חבל נחלתו ל כג
סימן כג
הרעבת בהמה לצרכי אדם
שאלה1
יש סתירה לכאורה בין חיוב נתינת מאכל לבהמה לפני אכילת אכילת האדם, לאיסור צער בעלי חיים. שכן לעתים יש צורך להרעיב את בעה"ח, כגון לעשות הנשרה לעופות או לדחות את סעודת הבהמה. כמו כן אין שעות אכילת הבהמות צמודות לזמן האכילה של האדם.
תשובה
א. איסור אכילת לפני נתינת אוכל לבהמה הובא רק בדרך אגב בש"ס. נאמר בברכות (מ ע"א) ביחס לשאלה אלו דיבורים נחשבים הפסק והסחת דעת בין הברכה לאכילה עצמה:
"...ורב ששת אמר: אפילו גביל לתורי נמי אינו צריך לברך, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר: ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת". כלומר אם דיבר וציוה על האכלת בהמתו בין ברכה לאכילה אין זה הפסק, כי זהו צורך אכילתו בגלל האיסור לאכול לפני נתינת מזון הבהמה.
לא מבורר איזו כמות של אכילת אדם אסורה לפני נתינת אוכל לבהמתו, ומה חומרת ה'איסור' הזה.
בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, דברים דף יג ע"ב) כתב: "אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל ואסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת".
היינו, הפסיקתא זוטרתא אוסר אפילו טעימה וכ"כ הרי"ף (ברכות כח ע"א)2, וכן הרא"ש (ברכות פ"ו סי' כב) והאגודה (ברכות סי' קמד).
ב. אמנם בספר הישר לר"ת (סי' רצז) כתוב: "אפילו אמר תנו מאכל לבהמתו אין זו הפסק כלל דחייב אדם להאכיל את בהמתו קודם שיאכל שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת". וכן הסמ"ג (עשין סי' כז) כתב: "שאפילו מאכל בהמה נחשב צורך סעודה מפני שאסור לאכול קודם שיתן לפני בהמתו שנא' ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת וכן כל ברכה כיוצא בה". וכן גרס הטור (או"ח סי' קסז).
בין האוסרים אכילה ובין האוסרים טעימה לפני אכילת בהמתו של אדם, המחלוקת היא על אכילת האדם ומשמע שיש כאן איסור. אע"פ שהאיסור הובא בדרך אגב בשאלת ההפסק בין ברכה לאכילה. וכן משמע מרוב הראשונים והאחרונים.
וטעם האיסור משום צער בעלי חיים.
ג. אולם הרמב"ם הזכיר זאת כמידת חסידות בלבד. ז"ל הרמב"ם (הל' עבדים פ"ט ה"ח): "מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן...". והביא זאת כמידת חסידות ובדרך אגב.
וכן כתב המאירי (ברכות מ ע"א): "אפילו צוה להם ליתן מאכל לפני בהמתו הואיל ומנתיבותיה של תורה ליתן מאכל לבהמתו קודם שיאכל דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת"... ואף הוא הבין זאת כמידת חסידות.
ד. כתב בתשובות והנהגות (כרך ו סימן מד):
"והנה נסתפקתי בשורש האיסור דאסור לטעום קודם שמאכיל לבהמתו (דלמג"א הוא איסור דאורייתא), אם הוא רק כשהבהמה כבר בצער מזה שאין לה לאכול, והיינו שיסוד המצוה שלא יצטערו בע"ח, (ואכן בספר חרדים פי"ד כתב דהמקור בתורה לאיסור צער בע"ח [למאן דס"ל צער בע"ח דאו'] דילפינן לה מהא שצריך להקדים אכילת בהמתו קודם לסעודתו, וכ"כ בשערי תשובה סי' קס"ז משאילת יעב"ץ שיסודו משום צעב"ח). או נימא דאפי' אם הבהמה אינה מצטערת, מ"מ כיון שהגיע זמן האכילה של הבהמה והבהמה תאבה לאכול ידאג קודם לבהמתו, והיינו שיסוד המצוה אינו משום צער בע"ח, אלא משום שרצתה התורה ללמד אותנו לעשות חסד אפי' עם בהמתו, ולהקדים ליתן להם לאכול כשהם תאבים לאכול. [ולפי"ז שכל הדין להקדים ליתן לבהמתו הוא רק משום חסד, א"כ יש לצדד שאי"ז חיוב חמור כ"כ, ולכן אינו מחויב לעשות כן אלא כשהאדם והבהמה שווין, שאז יש לאדם להתחסד עם בהמתו ולהקדימה, אבל אם האדם רעב והבהמה אינו רעבה, שפיר יש לומר שאז אין צריך להתחסד להקדים הבהמה, שהרי הוא רעב והבהמה אינה רעבה, וצ"ב]".
היינו, הסתפק האם צער הבהמה הוא הקובע או חינוך האדם לחסידות. והמשיך:
"ונראה להוכיח שיסוד המצוה אינו משום צער בע"ח אלא כדי ללמד אותנו לעשות חסד, דהא הדין שאסור להקדים אכילתו לבהמתו מבו' פוסקים דהוא רק על בעל הבהמה, אבל לאחר שאינו בעל הבהמה, אפי' כשרואה לפניו בהמה רעבה, לא נאמר בו שאסור לו לאכול קודם שיאכיל הבהמה. ואי יסוד האיסור משום צער בע"ח, א"כ לא הו"ל להיות חילוק בין בעל הבהמה לאחר, דהא בעלמא החיוב למנוע צער בע"ח מוטל גם על אחר שאינו בעל הבהמה, וכמו דמצות פריקה (שיסודה משום צער בע"ח למ"ד צער בע"ח דאו') מוטל גם על אחר שאינו בעל הבהמה. ועל כרחך שיסוד האיסור להקדים אכילתו לבהמתו אינו משום צער בע"ח, אלא משום שלימדה תורה שנדע להתחסד עם בהמה, וכיון שהאיסור יסודו משום חסד הוא רק על בעל הבהמה, שאחר א"צ להתחסד עם בהמה שאינה שלו, ורק בעל הבהמה שמחויב לדאוג לבהמתו, צריך להתחסד עמה".
הרב שטרנבוך הי"ו הולך בדרכו של הרמב"ם שהיא מידת חסידות. וא"כ אינו משום צעב"ח ואין איסור צעב"ח סותר לנתינת אוכל לבהמתו קודם אכילתו, כי זוהי חובת גברא מצד מידת חסידות. וא"כ אם הוא נזקק לצער את הבהמה או העוף למנוע את אכילתו, כגון שהוא עושה 'הנשרה' בעוף וע"י הרעבתו, מחדש לו תקופת הטלת ביצים חדשה. אין זו פוגע באיסור אכילה לפני נתינה לבהמתו. שכן איסור זה, לפי תשובות והנהגות, אינו נוגע לצעב"ח ואינו סעיף מאיסור צעב"ח.
ה. אולם מה יענה הרב שטרנבוך לדברי גליוני הש"ס (ברכות מ ע"א):
"אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו כו', נ"ב ע' שו"ת מהר"ם בר ברוך החדשות סי' ש"ב דהוא איסור גמור מה"ת ע"ש וע' שאילת יעב"ץ סי' י"ז המגדל חתול או כלב בביתו אם אסור שיאכל קודם שיתן להם לאכול, וע' שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' י"ג ומש"ש דהוא רק איסור דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא לא ראה שו"ת מהר"ם בר ברוך הנ"ל וגם מסברא לא ידעתי מנא לי' הא וגם מש"ש ג"ש דבהמתך בהמתך לא נהירא כלל דאין אדם דן ג"ש מעצמו וג"ש זו לא הוזכרה בגמ', והחילוק שבין הך דכאן להך דגיטין ס"ב א' דשם נאמר אסור לו לאדם שיטעום ואילו כאן נאמר שיאכל ע' לקמן מ"ז א' לטעום איתמר ע"ש ברש"י דכ' דאין חילוק בדבר".
וא"כ המהר"ם סבר שהוא איסור מן התורה ושו"ת שבות יעקב מדרבנן. ולדעתם זה חלק מאיסור צעב"ח. ואולי בגלל שמדובר בצורך בסיסי החמירה התורה כ"כ.
התירוץ לשאלתו של הרב שטרנבוך, שמשום צעב"ח היית אומר שכל שלצורך האדם אין בכך איסור וק"ו אכילת האדם. לימדה התורה שאף נתינה קודם אכילתו יש בה חיוב משום צעב"ח. ובאשר לבהמת אחרים, בצרכים הבסיסיים של אוכל ומשקה כל בהמה וחיה מטפלת בעצמה, ומלקטת את מזונה ומשקיה, אבל בהמה שהיא ברשותו אינה יכולה לחפש בעצמה כי היא בכלוב או קשורה ברצועה או כלואה ברפת ועל כן נתינת אוכל ומשקה מוטלת עליו. כמו"כ לא נפטר מהאכלת בהמת חבירו הרעבה, אלא רק מהקדמתה לאכילתו.
עולה איפוא שדוקא בעל חיים שברשותו הקפידה תורה להאכילו קודם אכילתו, כי מי שהחיה ברשותו מונע ממנה ללכת ולאסוף מזונה בעצמה. אבל בהמה הרועה בשדה אינו צריך להביא לה אוכל, כי המרעה לפניה
ו. האחרונים הביאו הרבה חילוקים בדין זה וסיכם זאת היטב בפסקי תשובות (או"ח סי' קסז אות' טו-יז) בפרטי הלכות בדין איסור לאדם לאכול קודם שיתן לבהמתו. (חילקתי דבריו לסעיפים, והמעוניין במקורות יעי' בפסקי תשובות עצמו.)
א] "מ"ב סק"מ: דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו. ולאו דווקא בהמתו אלא גם כל שאר מיני חיה ועופות ודגים אשר מזונותיו עליו אסור לו לאכול קודם שידאג למאכלם, וגם בעלי חיים טמאים בכלל".
ב] "ולא רק אכילה קבועה אסורה לפני שדואג למאכל בהמותיו, אלא גם טעימה בעלמא ואכילת עראי הסכימו הרבה פוסקים כהמג"א (סקי"ח) עפ"י הגמ' גיטין (ס"ב א) לאסור אם עדיין לא סידר המאכל לבעלי החיים".
ג] "אך אין פירוש הדברים שחייב ליתן בפועל לבהמותיו את מאכלם בכל פעם שהולך לאכול, שהרי לכל סוג בעל חי יש הרגלי אכילה אחרים, ולא תמיד זמן אכילתן הוא בצמוד לזמן אכילת האדם, אלא כוונת הדברים שישים לבו לפני שהולך לאכול או לטעום דבר מה, האם הגיע זמן אכילת בהמותיו, ואם הגיע הזמן יברר אם אכן מאכלם לפניהם. ואם יודע שמאכלם לפניהם או מינה שליח שיביא להם מאכלם די בכך, אף על פי שבפועל עדיין בהמותיו לא אכלו. ויש שמניח כמות גדולה של אוכל לפניהם ויודע שזה מספיק לכל היום או למספר ימים, ושוב אין צריך לטפל בהם עד שמשער שאפשר נגמר מאכלם". (וכן בהמות במרעה).
ד] "וכמו"כ אין חיוב שהוא בעצמו יביא להם מאכלם, אלא כל שיש תחת ידו אנשים הממונים על האכלת הבעלי חיים שלו סגי בכך, ואין עליו חוב לטפל בעצמו בכך, אבל אם תפקיד האכלת הבעלי חיים מוטל עליו חייב לדאוג לכך, ואפילו אינו נמצא בביתו צריך לברר לפני שהולך לאכול האם נתנו מאכל לפניהם, או למנות שליח שידאג לכך".
ה] "וכאמור, אין חיוב זה חל אלא על בעלי חיים שלו שמזונותיהן עליו, אבל אם הבעלי חיים אינם שייכים לו אין עליו החיוב לברר לפני אכילתו האם סידרו את מאכל הבעלי חיים".
ו] "ולכן אין איסור לאדם לתת לאכול לבני ביתו וילדיו ואורחיו הסמוכים על שלחנו לפני שמאכיל לבהמותיו, כי להם אין כלל איסור לאכול קודם, ואדרבה יש לאדם להקדים מאכל ילדיו ואורחיו לפני שנותן מאכל לבהמותיו".
ז] "שם: כתב המג"א בשם ספר חסידים דלשתות אדם קודם לבהמה כדכתיב ברבקה שאמרה להעבד שתה וגם גמליך אשקה, וכן מצינו (במדבר כ' ח') והשקית את העדה ואח"כ את בעירם, והטעם שהקילו בשתיה אפשר משום שבאכילה יש יותר מקום לחשוש שימשך באכילתו, משא"כ בשתיה דאין שייך לימשך לזמן מרובה בשתיה".
מסקנה
עולה מן הדברים שאם יש סידור של האבסה אוטומאטית או עובדים המחלקים את המזון לבהמה בעיתה (כל בהמה בזמנה הראוי לה) אין צורך להתעכב באכילתו.
עוד נראה שכיון שאיסור זה חלק מאיסור צעב"ח אם נצרך לאדם להרעיב את בעל החיים לשם תועלת ממונית הדבר מותר.