חולין יב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הכי קאמר נראין דברי רבי יהודה לרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי באשפה שבשוק שאף רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית אבל באשפה שבשוק מודי ליה ונראין כו':
חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן:
שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה:
וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה:
מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה אמר רבא רבי נתן היא דתני אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה רבי נתן מכשיר וחכמים פוסלין הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כרבי נתן והא בעינן מוליך ומביא שהלכה ובאה כדרכה:
א"ר חייא בר אבא בעי רבי יוחנן קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה א"ל רבי אמי ותיבעי ליה מעשה מ"ש מעשה דלא קא מבעיא ליה דתנן יש להן מעשה מחשבה נמי לא תיבעי ליה דתנן אין להן מחשבה דתנן האלון והרמון והאגוז שחקקום תינוקות למוד בהן עפר או שהתקינום לכף מאזנים טמאין מפני שיש להן מעשה
רש"י
[עריכה]הכי קאמר - האי נראין דקאמר לא סברא דידיה הוא דאשמעינן ולא רואה אני קאמר אלא פלוגתייהו קמ"ל במאי פליגי והכי קאמר נראין דברי ר' יהודה האוסר אפילו לר' חנינא כשמצאן באשפה שבשוק דמודי רבי חנינא דאסירי ודברי רבי חנינא כו' כלומר שאף רבי חנינא המתיר אינו אלא כשמצאן באשפה שבבית ובה חולקין אבל באשפה שבשוק מודה רבי חנינא וממילא שמעינן מדאוקי פלוגתייהו באשפה שבבית מכלל שבבית שרו:
שמא קלקלו לא קתני - ואע"ג דבדיעבד קמיירי כדקתני ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן:
אלא שמא יקלקלו - דמשמע דמועדים הם לקלקל:
זאת אומרת אין מוסרין להם חולין - כלומר אפי' חולין לכתחלה ואפילו אחרים עומדים על גבן:
מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה - דהא חרש שוטה וקטן לחתיכה בעלמא מכווני ואין להם דעת להתכוין לשחיטה וקתני וכולן ששחטו וכו' דקאי נמי אחרש שוטה וקטן והא דפרכינן בריש פירקין (דף ב:) אי נימא אחרש שוטה וקטן עלה קאי ואם שחטו מבעי ליה הכי פרכינן אי נימא אחרש שוטה וקטן לחודיה קאי עלה קאי מיניה קא סליק ואם שחטו מיבעי ליה:
דמן חבריא - בני הישיבה:
כדרכה - כהוגן:
הוא תני לה - דאשכח מתניתא וגרסה:
והוא אמר לה הלכה כרבי נתן - הוא אמר לה מדעתו שהלכה כרבי נתן:
והא בעינן מוליך ומביא - כדתנן בפרק שני (לקמן ל:):
שהלכה ובאה כדרכה - שחתכה בהליכתו והכתה בכותל וחזר וחתכה והוא הדין נמי דמצי לתרוצי בסכין שיש בו חוץ לצואר כמלא צואר דסגי ליה בהליכתו לחודא כדלקמן (דף ל:) אלא בכל דהו מהדר לאוקומי אפילו באיזמל:
קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה - כגון בשחיטת קדשים דבעי כוונה כדילפינן בשמעתא קמייתא דזבחים (דף ב.) ושחט קטן עולה לשמה מי הויא כוונה או לא:
אמר ליה רבי אמי - לר' חייא בר אבא ותבעי ליה מעשה אי לא שמיע לר' יוחנן הך מתניתין דלקמן האלון והרמון דתנן בה דיש להן מעשה תבעי ליה נמי אפילו אם יש מחשבה עם מעשה המוכיח עליה שכן הוא כגון דקיימא עולה בדרום ואמר הריני מביא לצפון לשחטה לעולה שאינה כשרה בדרום תבעי ליה נמי אי משוי להאי מעשה כוונה או לא:
מ"ש מעשה - דפשיטא ליה משום דשמיע ליה הא דתנן בהאלון והרמון דיש להם מעשה:
מחשבה נמי לא תבעי ליה - ותיפשוט לה מההיא משנה גופה דתנן בה אין להם מחשבה:
האלון - פרי הוא שקורין גלאנ"ץ:
שחקקום - נקבו נקב קטן בצדיהן והוציאו האוכל מתוך הנקב:
למוד בהם עפר - כדרך שהתינוקות עושין לשחוק:
טמאין - מקבלין טומאה:
שיש להן מעשה - כגון זה שמעשיהן מוכיחין דלשם כלי נתכוונו וגם הם אומרים כן ויש כאן מעשה ומחשבה המורידים אותו לתורת כלי:
תוספות
[עריכה]מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה. תימה דמשמע הכא דחרש שוטה וקטן לאו בני כוונה נינהו אפילו אחרים עומדים על גבן ובסוף פ"ב דגיטין (דף כב:) תנן הכל כשרים לכתוב את הגט אפי' חרש שוטה וקטן ופריך בגמרא והלא לאו בני דעה נינהו ומשני שגדול עומד ע"ג אלמא בני כוונה לשמה נינהו כשגדול עומד ע"ג וי"ל בגדול עומד ע"ג היינו שמלמדין אותם ומזהירין אותם לעשות לשמה אבל הכא אחרים רואים אותם בעלמא קאמר אע"ג דבריש פירקין (לעיל דף ג.) קרי לאחרים רואין אותו גדול עומד על גביו וא"ת דבפ' מצות חליצה (יבמות קד:) אמר החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה ומפרש התם חרש וחרשת משום דלאו בני קרייה נינהו וקטן משום דאיש כתיב בפרשה והשתא תיפוק ליה דבעינן כוונה כדאמרינן התם (דף קו.) דחליצה פסולה עד שיכוונו שניהם וי"ל דחליצה בבית דין הוה כגדול עומד על גביו שמזהירין אותו לעשות לשמה ומיהו קשה מדתניא בתוספתא דשוטה לאו בר חליצה הוא ואי חשיבי ב"ד כמו גדול עומד על גביו אפילו שוטה נמי כמו גבי גט וי"ל דלגבי גט מהני דבגט מוכחא מילתא טפי דעביד לשמה כשמניחין לכתוב שמו ושמה ושם עירו ושם עירה הלכך אפילו בשוטה מהני כשגדול עומד על גביו:
דמן חבריא. שם מקום כדאמרינן בבראשית רבה אבימי חבריא מבקר בישיא הוה:
זרק סכין לנועצה בכותל. הא חשיב מתכוין לחתיכה כדמוכח לקמן בפ"ב (דף לא.) גבי נפלה סכין ושחטה ונקט לרבותא דרבנן דאע"ג דמתכוין לחתיכה פסלי עד שיתכוין לחתיכת סימנין אבל רבי נתן מכשיר אפילו לא מתכוין לחתיכה כגון הפיל את הסכין ושחט כדמוכח לקמן בפ"ב (שם):
קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה. פירש בקונטרס כגון בשחיטת קדשים דיליף בריש זבחים (דף ב.) דבעיא לשמה ושחט קטן עולה לשמה מי הוי כוונה או לאו וא"ת הא התם משמע דסתמא נמי כשר משום דזבחים סתמא לשמן קיימי ואינו פוסל עד שיכוין שלא לשמן ויש לומר דסתמא דקטן גרע דאין לו דעת להבין שהם קדשים וסבר שהם חולין והוה ליה מתעסק ופסול כדאמרינן בזבחים בסוף פרק (ב' (דף מו) ב"ש אומרים) לשם חולין כשרה משום חולין פסולה ואפילו אומר הקטן יודע אני שהם קדשים ולשמן אני מתכוין מבעיא לן אם כוונתו כוונה ודילמא לא מהניא אם אין מעשיו מוכיחין:
ותיבעי ליה מעשה. כל הסוגיא פירש בקונטרס דמעשה עם הדבור חשיב מעשה ומחשבה גרידא היינו דבור בלא מעשה ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו היינו מעשה בלא דיבור ואין לשון הש"ס משמע כדבריו דיש להם מעשה משמע מעשה גרידא אף ע"פ שלא אמרו כלום דאת"ל שתלוי באמירה כמו במעשה א"כ כי היכי דקתני יש להם מעשה דהיינו מעשה עם המחשבה ואין להן מחשבה היינו מחשבה גרידא הכי נמי הוה מצי למימר יש להם מחשבה דהיינו מחשבה עם המעשה ואין להם מעשה גרידא ועוד דלמה ליה למינקט כי קא מיבעיא ליה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כגון דקיימא עולה כו' ה"ל למימר כגון אלון ורמון שחקקום סתם ולא פירשו למוד בהם עפר ולכף מאזנים ומיהו לפי המסקנא דבעי מדאורייתא ניחא הא דנקט דקיימא עולה כו' ועוד הא דקתני העלום חרש שוטה וקטן אע"פ שנתכוונו לכך אינן בכי יותן והלא יש מעשה ודבור ובקונטרס דחק לפרש אע"פ שנתכוונו לכך אחר העלאה ואין משמע כן אלא משמע אפילו נתכוונו בשעת העלאה קאמר ועוד אפילו העלום סתם ולא פירשו מפני הכנימה ליהוי בכי יותן לר' יוחנן דאמר מחשבה ניכרת מתוך מעשה מועלת דהיינו מעשה בלא דבור ומיהו שמא אותו מעשה גרע יותר מדאי דשמא מפני הכנימה העלום ועוד קשה מדקאמר או דלמא מקום הוא דלא איתרמי ליה משמע דאי לאו משום דאית לן למיתלי בהכי לא הוה קא מיבעיא לן אע"פ שהוא מעשה בלא דיבור ונראה לפרש דאמירתו לא מועלת ולא מורדת אלא מעשה גמור כגון ההיא דאלון ורמון דפשיטא דהם חוקקים לצורך בית קיבול ולמוד עפר ולכף מאזנים דנקט אורחא דמילתא נקט וה"ה לשום צורך אחר וכיון דאין חוקקים אלא כדי לקבל חשיב מעשה גמור אע"פ שלא פירש ומעשה גרוע כמו ההיא דהעלום חרש שוטה וקטן אינו מועיל דבור כדקתני אע"פ שנתכוונו לכך אינם בכי יותן אבל מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו היינו שמוכיח קצת כגון עולה דקיימא בדרום ואתייה בצפון ושחטה קמיבעיא ליה אי חשיב מעשה שכן נראה יותר שלכך נתכוין ומהני אע"פ שלא פירש או דילמא לאו מעשה גמור הוא שאני יכול לתלות משום דמקום הוא דלא איתרמי ליה ואפילו פירש לא מהני כי ההיא דהעלום ופשיט מההיא דקא"ר יוחנן אם היפך בהן הרי הן בכי יותן אע"פ שגם שם יש לתלות קצת מפני הכנימה כדי שיצא לצד השני אלא שיותר ראוי לתלות מפני הטל כיון דלאחר שירד הטל מצד אחד מהפך לצד אחר אבל העלאת קטן סתם לא הוי בכי יותן ואפילו העלאת גדול סתם שמא לא היתה מועלת ואין לדקדק מפני הכנימה אינן בכי יותן הא סתמא הרי הוא בכי יותן דאדרבה דייק מסיפא דקתני אם נתכוונו לכך הרי הם בכי יותן הא סתמא אינן בכי יותן ומיהו אם בשעת הטל העלום התינוקות משמע בירושלמי שהן בכי יותן דבריש מסכת תרומות מייתי הך משנה ומפרש ואיזהו מעשה שלהן אמר רב הונא בתפוש בהן בטל ושמא האי תפוש בהן בטל היינו היפך בהן דקא"ר יוחנן הכא אי נמי כשהטל יורד מעלה אותן וכשהטל פוסק מורידן ובירושלמי גבי חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתם תרומה
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק א (עריכה)
שמא יקלקלו דמשמע להבא. זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחילה כלומר חבר שאוכל חולין בטהרה אין מוסר להן:
וכולן ששחטו מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה. כלומר חש"ו ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה אע"פ שאין מתכוונין לשום שחיטה:
ר' נתן כו'. (כלומר) שהלכה ובאה כדרכה. כלומר שנתכוון לנעוץ הסכין בכותל ולא נעצה ונתגלגלה לאחוריה ועשתה הולכה והבאה כדרכה:
קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה כלומר כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ועכשיו חישב קטן לעשות כלי מחתיכה של עץ יורד לידי טומאה במחשבתו אי לא ותיבעי לך מעשה כלומר אם עשה קטן כלי אחד אם מקבל טומאה ואם לא דגדול לא מיבעיא לך משום דלא צריך אלא דקטן קא מיבעיא לך. אמר ליה מחשבה גרידתא לא מבעיא לך דודאי אין מחשבתו מחשבה:
מאן תנא דלא בעי כונה בחולין אמר רבה רבי נתן היא דתני רבי אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנעצה בכותל וכו': ואוקימנא לקמן (לא, א) דהוא הדין הפילה הוא, והאי דנקט זרקן, להודיעך כחן דרבנן דאפילו נתכוון לזריקה ולנועצה לא מהניא אפילו בחולין עד שיתכוין לחתיכה סימנין מיהא, אבל רבי נתן אפי כוונת חתיכת בשר לא בעי, כדאמרינן לקמן (שם) טעמא דנפלה הא הפילה היא כשרה, וקא משמע לן דאף על גב דלא מכוין אפילו לחתיכה בעלמא כשרה, ורבנן נמי לא בעי כונת שחיטה, דמדגלי רחמנא מתעסק בקדשים דפסול, מכלל דחולין שרו, אלא כונת חתיכת סימנין מיהא בעי, והני לאו בני כונת חתיכת סימנין נינהו, אלא לחתיכת בשר בעלמא מכוני, כדאמרינן לקמן(שם).
ואיכא דקשיא להו היכי מוכח מהכא דלא בעינן כוונה בחולין, דשאני הכא דאחרים רואין אותם, וכונת אחרים הרואין אותם כונה היא אפילו במקום דבעינן כונה, וכדתנן בגיטין (כב, ב) הכל כשרין לכתוב את הגט ואפילו חרש שוטה וקטן, והוינן בה בגמרא והא לאו בני דעה נינהו, ואמר ר"ה והוא שגדול עומד על גביו. ונראה לי דאינה קושיא, דאנן עיקר דיוקא מרישא דמתניתין דייקינן, דקתני ושחיטתן כשירה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן, טעמא דשמא יקלקלו, הא איתברר דלא קלקלו כגון דאתא אליהו ואמר שחיטתן כשרה, וכן נמי אי איכא אחרים רואין אותם שלא קלקלו שחיטתן כשרה, אלמא אחרים רואין אותם לא משום שתהא ראיה במקום כונה אלא לדעת שלא קלקלו, אלמא לא בעינן כונה, ואחרים רואין אותן לא משום כונה, ומאן תנא על כרחך רבי נתן היא, וזה נראה לי ברור. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל תירצו דגדול עומד על גבן טפי עדיף מאחרים רואין אותן, משמע שהן רואין באקראי בעלמא, אבל התם כי גדול עומד על גבו ומזהירו כונתו כונה הוא להכשיר הגט על ידו, והיינו נמי טעמא דמתניתין דתנן נמי ביבמות (קד, ב) חרש שנחלץ והחרשת שחלצה וחולצת לקטן חליצתן פסולה, ומפרש בגמרא טעמא דקטן משום דאיש כתוב בפרשה, וחרש (וחרשה) [וחרשת] אמרי דבי רבי ינאי לפי שאינן באומר ואמרה, ולא נקטי להו טעמא משום דלאו בני דעה נינהו, אף על גב דחליצה בעי כונת שניהן כדאמר רבי יוחנן (שם קו, א) בי שנתכון הוא ולא נתכונה היא בין שנתכונה היא ולא נתכון הוא חליצתן פסולה עד שיתכונו שניהן, לפי שחליצה בבית דין היא, וכונת בית דין העומדין עליהן ומלמדין אותם ומזהירין אותם הוי לה כונה.
אלא שיש להקשות לתירוץ זה מדתניא בתו' יבמות (פרק יא) שוטה שנחלץ חליצתו פסולה ולא מהני להו כונת בית דין העומדין שם, ותרצו דשוטה שאני דלא מהניא ליה אפילו עמידת גדול על גביו, משום דלאו בר דעה כלל הוא, ואפילו בעמידת גדול על גביו לא מצי מכוין, אבל חרש וחרשת דעת קלישת' אית להו ובעמידת אחרים על גביהן ומזהירין אותן, יכולין הן לכוין כונה זו בראיה, ומשום הכי לא מעכבא מידי אלא קריאה, ואף על גב דלגבי מצות חרש כשוטה חשבינן להו, הכא דכונה מועט היא שאני כדאמרן, דכונה מקצת אית להו באחרים עומדים על גבן, ואף על גב דגבי כתיבת הגט מהניא אפילו בשוטה, דהתם הוא דמתוך שהוא כותב בגט שמו ושמה והעומד על גבו מזהירו מתוך כך הוא מכיר יותר שהוא נכתב לשמה.
ורבינו הרב ז"ל תירץ שכל דבר שאפשר לעשותו על ידי שליח הוי עמידה על גבו [כ]כונת העושה ומדין שליחות, אבל דבר שאי אפשר לעשותו על ידי שליח אף עמידת בן דעת על גבו לא מעלה ולא מורידה במקום שצריך כונה, והלכך חליצה שאי אפשר לעשותה על ידי שליח לא מהניא עמידת בית דין על גבו, והיינו טעמא דשוטה שחלץ שחליצתו פסולה, אבל גט שאפשר למנות שליח לכתיבת הגט ולכונת כתיבת שמו ושמה, ואף זה שעומד על גבו כשליח הממונה לכתוב ולכוין בכתיבתו. וטעמא דשחיטה דלא מהני עמידת גדול על גבו לרבנן דבעו כונה בשחיטה, לפי שהכל תלוי בדעת השוחט, דאלו שחט בהמת חבירו שלא מדעתו כשרה, ואף על פי שלא נתכון לה כלל בעל הבהמה, אלמא כל ההיתר תלוי מדעת השוחט וכונתו, מה שאין כן בגט דאלו אחר שגרש את אשת חבירו לא עשה ולא כלום, והלכך דעת שוחט דוקא בעינן. ומה שפירשו דבי רבי ינאי ביבמות (שם) טעם חרש וחרשת משום דאינן בואמר ואמרה, ובקטן משום דאיש כתיב בפרשה, ולא אמרו שאינן בני דעה לרבותא אמרו כן, דאלו נקט בקטן טעמא דבני דעה הוה אמינא דקטן כבן תשע כבן עשר שהוא בן דעת ויודע בטיב חליצה שתהא חליצתו חליצה, כאותה שאמרו בגיטין (נט, א) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, קא משמע לן דלא, דאיש כתוב בפרשה. וחרש וחרשת נמי לאשמועינן דאפילו אלם ואלמת דבני דעה נינהו לאו בני חליצה נינהו, ותדע דלרבי ינאי דמפרשי טעמא התם לפי דאינן בואמר ואמרה (עסיק') [מסקינן] דאלם ואלמת חליצתן פסולה, וכי היה סלקא דעתיה דרבא מעיקרא לפרושי טעמא התם משום דלאו בני דעה נינהו הוה מכשרינן אלם ואלמת כך פירש רבינו ז"ל.
האלון והרמון שחקקו התינוקות למוד בהן עפר או שהתקינום לכף מאזנים טמאים לפי שיש להן מעשה: פירש רש"י ז"ל למוד בהן עפר שהן אומרים כן וזהו שנקרא מעשה שמתקן האלון. וגם הוא מפרש שלשם כך הוא עושה, אבל מתקן בשתיקה זהו מחשבתו נכרת מתוך מעשיו. והקשו עליו רבותינו הצרפתים ז"ל מהא דאמרינן עולה דקיימא בדרום (מדאתיא) [ואתיי'] לצפון איכווני אכוין או דלמא מקום הוא דלא איתרמי ליה בדרום, דמשמע דאלו ליכא למיתלי טעמא דמקום הוא דלא איתרמי ליה, אלא ודאי ניכר דמשום כונת צפון הוא דאתיא בצפון הויא ליה מעשה גמור ואפילו לא פירש כן בדבור. ועוד דמאי שנא דשבקיה למניתין דהאלון והרמון ונקט היכי דמי כגון דקימא עולה בדרום ואתיא בצפון, הוה ליה למימר והיכי דמי כגון שתקנום ולא אמר דלמוד בהן עפר הוא עושה. ופירש רבינו יצחק ז"ל דכל היכא דליכא למיתלי בדבר (א') [אחר] כגון חקיקת האלון והרמון ודאי לבית קבול הן חוקקין אותה, אף על פי שלא פירש לשם מדידה ולא לשם מאזנים טמאין, וזהו נקרא מעשה, וכשיש לתלות הדבר בשני ענינים כגון עולה שעומדת בדרום דאיכא למימר דלכונת עולה הביאה ואיכא למימר דמקום הוא דלא איתרמי ליה, דהוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, כיון (דטעי) [דטפי] מחזיא מלתא דמשום כונת עולה הביאה לצפון, וכן בענין העלה חרש שוטה וקטן דלקמן כשהפך בהן יותר [נראה] הדבר שמתכוין להפכם מצד לצד להטיף הטל מצד זה לצד זה, אלא שיש לתלות גם כן מפני כנימה הוא מהפך בהן, אבל בהעלאה לבד יש לתלות יותר שמעלה אותם מפני כנימה, וכיון שאין כאן הוכחת מחשבה מתוך מעשה אף על פי שאמרו כן, אין בדיבורן כלום, כדקתני אף על פי שנתכוין לכך אינן בכי יותן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה