חולין י א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מפני שדרכן של שרצים לגלות ואין דרכן לכסות (אי נמי טעמא דהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה מכוסה ובא ומצאה מגולה הא מצאה כמה שהניחה לא טומאה איכא ולא פסולה איכא) ואילו ספק מים מגולים אסורין ש"מ חמירא סכנתא מאיסורא ש"מ תנן התם ג' משקין אסורין משום גלוי מים ויין וחלב כמה ישהו ויהיו אסורין כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה וכמה מקום קרוב א"ר יצחק בריה דרב יהודה כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה ישתה הא קא חזי ליה אלא ישתה ויחזור לחורו:
איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שיבר בה עצמות כל היום פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה ורב חסדא אמר כשרה שמא בעצם נפגמה בשלמא רב הונא כשמעתיה אלא רב חסדא מאי טעמא אמר לך עצם ודאי פוגם עור ספק פוגם ספק לא פוגם הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי מתיב רבא לסיועיה לרב הונא טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן והא הכא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי שאני התם דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו ואימא לא טבל ה"נ העמד בהמה על חזקתה ואימר לא נשחטה הרי שחוטה לפניך ה"נ הרי טבל לפניך הא איתילידא ביה ריעותא ה"נ איתילידא בה ריעותא סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי מיתיבי שחט את הושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשרה נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט פסולה שחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסול כל ספק בשחיטה לאתויי מאי לאו לאתויי כה"ג לא לאתויי ספק שהה ספק דרס
רש"י
[עריכה]מפני שדרכן של שרצים לגלות - ואע"ג דאדם נמי דרכו לגלות איכא למיתלי באדם טהור ובשרצים לטהר ובאדם טמא לטמא תלינן בתר רובא לטהר:
ואין דרכן לכסות - הלכך רישא ליכא למיתלי בשרצים וטמאים וטהורים שכיחי וחיישינן לטמאים אלמא במידי דאיסורא תלינן בתר רובא דשכיחי ואף על גב דלקולא. אי נמי טעמא דהניחה מגולה ומצאה מכוסה מכוסה ומצאה מגולה הא מצאה כמו שהניחה לא טומאה איכא ולא פסולה איכא ואילו ספק מים מגולין אסורין גרסינן ואע"ג דאיכא למימר אדם נכנס לשם שגילה אותה ושאר שרצים גילו אותה שאין בהן סכנה והוו להו נחשים מיעוטא תלינן בנחשים ואסירי אי נמי פשיטא ליה דהוא עצמו גילה אותה ושהה בגילוי כדי שיכול נחש לשתות מהן אמרינן לקמן דאסירי ואע"ג דמצאה כמו שהניחה:
ש"מ חמירא סכנתא מאיסורא ש"מ - ואית דילפי להא דרב אשי דחמירא סכנתא מאיסורא מדקתני אם יכולה חולדה לשתות כו' פסולה ולא קתני טמאה דניחא ליה לתנא למיתלי בשרצים דשמעינן ממילא דאסורה משום סכנת נפשות ואע"ג דלגבי איסור קולא היא דלא מטמא ולא מיתלי באדם טמא ואע"ג דדרכו נמי לגלות משום דאי הוה קתני טמאה לא הוה שמעינן מיניה איסור סכנת נפשות ולא גריס ואילו ספק מים מגולין אסורין וקשיא לי בגויה טובא חדא דהא לרבנן חולדה קתני ולא נחש ולר"ג גופיה או חולדה או נחש קתני ואם יכולה חולדה לשתות ולא נחש כגון שמונחת על דף גבוה קתני נמי פסולה ולא טמאה והכא איבעי ליה למיתני טמאה דמאי סכנת נפשות איכא דאקילו ביה גבי איסור טומאה ועוד בנחש נמי ליתני פסולה משום שרצים וטמאה משום אדם טמא ואשמועינן תרוייהו וניחוש נמי לאיסורא דהא רישא מצי למיתלי באדם טהור ובאדם טמא ותלינן באדם טמא לחומרא אלא לאו שמע מינה טעמא לאו משום סכנה הוא אלא משום דתלינן ברובא דשכיחא:
כמה ישהו - המים בגלויין היכא דהוא עצמו הניחן מגולים:
הרחש - הנחש רחש תרגום של שרץ:
מתחת אוזן כלי - חוששין שמא היה שם שרץ ושתה:
הא קא חזי ליה - כיון שלא שהה לשם הנחש שיעור שיכול לחזור לחורו אלא כדי שיוכל לבא לשתות הא ודאי לא אתא דאי אתא הא קא חזי ליה בחזרתו לחורו תחת אוזן הכלי בקרקע:
השוחט בסכין ואח"כ נמצאת פגומה - וידוע הוא שכששחט בדק קודם שחיטה והיה יפה אבל לא בדק אחר שחיטה מיד:
אפילו שבר בה עצמות - בין שחיטה לבדיקה אחרונה דאיכא למיתלי בעצמות פסולה השחיטה:
שמא בעור - השחיטה:
נפגמה - ונמצא שלא נשחטו הסימנים אלא נקרעו שהפגם קורע וזבחת כתיב (דברים יב):
בעצם נפגמה - באותו ששיבר בה:
כשמעתיה - דאמר לעיל (דף ט.) בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה וזו נולד בה ספק בשחיטה:
כל היום כולו - לאחר טבילה:
בהמה לא אתרעאי - וכיון דלאו בגופה ממש אתיליד אלא בדבר אחר לא דמי לטבילה ולא אתי ספק דריעותא דסכין ומוציא אותו מידי שחיטה ודאית דודאי עצם פגם:
שחט את הושט - בעוף שהכשרו בסימן אחד תו לא חיישינן לעיקור דשני והא דנקט שחיטה בושט ושמוטה בגרגרת הוא הדין דאפילו איפכא נמי אלא משום דגרגרת עבידא לאשתמוטי והכי מיתוקמא בהשוחט (לקמן כח.):
נשמטה הגרגרת - תחלה הרי נטרפה:
כהאי גוונא - שנולד בה ספק בסכין:
תוספות
[עריכה]וישתה הא קא חזי ליה. בירושלמי מתרץ כחוט השערה ושפיפון שמו ורשות נתנה לקרקע להבקע לפניו ולא נתנה רשות לכלי להבקע מפניו:
טבל ועלה כו'. הך דהכא לא שייך לאתויי בפ' כל היד (נדה דף טו:) ובפרק כל הצלמים (ע"ז דף מא:) ובפ"ק דפסחים (דף ט.) דהתם נמי פריך ואין ספק מוציא מידי ודאי דשאני הכא דלחומרא אתא ספק איסורא ומוציא מידי ודאי היתר והנך דמייתי התם לא שייך לאתויי הכא דהתם הוי משום דהוי ספק הרגיל: עד שיאמר ברי לי הכא לא מפליג בין טבל סמוך לחפיפה ללא טבל סמוך לחפיפה כדמפליג בפרק בתרא דנדה (דף סו:) דאמר רבא טבלה ועלתה ונמצאת עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחזור לחוף ולטבול ואם כו' ואומר ר"ת דהכא מיירי בנמצא בגוף והתם מיירי בנמצא בראש דחפיפה לא תקן עזרא אלא בראש כדאמרינן במרובה (ב"ק דף פב.) דאורייתא לעיוני דילמא מיקטר ומיקטר לא שייך אלא בראש ועוד נמי תנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק ובפ' בתרא דנדה (דף סו:) אמר דאשה לא תחוף אלא בחמין אבל בקרירי לא משום דמשרו מזייה אבל בשאר הגוף שייך לומר לשון הדחה כדאמר התם רבה לעולם ילמוד אדם בתוך ביתו שתהא מדיחה קמטיה במים ומשמע נמי קמטים דוקא אבל לא שאר הגוף ואע"ג דאיכא למימר דנקט קמטים לרבותא דאע"ג דביאת מים לא בעיא ראוי לביאת מים בעינן ליכא למימר הכי מדלא נקט אפילו קמטיה משמע קמטים דוקא והא דאמר רב נחמן לחמותו דודי חסרת (נדה דף סח.) משמע דכל הגוף בעי חפיפה התם לאו משום חובה אלא משום שהיתה רגילה לרחוץ בחמין כמו שנוהגים גם עכשיו לרחוץ כל הגוף בחמין ועוד אומר רבינו תם דהכא מיירי לטהרות ובנדה איירי לבעלה שהחמירו לטהרות יותר מלבעלה כמו שמשמע בנדה בכמה מקומות ועוד יש להעמיד הך דשמעתין בכהנים דאין בהן חפיפה משום שטובלין תמיד כדמשמע בירושלמי בריש פסחים:
והא הכא דודאי טבל. פירוש קרוב לודאי הוא דטבל שפיר כיון שנתעסק באותו המין אח"כ:
סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי. תימה דליכא לשנויי הכי אההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר דבריש נדה (דף ב:) דקאמר התם דכל הטהרות שנעשו על גביו למפרע כולן טמאות משום דהא חסר לפניך והעמד טמא על חזקתו ולא אמרינן מקוה אתרעאי אדם לא אתרעאי והכא נמי נימא העמד בהמה על חזקתה ואימא לא נשחטה דהרי הסכין פגום לפניך וי"ל דשאני התם דאיכא למימר חסר ואתאי כדקאמר התם ועי"ל דהכא טעמא משום דעצם ודאי פוגם וכ"ת התם נמי ודאי טבל כדאמר הכא גבי טבל ועלה לא דמי דמה שנתעסק באותו המין אחר כך עושה אותו ודאי טבל דמסתמא מאותו מין שנתעסק בא אבל התם מה שייך לומר ודאי טבל הרי במקוה חסר טבל ואין זו טבילה והא דאמרינן בסמוך גבי רב יוסף דטרף עד תליסר חיותא איכא למימר דלא כרב חסדא דלרב חסדא אפילו בתרייתא כשרה לפי שקרוב לודאי דבעצם של מפרקת של בתרייתא אפגים לפי שבראשונות רגיל להזהר שלא לדחוק את הסכין בכח במפרקת לפי שעדיין צריך לשחוט אחרות אבל באחרונה לא חייש ועי"ל דמה לי אתיליד ריעותא בסכין ומה לי אתיליד ריעותא בבהמה אלא על כרחך הכי קאמר סכין אתרעאי פירוש ואיכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגמה ואפילו בעור נפגמה שמא לא נשחטו הסימנין כנגד הפגימה והוי כספק ספיקא והשתא פריך שפיר בתר הכי כל ספק לאתויי מאי לאו לאתויי כה"ג דמשמע שבא לרבות אפילו דבר שנוטה להתיר יותר מלאסור ומשני לא לאתויי ספק שהה ספק דרס ואף על גב דלא עביד דשהי ודריס דמסתמא שחט כדרך השוחטין ופריך מאי שנא כיון דתרוייהו קרובים לודאי להכשיר:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק א (עריכה)
בשלמא רב הונא כשמעתיה כלומר רב הונא דאמר חיישינן בעור נפגמה ואסור הוא דאמר כשמעתיה דאמר בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך וכו' והלא נודע לך דאיפגים סכין וקא אתי ספק [ומוציא] מידי ודאי כלומר אף דודאי יש לנו לומר שעצמות עשה סכין פגום ועור ספק פוגם ספק לא פוגם אפ"ה אמרינן דמעור איפגים:
ורב חסדא אמר לך עצם ודאי פגים כו' והוי ספק (והוי) וודאי (ועכשיו) ואין ספק מוציא מידי ודאי כלומר דבתר ודאי אזלינן:
ונמצא עליו דבר חוצץ. כלומר (כמו) שהסופר הוא אומנותו נמצא (עליו כלומר) על בשרו מעט מדיו כו' והא הכא דקא אתי ספק מוציא מידי ודאי כלומר דלא עלתה טבילה עד שיאמר ברי לי:
סכין איתרעאי [בהמה לא איתרעאי] כלומר דאיפגים ובהמה עצמה היתה שחוטה שפיר ומשום הכי אמרינן[3] הכא העמד טמא על חזקתו והכא אמרינן בבהמה בחזקת היתר עומדת:
עד שיודע לך סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי ומשום הכי אמרינן בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה וכו':
מיתיבי שחט וכו' נשמטה הגרגרת. כלומר דומפייד:
לאו לאיתויי כי האי גוונא כלומר דנמצאת סכין פגומה לאחר שחיטה פסול וקשיא לרב חסדא דאמר כשרה[4] (מ"ט שמא בעצם נפגמה וכו' ומפני שאמר שמא משמע שספיקה כשרה) לא לאייתויי ספק שהה ספק דרס דפסול אלא רב חסדא עדיין הוא אומר דאין ספק מוציא מידי ודאי בסכין וכשרה:
מאי שנא דספק שהה כו' דטרפה ומ"ש בסכין דאמרינן בחזקת היתר עומדת וכו':
השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שבר בה עצמות כל היום כולו פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה: פירש ובששחט בסכין בדוקה, דאי בשלא בדק אפילו לא נמצאת פגומה פסולה וכגון שנאבדה, דסתם סכינין אינן בדוקין, וכדמוכח נמי ההיא דישראל מומר אוכל נבילות לתאבון, דאמרינן (ג, ב) לא בדק סכין ונתן לו בודק סכין אחריו וכו', כולם ששחטו אהייא וכו', אלא אישראל מומר, אי דאיתיה לסכין כי אחרים רואין אותן מאי הוי, דילמא בסכין פגומה קשחיט,ואף על גב דאמרינן דלא שביק התירא ואכיל איסורא, משום דלא טרח, וסתם סכינין אינן בדוקין, ואוקימנא טעמא דרב הונא כשמעתיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה בב' סימנין ובסכין יפה שאין בה פגימה.
וכתב הרמב"ן ז"ל דהוא הדין אם נאבד הסכין לרב הונא דפסולה, דהא איהו כשמעתיה אמרה, ואמרין לעיל (ט, א) דלרב הונא אם לא בדק בסימנין לאחר שחיטה אסורה באכילה, ואיכא מאן דאמר נבלה, ואף על גב דאיכא לאיפלוגי דהכא שאני, לפי שבדק הסכין קודם שחיטה, ואיכא למימר אוקי סכין אחזקתיה, אפילו הכי מדאמרינן דרב הונא כשמעתיה אם אתה אומר דהיכא דנאבד קודם בדיקה כשרה לא הוי כשמעתיה, והא דאמר לקמן (ע"ב) כמאן כרב הונא ולמיפסל בקמייתא (לרב הונא אלא) שאם נמצאת פגומה פסליה לקמייתא. וכיון שכן, אם נאבד הסכין כשרה, דאם איתא דהיכא דנאבד הסכין פסלינן לה ולא מתכשרא אלא בבדיקה שלאחר שחיטה, אדרבה הוי ליה למימר כמאן כרב הונא ולאכשורי בקמייתא. לא קשיא דכל מידי דלא אפשר לתקוני קארי ליה אפסולי, דהא אי משתכח פגים לא אפשר לאכשורי. אי נמי איידי דאיצטריך למימר אליבא דרב חסדא לאכשורי נקט בדרב הונא לאפסולי. ומדברי רבינו הרב ז"ל נראה דלא סבירא ליה הכי, אלא בין לרב הונא בין לרב חסדא היכא דנאבד כשרה, דנוקי סכין אחזקתיה, וכבר בדקה קודם שחיטה ונמצאת יפה, אלא דהשתא דנמצאת פגומה, ואיכא למיתלי דבעור (פגומה) [נפגמה] תלי לחומרא, והיינו כשמעתיה, דאי לאו טעמא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, היינו מכשירין אותה, כיון דשוחטה לפניך, ותליא פגימתו של סכין בשבירת עצמות, וראיה יש מדאמרינן לקמן (ע"ב) לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא, ואקשינן אי הכי תבעי נמי בדיקת חכם, כלומר אי אמרת בשלמא כרב הונא ולאפסולי בקמייתא היינו דלא בעי בדיקת חכם, דהוה ליה בדיקה שלאחר שחיטה, ובדיקה לאחר שחיטה אינה צריכה חכם, דאילו רצה לשחוט בהמה אחרת בבדיקה ראשונה שוחט והולך ואינו חושש, ורב כהנא דמצריך בדיקה בין כל אחד ואחד עצה טובה קא משמע לן, כדי שלא יפול הספק אלא באחת, אלא אי אמרת כרב חסדא הוה ליה בדיקה של קודם השחיטה, ובדיקה של קודם שחיטה צריכה חכם, אלמא משמע דלרב הונא אי בעי למישחט ב' או ג' בהמות בבדיקה ראשונה הולך ושוחט ואינו (חששה) [חושש], ובודאי אילו היה פוסל רב הונא בשנאבד הסכין, ומשום דחשיבא לה שחיטה לגבי סכין לחומרא (בשבירת) [כשבירת] עצמות, ודאי אינו רשאי לשחוט אלא אם כן בדק קודם שחיטה, ולדידיה נמי תיבעי בדיקת חכם. וזו ראיה גמורה לסברתו של רבינו ז"ל.
ועוד ראיה מאוקימתא דרב אשי דלעיל (ג, א) אוקי מתניתין בשבדק סכין ונתן לו, אבל לא בדק סכין ונתן לו לא ישחוט, ואם שחט בודק סכין אחריו. ואם איתא אפילו בדק סכין ונתן לו, היאך סומכין עליו בבדיקה שלאחר שחיטה. ועוד למה לי בודק לכתחלה ונותן לו, הא בבדיקה שלאחר שחיטה סגי ליה, אלא ודאי משום דבדיקה שלאחר שחיטה לא צריכא לאכשורי קמייתא אלא לכתחלה, ובדאיתיה קמן, הא ליתיה קמן כשרה, וזו ראיה גמורה, אלא אם כן תאמר דהא (דרבא) [דרב אשי] אתיא דלא כרב הונא אלא כר"ח וכדפסקינן הכא כותיה דרב חסדא בששבר בה עצמות, דודאי למאי דאיפסיקא הלכתא כר"ח בששבר בה עצמות ואף על גב דאתיליד בה ריעותא, כל שכן בשנאבד דלא איתיליד בה ריעותא.
אמר לך עצם ואי פגים עור ספק פגים ספק לא פגים והוה ליה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי: ספק וודאי שנאמרו כאן, לא נאמרה על דרך רוב ספק וודאי שנאמרו בתלמוד שהודאי מכחיש את הספק והספק מכחיש את הודאי. אבל כאן אין ספק מכחיש את הודאי, דאפשר לעור שפגם ואפשר לעצם שפגם, ואפשר ששניהם פגמו את הסכין, והכא הכי מפרשין ליה אין מניחין את המצוי לפגום ותולין במי שאינו מצוי לפגום, ועצם מצוי לפגום.
מתיב רבי אבא לסיועיה לרב הונא טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו. כלומר אחר טבילה.
לא עלתה לו טבילה: ומיירי כגון שחפף קודם טבילה, דאי לא חפף אפילו לא נמצא עליו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה, ומיירי נמי בשלא חפף סמוך לטבילה. דאי בשחפף סמוך לטבילה אפילו נמצא עליו דבר חוצץ אינו חוזר וטובל, וכדגרסינן בנדה (סו, ב) אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אין צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול.
והא הכא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה וקא אתי ספק מוציא מידי ודאי: ולפי מה שפירש הרמב"ן ז"ל דלרב הונא אפילו נאבד הסכין בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך בודאי במה נשחטה, קשיא לי דאם כן מאי סייעתיה לרב הונא איכא מיהא דלרב הונא נמי לא ניחא, דהא הכא כי נמצא עליו דבר חוצץ חושש, אבל מספק אין צריך לבדוק אם יש עליו דבר חוצץ אם לא, וכדקתני נמצא עליו דבר חוצץ. ואילו לרב הונא צריך הוא לחזור אחריו ולבדקו. ותו קשיא לי מאי קא מותיב מיניה לרב חסדא, דשאני סכין דאיכא בדיקה קודם שחיטה והוה ליה כחפף סמוך לטבילה דאף על פי שנמצא עליו דבר חוצץ אין צריך לחזור ולטבול. ואדרבה לרב הונא קשיא, דהא בטבילה כי הא גוונא עלתה לו טבילה, כלומר אילו היתה חפיפה סמוך לטבילה כמו שהשחיטה סמוכה לבדיקת הסכין.
ונראה דסבירא ליה לרב אבא דחתיכת עור בית השחיטה קודם שיגיע לסימנין הוה ליה כאלו נתעסק בדברים החוצצים בין חפיפה לטבילה, שלא עלתה לה טבילה כלל, ואף על פי שלא נמצא עליו לבסוף דבר חוצץ, דהא סבירא ליה לרב הונא דעור נמי שכיח לפגום, ומכל שכן קא מותיב, דהא הכא דלא נתעסק בדבר קודם טבילה ואפילו הכי כיון דלא חפיף סמוך לטבילה אם נמצא עליו דבר חוצץ צריך לחזור ולטבול, וכל שכן בסכין שנתעסק בחתיכת העור קודם שחיטת סימנין שיש לנו לחוש שמא בעור נפגמה, ואפילו תימר שאין עור מצוי לפגום, מכל מקום פעמים שהוא פוגם, והכי נמי אית ליה לרב חסדא כדבעינן למכתב לקמן בעזר ה', וכדמשמע נמי מדאמרינן לעיל אמר ליה רב חסדא עצם ואי פגים עור ספק פגים ספק לא פגים ולא קאמר עור לא פגים, ואם כן ניחוש דלמא בעור נפגם, שהרי גבי טבילה לא נתעסק במין המצוי לחוץ בין חפיפה לטבילה, ואפילו הכי חיישינן היכא דנמצאת עליו דבר חוצץ מיהא, וגבי סכין שנמצאת פגומה נמי היכא דנמצאה פגומה מיהא אמאי תליא בעצם ולאח תלינן בעור, כך נראה לי.
וקשיא לי כיון דהשתא סבירא ליה דרב חסדא תלי טעמיה להקל משום שבירת עצמות שלאחר שחיטה, הא לא שבר בה עצמות ודליכא למיתלי במידי, ודאי מודה ליה לרב הונא דפסולה, אם כן מאי קא מותיב ליה מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דליכא למיתלי במידי. ואם תאמר דהכא נמי קתני אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו, ואפילו הכי לא תליא בעסק המין שלאחר טבילה, ועיקר קושיתו מדקתני עלה דההיא אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום הוא, אם כן אמאי לא אדכר ליה בקושיא כלל, דהא לא נסיב ליה אלא והא הכא דודאי טבל ספק הוי עליה קודם לכן ספק לא הוי עליה, והכין הוה ליה לאקושיי והא הכא דודאי טבל ספק הוי עליה ספק לא הוי עליה ונתעסק באותו המין לאחר טבילה וקא אתי ספק מוציא מידי ודאי. יש לומר דאמסקנא סמיך דאסיקנא דר"ח אפילו בלא שבר בה עצמות מכשר, דתלי ליה להקל, דאימר בעצם דמפרקת נגעה ובנגיעתה בו נפגמה, וזו ראיה דכי אמרי אימר בעצם דמפרקת איפגם אימר נגע ואימר אפגים קאמר ולא בשנגע ודאי בעצם דמפרקת כמו שפירש שם רש"י ז"ל, ובסמוך נאריך בה בסייעתא דשמיא.
הכא נמי הרי טבל לפניך הא אית ליה ביה ריעותא: כלומר שנמצאה עליו דבר חוצץ ואימא קודם טבילה הוי ביה. בהמה נמי אתיליד בה ריעותא. כלומר דריעותא (הבהמה) [דבהמה] והכשרה בסכין תלוי, והרי הסכין פגום לפניך.
סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי: (התם) [אבל] גברא [הוא] דאתיליד ביה ריעותא, ואם תאמר והא תנן (מקואות פ"ה מ"ב) מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות, משום דאמרינן העמד טמא על חזקתו, ואמאי לימא מקוה איתרעי גברא לא איתרעאי שהרי טבל לפניך. יש מפרשים דשאני ריעותא דמקוה, דאלימא לאורועי לטבילה, כיון שנמצא חסר לפניך וליכא מידי למיתלי ביה השתא טפי מדמעיקרא, אבל ריעותא דסכין לא אלימא לאורועי לבהמה, כיון דעור ספק פגים ספק לא פגים ועצם ודאי פגים. ואי נמי למסקנא דאמרי [ד]ר"ח אפילו בשלא שבר בה עצמות, היינו נמי דתליא דבעצם המפרקת איפגום טפי מעור. אי נמי יש לפרש דהכי קאמר התם ודאי גברא איתרעאי. דאי אפשר להיות המקוה חסר או לדבר חוצץ להיות עליו שתעלה לו טבילה, אלא הרי הוא ודאי כאילו לא טבל כלל, ומשום הכי בין בנמצא עליו דבר חוצץ בין בשנמדד ונמצא חסר העמד טמא על חזקתו, אבל הכא סכין הוא דאיתרעאי אבל בהמה לא איתרעאי דאף כשתמצי לומר שנפגם בעור, אכתי איכא למימר דלא פגעה פגימתו בסימנין כלל [ד]במקום הבדוק שבסכין נשחטו, וכדין נשחט, והוא שיש בסכין מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר, דאפשר לומר שבצד הבדוק נשחטה, הלכך לא אלימא ריעותא דסכין לאפוקי בהמה מחזקת כשרותה כיון שהיא שחוטה לפניך.
מאי לאו לאיתויי בכי האי גוונא: כלומר אף כי האי גוונא, דהא כייל ואמר כל ספק בשחיטה לא שנא ספק דרס ולא שנא ספק בעור ספק בעצם לא ספק שהה ספק דרס דוקא, וקא משמע לן דאף על גב דרוב מצויין אצל שחיטה אין שוהין ודורסין דרך מקרה, אפילו הכי לא תליא לקולא בתר רובא אלא לחומרא. משום דאמרינן העמד בהמה על חזקתה ומ"ש כלומר כיון דאפילו בספק שהה ודרס אזלינא לחומרא משום חזקתה של בהמה אף על פי שרוב השוחטין מצויין לשחוט בלא שהיה ודרסה, בנמצאת פגומה נמי איכא למימר הכי, אף על גב דעצם מצוי לפגום ועור אינו מצוי לפגום, אפילו הכי הוה ליה למיסר, משום דהעמיד בהמה בחזקתה. התם איתילידא ריעותא בבהמה, כלומר דהתם אי אפשר ששהה ודרס באמצע שחיטה שלא תהיה בהמה נאסרת כדאמרינן לגבי מקוה, אבל הכא סכין אתרעאי בהמה לא איתרעאי.
קשיא דרבי אדרבי לא קשיא כאן בתלוש ולבסוף חיברו כאן במחובר מעיקרא כתב בעל המאור ז"ל אבל לר' חייא א"א למוקמינהו דכיון דלית לי' לר"ח שחיטה בתלוש מן התורה כדאמר לי' לרב וי"ו דכתב אאופתא קאמר אלא ס"ל דהכל מותר וקי"ל כרבי הילכך מחובר מעיקרא אפילו בדיעבד שחיטתו פסולה וכן תלוש ולבסוף חיברו בדבר שמבטל אותו ואין דעתו לעקרו משם שחיטתו פסולה והיינו בעי' דרבא וכיון דלא איפשיטא לחומרא נקטה ואם הוא תלוש ולבסוף חיברו בדבר שאין מבטל אותו כגון סכין שדעתו לעוקרו ממקום נעיצתה לכתחלה לא ישחוט גזירה משום שחיטה במחובר ואם שחט שחיטתו כשרה:
אבל הרמב"ן ז"ל כתב דכבר נפשטה בעיא דרבא לקולא ממה ששנו בברייתא צור דומיא דקנה עולה מאיליו אלמא במחובר מעיקרא הוא ש"מ בתלוש ולבסוף חברו אפילו דומיא דמחובר מעיקרא דקא מבטל לי' שחיטתו כשרה והיינו מסקנא דבעיין ומה דאתמר ת"ש בתר כי פשטה בתר פשטה לומר מרישא נמי שמעת מיני' דתלוש ולבסוף חברו שחיטתו כשרה וסיפא במחובר מעיקרא וכדשני' ודחי לה על דרך מההיא ליכא למשמע מיני' דדילמא שאני לן סכין דלא מבטל לי' ומיהו פשטן מצור דומיא דקנה איתא ולפום האי סברא הוא דאוקמינא לעיל במחובר מעיקרא בתלוש ולבסוף חברו תדע שהרי ע"כ רבא ל"ל הנהו אוקימתא דאוקמו' לעיל מתני' ומתניתא דהא קתני צור וצור בכותל דבר מבטל הוא ואין דומה לסכין ואעפ"כ שחיטתו כשרה וכבר ראיתי מי שפי' דרבא מוקי לה בשחיברו חיבור ארעי אבל חברו כדרך בנין היינו בעיין והיינו נעיצת סכין בכותל אינו כדרך וטעמא דלא מבטל לי' משום חשיבותא דסכין ושאין אדם מניחו שם הא בצור דומיא דסכין שחיטתו פסול' לדע' בעי' זו ועוד קתני סיפא והציפורן במחוב' ומדתני הכשר בצור בתלוש ולבסוף חברו ורהיט ותני פסולה בציפורן מחוב' מעיקר' ש"מ כל תלו' ולבסו' חברו שחיטתו כשר' והיינו אוקמת' דמתני' בתר פשטי דבעי כדפרישי' תדע דהא מעיקר' כל תלוש ולבסוף חברו קס"ד דמיבעיא לי לרבא מדקא איירי סכין אלמא צ"ל אוקמית' דלעיל שאם לא היתה בעיא אלא בדבר שהוא מבטל אותו דוקא וכי לא הנ' להם להביא ראי' ממשנתינו ולדחות אותה ולהעמידה בכגון סכין כמו שהביאו מברייתא והאיך אמרו ת"ש נעץ סכין בכותל הרי כל עיקרה של שאלה לא באה אלא על דבר שהוא מבטל אותו אם הוא כסכין דבר שאינו מבטל ששחיטה כשרה בו דהיינו תלוש ולבסוף חברו דמתני אלא רבא ל"ל אוקימתא דלעיל אבל הוא מסתפק במשנתינו שמא ר' חייא הוא ועד כאן לא מכשר ר' חייא אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא כדקס"ד מעיקרא ואפשר שהטעם גזירה שמא יאמרו שחיט' שאינ' באה מכח אדם כשירה או שגזרו בו לכתחלה משום צואר בהמה למעלה שמא ידרוס והך ברייתא דקתני בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר בתלוש ולבסוף חברו דתלוש הוא ולא גזרינן והוא הי' שואל לדברי רבי שפוסל במחובר מן התורה בתלוש ולבסוף חברו אם במחובר מעיקרא הוא או לא ואנן השתא אגמרא סמכינן ולסוגיא דשמעתין שמעינן ומסקנא דבתר רבא אסיקנא כאוקמתי' דלעיל דמכשר במתני' אפילו בצור תלוש ולבסוף חברו כשרה וצור יוצא מאיליו פסולה עוד יש מוסיפין סיוע לזה הסברא ואומרין שלא היתה בפי' אלא לפי שהי' סובר בתלוש ולבסוף חברו לענין הכשר זרעים כתלוש לענין ע"א כתלוש ואעפ שהוא להחמיר דברי תורה וכל לענין מעילה כתלוש הוא ולמדוה מע"א ובמס מעילה הרי כל הדברים שוין כתלוש הוה ומ"ש לענין שחיטה דלהוי כמחובר וכרב פפא קי"ל דמתרגם מתני' אליבא דחד תנא ומן הדרך הזה איני רואה בכאן פסק מחוור מפני שר' אליעזר ורבא רבי וסוגיין בעלמא כוותי' דגרסינן בפרק המוכר את הבית בעי ר"י מי גשמים שחשב עליהם להדיח בהן את האצטרוביל מהו וזו הבעיא לדברי האומר כותל כמחובר אלא שיש לומר דטעמא דרב פפא מכולה טבא חדא פלפלתא חריפא ממלי צנא דקרי דאיהו מתרגם מתני' אליבא דחד תנא ופשיטא ליה ואינהו משבשי לי' ותנו ומספקא להו ורב פפא בתרא הוא בתר דאיבעי' לקמן הדר פשטה וגם זה נכון ועכשיו לפי הדרך הזה יכולנו לפרש דרב' אית לי' אוקימתא במתני' דסוגיין דלעיל אלא שלא היה יכול לפשוט בעי' שלו להקל משנתינו לפי שיעמוד אותה לדברי תנא בתרא דזרעי' ומ"מ אפי' לדבריו הו"ל סתם מתני' ומחלוקת בברייתא והלכת' כוותי וכ"ש דלא פשיט' לי' לרב' גופי' מחלוקת בשחיטה כלל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל ומשו"ה אמרינן דבחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה אבל התם גבי טבילה אמרינן העמד טמא על חזקתו ואימא לא טבל.
- ^ הערת המדפיס - נראה דר"ל דאף אם נימא דהברייתא מיירי בנמצא פגום ולא שיבר בה עצמות דהוי ספק גמור מ"מ קשה לרב חסדא דכיון דרב חסדא אמר שמא בעצם נפגמה משמע דבספק גמור ג"כ כשר דתלינן דבעצם המפרקת נפגמה.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל ומשו"ה אמרינן דבחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה אבל התם גבי טבילה אמרינן העמד טמא על חזקתו ואימא לא טבל.
- ^ הערת המדפיס - נראה דר"ל דאף אם נימא דהברייתא מיירי בנמצא פגום ולא שיבר בה עצמות דהוי ספק גמור מ"מ קשה לרב חסדא דכיון דרב חסדא אמר שמא בעצם נפגמה משמע דבספק גמור ג"כ כשר דתלינן דבעצם המפרקת נפגמה.