חולין צו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ור' יהודה אכילה כתיבה ביה ורבנן ההיא אכילה דכי אית ביה ארבעה וחמשה זיתים ואכל חד כזית מיחייב ורבי יהודה מאשר על כף הירך נפקא ורבנן ההוא מיבעי ליה לכדשמואל דאמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל כף הירך ור' יהודה הירך כתיב דכולה ירך ורבנן ההוא דפשיט איסוריה בכוליה ירך לאפוקי חיצון דלא ולעולם שעל הכף והאי כף מיבעי ליה למעוטי עוף דלית ליה כף תרי כף כתיבי:
מתני' ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה כיצד משערין אותה כבשר בלפת גיד הנשה שנתבשל עם הגידים בזמן שמכירו בנותן טעם ואם לאו כולן אסורין והרוטב בנותן טעם וכן חתיכה של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלה עם החתיכות בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו כולן אסורות והרוטב בנותן טעם:
גמ' אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד איני והאמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו
רש"י
[עריכה]ורבנן ההוא - לאשמועינן אתא דאע"ג דלא אכיל כוליה מחייב בכזית דלא תימא לא מחייב עד דאכיל לכוליה ולעולם כל היכא דאכל כוליה לא בעינן כזית:
ור' יהודה - ההוא לא איצטריך לאשמועינן דמאשר על כף הירך נפקא דלא בעינן עד דאכיל ליה לכוליה דאפילו לא אכל אלא מה שעל הכף חייב ובלבד שתהא שם אכילה:
דכוליה ירך - ולית ליה דשמואל אלא כל מקום שיאכל ממנו כזית חייב:
ורבנן ההוא - הירך לאשמועינן אתא דאין אסור אלא פנימי דפשיט איסוריה בכוליה ירך:
מתני' כבשר בלפת - רואין כאילו הירך לפתות והגיד בשר ואילו היה נותן טעם בשר כשיעור הגיד בלפתות הירך אסור דשיעורין הלכה למשה מסיני וגמירי דבהכי משערינן דאף ע"פ שאילו היה כרוב או קפלוט היה צריך פחות או יותר:
שנתבשל עם הגידים - של היתר:
בזמן שמכירו - משליכו לחוץ ואין כאן אלא פליטתו:
בנותן טעם - אם יש בנ"ט בכל אלו:
כולן אסורין - ולקמן מפרש דנותן טעם במין במינו שאין אדם יכול להבחינו שיערוהו בששים:
ואם לאו כולן אסורין - דבכל אחד יש לומר זה הוא ובגמרא פריך ליבטיל ברובא:
בזמן שמכירן - לחתיכות האיסור משערינן בנותן טעם ואי אין בהן כדי לתת טעם בשל היתר הרי השאר מותרות ואם אין מכירן כל החתיכות אסורות דכל אחת יש לחוש ולומר שמא זו היא והרוטב מותר אם אין בחתיכות האיסור כדי לתת טעם בכל החתיכות והקיפה והרוטב:
גמ' לא שנו - דכי יש בו בנותן טעם כל הירך אסורה:
אלא שנתבשל - שהרוטב מעלה הטעם בכל הבשר:
אבל נצלה - עמו נצמת בתוכו ואינו מפעפע ויוצא בבשר:
קולף ואוכל - כלומר חותך עליון ואוכל עד שמגיע לגיד:
בחלבו - שלא נטל חלב הכליות:
אפילו מראש אזנו - שאין שם חלב אלמא פשיט איסוריה בכוליה:
תוספות
[עריכה]ורבי יהודה אכילה כתיב ביה. וא"ת והרי נמלה ושאר שרצים דכתיב בהו אכילה ומחייב בכל שהוא כדתנן בפרק בתרא דמכות (דף יג.) ולא פליג ר' יהודה וי"ל דאכילה דהתם איצטריך דאי איכא ד' או חמשה זיתים דחייב בחד זית אבל הכא אמרינן דלר' יהודה מאשר על הכף נפקא והכי אמרינן במעילה פרק קדשי מזבח (דף טז:) אכל שרצים לוקה עליו בכזית דאכילה כתיב בהו וא"ת דאמרינן באלו הן הלוקין (מכות טז:) ריסק תשעה נמלים ואחד חי והשלימו לכזית לוקה שש חמש משום בריה דשרץ ואחת משום נבלה למה לי שיהא חד חי דהויא בריה בלאו הכי נמי כיון שיש בהם כזית לוקה ה' משום שרץ כיון דאכילה כתיב ביה כדפרישית ואחד משום נבלה וי"ל דודאי אלאו דשרצים דכתיב בלשון אכילה לקי משום כזית שרץ אלא יש לאו דשרץ דלא כתיב בהו אכילה כגון אל תשקצו (ויקרא יא) וההיא לא לקי אלא בחי משום בריה וא"ת ואכתי ל"ל חי אפילו מת נמי חשיב בריה כדאמרינן בס"פ (לקמן קב:) טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא וי"ל דלא נקט חי לאפוקי מת אלא פירוש חי שלם לאפוקי ריסק כדאמר גבי כלים שבירתן זו היא מיתתן וא"ת הא אמרינן בסוף פרקין (שם.) אבר מן החי צריך שיאכל כזית דאכילה כתיב ביה דלמא הא דכתיב ביה אכילה למימר דמחייב בכזית אע"ג דאית ביה ד' או ה' זיתים וי"ל דלעולם לא מחייב עד שיאכל אבר שלם דהיינו בשר גידים ועצמות מדלא אשכחן בס"פ (לקמן דף קג:) לריש לקיש דפטר חלקו מבפנים דמחייב אלא בגרומיתא זעירתא והיינו טעמא דלא תאכל הנפש עם הבשר דדרשינן מיניה (לקמן דף קב:) אבר מן החי דאסור משמע עד שיאכל אבר שלם:
דפשיט איסוריה בכוליה ירך. לשון איסוריה לא אתי שפיר דלא אסרינן אלא שעל הכף בלבד ובספר רבינו גרשום כתיב דמשיך בכוליה ירך ויש לישב לשון איסוריה דהכי קאמר דפשיט גיד של איסור בכוליה ירך:
אם יש בה בנ"ט הרי זו אסורה. לאו בגיד לחודיה משערינן דבכדי קליפה שסביביו מסייע לגיד לאסור דמשעה שנמלח נאסר כדי קליפה סמוך לו ולפירוש רבינו אפרים שמפרש דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבלה אלא בבשר בחלב אתי שפיר. משמע קצת דאין הרוטב מסייע לשאר חתיכות אם יש בהם לבטל הגיד אלא הירך לבדו מדלא קאמר אם יש בהן וברוטב בנותן טעם כו' והאי לפירוש הקונטרס ניחא דפירש פרק כל הבשר (לקמן דף קח.) גבי טיפת חלב כו' דקאמר בגמרא לא שנו אלא שניער וכסה אבל לא ניער וכסה חתיכה עצמה נעשה נבלה כו' ופירש בקונטרס דכי ניער הקדרה מוליך הוא הטפה בכל הקדרה ומסייע כל מה שבתוכה לבטל הטפה וכן כי כסה הקדרה עולות הרתיחות משוליה לפיה ומוליכות הטפה בכל הקדרה משמע שר"ל שאפילו החתיכה שנפלה הטפה עליה היא מקצתה בתוך הרוטב אי לא ניער וכסה אין מסייע הרוטב והחתיכות אחרות לבטלה ומיירי הכא בשלא ניער וכסה ולר"י נראה דכשהחתיכה שנפל האיסור עליה היא מקצתה ברוטב לא בעינן ניער וכסה והתם איירי כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב דאז אין מתפשט אלא בניער וכסה והוה מצי למימר לא שנו אלא בחתיכה מקצתה ברוטב אלא מילתא דפסיקא ליה נקט כשניער וכסה דאז בכל ענין הרוטב מכסה כל החתיכות ואפילו היתה כולה חתיכה חוץ לרוטב והכא דקאמר אם יש בה בנ"ט היינו על ידי שלא היה בה עם הרוטב ששים לבטל טעם הגיד:
אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע כו'. וא"ת מאי קמ"ל פשיטא דלא מצי למימר הוא הדין נצלה דא"כ למה לי נתבשל דמשעת מליחה נאסר דמליח הרי הוא כרותח דצלי כדאמר בסמוך ובלא מליחה אי אפשר לבשל דאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה וי"ל דקמ"ל דלא נאמר נתבשל דמתניתין היינו נצלה דאשכחן דקרי לצלייה בשול דכתיב (ד"ה ב' לה) ויבשלו (את) הפסח וכן הא דתנן (לקמן דף קט:) הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בשולו ובעי למידק מינה בריש כיצד צולין (פסחים עד:) דכבולעו כך פולטו אלמא לאחר בשולו דקתני היינו לאחר צלייתו דאי בקדרה הכל אסור אם אין פי קנה חוץ לקדרה:
עד שמגיע לגיד. לאו דווקא עד שמגיע לגיד ממש דהא צריך שיניח כדי קליפה סמוך לגיד ואפילו כדי נטילה צריך שיניח כדאמר בפרק כיצד צולין (שם דף עה:) נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ולא סגי בקליפה אם לא נחלק דשמא רוטב מתפשט יותר מגיד ומיהו לא אשכחן בשום מקום שיהא סגי לצלי בקליפה דלא מצינו קליפה נזכרת לענין צלי אלא בכיצד צולין (שם דף עו.) בחם לתוך צונן דשמואל אמר קולף דתתאה גבר אדמיקר ליה בלע ואפשר דרותח דצלי בלע טפי ולקמן בפרק כל הבשר (דף קיב.) דאמר רב ההוא בר גוזלא דנפל לגו כדא דכמכא דצלי בעי קליפה התם אפילו בצונן איירי ומשום דבר יונה רכיך טובא ובלע וגבי צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ואינו חושש ובלבד שלא יהיו נוגעות זו בזו ואמרינן (לקמן דף קז:) בגמרא וכי נוגעות זו בזו מאי הוי צונן וצונן הוא ומשני נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי לאו משום דצלי סגי ליה בקליפה אלא ה"ק נהי דקליפה לא בעי כמו בחם לתוך צונן הדחה מי לא בעי וכן הא דאמר לעיל בפ"ק (דף ח:) דלמ"ד בית השחיטה רותח קולף שאני התם דשמנונית שעל הסכין דבר מועט הוא כדאמרינן פרק כיצד צולין (פסחים דף עה:) סכו בשמן של תרומה אם חבורת כהנים יאכלו ואם של ישראל אם צלי הוא יקלוף את החיצון ומפרש אפילו למאן דאמר תתאה גבר שאני סיכה דמשהו עבדי ליה:
אפילו מריש אזנו. שרחוק מן החלב ולאו דווקא משום דראש הגדי למטה בשעה שצולין אותו בשפוד בתנור דכן דרך כדמשמע בריש כיצד צולין (שם עד.) שתוחבו לתוך פיו עד בית נקובתו וצד העב של שפוד הופך למטה כדי שלא יפול ומידב דאיב החלב על הראש אלא אפילו היה הראש למעלה אסור דמפעפע חלב למעלה דהא צונן לתוך חם אסור למאן דאמר תתאה גבר ולא סגי בקליפה ומה שנהגו כשמולחים בשר הרבה ומניחין בגיגית ופעמים חתיכה אחת חציה לתוך הציר וחציה חוץ לציר וחותכין מה שבתוך הציר ומשליכין דאסור ומה שחוץ לציר מותר ולא אמרינן שיפעפע הדם למעלה ויאסור כל החתיכה כדאמר גבי חלב י"ל דאין דרכו של דם לפעפע אלא אדרבה אמרינן דדם משרק שריק כשנופל על הבשר ולא מיבלע דרך הליכתו כ"ש דלא מפעפע למעלה ואפילו יש שומן בבשר שבתוך הציר לא אמרינן דנעשה נבלה מחמת הדם וחוזר ואוסר מה שחוץ לציר דמפעפע לפי מה שמפרש הרב רבינו אפרים דלא שייך חתיכה עצמה נעשת נבלה אלא בבשר בחלב ובלאו הכי נמי כיון דלא אפשר האיסור להתפשט חוץ לציר שרי דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת את כל החתיכות אלא במקום שהאיסור מתפשט בכל החתיכה דומיא דטפת חלב תדע
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ז (עריכה)
ורבנן ההוא דאי הוה ארבעה וחמשה זיתים במקום אחד ואכל מיניה כזית חייב אע"ג דלא אכלו כולו אבל אי שלם ולית ביה כזית חייב:
ור' יהודה מאשר על כף הירך נפקא. כלומר מה דאמרת דאי הוו ד' וה' זיתים ואכל מיניה כזית חייב ההוא מאשר על כף הירך נפקא כמה דהוי על כף הירך אפי' הולך הגיד חוץ לירך דאין אוכל אלא אשר על כף הירך שליש או רביע חייב:
ההוא לא מצית אמרת. דלא יהא חייב אלא על הגיד שעל הכף בלבד דהירך דכולה ירך משמע אפי' חוץ לשופי:
כיצד משערין אותה כבשר בלפת. רואין כאילו הירך לפת והגיד בשר אם יש בו בנותן טעם דזהו בששים ומותר אבל בפחות מששים אסור:
בזמן שמכירו בנותן טעם. כלומר בזמן שמכירו יסלקנו מן האחרים והרוטב בנותן טעם:
קולף ואוכל עד שמגיע לגיד כלומר קולף הבשר למעלה למעלה עד שמגיע לגיד וכשמגיע לגיד יזרקנו:
איני והאמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו כו' כלומר לא צריך למימר שמגופו כולו אין יכול לאכול דאמרי מפעפע החלב הגוף כלו אלא אפילו מראש אזניו דאיכא למימר דחלב לאזניו לא מטא אפילו הכי אסור:
והא דא"ר יהודה אכילה כתיב ביה. איכת דק"ל גבי בריה נמי כתיב אכילה ולוקה עליה בכל שהוא ולאו ק' הוא דההיא אכילה דכי אית ביה ד' וה' זיתים ואכל חד זית חייב דליכא קרא אחרינא התם דנפקא ליה מני' כי הכא דמאשר על כף הירך נפקא.
לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. איכא דק"ל כיון דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח דצלי פשיטא שא"ת נמי אסור אמאי קתני מתני' נתבשל משעת מליחתו נאסר קודם שיבשל בקדרה.
וזו אינה קושיא שאפשר היה דמאי נתבשל דקתני מתני' צלי דקרי ליה בישול בכמה דוכתי א"נ כל שהוא כרותח ולשון כולל הוא למליחה וצלי וכבוש ובשול נמי בכלל אע"פ שנאסר משעת מליחה דאלת"ה פשיטא נתבשל קתני אבל נצלה לא אלא ודאי אי לאו דשמואל הו"א הכל בכלל בישול קמ"ל שמואל שאין הלשון הזה בכאן אלא קדרה אבל לא מליח וצלי ולמ"ד לקמן מליח הרי הוא כרותח דמבושל נמי נתבשל לאו דוקא שהרי משעת מליחתו נאסר ולדברי מי שפי' שאין מליחתו כרותח אלא שאינו נאכל כלל מחמת מלחו כגון דבעי ליה לאורחא אבל [לא] מליח דקדרה לא קשיא כלל.
אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד: איכא דק"ל מאי קמ"ל שמואל פשיטא, דכיון דקאמר איהו מלוח הרי הוא כרותח דצלי, דאם איתא דנצלה בה אסור, אמאי קתני מתני' נתבשל, הרי משעת מליחתו נאסר קודם שיתבשל בקדרה, ומפרקי לה דאפשר היה לומר דנתבשל דמתני' היינו צלי וכדכתיב (דה"ב לה, ?) ויבשלו (את) הפסח, והיינו צלי, קמ"ל שמואל דבשול קדרה דוקא ולא צלי אש, והוא הדין למליחה, ולרבינא דקסבר לקמן בסמוך דמלוח הרי הוא כרותח דמבושל מבושל נמי דמתני' לאו דוקא, שהרי משעת מליחתו נאסר, ומיהו למאן דמפרש לקמן (קיב, א) דלא אמרו מליח כרותח אלא במליח שאינו נאכל כלל מחמת מלחו וכעין בשרא דבעי לה לאורחא, אבל מליחה דקדרה לא הא לא תיקשי ולא מידי.
איני והא אמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול מראש אזנו: ומשני שאני חלב דמפעפע ומתפשט בכל הגדי כאילו נתבשל עמו. ומד[מ]קשינן מינה לשמואל ולא דחינן [ד]שמואל דרב הונא ל"ל, שמעינן מינה דשמואל נמי הכי ס"ל וקיימא לן כותיה, אבל שומן דגיד דאינו מפעפע קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, [ו]לאו דוקא עד שמגיע לגיד, אלא משייר כדי קליפה או כדי נטילת מקום סמוך לגיד ואוכל השאר, דלא גרע מיהא דתנן בפסחים (עה, ב) נטף מרטבו על החרס וחזר (ע)[א]ליו יטול את מקומו, ואף על פי שהרוטב שנטף על החרס אינו אלא מועט שבמועט, וה"ה לזה, ואף על פי שאינו מפעפע, וגדי שצלאו בחלבו שאמרו שאסור לאכול מראש אזנו, דוקא בשאין בגדי ששים לבטלו, אבל אם יש ששים מותר, דכיון שהוא מפעפע בכל הכל מצטרף לבטלו, אלא אם כן טעמוהו ונמצא טעמו של חלב בגדי, דאז נראה דאסור, דטעמא אפילו באלף לא בטיל.
ור"י אכילה כתיבא ביה איכא דקשי' ליה א"כ בברי' נמי לא לחייב עד דאיכא כזית דהא כתיבא ביה אכיל' ולא קשיא דאכילה דכתיבא התם מיבעי' ליה דאי איכא ארבעה וחמשה זיתי' ואכל כזית מחייב דהא ליכא קראי אחרינא דנפקא מיני' כדנפקא לי' הכא מדכתיב אשר על כף הירך:
ה"ג ורבנן ההיא דפשיט בכולי ירך. ולא גרסינן דפשיט איסורא דהא לרבנן אינו אסור אלא שעל הכף בלבד והא כתיבנא לעיל דמוד' שמואל דבעי חטיטה מדרבנן.
ואמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל פי' שע"י הבישול טעם האיסור מתפשט בכל הירך אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד פי' בתוספת חותך ואוכל עד שמגיע לגיד ולגיד לאו דוקא דהא ודאי אפי' נטילת מקום בעי כדמוכח בפסח שני גבי תתאה גבר וכדתנן נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו אלא פרושא שמגיע לאיסורו של גיד וכדי נטיל' מקום שטעם הגיד הנבלע בו הוא בכלל גיד ויש לומר קולף סביבות הגיד כדי נטילת מקום ואחר כך אוכל עד שמגיע לגיד ואם תאמר מאי קא משמע לן שמואל פשיטא מדקתני נתבשל ולא קתני נצלה. ותו דהא קי"ל דמליח הרי הוא כרותח דצלי ואם איתא דצלי אוס' נמלח נמי אוסר ול"ל נתבשל הא משעת מליחה נאסר דאי אפשר לבישול בלא מליחה בשלמא למ"ד דמליח כרותח היינו בשאינו נאכל מחמת מחמת מליחה ניחא דהא מליחה לקדרה נאכל מחמת מלחו היא אלא למאן דמפרש דכל מליח דקדרה הוא כרותח דצלי מה איכא למימר ויש שהיו אומרים דאפשר לבישול בלא מליחה כגון שנתנו בקדרה רותחת מאוד דצמתא דמא ואינו מחוור דסתם בישול אינו בכך והנכון דאי לאו דשמואל ה"א דנתבשל דקתני כל בישול במשמע אפי צלי דאשכחן צלי דאיקרי בישול כדכתיב ויבשלו את הפסח כ"ש בהא דכייל קדר' וצלי בלשון אחד קמ"ל שמואל דנתבשל בקדרה דוקא קתני:
והאמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול מראש אזנו פי' ולא משמע דהא דר"ה פליגי אדשמואל רבו ופרקינן שאני חלב דמפעפע משא"כ בשמנו של גיד וההיא דר"ה סתמא היא ואפי' שיש ס' לנגדו וטעמא דמילתא דאין ביטול ס' אלא בתבשיל בקדירה שמתפשט בכולו והתם נמי בעינן ניער או כיסה כדאיתא לקמן אבל בצלי אין ביטול וה"ה במליחה ופריך תלמודא אדר"ה וסיוע לשמואל וכי צלאו בחלבו מי מיתסר וכו' ופריק ההוא כחוש הוה. יש שפי' ולא היה בו בחלב אחד מס' והבשר רבה עליו ומבטלו וס"ל למרן דאפי' בצלי איכא ביטול בס' ולא נהירא כדאמרי' לעיל ולישנא דכחוש הוה נמי לא דייק הכי כי עיקר התירוץ חסר והנכון כחוש הוה ולא עדיף חלבו משמנו של גיד שאינו מפעפע ובנטילת מקום סגיא ליה ואי איתמר דרב הונא בגדי שמן וש"מ דלענין גיד אפי' בגדי שמן שאוכל בנטילת מקום כדשמואל וכן הלכתא ומיהו אנן בכל גדיים בחלב אסורה דהא לא ידעינן הי נינהו דמיקרי כחוש:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה