י ז"ל ודוקא דאי איכא טעמא לא בטיל כדאמרינן בכמה דוכתי ולקמן נמי אמרינן יש בהן בנ"ט אפי' יש בהן בק"א כולן אסורות וכי ליכא טעמא נמי בעי ס' כדאמרינן לקמן אין בהן בנ"ט אע"פ שאין בהן להעלות בק"א וכו' ואמרינן דק"א ליכא אבל ס' איכא וכן פרש"י ז"ל:
ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה פי' מזרוע בשלה דשלמי נזיר שהבשר נאכל לבעלים חוץ מן הזרוע שהוא לכהנים ואסור לזרים ואעפ"י שנתבשל עם האיל מותר האיל לבעליו מר סבר שיש באיל מאה ומר סבר שאין באיל מאה אלא ס' כדמפרש תלמודא בסמוך וכתב רש"י ז"ל ואע"ג דאי אתית למילף מיני' שרית אפי' דיהיב טעמא דהא הכא איכא למימר דאי שלא במינו הוי יהיב טעמא אפ"ה רבנן אחמור ואמרי טעמא לא בטיל ע"כ וק"ל דא"כ דהתם הוי יהיב טעמא שלא במינו כיון דאמור רבנן דטעמא לא ליבטול היכי ילפינן מיניה למישרי מין בשא"מ בס' או במאה דהא אפשר דהתם יהיב טעמא ושרי' רחמנא משום דכל מין במינו דלא מינכר טעמי חד בתרי בטיל. וכי הוי מין בשא"מ דיהיב טעמא לא ואשמעתי' נמי ק"ל דהא רבנן בעי בטולי טעמא בין במינו בין שלא במינו ולהכי בעי ס' או מאה כדאמרן וא"כ מנלן דהתם לא יהיב טעמא בשא"מ בס' דדילמא יהיב טעמא ושרי' רחמנא דכל בדאורייתא כל שהוא מין במינו חד בתרי בטיל ואע"ג דאי הוי שלא במינו הוי יהיב טעמא ודאי והנכון בזה מ"ש תוס' שלא למדוה מזרוע בשלה דרשה גמורה אלא דמאה או ששים קבלה היתה בידם דבטיל בי' טעמו וכן היתה קבל' בידם דאהאי קרא אסמכי רבנן מ"ס דאסמכתא לששים הוא ומ"ס דאסמכתא למאה הוא ודכ"ע דשיעור שיש בזה הותירו רבנן בכל האיסורים. והיינו דפרכינן לקמן מדתניא זהו היתר מכלל איסור וכו' ר"ל שיעור כזה אסור הוא בעלמא מדרבנן מיהת שעדיין יש בו טעם:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה